טור אבן העזר עו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן עו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

חייב בעונתה כיצד, כל אחד כפי כחו וכפי מלאכתו.

הבטלים שאין להם מלאכה, והם בריאים ומעונגים ואין פורעים מס, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהם - עונתן בכל לילה.

ומי שיש לו מלאכה כגון חייט או אורג או בנאי וכיוצא בו, ועושה מלאכה בעירו - עונתו ב' פעמים בשבת.

ואם עושה מלאכה בעיר אחרת ובא ולן בכל לילה בביתו - די לו בעונה אחת בשבוע מפני טורח הדרך.

והפועלים שאין לנין בביתם - יוצאים ז' ימים וביום שמיני שבין לביתן, וכן לעולם מח' ימים לח' ימים שבין פעם אחת לבית.

והחמרין פעם אחת בשבת, והגמלים פעם אחת לשלשים ימים, והספנים פעם אחת לששה חדשים, ותלמיד חכם פעם אחת בשבת מפני שתורתו אומנותו ומתשת כחו. ודרך תלמיד חכם לשמש מטתו מליל שבת לליל שבת.

כתב הרמ"ה: והני מילי במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים.

אין האיש רשאי לצאת לסחורה או לצורך דבר אחר בענין שמתבטל מעונתו המוטלת עליו אלא ברשות אשתו. ואפילו אם תתן לו רשות, אין ראוי לו להתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו, כי אף על פי שנותנת לו רשות על ידי פיוס או על ידי שמתביישת למונעו, היא מצטערת בלבה. והרמ"ה פסק חדש בחוץ וב' חדשים בביתו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פסק חדש בחוץ וחדש בביתו.

כתב הראב"ד: אבל מי שתורתו אומנותו יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות. והרמ"ה פסק דאפילו בלא רשות יכול לילך ללמוד, דאמר רב אדא בר אהבה זו דברי ר"א דאמר התלמידים יוצאים בלא רשות ל' יום אבל חכמים אומרים יוצא אדם ללמוד תורה ג' או ד' שנים שלא ברשות אמר רבא סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו, שהיו יוצאין בלא רשות והיו נענשים. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל רב אלפס לא הביא דרב אדא בר אהבה משום דהלכה כר"א, והרמ"ה פסק כרב אדא בר אהבה מדקאמר וסמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה, אלמא כל הני רבנן סברי כרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו, ואע"ג דהלכה כרב אדא לא מיבעי להו לעגוני לנשותיהן כולי האי דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם: ותלמיד חכם יוצא שלא ברשות אשתו ג' או ד' שנים.

אין האיש רשאי לשנות מלאכה שעונתה קרובה לאחרת שעונתה רחוקה יותר כגון מחמר לגמל בלא רשותה, אע"פ שיש בה ריוח יותר, חוץ מאדם בטל שיכול לחזור תלמיד חכם בלא רשותה, דכיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה אינה מקפדת.

כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות: האשה שהרשה לבעלה אחר הנשואין שימנע עונתה הרי זה מותר, במה דברים אמורים שקיים פריה ורביה, אבל אם לא קיים פריה ורביה חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהוא מצות עשה של תורה שנאמר פרו ורבו.

כתב הרמב"ם בפי"ז: נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכופן שישכנו בחצר אחד אלא כל אחת ואחת לבדה. כמה היא עונתה לפי המנין, כיצד פועל שיש לו ב' נשים לכל אחת עונה בשבת, היו לו ד' נשים נמצא כל אחת בב' שבתות. ואם הוא ספן, יש לו ד' נשים עונת כל אחת פעם אחת בב' שנים. לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר מד' נשים אפילו יש לו ממון הרבה כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש.

והמדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר, יקיים שבעה ולאחר כן יוציאה ויתן כתובה, אפילו הוא ספן שעונתו לו' חדשים.

וכיצד מדירה, אמר "הנאת תשמישך אסור עלי", שאז הוא נאסר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. אבל אם אמר "הנאת תשמישי עליך" או נשבע שלא לשמשה, אינו חל.

כתב הרמב"ם: אסור לאיש למנוע מאשתו עונתה, ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם חלה או תשש כחו ואין יכול לבעול, ימתין ו' חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו, ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר, ואמר לה "אני מיפר לך על מנת שתאמר לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש", הרי זה יוציא ויתן כתובה, שאינה יכולה להעיז פניה ולומר אלו הדברים ונמצא שלא הותר הנדר.

וכן אם אמר "על מנת שתתהפך בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר" או "על מנת שתעשה מעשה שוטים", כגון שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכיוצא באלו, יוציא ויתן כתובה.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חייב בעונתה כיצד כל אחד לפי כחו וכפי מלאכתו הבטלים שאין להם מלאכה והם בריאים ומעונגים וכו' בפרק אע"פ (דף סא:) תנן העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחד בשבת הגמלים אחד לשלשים יום הספנים אחד לששה חדשים ובגמרא מאי טיילין דאמר רב כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה ולא חלף פריסתקא דמלכא אבביה כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא ומפני שראה רבינו בדרב שמואל בר שילת שאמרו ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כתב ואינם פורעים מס אבל הרמב"ם לא הזכיר אינם פורעים מס וז"ל בני אדם הבריאים והרכים והענוגים שאין להן מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה ואמרינן תו בגמרא (שם) הפועלים ב' בשבת והתניא הפועלים אחד בשבת א"ר יוסי בר חנינא לא קשיא כאן בעושין מלאכה בעירן כאן בעושין מלאכה בעיר אחרת וכתבו התוס' דאע"ג דקתני התם במתני' הפועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחת לא פריך מינה להא דקתני הפועלים ב' בשבת משום דהתם לאו בדין עונה מיירי אלא אשמועינן דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגו תחלה ור"י בר ברוך היה אומר דשלש מדות בפועלים דהעושין מלאכה בעיר ב' בשבת כדתנן במתני' וברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת וחוזרין בכל יום לביתם אחד בשבת לפי שיש להם טורח הדרך אבל אותם שאין חוזרין לביתם בין היה מנהגם בין לא היה כמו רישא דמתני' דקתני יוצאין שבת אחת משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין ביום הח' אבל ר"י לא פירש אלא ב' מדות ב' בשבת ואחד בשבת כדפרישנא עכ"ל והרא"ש כתב סתם כדברי ר"י בר ברוך וכך הם דברי רבינו והמשך הלשון כך הוא הפועלים שאין לנים בביתם ויוצאים ז' ימים וכו' עונתם פעם אחת בשבת וכן החמרים פעם אחת בשבת דפעם אחת בשבת שכתב קאי לפועלים שאין לנין בביתם וכו' ולחמרים ופשוט הוא :

ומ"ש ות"ח פעם אחת בשבת וכו' ודרך ת"ח לשמש מטתו מליל שבת לליל שבת מימרא שם.

כתב הרמ"ה וה"מ במי שגופו בריא וכו' אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדים אותו שיכול לקיים:

אין האיש רשאי לצאת לסחורה וכו' אלא ברשות אשתו במשנה (דף סא:) שהפועלים יוצאים שלא ברשות שבת אחת כלומר ולא יותר ובגמרא (דף סב:) א"ל רבה בר רב חנן לאביי חמר ונעשה גמל מאי ופרש"י נשאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות הרוחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה א"ל רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות:

ומ"ש ואפילו אם תתן לו רשות אין ראוי לו להתאחר אלא חדש בחוץ וכו' שם (דף סא:) אהא דתנן התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות שלשים יום והפועלים שבת אחת וקאמר בגמרא ברשות כמה כמה דבעיא אורחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה ור' יוחנן אמר חדש כאן וב' חדשים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון ושנים בביתו וכ' הרא"ש אורחא דמילתא בכמה שלא ישאל ממנה דבר של צער דשמא אע"פ שנותנת לו רשות על ידי פיוסו או ע"י שמתביישת ממנו לבה מצטער והני רבנן דנפקי טובא כתב הראב"ד לפי שהיתה תורתם אומנותם לא חשו לאורחא דמילתא עכ"ל:

ומ"ש רבינו שהרמ"ה פסק חדש בחוץ וכו' שם כתב הרא"ש כתב הרמ"ה דמסתברא כר' יוחנן דגמר מבנין בה"מ ולי נראה דכיון דלית כאן אלא אורחא דמילתא והא קא יהבי רשות עבדינן להקל כרב עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הראב"ד דמי שתורתו אומנתו יכול לילך כל מה שתתן לו רשות כבר כתבתי דבריו בסמוך ומה שאמר שהרמ"ה פסק דאפילו בלא רשות יכול לילך ללמוד כך כתב הרא"ש בפסקיו בשמו וכמו שכתב רבינו לקמן בסמוך:

ומה שאמר אמר רבא סמכי רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא בנפשייהו שהיו יוצאים בלא רשות והיו נענשים הא דהיו נענשים אינו ענין לדברי הרמ"ה דלא מייתי הרמ"ה ראיה אלא מדסמכי רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא הוא דמייתי ראיה ונראה דמה שכתב הרמ"ה אע"ג דהלכה כרב אדא לא מיבעי להו לעגוני לנשייהו כולי האי וכו' איפשר דמהא דהיו נענשים קאמר לה:

ומ"ש וכ"כ הרמב"ם תלמיד חכם יוצא שלא ברשות אשתו ג' או ד' שנים הוא בפרק י"ד מה' אישות ודבר פשוט דתיבת וכן שכתב רבינו אתחלת דברי הרמ"ה שפסק כרב אדא קאי ולא אסיפא דלא מיבעי להו לעגוני לנשייהו כולי האי: ב"ה בסימן כ"ה כתב רבינו חייב אדם לפקוד אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך והוא בפרק הדר ובפ' הבא על יבמתו:

אין האיש רשאי לשנות מלאכה שעונתה קרובה וכו' כגון מחמר לגמל בלא רשותה וכו' כבר כתבתי בסמוך שהוא בעיא דאיפשיטא:

ומ"ש חוץ מאדם בטל שיכול לחזור תלמיד חכם וכו' כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד מה' אישות:

ומ"ש רבינו דכיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה אינה מקפדת הם דברי עצמו לומר דאפילו למאי דפסק כרבי אליעזר רשאי אבל למאן דפסק כחכמים נראה דאפילו הלך ללמוד חוץ לעיר רשאי וזהו שלא הזכיר הרמב"ם טעם בדבר אלא סתם וכתב אין אשתו יכולה לעכב:

כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות האשה שהרשת לבעלה אחר הנשואין שימנע עונתה מותר בד"א שקיים פריה ורביה וכו' וכתב ה"ה האשה שהרשת לבעלה וכו' זה פשוט וכבר הזכרתי שאמרו בפרק אע"פ ברשות כמה דבעי בד"א וכו' ביאר רבינו שמצות פריה ורביה ומצות עונה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו ע"כ:

כתב הרמב"ם פרק י"א נושא אדם כמה נשים וכו' טעמא מדאמרינן בסוף פרק הבא על ע"י (דף סה.) אמר רב אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאיפשר למיקם בספוקייהו ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבא וכ"פ הרמב"ם בפרק י"ד:

ומ"ש לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר מד' נשים וכו' כדי שיגיע לכל א' עונה בחדש בפרק החולץ עצה טובה קא משמע לן דלא לייבם טפי מארבע נשים ואפילו בדאיפשר ליה כי היכי דלימטיינהו עונה בחודש ונמוקי יוסף כתב בפרק החולץ וז"ל כתב הריטב"א בשם רבו שאמר בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אינסיבית ליה דלא ינסוב אחריתי והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל ובתוספות כתבו שרבינו גרשום החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכוף על החרם שלו אבל ביבמה לא החרים עכ"ל וחרם זה דר"ג לא פשט בכל המקומות שהרי כתב הרשב"א בתשובה שתקנת רבינו גרשום לא פשטה בארצו וגם במקומות שפשטה אין לכוף מטעם חרם ר"ג שהרי כתב מהרי"ק בסימן ק"א שלא גזר ר"ג אלא עד סוף האלף החמישי וכבר כתבתי כל זה סימן א' ועיין שם:

המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' בפרק אף על פי (דף סא:) תנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א ב' שבתות ובה"א שבת א' וידוע דהלכה כב"ה ומ"ש בין שהדירה סתם או שבעה ימים או יותר (שם) בגמ' אמר רב ל"ש אלא במפרש אבל סתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל:

ומ"ש אפילו הוא ספן שעונתה לששה חדשים (שם) בגמרא ונתנו טעם לדבר שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו':

ומ"ש וכיצד מדירה אמר הנאת תשמישך אסור עלי וכו' אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך או נשבע שלא לשמשה אינו חל כלומר משום דמשועבד לה וזה נלמד מדאמרי' בר"פ המדיר (דף ע.) ובפ' בתרא דנדרים (דף פה.) וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע ליה לשעבודיה ובפרק המדיר מייתי הא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו ומינה ילפינן לכשהדירה איהו וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות וכתבו שם הגהות מיימוניות המדיר שלא לקרב אל זוגתו עד זמן פלוני אם נדר שלא מרצון זוגתו ודאי יש איסור בדבר ולא חל הנדר אבל אם נתרצית זוגתו והיתה חפצה בכך אז צריך התרה מג' הדיוטות וכתבו עוד שם שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה מותר לו להתייחד עמה מק"ו מנדה שהיא בכרת :

כתב הרמב"ם אסור לאיש למנוע מאשתו עונתה וכו' עד או יוציא ויתן כתובה בפי"ד מהלכות אישות הנודר שלא לשמש עם אשתו ע"מ שאין איסור בדבר עיין בהגהות מרדכי דקדושין:

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד וכו' משנה בפרק המדיר (דף ע"א:) א"ל ע"מ שתאמרי לאיש פלוני מה שאמרתי לך או מה שאמרת לי או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה ובגמרא על מנת שתאמרי וכו' ותימא א"ר יהודה אמר שמואל דברים של קלון. או שתהא ממלאת ומערה לאשפה וכו' ותעביד א"ר יהודה אמר שמואל שתמלאה ונופצת. וכתב הרי"ף פירוש א"ל בשעת תשמיש שתתהפך כדי שתנפץ שכבת זרע ולא תתעבר במתניתא תנא שתהא ממלאה י' כדי מים ותערה לאשפה ומפרש טעמא דמתניתא מפני שנראית כשוטה וכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל אוקימתא דרב יהודה ואוקימתא דמתניתא למימרא דתרווייהו איתנהו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכך הם דברי רבינו:

ומ"ש רבינו האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' משום דע"כ בתולה דבר זה בנדר מיתוקמא מתני' דאל"כ מאי ע"מ שתאמרי דקתני ומאי דמיתני' בפירקין דהמדיר יוכיח וכ"כ הרמב"ם המדיר את אשתו שתאמר לאיש פלוני מה שאמרה ליה וכו' והשתא האי מדירה ה"ד אי דאסר הנאתו עליה אם לא תאמר הא כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה כדאיתא בריש פרק המדיר וליכא לאוקומא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דא"כ אמאי יוציא ויתן כתובה דמשמע דלאלתר יוציא דה"ל לאמתוני ל' יום כדתנן בר"פ המדיר הלכך על כרחך צריך לאוקומא בנדרה היא והפר לה ע"מ כך ולישנא דע"מ הכי מוכח וכיון שכן ע"כ בנדר שהוא יכול להפר מיירי דבנדר שאינו יכול להפר לא שייך כלל וכך הם דברי הר"ן שכתב על משניות דהמדיר לשמואל ע"כ בנדרה היא וקיים לה איהו מתוקמא ובשלמא שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה בידו להפר דאיפשר דנדרי עינוי נפש נינהו ובבית האבל נמי מפרש בפ' בתר' דנדרים (פג:) דעינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו אבל תאמרי לפלוני ותמלא י' כדי מים לא משמע דמיקרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכיון שכן ע"כ מיירי בשתלתה בדברים אלה מזונות או תשמיש וש"מ דאע"ג דאיפשר בפרנס ותשמיש נמי שבת א' כמאן דאיפשר בפרנס דמי אפילו הכי יוציא ויתן כתובה כיון דנדרה היא וקיים לה איהו מטעמא דמסני סני לי וכמו שכתבתי למעלה עכ"ל גרסינן בפרק נערה שנתפתתה (מח.) אמר רב הונא האומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכתב הריטב"א פירוש אף על פי שעושים כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא וכ"ש כשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתב בשילהי מסכת נדרים עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חייב בעונתה כיצד משנה פרק אעפ"י הטיילין בכל יום מאי טיילין אמר רבא בני פרקי א"ל אביי מאן דכתיב בהו שוא לכם משכימי קום וכו' אלא אמר אביי כדרב דאמר רב כגון ר"ש בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא והרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא הא דרב משמע דלית הילכתא כרבין דמפנקי דמערבא הוו טיילין אף על גב דפורעין מס אלא דוקא דאין פורעין מס דהיינו דקאמר ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה לשאול ממנו מס והכי משמע מדקאמר תלמודא אלא אמר אביי כדרב ולא קאמר נמי כדרבין אלמא דהילכתא כרב אבל הרמב"ם ריש פרק י"ד כתב הבריאים והרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבים בבתיהן עונתן בכל לילה עכ"ל. נראה דפסק כרבין דקאמרי כגון מפנקי דמערבא ומשו"ה לא הזכיר דבעינן נמי שאינם פורעין מס וטעמו דכיון דאיתמר הך דרבין בתר הך דאביי אלמא דמסקנת התלמוד כי הא דרבין דלא בעי נמי דאינו פורע מס:

ומי שיש לו מלאכה וכו' דברי רבי' בזה הם כדברי ר"י בר ברוך שהביאו התוס' לשם וכ"כ הרא"ש בשמו דג' מדות בפועלים דבעושין מלאכה בעירן ב' פעמים בשבת ובעושין מלאכה בעיר אחרת ומנהגם לבא בכל לילה לביתן די להם פעם אחת בז' ימים וכשאין לנין בביתם עונתן פעם אחת בח' ימים ובין שהיה מנהגם להשהות חוץ לביתם יותר מח' ימים ובין שהיה מנהגם לחזור בכל שבוע אין להם רשות להשהות חוץ לבית אלא ז' ימים וביום השמיני חייב לבא לביתו ובספר ב"י נמצא טעות בדבריו שכתב והמשך הלשון כך הוא וכו' והא ודאי ליתא דפשוט דמ"ש רבינו והחמרים פעם אחת בשבת דלחמרים לחודיה קאמר פעם אחת בשבת אבל לפועלים שאין לנין בביתם עונתן פעם אחת בח' ימים וכדפי' הר"י בר ברוך וכמ"ש הרא"ש והב"י בעצמו כתב כך תחלה אלא ודאי דאיכא איזה טעות סופר בסוף דבריו:

ומ"ש ות"ח פעם אחת בשבת וכו' כ"כ הרמב"ם פי"ד ובא לתת טעם דאף ע"פ שהת"ח הם כגון מפנקי דמערבא וגם לא היו פורעין מס כר"ש בר שילת אפ"ה אינן בדין טיילין מפני שת"ת מתיש כוחן אלא עונתן פעם אחת בשבת ונראה דס"ל להרב דרבין דהלכה כמותו דקמפרש דטיילין הן מפנקי דמערבא חולק הוא אדרב דקאמר דטיילין הן כגון רב שמואל בר שילת דליתא דאפילו רב שמואל בר שילת גופיה אין עונתו אלא פעם אחת בשבת וטעמא דמילתא מפני שת"ת מתיש כוחן אבל רבינו דפסק כרב ולהכי מצריך דבעי' נמי דלא היה פורע מס כרב שמואל בר שילת כדפרישית לעיל א"כ ליתא להאי טעמא שכתב דת"ת מתיש כוחן מדרב שמואל ב"ש דקרי ליה טייל וי"ל דס"ל דתלמודא לא קאמר אלא כגון רב שמואל ב"ש דאכיל וכו' ולא רב שמואל ב"ש גופיה וכדמוכח מבני פרקי שהרב מצוי להם בעירם ושונים להם פרקם ולנים בביתם ובודאי דטובא נינהו דהוו עשירים וכגון מפנקי דמערבא ואפ"ה אין עונתם בכל יום לפי שמנדדות שינה מעיניהם אלא ודאי דת"ת מתשת כוחן ולהכי אין עונתן אלא פעם אחת בשבת:

כתב הרמ"ה וה"מ במי שגופו בריא וכו' נראה דאכולהו דקא חשיב קאי דכיון דעונתן אינן אלא לפי מלאכתו של כל אחד ואחד ולפי טרחו במלאכה וחוזק כוחו אם כן באין גופו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו וכתב בשלטי הגבורים ע"ש רבינו ישעיה אחרון דאם תשש כוחו שאינו יכול לקיים עונתו אפי' בעונה שהיא פחותה מכל העונות או יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה מיהו אם היה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא עכ"ל והר"ן כתב הא דעונת ת"ח אחת לשבת היינו כשאין מתחדש להם דבר בלמודם אבל משתנית עונתם כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין למוד לטרוח בו וע"ש:

והרמ"ה פסק דאפילו בלא רשות וכו' ועבדי עובדא בנפשייהו שהיו יוצאים בלא רשות והיו נענשים כתב ב"י הא דהיו נענשים אינו ענין לדברי הרמ"ה דלא מייתי הרמ"ה ראיה אלא מדסמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא הוא דמייתי ראיה:

ומ"ש הרמ"ה לא מיבעי להו לעגוני וכו' אפשר דמהא דהיו נענשים קאמר לה עכ"ל ומ"מ קשה כיון דחזינן דהיו נענשים אלמא דלאו שפיר עבדו ולמה נפסוק הלכה כמותן וי"ל דבגמרא הכי איתא ועבדי עובדא בנפשייהו כי הא דרב רחומי וכו' והכי פירושו דלפי שעל ידי עסק למודם משכתיה שמעתתא שלא בא בעת שהיה רגיל לבא והגיע לידי עונש אם כן העונש לא הגיע על שיצא ללמוד ב' וג' שנים שלא ברשות דהילכתא הכי דרשאי לצאת ותדע שהרי אם היה בא בעת שרגיל לבא לא היה נענש אלא העונש היה על דבר אחר שנתגלגל ע"י עסק למודם וכן נראה מדברי הרב המגיד פי"ד דאישות ע"ש אלא דאיכא למידק לאיזה צורך כתב הרמ"ה והיו נענשים כיון שאינו ענין למה שפסק הרמ"ה וכמו שכתב ב"י ונראה שבזה מראה לנו הרמ"ה דאל יקשה עלך מדנענשים מכלל דלאו שפיר עבדי דליתא אלא היו נענשים על דבר אחר ולכן לא כתב הרמ"ה ולפיכך היו נענשים אלא כתב והיו נענשים כלומר ודאי שפיר קעבדי דיצאו שלא ברשות אלא דהא דעבדי עובדא הכי לסוף נתגלגל ע"י כך דבנפשייהו הוה שהיו נענשים ע"י שהפריזו על המדה שלמדו כ"כ בעסק שלא באו בעת שהיו רגילים לבא ועל זה נענשו. ומה שהבין ב"י דהאי לא מיבעי להו לעגוני וכו' מדברי הרמ"ה הוא וביצאו שלא ברשות קאמר מדהיו נענשים צריך לי עיון שהרי באשיר"י כתב וז"ל רב אלפס לא הביא דברי רב אדא בר אהבה משום דסבר הלכה כר"א והרמ"ה פסק כר"א ב"א מדקאמר סמכי רבנן אדר"א ב"א וקא עבדי עובדא בנפשייהו ואע"ג דהילכתא הכי לא מיבעי לעגוני לנשותיהן כולי האי דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבא ודמיא להא דאמרינן לעיל דאורחא דמילתא בכמה דאע"ג דיהבא ליה רשותא עצה טובה קמל"ן שלא יעגנה אע"פ שהוא ברשות עכ"ל ואם כל לשון זה מדברי הרמ"ה הוא מבואר דלאו מהא דנענשים קאמר לה דהא הנך עובדי שלא ברשות היו יוצאין ואיהו קאמר דאפילו ברשות לא יעגנה כולי האי אבל לפעד"נ דהאי ואע"ג דהילכתא הכי לאו מדברי הרמ"ה הוא אלא מדברי הרא"ש שהוסיף על דברי הרמ"ה ואמר ואע"ג דהילכתא הכי כר"א ב"א דיוצאין אפילו שלא ברשות אפ"ה לא מיבעי להו לעגוני נשותיהן כולי האי אפילו ברשות וכו' אע"פ שיש לפרש דה"ק דכיון דבשאר אומנות נתנו חכמים עצה טובה שלא יעגנה אע"פ שהוא ברשות א"כ במי שהולך ללמוד שלא ברשות נמי עצה טובה היה שלא יתאחר אע"פ שהוא רשאי אבל ברשות יוכל להתאחר וליכא למיחש למתוך שדמעתה מצויה בהולך ללמוד ונותנת לו רשות מ"מ בקיצור פסקי הרא"ש מבואר דבהולך ללמוד ונותנת לו רשות נ"ק דטוב הוא שלא לעגנה כ"כ וה"נ: ומ"ש יוצא אדם ללמוד תורה ב' וג' שנים צ"ע אי ר"ל ב' וג' שנים ואפילו טובא כדאמרי אינשי דאי לאו הכי אלא דוקא שלש ולא ארבע קשיא השתא שלש שרי שתים מיבעיא וכדפריך בפ' במה אשה בדין סנדל מסומר אלא ודאי אפילו טובא קאמר מיהו בתשובת מהר"ש לורי"א ז"ל כתב שתים ושלש ולא יותר וע"ש ולפי דעתו הא דכתב רבינו ע"ש הרמב"ם ג' או ד' שנים טעות סופר הוא דדוקא נקט תלמודא ב' או ג' שנים ולא ד' וכך הוא בכל ספרי הרמב"ם שבידינו היום ב' וג' שנים:

אין האיש רשאי לשנות מלאכה וכו' חוץ מאדם בטל שיכול לחזור ת"ח בלא רשות דכיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה אינה מקפדת כל זה כתב הרא"ש ונראה דס"ל אע"ג דהלכה כחכמים דיוצא אדם ללמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות הני מילי דמתחילה בשנשאה היה כבר ת"ח דאדעתא דהכי נשאת לו שכן דרך ת"ח דמכתתין רגליהם ללמוד תורה ב' וג' שנים חוץ לביתם אבל אם בשעה שנשאת לו היה אדם בטל ואדעתא דהכי נשאת לו לא היה רשאי לחזור ת"ח בלא רשותה אם לא דאמדו חכמים את דעתה דאינה מקפדת כיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה ומשמע דאדם זה אינו רשאי לילך ב' וג' שנים בלא רשות אפי' לחכמים כיון דלאו אדעתא דהכי נשאת לו וז"ל הרמב"ם יש לו לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח ות"ח יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהן ב' וג' שנים וכן רך וענוג שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב עכ"ל ויש להבין מדבריו שכתב בסת' דרך וענוג שנעשה ת"ח דינו כת"ח לכל דבר אף לילך ב' וג' שנים שלא ברשות וכן הבין ב"י אלא שפירש כך גם דברי רבינו ואמר שמה שנתן רבינו טעם לדבר דכיון שהוא אצלה תמיד הוא לומר דאפילו למאן דפסק כר"א רשאי אבל למאן דפסק כחכמים אפילו הולך חוץ לעיר רשאי ולא נהירא אלא כדפי' דלהרא"ש ורבינו היכא דנעשה ת"ח אינו רשאי להלוך חוץ לעיר שלא ברשותה ואפשר דגם דעת הרמב"ם כך היא אלא שלא פירש ואנן נקטינן כדברי הרא"ש ורבינו וכדפי':

כתב הרמב"ם בפי"ד נושא אדם כמה נשים וכו' עד לפיכך צוו חכמים וכו' פי' מאחר שמי שיש לו נשים הרבה עונתן לפי מנין הנשים לפיכך צוו חכמים דכיון דמסתמא כל אחד מתנהג עצמו בדין תלמיד חכם הילכך לא ישא יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל א' עונה בחודש:

והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' משנה בפרק אעפ"י (דף סא) פלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כב"ה דאמר אם הדירה שבת אחד תמתין יותר יוציא ויתן כתובה ומפרש התם דגמר לה מנדה מידי דשכיח ממידי דשכיח כלומר כעס שכועס על אשתו שכיח ונדה שכיח ולא גמרי לה מיולדת נקבה דתמתין שתי שבתו' כר"ש דלא שכיח ומ"ש בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו וסובר רבינו דה"ה במדירה בפירוש יותר מז' ימים דהא במדירה בסתם לעולם משמע כמבואר בי"ד סימן רי"ט ואפ"ה צריך להמתין א"כ כשהדירה בפירוש לזמן רב לא גרע וכבר כתבתי זה לעיל בסי' ע"ב וכך היא דעת הרמב"ם סוף פי"ב דאישות:

כתב הרמב"ם אסור לאשה וכו' עד או יוציא ויתן כתובה בפ"יד דאישות וכתב במרדכי דקשה למהר"ם אמאי לא מקרי מורד דמתשמיש ויוסיפו לה על כתובתה וי"ל לא מקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס הוי מורד והוי פושע כמו הפושעים והמורדים אבל הכא דמי קצת למוכה שחין והשמים בינו לבינה היא אומרת מיניה והוא מודה לדבריה ומיהו לא דיינינן ליה לגמרי דין מוכה שחין לכפותו בשוטים ולא בכל הנך דאמרינן יוציא ויתן כתובה אלא כדפירש ר"ח פרק המדיר דשרי למיקרי עבריינא אם לא הוציא עכ"ל בפ' אעפ"י:

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' משנה פרק המדיר א"ל על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה ובגמרא א"ל ע"מ שתאמרי וכו' ותימא א"ר יודא אמר שמואל דברים של קלון או שתהא ממלאה וכו' ותעביד א"ר יודא אמר שמואל שתהא ממלאת ונופצת ופירש"י לאחר שתשמש וימלא רחמה ש"ז תרוץ ברגלים ותנפצנו שלא יקלוט ותתעבר עכ"ל במתניתא חנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה ופרכינן ותיעבד ומשני מפני שנראית כשוטה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו כתרתי אוקמתא דס"ל דלא פליגי אלא דבין בזו ובין בזו יוציא ויתן כתובה ולאו דוקא שטות זה דתמלא עשרה כדי מים אלא כל כיוצא בזה שהוא מעשה שטות ודברים שאין בהם ממש וכ"כ הרמב"ם לשם וכך הם דברי רבינו: ומ"ש רבינו האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וא"ל אני מפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' ולא כתבה כלשון הרמב"ם המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה וכו' שכבר כתב ה' המגיד ס"פ י"ב ופר' י"ג דאישות שבכל מקום שכתב הרמב"ם המדיר את אשתו ר"ל שהדירה מהנאתו ואוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו וא"ל הריני אוסר עליך שלא תעשי כך או שתעשי כך אין בדבריו כלום עכ"ל ומ"מ קשה למה לא כתב רבינו כאן גם כן בשהדירה מהנאתו אם לא תאמרי לפלוני וכו' אי נמי שנדרה וקיים לה איהו כמו במדיר את אשתו שלא תתקשט ושלא תלך לבית אביה ולבית המשתה ולבית האבל כמבואר בסימן ע"ד ולמה שינה לפרש כאן שנדרה נדר של עינוי נפש וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי וכו' וי"ל דלישנא דמתניתין דתנא הכא אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' מוכח הכא לפרש כך דאי לאו הכי מאי על מנת ולכן פי' רבינו דמיירי בנדרה נדר שיכול להפר וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' וא"ת משנתינו גופא קשיא אמאי נקט הכא על מנת טפי מבכל הני דתנא התם ה"ל למיתנא הכא ג"כ המדיר את אשתו שתאמרי לפלוני וכו' וי"ל דבכל הני דתנא המדיר את אשתו ליכא לפלוגי בין הדיר הוא את אשתו או נדרה היא וקיים לה איהו דיוציא ויתן כתובה כיון דקשה עלה לקיים את הנדר כמבואר לעיל בסי' ע"ב ובסימן ע"ד אבל הכא ודאי איכא לפלוגי בין הדירה הוא שאסר הנאתו עליה אם לא תאמרי לפלוני וכו' שאז דין הוא דיוציא ויתן כתובה לפי שקשה עליה להעיז פניה ולומר אלו הדברים אבל בנדרה היא וקיים לה הוא אינו בדין שיוציא ויתן כתובה דליכא למימר דקשה עליה להעיז פניה שהרי כיון שנדרה ואומר קונם תשמישך עלי אם לא אומר לפלוני כך וכך הרי מעיזה פניה לומר שתאמרי אלו הדברים ובודאי לא יהא קשה עליה כלל לומר אלו כדברי' כיון דפרוצה היא ולפיכך לא נקט התנא הכי המדיר את אשתו דהוה משמע בין שהדיר הוא בין שנדרה היא אלא תנא ע"מ שתאמרי לפלוני וכולי דהיינו שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני וכו' ומטעם שאינה יכולה להעיז פניה וכו' כנ"ל דעת רבינו אבל הר"ן פרק המדיר פי' הך דע"מ שתאמרי לפלוני וכו' או שתהא ממלא וכולי בשתלויין באותם דברים תשמיש או מזונות ובנדרה היא דוקא דכיון דקיים לה איהו סברה מסנא סני לי ולפיכך יוציא מיד ויתן כתובה דליכא לפרש במדירה מהנאתו אם לא תאמרי וכולי דאם כן אמאי יוציא מיד ויתן כתובה דאי תלה בדברים אלו תשמיש שבת אחד יקיים ואי תלה בהן מזונות יעמיד פרנס שלשים יום והיא דעת הר"ן לשם וקשיא לי אמאי לא פירש נמי בהדיר הוא את אשתו בדברים אלו ותלה בהן שאלת כלים דהשתא ניחא דיוציא מיד ויתן כתובה דאינה יכולה לסבול אפילו שעה אחת דקשה עליה שמשיאה שם רע בשכנותיה וכן צריך לפרש לעיל בסימן ע"ד אצל מ"ש רבינו על שם הרמב"ם הדירה שלא תלך לבית המרחץ וכולי והרב ב"י כתב כאן על דברי רבינו שאמר האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' משום דעל כרחך בתולה דבר זה בנדר מתוקמא מתניתין וכולי עד וכך הם דברי הר"ן וכולי ושרי ליה מאריה דהא מבואר מדברי הר"ן שהוא מפרש כפשוטו שנדרה היא ותלאה בדברים אלו מזונות או תשמיש ויוציא מיד ויתן הכתובה ומטעמא דמסנא סני לה ואילו רבינו קמפרש דבנדרה היא נדר של עינוי נפש והפר לה על מנת שתאמרי לפלוני וכו' ויוציא מיד ויתן כתובה לפי שאינה יכולה להעיז פניה ונמצא שלא הותר הנדר אבל בנדרה היא ותלאה הנדר בדברים אלו וקיים לה איהו אינו בדין שיוציא ויתן כתובה דליכא למימר הכא שאינה יכולה להעיז פניה שהרי היא פרוצה שנדרה שתאמר לפלוני דברים כאלו ודו"ק: כתוב בהגהות מרדכי דכתובות על שם ר"ח דהך דהמדיר את אשתו דאמר יוציא ויתן כתובה בע"כ דגם התוספות צריך ליתן לה דאל"כ כל אדם ידור אשתו אם רוצה לגרשה כדי ליפטר מתוספת: כתוב בהגהת מיימונית פי"ד דאישות המדיר שלא לקרב אל זוגתו עד זמן פלוני אם נדר שלא מרצון אשתו ודאי יש איסור בדבר ולא חל הנדר אבל אם נתרצית זוגתו וחפצה בכך אז צריך התרה משלשה הדיוטות ע"כ מתשובת מהר"ם והיא כתובה בתשובת מיימונית דספר נשים סימן ב' ובהגהות מרדכי דקידושין וכתב עוד בהגהת מיימונית דלעיל בשם ריב"א דאע"ג דהדירה מתשמיש מותר להתייחד עמה וע"ש ובתשובת מהרי"ו סימן א' אשה אחת הפצירה בבעלה שלא לשמש עמה וכשראתה היא שכעס הרבה ורוצה לישבע מיחתה בו ופסק דאפילו הכי השבועה תלה והאריך בטעמו: כתב ב"י ע"ש הריטב"א דהא דאיתא בפרק נערה האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה אע"פ שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא וכ"ש כשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה עכ"ל ותימה למה פסק דבהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשובה ומשמע דפוחתין מכתובה ודינה כשאר מורדת מתשמיש ובהוא אומר כן פסק דיוציא ויתן כתובה ואין לו דין מורד להוסיף לה על כתובתה והאמת כך הוא שאין דין מורד ומורדת אלא בעושה כך מחמת שנאה וכעס כדכתב במרדכי פרק אעפ"י הבאתיו למעלה בסימן זה אבל באינו עושה כך אלא לצניעות או מחמת עצלות שלא להפשיט את הבגדים ולחזור ולהלבישן וכיוצא בזה אין זה מורד או מורדת ולבי אומר לי שלא קאמר הריטב"א כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא לענין שיהיו דנין בה בדינא מורדת דהא ודאי ליתא אלא דלפי שהאשה מחוייבת לשמוע לקול אישה וכל מה שרוצה לעשות באשתו עושה כדברי חכמים בספ"ב דנדרים וכדלעיל בסימן כ"ה וכעובדא דההיא דאתאי לקמיה דרבי דאמרה ליה ערכתי לו שלחן והפכו א"ל בתי התורה התירתך לו ולפיכך אף בזו דאומרת אני בבגדי ואתה בבגדיך מורדת חשיבא לפי שמחויבת לעשות בענייני תשמיש כל מה שהבעל רוצה כדכתיב ואליך תשוקתו והוא ימשל בך ולעניין קריאת השם בלבד אמר שיש לקרותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד במורדת כלל ופשוט הוא:

דרכי משה

(א) ובהר"ן כתב שם פרק אע"פ דף תצ"ו ומיהו אם אירע לפועלים שלנו בביתם לצורך מלאכה יכולים לאחר עד יום שמיני:

(ב) וכ"כ הר"ן ע"א דף תצ"ו הא דעונת ת"ח אחת לשבת היינו כשאין מתחדש להם דבר בלימודם אבל משתנית עונתן כפי מה שהם צריכים לנדד שינה מעיניהן בענין למודם ולטרוח בו עכ"ל:

(ג) וכתב הר"ן פרק אע"פ ע"א ד' תצ"ו בשם התוס' דל' יום שוהין חוץ לעירן וביום ל"א יהא בעירו אפי' אם באותו יום יחזור ויצא ל' יום בחוץ וכן לעולם וע"ש שהאריך בדינים אלו וכתב דאפשר דאף ת"ח לא שרי בכך אלא דרך אקראי ומקרי בעלמא אבל לא בקבע:

(ד) ובהגהות מרדכי דכתובות דף תקמ"ד ע"א דגם התוספת צריך ליתן לה:

(ה) וכ"ה בהגהות מרדכי דקדושין תרמ"ד ע"ב:

(ו) ובתשובת מהרי"ו ס' א' אשה אחת הפצירה בבעלה שלא לשמש עמה ואח"כ בכעס הניח ידו על החומש לישבע שלא לשמש עמה וכשראתה אשתו שכעס הרבה ורצה לישבע מחתה בו ופסק דאפ"ה השבועת חלה והאריך שם בטעם הדבר:

(ז) ובהגהות אלפסי ע"א דף תנ"ו פרק אע"פ כתב ונראה בעיני שאם היה מהמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא עכ"ל: