חק לישראל חוקת

תורה

^{(במדבר יט כב - כ ד)}

תרגום אונקלוס

(כב) וְכֹל דִּי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְּיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא.(א) וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵב עַמָּא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָּן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָּן. (ב) וְלָא הֲוָה מַיָּא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכְּנָשׁוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. (ג) ונצא עַמָּא עִם מֹשֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימַר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דְאַחָנָא קֳדָם יְיָ: (ד) ולמא אתיתון ית קהלא דה' למדברא הדין לממת תמן אנחנא ובעירנא.

(יט כב) וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃

וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃

וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃

נביאים

^{(שופטים יא כב - יא כו)}

(יא כב) וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃

וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃

הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃

וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃

בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃

כתובים

^{(תהלים קז טז - קז כ)}

(קז טז) כִּֽי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ׃

אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֺֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ׃

כָּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃

וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם׃

יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם׃

משנה

^{(חולין פרק יב)}

ברטנורא

(א)

שלוח הקן - אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אח"כ רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה ואח"כ כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מחייבי:

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן - דכתיכ כי יקרא, פרט למזומן:

שקננו בפרדס - שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולות לברוח:

הרדסיאות - שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:

(ב)

עוף טמא פטור מלשלח - דכתיב קן צפור, עוף משמע בין טהור בין טמא, צפור טהור ולא טמא:

עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור - אע"ג דמינא דאפרוחים בר שלוח הוא, פטור. דקן צפור בעינן, שתהא האם המקננת טהורה:

ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור - דאמר קרא ואת הבנים תקח לך, לך ולא לכלביך:

קורא - בערבי קורין לו שונא"ר, ובלע"ז פרדי"ז . ודרכו שהזכר רובץ על הביצים כמו הנקבה. הלכך ר' אליעזר מחייב לשלח הזכר. אבל בשאר עופות מודה ר"א שזכר פטור, דאם אמר רחמנא, ולא אב. ואין הלכה כר"א:

(ג)

בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח - דאמר קרא רובצת, ולא מעופפת. ומדכתב רובצת ולא כתב יושבת, שמע מינה דאם כנפיה נוגעות בקן חייבת:

שנאמר שלח - לעולם משמע :

נטל את הבנים וכו' - דכיון דנטל את הבנים הוי ליה קן מזומן:

(ד)

לוקה ואינו משלח - אף על גב דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, הכא היינו טעמא, דסבר רבי יהודה שלח מעיקרא משמע , והכי קאמר קרא, לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא הקן, שלח תשלח את האם, ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה. ואין הלכה כרבי יהודה:

אין לוקין עליה - אם קיים עשה שבה. אבל אם לא קיים העשה, כגון הלוקח אם מעל הבנים ושחטה או מתה תחת ידו, לוקה:

(ה) מצוה שהיא כאיסר - שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט:

(א) שִׁלּוּחַ הַקֵּן,

נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

בַּחֻלִּין,

אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין.

חֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן,

שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף,

בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן;

וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן

אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּעוֹף,

וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן.

אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן?

כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס;

אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת,

וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת,

פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

(ב) עוֹף טָמֵא,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

עוֹף טָמֵא

רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר,

וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

קוֹרֵא זָכָר,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

(ג) הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת,

בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן,

חַיָּב לְשַׁלֵּחַ;

אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת,

חַיָּב לְשַׁלֵּחַ,

שֶׁנֶּאֱמַר "קַן" (דברים כב, ו),

קֵן מִכָּל מָקוֹם.

הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ,

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" (שם);

מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּמָא,

אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא,

יָצְאוּ מוּזָרוֹת;

וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן,

אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן,

יָצְאוּ מַפְרִיחִין.

שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה,

אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים,

חַיָּב,

שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח".

אָמַר: "הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים",

חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר:

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".

נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן,

וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם,

פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:

(ד) הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

מְשַׁלֵּחַ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה,

אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

(ה) לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם עַל בָּנִים,

אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע.

וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְּאִסָּר,

אָמְרָה תּוֹרָה (דברים כב, ז):

"לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים",–

קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

גמרא

רש"י

(מסכת חולין קמב א)

זוהר

^{(ח"ג קפד א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות פרה אדומה א יג-טו)
(יג) כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שהיו טבולי יום כשירים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה ואף ע"פ שעדיין לא העריב שמשן שזה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא הטהור למעשר שני אף על פי שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו הרי זה טהור לפרה.

הצדוקין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש לפיכך היו ב"ד בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו וטובל ואח"כ עוסק בה כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה וכן כל הכלים שמכניסין לתוכם אפר הפרה כולם טבולי יום.

החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת יטמא אותה ויטבלנה ואחר כך יניח בה והחותכה והמטבילה טעון טבילה מפני שעשאוה כטמא מת בז' שלו ולפיכך אינה צריכה הזאה שלישי ושביעי אלא מטמאה כדי להראות לצדוקין ומטבילה ונותן בה.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן {{{ספר חסידים מ}}}-{{{ספר חסידים עד}}})}

תורה

^{(במדבר כ ה - כא א)}

תרגום אונקלוס

(ה) ולמא אסיקתונא ממצריים לאיתאה יתנא לאתרא בישא הדין לא אתר כשר לבית זרע ואף לא תינין וגופנין ורימונין ומיא לית למשתי. (ו) ועל משה ואהרון מן קודם קהלא לתרע משכן זמנא ונפלו על אפיהון ואתגלי יקרא דה' להון.

(ז) ומליל ה' עם משה למימר. (ח) סב ית חוטרא וכנוש ית כנשתא את ואהרון אחוך ותמללון עם כיפא לעיניהון וייתין מוהי ותפיק להון מיא מן כיפא ותשקי ית כנשתא וית בעירהון. (ט) ונסיב משה ית חוטרא מן קודם ה' כמא דפקדיה. (י) וכנשו משה ואהרון ית קהלא לקדם כיפא ואמר להון שמעו כען סרבניא המן כיפא הדין נפיק לכון מיא. (יא) וארים משה ית ידיה ומחא ית כיפא בחוטריה תרתין זמנין ונפקו מיא סגיאי ושתיאת כנשתא ובעירהון.     (יב) ואמר ה' למשה ולאהרון חלף דלא הימנתון במימרי לקדשותי לעיני בני ישראל בכין לא תעלון ית קהלא הדין לארעא דיהבית להון. (יג) אינון מי מצותא דנצו בני ישראל קודם ה' ואתקדש בהון.     (יד) ושלח משה אזגדין מרקם לוות מלכא דאדום כדנן אמר אחוך ישראל את ידעת ית כל עקתא דאשכחתנא. (טו) ונחתו אבהתנא למצריים ויתיבנא במצריים יומין סגיאין ואבאישו לנא מצראי ולאבהתנא. (טז) וצלינא קודם ה' וקביל צלותנא ושלח מלאכא ואפקנא ממצריים והא אנחנא ברקם קרתא דבסטר תחומך. (יז) נעבר כען בארעך לא נעבר בחקל ובכרם ולא נשתי מי גוב באורח מלכא ניזיל לא נסטי לימינא ולסמאלא עד דנעבר תחומך. (יח) ואמר ליה אדומאה לא תעבר בתחומי דלמא בדקטלין בחרבא אפוק לקדמותך. (יט) ואמרו ליה בני ישראל באורח כבישא ניסק ואם מייך נשתי אנא ובעיריי ואתין דמיהון לחוד לית פתגם ביש ברגליי אעבר. (כ) ואמר לא תעבר ונפק אדומאה לקדמותיה בחיל רב וביד תקיפא. (כא) וסריב אדומאה לא שבק ית ישראל למעבר בתחומיה וסטא ישראל מלוותיה.

(כב) ונטלו מרקם ואתו בני ישראל כל כנשתא להור טורא. (כג) ואמר ה' למשה ולאהרון בהור טורא על תחום ארעא דאדום למימר. (כד) יתכניש אהרון לעמיה ארי לא ייעול לארעא דיהבית לבני ישראל על דסריבתון על מימרי למי מצותא. (כה) דבר ית אהרון וית אלעזר בריה ותסיק יתהון להור טורא. (כו) ותשלח ית אהרון ית לבושוהי ותלבישינון ית אלעזר בריה ואהרון יתכניש וימות תמן. (כז) ועבד משה כמא דפקיד ה' וסליקו להור טורא לעיני כל כנשתא. (כח) ואשלח משה ית אהרון ית לבושוהי ואלביש יתהון ית אלעזר בריה ומית אהרון תמן בריש טורא ונחת משה ואלעזר מן טורא. (כט) וחזו כל כנשתא ארי מית אהרון ובכו ית אהרון תלתין יומין כול בית ישראל.    (א) ושמע כנענאה מלכא דערד יתיב דרומא ארי אתא ישראל אורח מאלליא ואגיח קרבא בישראל ושבא מיניה שביא.

(כ ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃

וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃

וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃

וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃

וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃    

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃

הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃    

וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃

וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃

וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃

נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃

וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃

וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃

וַיְמָאֵ֣ן׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃

וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃

וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃

יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃

קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃

וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃

וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃

וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃

וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃    

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃

תורה

^{(במדבר כא ב - כב א)}

תרגום אונקלוס

(ב) וקיים ישראל קיים קודם ה' ואמר אם ממסר תמסר ית עמא הדין בידי ואגמר ית קרוויהון. (ג) וקביל ה' צלותיה דישראל ומסר ית כנענאה וגמר יתהון וית קרוויהון וקרא שמיה דאתרא חורמה. (ד) ונטלו מהור טורא אורח ימא דסוף לאקפא ית ארעא דאדום ועקת נפשא דעמא באורחא. (ה) ואתרעם עמא קודם ה' ועם משה נצו למא אסיקתונא ממצריים לממת במדברא ארי לית לחמא ולית מיא ונפשנא עקת במנא הדין דמיכליה קליל. (ו) וגרי ה' בעמא ית חיוון קלן ונכיתו ית עמא ומית עם סגי מישראל. (ז) ואתא עמא לוות משה ואמרו חבנא ארי אתרעמנא קודם ה' ועימך נצינא צלי קודם ה' ויעדי מיננא ית חויא וצלי משה על עמא. (ח) ואמר ה' למשה עביד לך קליא ושו יתיה על את ויהי כל דיתנכית ויחזי יתיה ויתקיים. (ט) ועבד משה חויא דנחשא ושווייה על את והוי כד נכית חויא ית גוברא ומסתכל בחויא דנחשא ומתקיים. (י) ונטלו בני ישראל ושרו באובות. (יא) ונטלו מאובות ושרו במגזת עבראי במדברא דעל אפי מואב ממדנח שמשא. (יב) מתמן נטלו ושרו בנחלא דזרד. (יג) מתמן נטלו ושרו מעברא דארנון דבמדברא דנפיק מתחום אמוראה ארי ארנון תחום מואב בין מואב ובין אמוראה. (יד) על כין יתאמר בספרא קרבין עבד ה' על ימא דסוף וגבורן על נחלי ארנון. (טו) ושפוך לנחליא דמידברין לוקביל לחיית ומסתמיך לתחום מואב. (טז) ומתמן אתייהיבת להון בירא היא בירא דאמר ה' למשה כנוש ית עמא ואתין להון מיא. (יז) בכין שבח ישראל ית תושבחתא הדא סקי בירא שבחו לה. (יח) בירא דחפרוהא רברביא כרוהא רישי עמא ספריא בחוטריהון וממדברא אתייהיבת להון. (יט) ומדאתייהיבת להון נחתא עימהון לנחליא ומנחליא סלקא עימהון לרמתא. (כ) ומרמתא לחיליא דבחקלי מואב ריש רמתא ומסתכיא על אפי בית ישימון. (כא) ושלח ישראל אזגדין לוות סיחון מלכא אמוראה למימר. (כב) אעבר בארעך לא נסטי בחקל ובכרם לא נשתי מי גוב באורח מלכא ניזיל עד דנעבר תחומך. (כג) ולא שבק סיחון ית ישראל למעבר בתחומיה וכנש סיחון ית כל עמיה ונפק לקדמות ישראל למדברא ואתא ליהץ ואגיח קרבא בישראל. (כד) ומחהי ישראל לפתגם דחרב וירית ית ארעיה מארנונא עד יובקא עד בני עמון ארי תקיף תחומא דבני עמון. (כה) ונסיב ישראל ית כל קרוויא האילין ויתיב ישראל בכל קרווי אמוראה בחשבון ובכל כפרנהא. (כו) ארי חשבון קרתא דסיחון מלכא אמוראה היא והוא אגיח קרבא במלכא דמואב קדמאה ונסיב ית כל ארעיה מיניה עד ארנון. (כז) על כין יימרון מתליא עולו לחשבון תתבני ותשתכלל קרתא דסיחון. (כח) ארי קידום תקיף כאישא נפק מחשבון עבדי קרבא כשלהביתא מקרתא דסיחון קטילו עמא דשרו בלחית מואב כומריא דפלחין בית דחלת רמתא דארנון. (כט) ויי לכון מואבאי אבדתון עמא דפלחין לכמוש מסר בנוהי צירין ובנתיה בשביא למלכא אמוראה סיחון. (ל) פסקת מלכו מחשבון עדא שולטן מדיבון וצדיאו עד נופח דסמיך עד מידבא. (לא) ויתיב ישראל בארע אמוראה. (לב) ושלח משה לאללא ית יעזר וכבשו כפרנהא ותריך ית אמוראה דתמן. (לג) ואתפניאו וסליקו לאורח מתנן ונפק עוג מלכא דמתנן לקדמותהון הוא וכל עמיה לאגחא קרבא לאדרעי. (לד) ואמר ה' למשה לא תדחל מיניה ארי בידך מסרית יתיה וית כל עמיה וית ארעיה ותעביד ליה כמא דעבדתא לסיחון מלכא אמוראה דיתיב בחשבון. (לה) ומחו יתיה וית בנוהי וית כל עמיה עד דלא אשתאר ליה משיזיב ויריתו ית ארעיה.(א) ונטלו בני ישראל ושרו במישריא דמואב מעברא לירדנא דיריחו.

(כא ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃

וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃

וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃

וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃

וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃

וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃

וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃

וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃

מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃

מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃

עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃

וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃

וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃    

אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃

בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃

וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃

וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃

וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃

אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃

וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ׃

כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃

עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃

כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃

אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃

וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיב֑וֹן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׅ עַד־מֵֽידְבָֽא׃

וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃

וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ ויירש [וַיּ֖וֹרֶשׁ] אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃

וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃

וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃

וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃

נביאים

^{(שופטים יא א - יא לג)}

(יא א) וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח׃

וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה׃

וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ׃

וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת־יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב׃

וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם׃

וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃

וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ׃

וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃

וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה׃

וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃

וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי־לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד־הַיַּבֹּ֖ק וְעַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם׃

וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃

וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃

וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא־בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃

וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה־נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד־מְקוֹמִֽי׃

וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃

וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־סִיח֧וֹן וְאֶת־כָּל־עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא׃

וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃

וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃

הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃

וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃

בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃

וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃

וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃

וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃

וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃

וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃

וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

כתובים

^{(תהלים צז א - צז ז)}

(צז א) יְהוָ֣ה מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים׃

עָנָ֣ן וַעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ׃

אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו׃

הֵאִ֣ירוּ בְרָקָ֣יו תֵּבֵ֑ל רָאֲתָ֖ה וַתָּחֵ֣ל הָאָֽרֶץ׃

הָרִ֗ים כַּדּוֹנַ֗ג נָ֭מַסּוּ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מִ֝לִּפְנֵ֗י אֲד֣וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃

הִגִּ֣ידוּ הַשָּׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ וְרָא֖וּ כָל־הָעַמִּ֣ים כְּבוֹדֽוֹ׃

יֵבֹ֤שׁוּ׀ כָּל־עֹ֬בְדֵי פֶ֗סֶל הַמִּֽתְהַלְלִ֥ים בָּאֱלִילִ֑ים הִשְׁתַּחֲווּ־ל֝וֹ כָּל־אֱלֹהִֽים׃

משנה

^{(אהלות פרק יג)}

ברטנורא

(א)

העושה מאור - חלון העשוי לאורה:

בתחילה - משום דבעי למתנא סיפא שיירי המאור תנא רישא בתחילה:

מקדח גדול של לשכה - הוא כפונדיון האטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר:

שיירי המאור - אם נשאר מן החלון שלא נסתם:

חררוהו מים - שלא נעשה החור ע"י אדם אלא ע"י מרוצת המים:

או שרצים - כגון החולד והעכבר:

או שאכלתו מלחת - שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה:

מלא אגרוף - אגרופו של בן אבטיח. אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם:

חישב עליו לתשמיש - חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו:

למאור - להכניס אורה:

הסריגות - מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות:

והרפפות - מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר:

מצטרפות כמלוא מקדח - אויר שבין הסריגות, אע"פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח:

להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה - לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי. והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור' שמעון פליג, וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר' שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר' שמעון:

(ב)

חלון העשוי לאויר - להכניס בו אויר העולם, והיינו חלון העשוי למאור. ומשום דבעי למתני בנה בית חוצה לה, הדר תנייה:

בנה בית חוצה לה - כנגד החלון, ונתבטל אויר של חלון:

שיעורה בפותח טפח - כחלון העשוי לתשמיש:

נתן את התקרה באמצע החלון - שנמצא החלון חציו למעלה מן התקרה וחציו למטה:

החלון התחתון בפותח טפח - כדין חלון העשוי לתשמיש, דהא אין כאן אויר:

והעליון מלוא מקדח - דלמעלה מן התקרה הוא לאויר:

(ג)

החור שבדלת - באמצע הדלת, דאינו עשוי לאויר:

שייר בו החרש - האומן שתיקן את הדלת:

מלמטן - כגון ששייר סמוך לאסקופה:

או מלמעלן - סמוך למשקוף:

הגיפה - סגרה:

ולא מירקה - לא גמרה:

או שפתחתו הרוח - כלומר, או שמירק את הסגירה אלא שבאתה הרוח ופתחתו:

שיעורו מלוא אגרוף - דכיון דנפתח ממילא הוי כחררוהו מים או שרצים. ובהך סיפא לא פליג רבי טרפון, משום דחור שבאמצע עשה החרש במתכוין, ולא מפני שצריך לחור אלא קצרים היו הדפין שנעשה מהן הדלת ועלתה בדעתו להניח הנקב באמצע יותר מלהניח למטה או למעלה, ודמי לעשה במתכוין, אבל כשהניחו מלמטה או מלמעלה אין זה כעושה בידים, אלא מחמת שהנסרים קצרים ולא נתמלא הנקב:

(ד)

העושה מקום - שנקב נקב מפולש בכותל להניח שם קנה של אורגים:

ולאספתי - חרב בלשון יון קורין אספתי. ויש לאורגים כלי כתבנית חרב:

שיעורו בכל שהוא - להביא את הטומאה לצד האחר:

לזון את עיניו - להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר:

ולתשמיש - להצניע שם חפציו :

(ה)

אלו ממעטים את הטפח - חלון ששיעורו בפותח טפח והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח, חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר:

על ידי רובע עצמות - אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באוהל, ופחות מכזית מבשר המת מונח בחלון, ממעט. ודוקא פחות מכזית, דאילו כזית, הוא עצמו מטמא באוהל. ודוקא על ידי רובע עצמות, אבל אי איכא בבית כזית בשר מן המת, אין פחות מכזית זה ממעט, דאדרבה בשר מצטרף עם בשר. והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט ע"י עצמות ולא עצמות ע"י עצמות, דעצמות אעצמות מצטרפי:

פחות מעצם כשעורה - אבל עצם כשעורה לא ממעט, משום דמטמא במגע ובמשא:

פחות מכזית מן המת - השתא הדר תנייה אע"ג דתנא ליה רישא לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאין באוהל, כגון רביעית דם ומלא תרווד רקב וכל אותן השנויין בפרק ב' : פחות מכזית מן הנבלה וכו', כל הני דחשיב מכאן ואילך, ממעטי בין ע"י עצמות בין ע"י בשר:

ופחות מכביצה אוכלים - שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה , הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה:

והתבואה - שהשרישה רחוק מן הכותל ונתפשטו ענפיה וסגרו את החלון, דמחובר לקרקע היא:

וככיי שיש בהן ממש - קורי עכביש נקראים ככיי. ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה. ופעמים שהוא דק מאד והוא ככיי שאין בו ממש, ופעמים שהוא כעין אריגת בגד והוא ככיי שיש בו ממש:

ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה - שנבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שיחשב עליה לאכילה, ואז מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ואינה צריכה הכשר:

נבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הכשירה - דנבלת עוף טמא צריכה מחשבה וצריכה הכשר, כלומר שיבוא עליה מים או אחד משבעה משקין, ואם חסר מחשבה או הכשר, טהורה, וממעטת וחוצצת בפני הטומא':

(ו)

ולא תבואה שבחלון - שהשרישה בחלון ממש. משום דדעתו לפנותה שהיא מקלקלת את הכותל, וכל דבר שדעתו לפנותו אינו ממעט בחלון. ולעיל איירי שהשרישה רחוק מן הכותל דהשתא אין דעתו לפנותה:

השתי והערב המנוגעים - דשתי וערב מיטמא בנגעים, ודבר טמא אינו ממעט:

ולא לבינה מבית הפרס - הלבינה העשויה מעפר בית הפרס. ר"מ סבר שהיא טמאה כמו שעפר בית הפרס טמא, הלכך אינה ממעטת בחלון. ורבנן סברי, לא טמאו אלא גוש כבריתו הבא מבית הפרס, ולא העפר אפילו לאחר שגבלו . והלכה כחכמים. ושיעור הגוש, כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופין:

(א) הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה,

שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה;

שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר,

רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל.

אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר,

חַלּוֹן שֶׁסְּתָמָהּ,

וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ.

חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים,

אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת,

שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף.

חִשֵּׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ,

שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

לְמָאוֹר,

שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ.

הַסְּרִיגוֹת וְהָרְפָפוֹת

מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ,

כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:

עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד מְלֹא מַקְדֵּחַ.

לְהָבִיא הַטֻּמְאָה, וּלְהוֹצִיא הַטֻּמְאָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהָבִיא הַטֻּמְאָה;

אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה,

בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

(ב) חַלּוֹן שֶׁהִיא לַאֲוִיר,

שִׁעוּרָהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ.

בָּנָה בַּיִת חוּצָה לָהּ,

שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

נָתַן אֶת הַתִּקְרָה בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן,

הַתַּחְתּוֹן בְּפוֹתֵחַ טֶפַח,

וְהָעֶלְיוֹן מְלֹא מַקְדֵּחַ:

(ג) הַחוֹר שֶׁבַּדֶּלֶת,

שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף,

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא;

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:

בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

שִׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מִלְּמַטָּן אוֹ מִלְּמַעְלָן,

הֱגִיפָהּ וְלֹא מֵרְקָהּ,

אוֹ שֶׁפְּתָחַתּוּ הָרוּחַ,

שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף:

(ד) הָעוֹשֶׂה מָקוֹם לַקָּנֶה, וְלָאַסְפַּתִּי, וְלַנֵּר,

שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא,

כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:

בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

לָזוּן אֶת עֵינָיו,

וּלְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ,

וּלְתַשְׁמִישׁ,

בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

(ה) אֵלּוּ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח:

פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בָּשָׂר

מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת,

וּפָחוֹת מֵעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה

מְמַעֵט עַל יְדֵי כַּזַּיִת בָּשָׂר.

פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת,

פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה,

פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,

פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֳכָלִים,

הַתְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹן,

וְכָכַי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ,

וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא חִשֵּׁב עָלֶיהָ,

וְנִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא

שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְלֹא הִכְשִׁירָהּ,

אוֹ הִכְשִׁירָהּ וְלֹא חִשֵּׁב עָלֶיהָ:

(ו) אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִים:

אֵין הָעֶצֶם מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת,

וְלֹא בָּשָׂר עַל יְדֵי בָּשָׂר,

וְלֹא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת,

וְלֹא כַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה,

וְלֹא כָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,

וְלֹא כַּבֵּיצָה אֳכָלִים,

וְלֹא תְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת,

וְלֹא כָּכַי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ,

וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ,

וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְהִכְשִׁירָהּ,

וְלֹא הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִים,

וְלֹא לְבֵנָה מִבֵּית הַפְּרַס,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

הַלְּבֵנָה מְמַעֶטֶת,

מִפְּנֵי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר.

זֶה הַכְּלָל:

הַטָּהוֹר מְמַעֵט,

וְהַטָּמֵא אֵינוֹ מְמַעֵט:

גמרא

רש"י

(מסכת נידה כג ב)

זוהר

^{(ח"ב רד א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות שבת ט י-יא)
(י) המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים.

המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב. שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול. ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן {{{ספר חסידים מ}}}-{{{ספר חסידים עד}}})}