משנה אהלות יג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יג · משנה א | >>
העושה מאור בתחלה, שעורו מלא מקדח גדול של לשכה.
שירי המאור, רום אצבעיים על רוחב הגודל.
אלו הן א שירי המאור, חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה.
חררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת, שעורו מלא אגרוף.
חשב עליו לתשמיש, שעורו בפותח טפח.
למאור, שעורו מלא מקדח.
הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח, כדברי בית שמאי.
בית הלל אומרים, עד שיהא במקום אחד מלא מקדח.
להביא הטומאה, ולהוציא הטומאה.
רבי שמעון אומר, להביא הטומאה, אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח.
הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה,
- שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה;
- שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר,
- רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל.
- אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר,
- חַלּוֹן שֶׁסְּתָמָהּ,
- וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ.
- חַלּוֹן שֶׁסְּתָמָהּ,
- חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים,
- אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת,
- שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף.
- חִשֵּׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ,
- שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.
- לְמָאוֹר,
- שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ.
- אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת,
- הַסְּרִיגוֹת וְהָרְפָפוֹת
- מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ,
- כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי;
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד מְלֹא מַקְדֵּחַ.
- מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ,
- לְהָבִיא הַטֻּמְאָה, וּלְהוֹצִיא הַטֻּמְאָה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהָבִיא הַטֻּמְאָה;
- אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה,
- בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהָבִיא הַטֻּמְאָה;
העושה מאור כתחילה -
- שעורו - מלוא מקדח גדול של לשכה.
- שירי המאור -
- רום אצבעים על רוחב הגודל.
- אלו הן שירי המאור? -
- חלון שסתמה, ולא הספיק לגומרה.
- חררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת -
- שעורו - מלוא אגרוף.
- חישב עליו לתשמיש -
- שעורו - בפותח טפח.
- למאור -
- שעורו - מלוא מקדח.
[ב] *הערה 1: הסריגות והרפפות -
- מצטרפות - כמלוא מקדח,
- כדברי בית שמאי.
- בית הלל אומרין:
- עד שיהא במקום אחד כמלוא מקדח - להביא את הטומאה, ולהוציא את הטומאה.
- רבי שמעון אומר: להביא את הטומאה,
- אבל להוציא את הטומאה - בפותח טפח.
- מצטרפות - כמלוא מקדח,
כבר התבאר בשבעה עשר מכלים:
- שמלא אגרוף כראש הגדול של אדם,
- ושמלא מקדח גדול של לשכה כפונדיון.
ומאור - הוא ארובה אשר יכנס ממנה האור.
ואמר:
- שמי שפתח הארובה להכנס ממנה אורה, אם היה כפונדיון או יותר תביא את הטומאה.
- ואם פתח את הארובה להשתמש בה, לא להכנס ממנה האור, לא תביא את הטומאה אם לא שיהיה בה טפח על טפח, לפי מה שקדם בהלכות מזו המסכתא.
- ואם זאת הארובה נפתחה מעצמה, רוצה לומר מבלי שום אדם, אבל בשאר מהסיבות אשר זכר או זולתם, הנה זאת הארובה תקרא "מאור שלא נעשה בידי אדם", הנה הוא לא תצא ממנו הטומאה ויכנס בבית אחר אלא אם כן היה ממלוא אגרוף ולמעלה.
וזה כאשר לא כוון על זאת הארובה אשר נפתחה בלי כוונה לעניין מן העניינים. אבל אם יסופק אם כוונו עליו לעניין מה, הנה הוא ישאר בשיעור הראשון ואף על פי שלא נעשה בידי אדם. ולזה:
- אם חשב על זה החלון אשר פתחוהו המים או זולתו להשאר להשתמש בו, שיעורו בפותח טפח.
- ואם חשב עליו להשאר בעבור האור שיכנס בו, שיעורו מלוא מקדח, כמו שאם פתחה מתחילה לכך.
הנה התבאר זאת ההלכה על השלימות, והתאמת לך שלארובה ארבעה שעורים:
- היותר קטן מלא מקדח,
- והנמשך אליו אצבעיים על רוחב גודל,
- ואשר ימשך אליו טפח על טפח,
- והיותר גדול מלא אגרוף.
והתבאר הדין את אשר יצטרך בו לכל שיעור מהן.
משנה ב [נוסח הרמבם]
סריגות - הן השבכות הארוגות מקנים וזולתם, ושם הקנה הדק "סריג".
וכן רפפות - מין מן השבכות.
ויעשו חלונות גדולות בהם להכנס בהם האורה, עוד יעשו על החלונות בכללה שבכה יעשה מעץ ערבה או מחריות של דקל או בנין או זולת זה. ואומרים בית שמאי, כי אם היתה בנקבי זאת השבכה מלא מקדח יביא את הטומאה כי האורה יכנס בו, ולזה כוון.
עוד חזר במאמר לפי כוונת ההלכה ואמר, שזה אשר שמנו שיעור למאור מלא מקדח הוא להביא את הטומאה לבית, שהיא תכנס מזה הנקב כאשר היתה שם טומאה או תחת אוהל מחובר בזה המאור לפי מה שקדם ביאורו.
וכן להוציא את הטומאה, שכאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור הקטן ויטמא כנגדו. וחלק רבי שמעון ואמר, אפילו מן המאור לא תצא טומאה בפחות מטפח.
ואין הלכה כרבי שמעון:
מאור. חלון העשוי לאורה:
מלא מקדח גדול של לשכה. במסכת כלים פי"ז (מ"ז) תנן ומייתינן לה פרק על אלו מומין (דף לז.) שהיא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלא נקב של העול ואם יש בחלון כשיעור הזה מביא את הטומאה לצד אחר:
שירי המאור. משום דתני הכא שירי המאור נקט ברישא בתחלה:
רום אצבעיים. נשאר מן החלון שלא נסתם על רוחב הגודל מכניס את הטומאה ומוצא פחות מכאן אינו מכניס ואינו מוציא:
או שרצים. כגון חולדות ואישות:
או שאכלתו מלחת. שהארץ מליחה ומתבקעת מאליה:
מלא אגרוף. במסכת כלים פרק י"ז (שם) תנן ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף וזהו אגרופו של בן בטיח א"ר יוסי ישנו כראש גדול של כל אדם:
חישב עליו לתשמיש. על חלון שחררוהו מים חישב עליו להשתמש בו להניח שם חפציו:
תניא בתוספתא [רפי"ד] פתח שעשאו למאור שיעורו מלא מקדח הגיפו למאור שיעורו בפותח טפח ב' חלונות זו לפנים מזו החיצונה העשויה למאור שיעורה מלא מקדח ניטל פקק לאיספקלריא שיעורה מלא אגרוף ואלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת. ואלו הן שירי המאור רום אצבעיים עם רוחב הגודל. פי' פתח שעשאו למאור שהתחיל לסתור את הכותל כדי לעשות בו פתח למאור ומשניקב הכותל כמלא מקדח מביא את הטומאה אע"פ שסופו עדיין לפותחו הרבה לעשות בו פתח גדול לא אמרינן אותו הנקב מועט לא חשיב למאור מאחר דלא נגמר מאור שסופו לעשות. הגיפו למאור כגון פתח שהיה פתוח ויצא לסוגרו ולא סגרו לגמרי דנתכוין שתבא אורה לבית שיעורו בפותח טפח דלא דמי לחלון העשוי למאור דדלת זה עשוי לכניסה ויציאה אלא שלפי שעה נעלו כך: שיעורה מלא מקדח שיעור הפנימית לא מפרש ומסתברא בפותח טפח דעשויה היא לתשמיש: ניטל פקק לאספקלריא דרך חלונות שסותמין אותן בזכוכית וניטל מאותו פקק שיעורו מלא אגרוף משום דעייל ממילא והוי כחררוהו מים. רוחב הגודל אית דגרסי הגדול ושמא גודל קרי ליה גדול לפי שהוא הרחב מכל האצבעות:
הסריגות והרפפות. בתוספתא [שם] תניא ואלו הן סריגות אלו של אוצרות רפפות אלו של אלקטאות. ואלקטאות בתים כעין צריפין דתנן במסכת מעשרות פ"ג (מ"ז) הצריפין והבורגנים והאלקטאות פטורין ופי' בערוך דבתים הם מחוץ לעיר להתקרר בהן בקיץ ונראה דסריגות ורפפות ענין אחד אלא דשל אוצרות נקראים סריגות ושל אלקטאות נקראין רפפות שעושין מחיצה מסורגת בחלונותיהן:
מצטרפות כמלא מקדח. אויר שבין הסריגות אע"פ שאין במקום אחד כמלא מקדח מצרפין אותן לכמלא מקדח:
להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. לאו אפלוגתא דב"ש וב"ה קאי אלא אשיעורא דרישא דמלא מקדח ומלא אגרוף ופותח טפח דכל השיעורין הללו נאמרו בין להביא טומאה לבית בין להוציא טומאה מן הבית (עי' תוס' יו"ט) ור"ש פליג וסבר דבין להביא ובין להוציא כולהו שיעורן בפותח טפח ושיעורא דמלא מקדח ומלא אגרוף לית ליה לר"ש כלל ועוד יש לפרש דברי ר"ש דה"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השיעורים אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף דאי אמלא מקדח כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה להכנס:
העושה מאור - חלון העשוי לאורה:
בתחילה - משום דבעי למתנא סיפא שיירי המאור תנא רישא בתחילה:
מקדח גדול של לשכה - הוא כפונדיון האטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר:
שיירי המאור - אם נשאר מן החלון שלא נסתם:
חררוהו מים - שלא נעשה החור ע"י אדם אלא ע"י מרוצת המים:
או שרצים - כגון החולד והעכבר:
או שאכלתו מלחת - שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה:
מלא אגרוף - אגרופו של בן אבטיח. אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל ב אדם:
חישב עליו לתשמיש - חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו:
למאור - להכניס אורה:
הסריגות - מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות:
והרפפות - מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר:
מצטרפות כמלוא מקדח - אויר שבין הסריגות, אע"פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח:
להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה - לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי. והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור' שמעון פליג, וסבר בין להביא בין להוציא ג כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר' שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר' שמעון:
מקדח גדול של לשכה. פירש הר"ב כפונדיון האטלקי וכו'. עיין [מ"ש] במשנה יב פי"ז דכלים [ד"ה כפונדיון]:
[*רום אצבעות על רוחב הגודל. הרמב"ם והר"ש מהתוספתא]:
אלו הן שירי המאור חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה. משום דלא הספיק לגמרה משכחת לה בכמה אנפי להכי תני אלו הן [לשון רבים] והכי איתא בתוספתא הביאה הר"ש אלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה [*וז"ל הרמב"ם פי"ד מהט"מ [הלכה ג']. מאור שהתחיל לסתמו] ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חברו. או שחשכה לילי שבת. ע"כ. כך נ"ל:
חררוהו מים. עיין לשון רש"י שהעתקתי בספ"ג:
מלא אגרוף. פי' הר"ב אגרופו של בן אבטיח וכו'. עיין במשנה יב פי"ז דכלים [ד"ה כמלא אגרוף]. [*וז"ש הר"ב של כל אדם מפירוש הר"ש העתיק כן ואינו נכון וכי כל ראשי אדם שוים הם. וכן במשנה שכתבתי ליתא לתיבת כל. וכן הובאה בבכורו' פ"ו ד' לז ואף הרמב"ם פי"ד מהט"מ [הל' ב'] העתיק של אדם]:
ר"ש אומר להביא את הטומא' אבל להוציא וכו'. ל' הר"ב ור"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא. כולן שיעורן בפ"ט כו'. וכ"כ הר"ש. ונראה ודאי דל"ג אבל להוציא אלא ה"ג ולהוציא כו' ואע"פ שכתב הר"ש. דעוד יש לפרש דה"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השעורים. אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח. וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף. דאי אמלא מקדח. כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. ע"כ. לא תידוק מינה דגירס' אבל להוציא כו' דכי נמי גרס ולהוציא שפיר מצי לפרושי דה"ק אבל להוציא כו'. ומ"מ אין למחוק גי' הספר דלפי' השני גיר' נכונה היא וכן היא גיר' הרמב"ם. ומהר"ם הגיה רש"א להביא הטומאה ולהוציא הטומאה:
(א) (על המשנה) הן. מפני שיש כמה גווני בלא הספיק כדאיתא בתוספתא, שלא היה לו טיט לגומרה או שקראו חברו או שחשכה לילי שבת, לכך נקט לשון רבים. נ"ל:
(ב) (על הברטנורא) אינו נכון, דאין כל ראשי אדם שוין:
(ג) (על הברטנורא) ונראה דלא גרס אבל להוציא, אלא הכי גרס, ולהוציא. ועתוי"ט:
העושה מאור בתחלה שיעורו כמלא מקדח. כצ"ל:
על רוחב הגודל. אית דגרסי הגדול ושמא גודל קרי ליה גדול לפי שהוא רחב מכל האצבעות. הר"ש ז"ל:
חררוהו מים או שרצים. היינו מאור שלא נעשה בידי אדם דתנן בפי"ז דכלים סימן י"ב: השב עליו וכי'. שהמחשבה כאן כמעשה. הרמב"ם ז"ל בחבורו:
בפי' ר"ע ז"ל ור"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולם שיעורם בפותח טפח ואפילו בחלון העשוי לאורה ולית ליה וכו' ע"כ. אמר המלקט ולפי זה לא גרסי' במילתיה דר"ש אבל אלא ה"ג רש"א להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה בפותח טפח וכתב הרא"ש ז"ל א"נ קאמר ר"ש דוקא נאמרו הני שיעורי להביא אבל להוציא בפותח טפח ויש משניות דגרסי' אבל ויתכן זה הפירוש אי קאי אמלא אגרוף דאי אמלא מקדח כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס עכ"ל ז"ל והוא ג"כ פירוש שני לה"ר שמשון ז"ל. ואפשר שאם היה רואה התי"ט דברי הרא"ש ז"ל היה מודה דלפי' שני גריס הר"ש ז"ל אבל:
יכין
העושה מאור: שעשה חור בכותל להכניס בו אור להחדר:
בתחלה: נ"ל דמלת בתחלה הכא פירושו כתחלת התנור [כלים רפ"ה]. ור"ל כשהתחיל לעשות מאור ולא גמרו עדיין. אפ"ה משעשה כבר חללו כמלא מקדח של לשכה. מביא ומוציאה טומאה. ולא אמרי' דמדלא גמרו עדיין לא מחשב עדיין מאור. או נ"ל דמלת בתחלה הכא פי' כמלת בתחלה לעיל [פ"ז מ"ג]. דהיינו שלא היה בכותל חלון מקודם. ולרבותא נקט הכי. דלא מבעיא כשהיה כאן חלון וסתמו וחזרו נמלך לפתחו. ודאי סגי משעה שעשה חור למאור כמלא מקדח. אלא אפי' היה בתחלה כאן כותל סתום. וחתר השתא בהכותל ועשה בה חור למאור כמלא מקדח. סגי בזה להכניס ולהוציא בו טומאה:
ושיעור מקדח זה כגודל פונדיון [ככלים פי"ז מי"ב] והוא שליש טפח. וטפח הוא ד' גודלין [ועי' י"ד סי' ל' וסי' מ"ח]. וא"כ רוחב החלון גודל ושליש על גודל ושליש:
שירי המאור: ר"ל אבל אם היה כאן חלון גדול. וסתם קצת ושייר ממנו קצת עדיין:
רום אצבעיים על רוחב הגודל: נ"ל דאף דבכל מקום שמשערין באצבע. היינו אגודל [כרמב"ם פט"ו מתפלה ה"ד ופי"ז משבת ה"ו]. עכ"פ הכא מדלא קאמר אצבעיים על אצבע. וקאמר אצבעיים על גודל ש"מ דאצבעיים דקאמר. ר"ל אצבעיים ממש. דהיינו אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות די"א א']. [ולפי מה דאמרינן [מנחות מא"ב] דד' גודלין הן ה' אצבעות א"כ יהיה אגודל / אצבע וכל אצבע יהיה לפ"ז / אגודל]:
חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה: לגמור סתימת החלון. ואין חילוק בין שנתעכב ע"י אדם שקראו ממלאכתו. או ע"י הזמן שנתהווה שבת. או ע"י שלא היה לו טיט לסתמו כולו. או שנעשה עיף וכדומה. ומדיש כמה מיני עכובים. להכי נקט אלו הן לשון רבים:
חררוהו מים: ר"ל אבל אם החור הזה שבכותל לא עשאו בכוונה. אלא שהמים עשו החור:
או שאכלתו מלחת: דע"י שהיתה ארץ מליחה תחתיו נתעכל המקום בהכותל ונעשה שם נקב מעצמו:
שעורו מלא אגרוף: דאע"ג דלענין אהל לא גרע נעשה מעצמו מאילו נעשה בכוונה [כלעיל ספ"ג]. הכא שיביא טומאה מאהל לאהל אחר אינו מביא או מוציא הטומאה עד שיהיה הנקב כמלא אגרוף של אדם הגדול מאד. דהיינו כראש אדם בינוני שכבר נתגדל [כפי"ז דכלים מי"ב]:
חשב עליו: אחלון שלא נעשה בכוונה קאי:
לתשמיש: להניח שם חפציו. או להושיט דרך שם להחדר הסמוך לו. או להציץ מתוכו לחדר האחר או לשוק. [ואף דלכאורה היה נראה כיון דלהוציא ולהכניס טומאה בעינן צריך שיהיה החור עשוי להכניס ולהוציא ולא סגי בשעשוי להניח שם תשמישיו. אפ"ה כיון דקיי"ל דגם בחור שאינו עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן שמה פתח [כשבת קמ"ו א']. א"כ ה"נ לענין טומאה שמה פתח עכ"פ מדרבנן ומתפשטת ויוצאת הטומאה דרך שם]:
למאור: ר"ל ואם חישב על נקב זה להביא דרך שם האור מבחוץ:
הסריגות: גיטטער בל"א והוא כעין רשת מעצים דקים או ברזילין דקין שמחברין אותן תוך חלול החלון הגדול כדי שלא יכנוס גנב לשם:
והרפפות: הוא מלבן כאורך ורוחב אויר החלון. וממלאין כל רוחב חלול המלבן זה. עם דפין קטנים שקובעין אותן בו בכל רחבו. וכולן שוכבין זע"ז בשפוע. ומרוחקין זה מזה קצת כדי שיבא דרך שם אור היום או אויר להבית. ואפ"ה לא יהיו בני רה"ר יכולים להציץ דרך שם להבית:
מצטרפות כמלא מקדח: דאם כל האוירים שבין הסריגות. או שבין הדפים הקטנים שברפפות הם יחד כמלא מקדח מצטרפי:
כדברי בית שמאי: מיהו נ"ל דבעשוי לתשמיש גם לב"ש אין האוירים מצטרפין לשעור טע"ט דכל שאין טע"ט ביחד אויר לא חזי לתשמיש ולהכי חוצץ ולא מביא [כלעיל פ"ח מ"ד]:
להביא הטומאה ולהוציא הטומאה: אכולהו שיעורי שהזכיר במשנה קאי. כל חד וחד הוא מביא הטומאה מחדר לחדר דרך החלון שביניהן. וכמו כן הוא מוציא הטומאה וכגון שטומאה בבית. ובו חלונות הרבה סגורים כולן טמאין תחת המשקוף בחוץ. נפתח א' מהן ויש בו רווח כשיעור האמור בו. הוא טמא וכולן טהורים [כלעיל פ"ז מ"ו]. והיינו דקאמר הכא שמוציא את הטומאה. ר"ל דאמרינן שתצא בו הטומאה ולא בהאחרות או ר"ל שמוציא הטומאה מהאחרות שהיו טמאין קודם שנפתח זה. והשתא נטהרו [כך פירשתי ע"ד הגאון רב"א]:
אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח: דס"ל דדוקא להביא הטומאה לשום מקום סגי בשיעור זוטא מדהו"ל לחומרא אבל להוציא הטומאה ולהציל שאר הפתחים דהו"ל לקולא. צריך שיהיה בהחלון. שיציל האחרות שיעור גדול יותר מהנזכרים במשנה והיינו טפח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת