משנה אהלות יג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יג · משנה ה | >>
אלו ממעטין את הטפח: פחות מכזית בשר ממעט על ידי ח רובע עצמות, ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, פחות מכזית מן המת, פחות מכזית מן הנבלה, פחות מכעדשה מן השרץ, פחות מכביצה אוכלים, התבואה שבחלון, וככי שיש בה ממש, ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליהיב, ונבלת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה, או הכשירה ולא חשב עליה.
אֵלּוּ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח:
- פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בָּשָׂר
- מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת,
- וּפָחוֹת מֵעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה
- מְמַעֵט עַל יְדֵי כַּזַּיִת בָּשָׂר.
- פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בָּשָׂר
- פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת,
- פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה,
- פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,
- פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֳכָלִים,
- הַתְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹן,
- וְכָכַי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ,
- וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא חִשֵּׁב עָלֶיהָ,
- וְנִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא
- שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְלֹא הִכְשִׁירָהּ,
- אוֹ הִכְשִׁירָהּ וְלֹא חִשֵּׁב עָלֶיהָ:
ואלו ממעטין את הטפח -
- פחות מכזית בשר - ממעט על ידי רובע עצמות,
- פחות מעצם כשעורה - ממעט על ידי כזית בשר.
- פחות מכזית מן המת,
- פחות מכזית מן הנבילה,
- פחות מכעדשה מן השרץ,
- פחות מכביצה אוכלין,
- התבואה שבחלון,
- וככי שיש בה ממש,
- ונבילת העוף הטהור שלא חישב עליה,
- ונבילת עוף הטמא -
- שחישב עליה ולא הכשירה,
- או הכשירה ולא חישב עליה.
- פחות מכזית בשר - ממעט על ידי רובע עצמות,
עניין זה המאמר, כי כאשר היה חלון בין שני בתים דרך משל בו טפח על טפח מצומצם אשר יביא את הטומאה כמו שקדם, והיה באחד משני בתים טומאה מהטומאות אשר תטמא באוהל המת, וכבר קדם ממנו בזאת המסכתא ובארנו שמכללם זית בשר ורובע עצמות, והיה בזה החלון מעט דבר טהור, אשר הוא כבר חסר שיעור החלון והיה פחות מטפח ולא יטמא הבית השני. והתנה בזה כשלא יהיה הדבר אשר מיעט החלון מן הטומאה אשר בבית, כמו שיהיה בבית כזית בשר מן המת ובחלון פחות מכזית מבשר המת ואף על פי שפחות מכזית טהור, או שיהיה בבית רובע עצמות ובחלון פחות מעצם כשעורה, לפי שכאשר היה הדבר אשר בחלון מין מן הטומאה אשר בבית הנה הוא יצטרף עמו. וכן כל מה שזכר מאלו התנאים, וחזר למנות הדברים אשר ימעטו את הטפח כאשר יהיו לו התנאים. וכבר ביארנו בששי מזאת המסכתא, שמתנאי הדברים שחוצצין בפני הטומאה שלא יהיה דעתו לפנותו. וכבר ביארנו פעמים שטומאת אוכלין בכביצה, ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין (טמאין), ולזה נחשבהו כדבר טהור כמו שהתבאר בראש מסכת טהרות.
והתבואה שבחלון - כאשר תצמח שם וכל דבר מחובר בארץ הוא טהור. וכבר התבאר בתלמוד, שיהיה זה הצמח מהשורש רחוק מן הכותל ונכנס וסתם החלון בקצת, לפי שאם היה בתוך הכותל יהיה דעתו לפנותו שאם יעזבהו יפסיד הכותל, וכבר בארנו בחמישי מזאת המסכתא שמתנאי הדבר החוצץ שלא יהיה דעתו לפנותו. ומבואר הוא כי כאשר יהיה בחלון דרך משל כמו ארבעה טפחים, ותהיה זאת התבואה כבר סתמה ממנו יותר על שלושה, הנה הטפח נתמעט ולא תצא הטומאה מזה החלון.
וכבר התבאר בשבעה עשר מכלים שהככי הוא האריג הדק הלבן אשר ימצא בתוך הקנה הגדול, והוא כמו אריגת העכביש והוא יקרא "ככי". וממנו דבר דק מאד יותר דק מחוט המשי וזהו ככי שאין בו ממש, וממנו אריג הוא דומה לבגד חזק הבהירות והלובן וזהו ככי שיש בו ממש.
והנה התבאר בראש מסכת טהרות, שנבלת העוף הטהור צריכה מחשבה ואז תטמא טומאת אוכלים בכביצה ולא יצטרך הכשר, ושנבלת עוף הטמא צריכה מחשבה והכשר ואז תטמא טומאת אוכלים בכביצה. ועניין "המחשבה" שיכוין עליה שתהיה מאכל אדם לפי מה שיתבאר בסוף עוקצין, ו"הכשר" הוא שינתן עליה ברצון אחד מהשבעה משקין כמו שיתבאר במכשירין.
ואלו המנויים כולן טהורים, ולזה ימעטו:
אלו ממעטין. בפותח טפח בחלון ששיעורו בפותח טפח אם אחד מכל הני דחשיב מונח בו וממעט האויר מטפח חוצץ שאין הטומאה עוברת לצד אחר:
ע"י רובע עצמות. אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באהל ופחות מכזית בשר המת מונח בחלון ממעט וחוצץ ודוקא פחות מכזית דכזית מטמא הוא עצמו באהל ודוקא ע"י רובע עצמות דאי איכא כזית בשר מן המת בבית אין פחות מכזית זה ממעט דאדרבה בשר מצטרף עם בשר והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט ע"י עצמות ולא עצמות ע"י עצמות משום דעצמות אעצמות מצטרפי ומסתברא דע"י שדרה וגלגולת ורוב בנין ורוב מנין נמי ממעט פחות מעצם כשעורה דלא מצטרף בהדייהו ולהכי לא תני להו הכא משום דבין פחות מעצם כשעורה ובין כשעורה לא מצטרף בהדייהו א"נ להכי לא תני להו הכא משום דבין פחות מכשעורה ובין פחות מכזית שוין בהם:
פחות מעצם כשעורה. אבל עצם כשעורה לא ממעט משום דמטמא במגע ובמשא:
פחות מכזית מן המת. כבר תנא ליה רישא ולמאי הדר תנייה לאשמועינן דממעט ע"י כל המטמאים באהל ששנינו לעיל רפ"ב כגון רביעית דם ומלא תרווד רקב ואבר מן החי וטובא דתנן התם. א"כ ליהדר נמי וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למיחשביה בהדי שרץ ונבלה:
פחות מכזית נבלה. מכאן ואילך ממעטי כולהו בין ע"י עצמות בין ע"י בשר:
ופחות מכביצה אוכלין. תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפרק שני במסכת טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור ואם כן היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט הטמא אינו ממעט ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעטי תדע מידי דהוה אכותי שישב בחלון דתוספתא [שם] ובפרק לא יחפור (דף כ.) מייתי לה דממעט אף על פי שגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם בפ' בנות כותים (דף לב:) ומדאורייתא לא מקבלי טומאה כדדרשינן בריש פ' בתרא דנזיר (דף סא:) והא דמשמע בריש חומר בקדש (דף כב:) (צ"ל דכלי של כו' משום דטמאה ע"ג כו') דחררה של עם הארץ אינה חוצצת בארובה שבין בית לעליי' משום דטומא' על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ אע"ג דטומאת עם הארץ דרבנן לא דמי דהתם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא אבל עובד כוכבים ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור:
ככיי. פירש בערוך יש בתוך קנה קליפות ושמו ככיי ויש אומרים קורי עכביש:
שיש בהן ממש. אתבואה וככיי קאי כדמוכחא מילתא מסיפא דקתני ולא תבואה שבחלון שמע מינה דהתם באין בה ממש והכא ביש בה ממש וקצת קשה מסיפא דקתני ולא כביצה אוכלין בין תבואה לככיי דלא הוה ליה לאפסוקי ובמשנה דוקנית גרסינן בסיפא כסידרא דהכא ולא כביצה אוכלין ולא תבואה שבחלון ולא ככיי שאין בה ממש:
שלא חישב עליה. דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר אבל חישב עליה דמקבלה טומאה אינה חוצצת בפני הטומאה ואפילו הכשר שרץ לא בעיא כיון דסופה לטמא טומאה חמורה:
שחישב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חישב עליה. דנבלת עוף טמא לא מקבלה טומאה עד שיחשב עליה ויכשיר כדתנן בפ"ק (מ"ג) דטהרות צריכה מחשבה והכשר:
תניא בתוספתא (שם). ר' יהודה אומר אפי' קוליתו של עוג הרי זו ממעטת את הטפח וכן היה ר' יהודה אומר פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות פחות מעצם כשעורה ממעט ע"י כזית בשר וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ אינם ממעטין ורבי יהודה אומר ממעטין זה הכלל אמר רבי יהודה כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפת עם אותה הטומאה הרי זו ממעטת עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאליהן והעוף ששכן בחלון ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעופות והעובד כוכבים והבהמה בן שמנה וכלי חרס והאוכלין והמשקין וספר תורה והמלח הרי אלו ממעטין אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים אינן ממעטין. פי' קוליתו של עוג לרבותא נקטה אע"פ שלא יכילנה חלון ממעטת משום דלא מטמאה באהל כבשר ואין מצטרפת עם אותה טומאה. טומאה שאינה מן המת כגון נבילה ושרץ. עשבים שתלשן מכאן ועד סוף הברייתא מייתי לה פרק לא יחפור (דף כ.) ומשמע דשום דבר אין ממעט בחלון אלא אם כן מבטלו שם שלא יהא סופו ליטלו משם ופריך עשבים חזי לבהמתו כלומר ושקיל להו להאכיל לבהמתו ולא מבטל להו ומשני באפרזתא וכן כולהו פריך התם ומשני. בברייתא דהתם לא חשיב אוכלין ובתוספתא דהכא כתיב אוכלין ומשקין אבל נראה דמשקין טעות סופר דלא עדיפי משלג וברד וכפור ושמא יש להעמידה כגון ביין קרוש הבא משניר או דם שקרש דאין חוזרין ונימוחין עוד. והמלח הרי אלו ממעטין בחלון ולעיל בפ"ח (מ"ה) דתנן ואלו לא מביאין ולא חוצצין וקא חשיב מלח יש לפרש הא במלח סדומית הא במלח איסתרוקנית כדאמר בפרק לא יחפור (שם) אמילתיה דרב ושמואל אי נמי כדמשני התם הא דאיכא קורה והא דליכא קורה ומיהו קשה דממתניתין דלעיל הוה ליה לאקשויי אברייתא דהתם ולשנויי כדמשני ארב ושמואל ועוד דכי קאמר התם רב בכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב הוה ליה לאקשויי עליה מברייתא דהתם דקתני מלח ממעט בחלון ולשנויי כדמשני ארב ושמואל לכך נראה דיש חולקין בדבר דמתני' דלעיל פרק שמיני לענין אהל מיירי כדקתני ולא מביאין ולא חוצצין שמאהיל המלח על המת ועל הכלים או טומאה למטה וכלים למעלה או טומאה למעלה וכלים למטה כגון כיפה העשויה ממלח כעין כיפת הברד דקא חשיב התם דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת דאהל של מלח אין מתקיים ואפי' במלח סדומית אבל מחיצה ודאי מתקיימת במלח סדומית או על ידי קורה ואפי' במלח איסתרוקנית ודוקא מחיצה שכולה מלח הוא דלא קיימא במלח איסתרוקנית בלא קורה אבל לענין מיעוט חלון כגון מלח המונח בחלון אפי' איסתרוקנית ממעט:
אלו ממעטים את הטפח - חלון ששיעורו בפותח טפח והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח, חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר:
על ידי רובע עצמות - אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באוהל, ופחות מכזית מבשר המת מונח בחלון, ממעט. ודוקא פחות מכזית, דאילו כזית, הוא עצמו מטמא באוהל. ודוקא על ידי רובע עצמות, אבל אי איכא בבית כזית בשר מן המת, אין פחות מכזית זה ממעט, דאדרבה בשר מצטרף עם בשר. והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט ע"י עצמות ולא עצמות ע"י עצמות, דעצמות אעצמות מצטרפי:
פחות מעצם כשעורה - אבל עצם כשעורה לא ממעט, משום דמטמא במגע ובמשא:
פחות מכזית מן המת - השתא הדר תנייה אע"ג דתנא ליה רישא לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאין באוהל, כגון רביעית דם ומלא תרווד רקב וכל אותן השנויין בפרק ב' ט: פחות מכזית מן הנבלה וכו', כל הני דחשיב מכאן ואילך, ממעטי בין ע"י עצמות בין ע"י בשר:
ופחות מכביצה אוכלים - שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה י, הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה:
והתבואה - שהשרישה רחוק יא מן הכותל ונתפשטו ענפיה וסגרו את החלון, דמחובר לקרקע היא:
וככיי שיש בהן ממש - קורי עכביש נקראים ככיי. ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה. ופעמים שהוא דק מאד והוא ככיי שאין בו ממש, ופעמים שהוא כעין אריגת בגד והוא ככיי שיש בו ממש:
ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה - שנבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שיחשב עליה לאכילה, ואז מטמאה טומאת אוכלים בכביצה ואינה צריכה הכשר:
נבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הכשירה - דנבלת עוף טמא צריכה מחשבה וצריכה הכשר, כלומר שיבוא עליה מים או אחד משבעה משקין, ואם חסר מחשבה או הכשר, טהורה, וממעטת וחוצצת בפני הטומא':
ממעט ע"י רובע עצמות. נראה לפרש בכאן כדפירש"י בריש מסכת נדה על יד מפקידה לפקידה. על כח מפקידה כו'. כמו פסול על ידו. ביבמות [דף צו]. ולא כפי' הר"ב דהתם שמפרש אחר וכו':
פחות מכזית מן המת כו'. כ' הר"ב השתא הדר תנייה כו' לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאים כו'. כ"כ הר"ש. ומסיים א"כ ליהדר וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למחשביה בהדי שרץ ונבלה. ע"כ. ומהר"ם כתב דנ"ל דלהכי הדר תנייה. דאיצטריך לאשמועינן דאם החלון גדול כל כך דלית בחד מינייהו כשיעור למעט בחלון. אלא בין שניהם או בין כל הנך דחשיב. כולהו מצטרפי למעט. ולא אמרינן דפחות מכזית מן המת ופחות מכזית נבילה מצטרפים לטמא כקל שבשניהם למגע ולמשא ולא ימעטו בחלון. קמשמע לן. דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. טומאתו ולא שיעורו. שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח [משנה ג] ע"כ:
ופחות מכביצה אוכלים. פי' הר"ב שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה. וזה לשון הר"ש תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפ"ב במס' טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק. דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. וא"כ היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט. טמא אינו ממעט. ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט. ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפי' לקבולי טומאה. וכיון דמדאורייתא טהור ממעט והביא ראיה לדבר ע"ש. והרמב"ם אע"פ שבפירושו כתב דפחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין. בחבורו [פט"ו מהט"מ הל' ג'] כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים ומשמע דאילו מוכשרים אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה דאורייתא וכן מוכיח הכ"מ בפ"ד מה' טומאת אוכלין שדעת הרמב"ם דמדאורייתא אין שיעור לקבל טומאה. וכ"כ המזרחי פרשת שמיני. עמ"ש עוד ברפ"ב דטהרות [ד"ה אין בו] ועמ"ש בשם מהר"ם בסוף פרקין:
והתבואה. [*פי' הר"ב] שהשרישה רחוק מן הכותל כו'. עיין בפי' הר"ב בריש מתני' דלקמן [*ושיעור הריחוק מקום בפ' לא יחפור דף כ. ג' טפחים. ושם הקשו התוס' ממתני' ה פ"ח [דמכילתין]. אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו במשנה א. ותירצו בשם ר"ת דיש לחלק בין אהל לחלון. דלענין אהל להביא ולחוץ הרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד. ולפיכך לא נעשה אהל]:
וככי. פי' הר"ב קורי עכביש כו' ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה כו'. לא ידעתי למה כתב כן מפי השמועה. והרי מפי הכתב היה יכול להעיד שכ"כ בפי' הרמב"ם. אבל בחבורו ספט"ו מהט"מ. כתב קורי עכביש. והראב"ד כתב שהוא מה שבתוך הקנה כו'. כההיא עד שיוציא את הככיי דספי"ז דכלים. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דלכך לא פירש כההיא דכלים. לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש:
ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה. ובכפרים. כדתנן במשנה ג פ"ג דעוקצים. והעתיקה הר"ב בריש טהרות. [*ועיין עוד שם בפי' הר"ב]:
ולא הכשירה. פי' הר"ב שיבא עליה מים או א' משבעה משקין. [*השנויין במשנה ד פ"ו דמכשירין]:
(ח) (על המשנה) על ידי. פירוש, על כח. כמו על יד מפקידה כו':
(ט) (על הברטנורא) וא"כ ליהדר נמי פחות מעצם כשעורה. ושמא הדר תניא למחשביה בהדי שרץ ונבלה. ומהר"מ כתב לאשמעינן דאם לית בחדא כשיעור למעט, כולהו מצטרפים למעט ולא אמרינן דמת ונבלה מצטרפים לטמא ולא למעט, קמ"ל דכל שטומאה ושיעורו שוה, מצטרף. טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, אין מצטרף:
(י) (על הברטנורא) הר"ש. אבל דעת הר"מ דלקבל טומאה אין שיעור אף מדאורייתא. ולהכי כתב בחיבורו פחות מכביצה שאינן מוכשרים:
(יא) (על הברטנורא) שלשה טפחים. ואף דתנן פרק ח' משנה ה' אלו לא חוצצין הזרעים והירקות. יש לומר, דלענין אוהל שאני, דאין נעשה אוהל כיון דהרוח מנשבו. תוספ':
(יב) (על המשנה) שלא כו'. ובכפרים. כדתנן במשנה ג' פרק ג' דעוקצים:
בפי' ר"ש ז"ל וגם ברעז"ל נראה שצ"ל והיינו טעמא נמי דדוקא עצם ממעט ע"י בשר ולא וכו':
ופחות מעצם כשעורה ממעט ע"י כזית. מן המת אבל לא ע"י רובע עצמות ומסתברא דממעט נמי ע"י שדרה וגולגולת ורוב בניינו ורוב מניינו דלא מצטרף בהדייהו והא דלא תני להו משום דפחות מכזית מן המת ופחות מעצם כשעורה שוין לדבר זה. הר"ש והרא"ש ז"ל:
ופחות מכביצה אוכלין. תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה וכו' ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעט מידי דהוה אעובד כוכבים שישב בחלון דקתני בתוספתא הר"ש ז"ל. ומצאתי כתוב הגה"ה אמר יצחק תימה לי אמאי לא מנה עובד כוכבים ונפל דממעטין בחלון ע"כ. ועיין על זה במ"ש במתני' דבסמוך:
ותבואה שבחלון וככי שיש בהן ממש. אתבואה קאי שעדיין לא נרקבה וכן הככי שהיא קשה קצת וכן מוכחא סיפא דקתני ולא תבואה שבחלון ש"מ דהתם אין בה ממש והכא ביש בה ממש וק"ק סיפא דקתני ולא כביצה אוכלין בין תבואה לככי דלא הו"ל לאפסוקי ובמשנה דווקנית גרסי' בסיפא כסדרא דהכא ולא כביצה אוכלין ולא תבואה שבחלון ולא ככי שאין בה ממש הר"ש והרא"ש ז"ל אבל ר"ע ז"ל תפס לעיקר פירושו של הרמב"ם ז"ל דרישא מיירי שהשרישה רחוק מן הכותל וסיפא בשהשרישה בחלון ממש שהוא ז"ל פירשו על פי התלמוד. והילך פי' התי"ט ולא הכשירה פי' הר"ב ז"ל שיבא עליה מים או א' מז' משקין [כ"ה בתי"ט ד"פ.] וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל במשנה ג' פ"ק דטהרות פי' הר"ב ז"ל ושתגע בשרץ ומיהו ממילא משמע דכיון דבעי' הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם נגעה בה שרץ כי אין טעם לומר כי ע"י מים לבד תיעשה אוכל וטמא למפרע כ"כ הכ"מ בשם הר"י קורקוס בפ"ג מהל' אבות הטומאות ע"כ:
יכין
אלו ממעטין את הטפח: דחלון טע"ט שנתמעט ע"י שהניח בו א' מאלו. אין הטומאה עוברת בו:
פחות מכזית בשר: ממת והרי אין בזה טומאה כלל:
ממעט על ידי רובע עצמות: האי על יד. הוא כמו על יד הירדן דר"ל אצל. דהיינו חלון טפח על טפח מצומצם שהוא בין ב' בתים בכותל שביניהן. שבא' מהן מונח רובע עצמות. והרי הן מטמאין באהל. ואם בהחלון מונח פחות מכזית ממת. ממעט הוא החלול טע"ט שבחלון שלא תתפשט הטומאה מבית לבית. אבל כזית ממת. מדהוא עצמו מטמא באהל אינו ממעט להחלול שבחלון [כמ"ו]:
ופחות מעצם בשעורה ממעט על ידי כזית בשר: עצם פחות מכשעורה שהוא טהור לגמרי שמונח בחלון שהוא טע"ט מצומצם שבין חדר לחדר שבא' מהן מונח כזית ממת שמטמא באהל אז העצם כשעורה ממעט הרווח טע"ט של החלון. ולא תתפשט הטומאה מחדר הטמא להטהור. ודוקא לרובע עצמות אמרינן דרק פחות מכזית בשר ממעט. ולא עצם פחות מכשעורה. אבל לשדרה וגולגולת. או לרוב בנין או רוב מנין. בין זה או זה ממעט [הר"ש והרא"ש]. ונ"ל הטעם משום דשדרה וגולגולת. ורוב בנין ורוב מנין. כולן צריכין שיהיו עצמות שלימות. ולהכי הו"ל עצם כשעורה לגבייהו כאינו מינו. ושפיר ממעט על ידן. משא"כ רובע עצמות. דמטמאו אף כשהן שבורין. הו"ל דוגמת עצם כשעורה. להכי אינו ממעט. דמדהוא מינו מחזיק בה [ועי' לעיל פ"ב סי' י' י"א]:
פחות מכזית מן המת: אע"ג דכבר תני לה. הדר תני לה הכא מדבעי למתני כמה מילי שממעטין כשהן פחות מכשיעור. להכי הדר כלל גם הך בהדייהו. ואשכחן דכוותיה [ב"מ פ"ד מ"ז] ועוד בדוכתי טובא. א"נ לעיל נקט רק בשר שממעט. לאשמעינן מלתא בטעמא. דהיינו משום דבשר מהמת הוא אינו מינו עם עצמות. להכי ממעט על ידן. משא"כ הכא נקט סתמא כזית ממת. היינו כזית נצל דג"כ מטמא באהל [כלעיל רפ"ב]. וה"ה שאר דברים דנקט התם דמטמאי באהל. וי"א דהכא קמ"ל דאם החלון גדול ואין בא' מהן כדי למעטו. מצטרפי כל השנויין במשנתינו למעט הרווח. ולא אמרינן דהחמור לכה"פ יצטרף להקל לטמא עכ"פ כקל שבשניהן [ככלים פכ"ז מ"ג]. וא"כ הרי דבר טמא אינו ממעט. קמ"ל. דמדאין טומאתן שוה או אין שעורן שוה לא מצטרפי [כלעיל כ"ד מ"א]:
פחות מכביצה אוכלים: אף שהוכשרו. דמדאורייתא אמק"ט ולא מטמאי אחרים. ורק מדרבנן גם פחות מכביצה עכ"פ מק"ט אוכלין [כרפ"ב דטהרות ועי' חולין קי"ח ב' תוס' ד"ה אין] וכיון דמדאורייתא טהור הוא ממעט. [ולהרמב"ם דלק"ט א"צ שיעור מדאורייתא [כרכ"מ רפ"ד מטומאת אוכלין]. א"כ ע"כ דמיירי הכא בלא הוכשרו. והא דנקט פחות מכביצה היינו משום דאז לא חשיב ומבטל ליה התם [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ו מ"ב] ולפ"ז יפה נקט במ"ו דכביצה אוכלין אינן ממעטין. ומדנקט סתמא משמע אפי' אינן מוכשרין אפ"ה אינן ממעטין והיינו מדחשיבי. וכן משמע בב"ב [די"ט ב'] דמוקי לגרוגרת דחוצצין [כפ"ו מ"ב] דאיירי במוסרחין ולא באינן מוכשרין. אולם מ"ש הרמב"ם [פט"ו מטו"מ ה"ב] דגרוגרת מוסרחין דוקא באינן מוכשרין חוצצין. תמוה דהרי אפי' מוכשרין. עכ"פ מדלא חזו לאדם אמק"ט וחוצצין. ואף לבתר מ"ד [טהרות פ"ח מ"ו] דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסול לכלב. היינו רק לאסוקי מיניה טומאה [כרכ"מ פ"ב מאוכלין הי"ד] ולא דלא לאחותי לה טומאה וצ"ע]:
התבואה שבחלון: שהשרישה בקרקע רחוק ג"ט מהכותל. והשבלין המחוברין שאמק"ט גדלו למעלה וסתמו החלון עד שמיעטוהו לפחות מטפח [הא בסתמו לגמרי החור שהיה טע"ט אז א"צ שיבטל את הסותם שיניחו שם לעולם וכן כתבו רבעתו"ס [ב"ב ד"כ ע"א ד"ה היא גופה]. וכן כתב הראב"ד פט"ו מטו"מ. ודעת הרמב"ם אינו כן]. אבל בגדלו סמוך להכותל אז התבואה מקלקלת הכותל. ולמיעקר קאי. ולפיכך אינה ממעטת [כלקמן מ"ו]. ואע"ג דזרעים המחוברין אין נחשבין אהל [כפ"ח מ"ה] התם ה"ט משום דהרוח מניען. משא"כ הכא שנסמכין בחלון ובכותל א"א להרוח להניען:
וככיי שיש בה ממש: ככיי י"א שהוא קורי עכביש. וי"א שהוא מוח שתוך מין ענפי אילן [כספי"ז דכלים] ובין כך או כך שיש בה ממש. היינו שהוא עב:
ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליה: שתהיה לאכילת אדם. דבחישב עליה ויש בה כשיעור לק"ט. אז מק"ט בכפרים אף שלא הוכשרה [כעוקצין פ"ג מ"ג]:
ונבילת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה: ר"ל אעפ"י שחישב עליה להאכילה לאדם אם לא הוכשרה ממעטת. וכ"ש בהוכשרה ולא חישב עליה להאכילה לאדם. דאפי' נבילת עוף טהור אמק"ט רק בחישב עליה. משא"כ נבילת עוף טמא בכפרים דמדאין שם רוב אוכלסין לא אכלי לה להכי אמק"ט אוכלין. רק בחישב עליה וגם הוכשרה בא' מז' משקין שנמנו במסכת מכשירין [פ"ו מ"ד]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת