שבועות יז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן ולא שנא למלקות תיקו בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי או דלמא בפנים שהייה גמירי ל"ש דבת השתחואה ול"ש דלאו בת השתחואה אתיקו בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש במזיד בתיקו בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהייה למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהייה לא שנא בפנים ול"ש בחוץ גתיקו:
בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וכו':
אמר רבא קצרה שאמרו דאפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו הבעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותיפשוט ליה מדידיה התם בדלא שהה בעא מיניה אביי מרבה בא לו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעור גמירי וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור א"ל ולא נתנה ארוכה להדחות אצלו מתקיף לה ר' זירא אלא דקיימא לן זטמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאניס נפשיה בקצרה ועבד עבודה
רש"י
עריכהאו דלמא בפנים גמירי שהייה - בטומאה שאירעה לו בתוך העזרה:
תלה עצמו באויר - כדי שהייה:
טימא עצמו במזיד - ואם תמצי לומר צריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא:
נזיר בקבר - נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה שלא נתחייב (בפנים) בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את מעזיבת גג האהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחואה:
צריך שהייה למלקות או לא - קרבן לא שייך הכא כלל שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו אעון טומאה אתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה ובענין זה מפורש שהייה זו במס' נזיר:
בפנים גמירי שהייה - בטומאת עזרה דשייכא בה השתחוייה:
אפי' כל היום כולו - שהה בהליכתו שהיה הולך ויוצא בנחת פטור:
מהו שיצטרפו - היה יוצא בקצרה ושהה מעט וחזר והלך דרך יציאתו ושהה מעט מהו שיצטרפו לכשיעור:
תפשוט ליה מדידיה - דלא מצטרפי דהא איהו הוא דאמר אפי' כל היום כולו:
התם בדלא שהה - בלא הילוך כלל:
בעא מיניה אביי מרבה - בר נחמני שהיה רבו וכל היכא דאיכא בעא מיניה רבה הוא ולא רבא:
בא לו בארוכה כשיעור קצרה - שיצא בדרך הארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו:
שיעור - ארוכה גמירי לחיוב וליכא:
או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב - לא שנא רץ לא שנא לא רץ לא ניתנה ארוכה לידחות אצלו. להתיר אפילו במרוצה:
דקיימא לן - בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.) כהן טמא ששימש בעזרה במיתה בידי שמים:
היכי משכחת לה - דאין בה כרת על כרחך בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו:
אי לא שהה - בעבודתו כדי השתחוייה:
היכי עביד עבודה - איזו עבודה קטנה תיעשה בפחות מכדי שהיית השתחואה:
אי אמרת בשלמא - בכל שיעורי דמתני' בין בשהייה בין ביציאת ארוכה שיעורא גמירי לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת קצרה או שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה:
משכחת לה - שהייה בלא חיוב כרת:
כגון דאניס נפשיה בקצרה - לאחר ששימש ושהה בשימושו כדי שהייה יצא לו בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור עכבתו ומשנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני:
תוספות
עריכהתלה עצמו באויר עזרה מהו. אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כל הפסולין] (זבחים דף לב.) אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין (שם דף לב:) נמי אמר ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה בבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כגירסת הספרים דגרסי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחואה הוא:
צריך שהייה למלקות. בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר יז. ושם) דקאמר התם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה או לא וקאמר ה"ד אילימא דקאמר לא תנזור מי בעי שהייה כו' ואין לתמוה דהתם בעי רבא אי גמירי שהייה אבראי אבל בפנים למלקות פשיטא ליה דגמירי שהייה דהתם בעי את"ל דבפנים גמירי שהייה למלקות בחוץ מהו ור"ת גרס התם רב אשי דרב אשי בעי לה הכא בסמוך:
או אין צריך. שהייה למלקות הכא משמע דלקי אשהייה דלא קמיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה או לא וקשה בפרק בתרא דמכות (דף כא. ושם:) תנן גבי היה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ואמר רב ביבי בגמרא לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בבית אונקלי שלו רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש מכלל דרב ביבי לא מחייב בשהייה וי"ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אף על פי שאינו לובש כל המלבוש א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מיכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ונראה דאפי' את"ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחואה כלל:
טימא עצמו במזיד מאי. צריך לומר דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוה ואי למלקות בעי צריך לומר דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפי' לעיל:
נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. וא"ת והאמר בפ' ג' מינין (נזיר דף מב. ושם) גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ופריך מדתנן היה מטמא ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאין מוסיף טומאה על טומאה וכל זמן שמונח טומאה על כתיפו מי שנוגע בו טמא טומאת ז' ולא מיחייב אלא שלא בחיבורין שכבר פירש מן הראשון דמי שהיה אז נוגע בו לא היה טמא אלא טומאת ערב לכך כשחוזר ונוגע בו חייב שהוסיף טומאה בנגיעה זו דמי שהיה נוגע בו בשעת נגיעה זו יהיה טמא טומאת ז' וא"כ הכא אמאי ילקה על השהייה כל זמן שלא פירש וי"ל דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע"י שהייה ונראה דההיא דנזיר דמפליג בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אתי כמ"ד במסכת שמחות (פ"ד) דאפי' באותו יום שנטמא אינו יכול לחזור ולטמא לפי שמוסיף טומאה בחיבורין כדפרי' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב ליה תוספת טומאה כיון שאינו מוסיף ימים לא אתיא:
אי דשהה בר כרת הוא. הק' ר"ת מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קיימא לן (מכות דף כג.) חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ב (עריכה)
לד א מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה ד':
לה ב מיי' פ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה כ"א, ומיי' פי"א מהל' שגגות הלכה ד':
לו ג מיי' פ"ו מהל' נזירות הלכה ח' והלכה ט, סמג לאוין רנ וע"ש:
לז ד ה ו מיי' פ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה כ"ד, סמג לאוין דש:
לח ז מיי' פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה א', סמג לאוין שה:
ראשונים נוספים
אדם טמא שתלה עצמו באויר עזרה אם חייב משום מטמא מקדש או דלמא כיון דלא נגע לאו. ועלתה בתיקו:
וכן בעיא דרבא דבעא להתחייב קרבן ודאי גמירי לה דצריך שהייה אבל מזיר למלקות צריך שהייה או לא:
וכן צעיות דרב אשי טימא עצמו במזיר ונעלמה ממנו עכשיו צריך שהייה או לא:
וכן נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. אלו הבעיות כולן עלו בתיקו. וקיימא לן כל תיקו דאיסורא לחומרא. וכיוצא בנזיר כהן בזמן הזה הנכנס לבית הקברות:
ירושלמי עד כמה היא השתחויה משום ר' יהושע בן לוי אמרו כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. משום ר' יוחנן אמרו כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי. נומא בעזרה וצריך לצאת ויש שם שני דרכים אחת ארוכה כ' אמה ואחת קצרה עשר אמות.
יצא בארוכה חייב שהיה לו לצאת בקצרה. אבל אם יצא בקברה פטור. אמר רבא ואפי' עקב בצד גודל פטור. והוא דלא שהה כלום אלא מהלך עד שיצא לחוץ:
בעא מיניה אביי מרב' בא בארוכה דרך קצרה מהו. כגון שרץ בארוכה ויצא כשיעור יציאתו בקצרה מהו. א"ל חייב לא נתנה ארוכה לדחות אצלו. כלומר כולי עלמא חייב בה וזה פטור.
ואתקיף לה ר' זירא אי הכי דלא צריכי שיעור אלא לעולם בארוכה חייב בקצרה פטור. הא דתניא טמא ששימא במיתה היכי משכחת לה. אי שהה ושימש בר כרת הוא אי לא שהה היכי שימש.
והא דבעי תלה עצמו באויר עזרה מהו. ה"ג לה. כי גמירי שהיה דבת השתחויה שהיה דלאו בת השתחויה לא גמירי ופירושה כיון דלא גמירי אלא שהיה דהשתחויה אם שהה באויר אינן חייב דהא לאו בת השתחויה היא ולאו משום דאויר עזרה לאו כעזרה דמי.
ואיכא דגריס אויר עזרה כעזרה דמי או לא, וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל שכתב אדם טמא שתלה עצמו באויר עזרה אם חייב משום מטמא מקדש או דילמא כיון דלא נגע לאו ועלתה בתיקו.
ומיהו הך גירסא לא מחוורא, משום דקשיא ליה הא דאמרי' בפרק אמר להן הממונה ביאה במקצת קרויה ביאה ואמרי' בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהונות ואי ס"ד אויר דעזרה לאו כעזרה דמי מאי יוכיחו שאני התם דבאויר הוא דמכניס אבל ביאה במקצת ודאי קרויה ביאה ואפשר דלהך גירסא נמי הכי פירושא אויר עזרה לענין שהיה כעזרה דמי או לא דכי גמירי שהיה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתי' אבל באויר לא גמירי ולשון פר"ח ז"ל בכאן אינו מחוור.
טימא עצמו במזיד מהו. פי' כגון שלא ידע ידיעת מקדש דאי ידע פי' אע"פ ששכח בתר הכי לא מייתי קרבן דלאו שב מידיעתו הוא כיון שטמא מקדש במזיד ואליבא דרבי עקיבא קא בעי לה דאמר אינו חייב על העלם מקדש וכגון שהזכירו למקדש וידע טומאה ומקדש וקודם שיצא ג) נעלמה ממנו טומאה דאי לר' ישמעאל היאך צריך שהיה הרי טמא עצמו בהעלם מקדש והואיל ואיפשר לחייבו על הטומאה עצמה שהרי היתה בהעלם מקדש ולית ליה נמי לרבי ישמעאל ידיעה בתחלה ודאי אינו צריך שהיה כדאמרינן במסכת נזיר וכדכתיב' לעיל אלא אליבא דרבי עקיבא קא בעי שאמר אי אפשר לחייבו על הטומאה לפי שהוא פטור על העלם מקדש ועל העלם טומאה צריך שהיה ולרבי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ידיעת בית רבו בשעת טומאה ונודע לו ונעלמה ממנו טומאה ושהה בהעלמת טומאה או בהעלמת הקדש.
ונזיר בקבר פירשו במסכת נזיר שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כדאיתא בפ' מי שאמר הריני מגלח וכדפירש רש"י ז"ל והך בעיא אליבא דר' טרפון היא דתניא במס' שמחות היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ורבי עקיב' פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד פי' רבי עקיבא פוטר בשנטמא בו ביום אע"פ שנגע במת ופירש וחזר ונגע בו וכיון שכן הכא כיון שנטמא באונס ואי אפשר לחייבו על טומאה ראשונה אף על השניה פטור שהרי הוא טמא ועומד אלא ודאי אליבא דרבי טרפון קא בעי לה דאמר נטמא וחזר ונטמא אפי' ב"ב חייב והכי מיבעיא ליה מי אמרי' כיון שלא פירש חייב מיד לרבי טרפון דכיון דאינו יוצא ושוהה שם מוסיף טומאה על טומאתו שכל שעה שהוא נוגע ממש במת הוא מטמא הנוגע בו ועושה אותו אב הטומאה כמי שנגע במת עצמו הילכך כל שעה שהוא שוהה הוא חייב ואף על גב דלא מיחייב שתים אלא כשפירש וחזר אחת מיהא חייב כיון שהוא מוסיף שם שכל שעה הוא מוסיף על טומאתו.
והכי מפרש לה במסכת נזיר ירושלמי (ג,ה) לטעמיה דרבי טרפון והכי מוכת בגמרא דילן במסכת נזיר פ' ג' מינין דתניא התם היה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יהא חייב ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד ומוקי לה התם בחבורי אדם במת אלמא כיון שהוא רשאי ליגע במתו ואינו מוסיף טומאה על טומאתו בנגיעת המת האחר פטור וכשחייב רבי טרפון לא חייב אלא כשפירש לפי שהוא מוסיף טומאה ומשמע דכולהי הנך סוגיי אתייאן כרבי טרפון דאלו לרבי עקיבא אפי' בלא חבורין פטור שמחולל ועומד הוא והילכתא כרבי טרפון.
והוי יודע דאפי' לרבי עקיבא פטור אבל אסור הוא דקתני עלה דההיא במס' שמחות כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום בד"א בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה אבל אין שם מטה וקובריה הרי זה יטמא. נטמא ובא כדי נושאי המטה וקובריה (פירש) [פורש] לו למקום טהרה היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו ברחוקה עמהם ואם לאו ילך בקרובה מפני העם פי' ואפי' לרבי טרפון בבית הפרס דרבנן כדמוקים לה במס' ברכות שמעי' השתא מדלא פליג ר"ע ברישא דקתני אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמפטר הוא דפטר ליה אבל איסורא איכא.
ומיהו כיון דסוגיין דהכא ודמסכ' נזיר כרבי טרפון דמחייב התם אפי' טומאה וטומאה מיד ודאי הלכתא כותיה ותנן נמי סתמא כותיה דתנן התם במסכת מכות אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת והוינן בה במסכ' נזיר ואמאי הא מטמא וקאי ומוקי לה שלא בחבורין אפי' ב"ב חייב והא כרבי טרפון אתיא הילכך הילכת' כותיה.
ואיכא דמקשי מההיא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפרק דם הנידה (נז,א) ודילמא כהן טמא הוא דאלמ' כיון שהוא טמא יכול לטמא עצמו פעם אחרת ולאו קושיא היא דההיא בכהן כותי היא אמורה בגמ' וכותיים נמי הכי סבירא להו דכל טמא אינו מוזהר על הטומאה עד שיטהר ואפי' למחר אבל אנן כרבי טרפון סבירא לן וכ"כ הרב רבי משה הספרדי לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואם תשאל והלא בחבורין מותר יש להשיב לך משום חזרה.
וא"ת והלא רוב ארונות יש בהן פותח טפח ומפני כבוד הבריות מותר כדאמרי' במסכת ברכות מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן יש להשיב בבית הקברות אי אפשר שלא יהא שם קבר שנדש ואי אפשר שלא יהא שם עצם כשעורה ונמצאת טומאה דאוריית' ובחזרה אסור ועוד דכי אמרי' רוב ארונות יש בהן פותח טפח ואינה טומאה רצוצה היא הני מילי בקבר פתוח אבל לא בקבר סתום וכן הוא עיקר וכבר כתבתי דבר זה בפ' המוכר פירות בראיות גמורות בסייעתא דשמיא.
ואלא דקי"ל טמא ששמש במיתה היכי משכח' לה. קשיא ליה לרבינו תם ז"ל, אלמה לא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד במיתה כלומר שהוא סובר שהשוהא במקדש טמא פטור ומותר ויוד' שהמשמ' בטומאה חייב מיתה ועוד דילמא איכא מיתה וכרת משום טומאת מקדש ונפקא מינה שאם לא עבד ולקה פטור שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן במלקות והואיל ועבד חייב מיתה בידי שמים אלא חד מתרי תלת טעמי נקט.
ה"ג ברוב הספרים: בעי רבה תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהייה שהייה דבת השתחוה אבל שהייה דלאו בת השתחויה לא: כלומר דכל שהוא תולה עצמו באויר עזרה (איהו) [אינו] בר השתחויה, דלא גמירי אלא משום השתחוייה וכל ששהה כדי השתחוייה הואיל ושהייתו ראויה להשתחוייה גמירי דשהייתו כאלו השתחוה, אבל דלאו בר השתחויה לא.
ויש שגורסים אויר עזרה כעזרה דמיא או לא, ור"ח ז"ל נראה שגורס כן. ואינו מחוור דאויר עזרה כגוף עזרה הוי, ותדע לך מדבעי בפ' אמר להם הממונה (יומא לא, א) ביאה במקצת קרויה ביאה או אינה קרויה ביאה, ואמרינן בהנות יוכיחו שהמצורע מכניס ידיו לבהנות ואי ס"ד אויר עזרה לא כעזרה דמי מאי יוכיחו, דשאני התם שלא הכניס אלא לאויר עזרה, ואין נראה שהיה מכניס ידו לעזרה ומניחן על הקרקע עזרה.
ויש מפרשים לפי אהא גירסא דהכי קא מבעיא ליה אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא, דכי גמירי שהייה בקרקע עזרה גמירי דבהשתחויה ארצה כתיב בההוא קרא (דברי הימים ב, ז, ג) דבכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית דהתם כתב ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, אבל באויר לא גמירי.
טמא עצמו במזיד מהו: פירוש: כגון שנכנס למקדש ולא ידע שהוא מקדש, דאי ידע בשעה שנגע בטומאה הרי זה כטמא שנכנס לעזרה דחייב מיד דבכלל לא יטמאו את מחניהם (במדבר ה, ג) הוא.
נזיר בקבר: פירש רש"י ז"ל: כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה, והכין איתא בנזיר בפרק אמר הריני נזיר (יז,ב), ובעי רב אשי אם צריך שהייה למלקות אם נשתהא שם במזיד או לא,
וא"ת והלא מכי פרע עליו את המעזיבה ונטמא באונס, שהייתו שם אפילו כל אותו יום מאי קא עבדה, דכיון דנטמא נטמא ואינו מוסיף בטומאתו כלל, י"ל דבעיא זו אליבא דר' טרפון בעי לה, דבכי הא איפליגו דר' טרפון ור"ע, דגרסי' במסכת שמחות (פ"ד הט"ו ט"ז) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום דברי הכל שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף מותר יום אחד, וכי הא איתא נמי בנזיר בפ' ג' מינין (נזיר מב, ב) ומשמע ההלכה כר' טרפון, הואיל והאי בעיא אליביה, ותנן נמי סתמא כותיה דתנן במסכת (אבות) [מכות] (כא, א) אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואקשינן עלה במכת נזיר (שם) ואמאי הא מטמא וקאי, ואוקימנא שעלו בחבורי', דאלמא כל שלא בחבורין אפילו בו ביום חייב, והא כר' טרפון.
וכתב הרמב"ן ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת שהוא מותר להטמא לו, צריך להזהר לקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס בבית הקברות ושלא יטמא בקברות אחרים כשיפרוש מקברי קרובו ויצא, ואי משום דרוב ארונות יש להם פותח טפח, אי אפשר שלא יהא שם אחד שאין בו פותח טפח או עצם בשעורה, ועוד דלא אמרו דבארונות יש בהן פותח טפח אלא בקבר פתוח, כלומר שיש לו פותח טפח פתוח מצדו שמשם טומאה יוצאה, הא בקבר סתום לא.
הא דבעי אביי מרב בא לו בארכה דרך קצרה מהו, ואהדר ליה לא נתנה ארוכה לדחות אצלו: והא דרבה כאידך דידיה דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל, דאלמא לא שיעורא גמירי אלא דוקא גמירי ארכה חייב קצרה פטור, ואם תאמר אם כן מאי קא בעי אביי מרבה לשמעינה מאידך דרבה, י"ל דאביי ספוקי מספקא ליה דילמא לעולם דרך קצרה ממש פטור ולא שנא הולך דרך מרוצה להולך כדרכו והולך עקב בצד גודל דמעולם לא גמירי חיוב בקצרה אלא בארכה, אבל חייב ארבה גופה לא גמירי אלא בהולך בה כדרך הלוכו, אבל אניס נפשיה ויצא בשיעור בינוני של קצרה פטור דבארכה שיעורא גמירי וא"ל רבה דלא אלא ארכה וקצרה גמירי דוקא וכל קצרה פטור וארכה חייב.
אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי: כלומר דאינו חייב כרת אלא בששהה כדי השתחוייה ויצא או דרך הלוכו אי נמי עקב בצד גודל, הילכך משכחת לה דאינו חייב כרת אע"ג דשהה בעבודה שהוא יתר מכדי שיעור השתחוייה, וכיון דאניס נפשיה ביציאה ויצא דרך מרובה דלכי תצרף שיהוי עבודתו אף עפ"י שהוא מרובה מכדי השתחוייה עם שיעור יציאתו דרך מרוצה לא יהא כשיעור השתחויה ויציאה דעלמא, אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה דכל ששהה כדי השתחוייה ויצא במרוצה דרך קצרה חייב כרת וחיוב מיתה בעבודה בלא כרת היכי משכחת לה.
כתבו התוס' אית ספרים דגרסי תלה עצמו באויר עזרה אויר עזרה כעזרה דמי או לא וסלקא בתיקו ואיכא דק"ל היכי סלקא בתיקו דהא אמרי' בפ' אמ"ל הממונה א"ל אביי לרב יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה א"ל בהונות יוכיחו שהמצורע מכניס ידו לבהונות להזאה אלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה וש"מ דפשיטא להו דאויר עזרה כעזרה דמי דאי לא היכי תפשוט מההיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה דילמא שמה ביאה ושאני התם דהוי בהונות באויר עזרה לאו כעזרה דמי אלא ודאי כדאמרן ויש מתרצים דדילמא שאני בהונות דכיון דגופו עומד בקרקע בחוץ אף ידו שבפנים חשיבה כאלו היא בקרקע ממש דבתר גופו גרירא לענין זה וליתא דא"כ לא ילפינן מהתם דביאה במקצת לא שמה ביאה דדילמא שאני התם דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן לענין שבת: ומצאנו ג"א במקצת הספרים תלה עצמו באויר עזרה מהו מי אמרינן כי גמירי שהייה דבת השתחוא' דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים שהייה גמירי ל"ש דבת השתחואה ול"ש דלאו בת השתחואה ובעיין אפילו בשהה תלוי כשיעור שהייה אם מחייב בה כיון דלא בת השתחואה ואילו בשלא שהה כשיעור שהייה פשיטא ולא חמירא הוא כעמידה בעזרה עצמה וזה פשוט ונראה שאף הגי' הראשונה יש לפרש כעין גי' זו אויר עזרה כעזרה דמי למאי דגמירי שהייה או לא כיון דלאו בת השתחואה היא כנ"ל:
בעי רב אשי וכו' בעי שהייה למלקות וכו' פי' אירעה לו טומא' בפנים במזי' בעי שהיי' כדי השתחואה אף לענין מלקו' או לא ולא מיירי בשידע בטומא' ונטמא במזיד דא"כ על שעת טומאתו הוא חייב דדיינינן כאלו הוא טמא ונכנס שם במזיד ותו לא שייך בה שהייה דהא מתרינן ביה שלא יטמא עצמו שם כדי שלא יטמא מקדש בשם שמתרין על הטמא שלא יכנס שם כדי שלא יטמא מקדש ודמייא להאי דאמרינן במסכת נזיר דבעי רבא נזיר בבית הקברו' בעי שהייה למלקות או לא ואמרינן היכי דמי אילימא שהיה עומד שם קודם שינזר ירוצה לקבל עליו נזירותו וא"ל לא תנזר למ"ל שהייה הכי נמי ל"ש ולא קמב"ל אלא שאירעה לו שם טומאה באונס וא"ל שיצא ולא רצה והתרו בו מי אמרינן דכל שלא יצא לאלתר בקצרה חייב למלקות א"ד דלא לקי עד שישהה שם שהייה דומיא דקרבן וא"ת ואי בעי שהייה היכי לקי למ"ד התראת ספק לא שמה התראה וי"ל דבעיין למ"ד שמה התראה ובעי לה רבא סתם משום דס"ל דהכי הלכתא ויש מי שפי' דלמ"ד לא שמה התראה נמי בעי לה ולא למלקות ממש אלא לדין מלקות כלומר לעבור עליו בלאו דלא יטמאו את מחניהם ונקט לשון סתום שכולל למלקות ממש ודין מלקות שלא להכניס עצמן במחלוק' וי"א דמשכח' לה מלקו' ממש ואפי' למ"ד לא שמה התראה למ"ד אפשר לצמצם כגון שיצמצמו עליו להתרות בו בסופה (דפסוקא) [דפתחא] בענין שאם יוצא מיד יוכל לצאת בקצרה ואם לא יצא מיד שוב לא יוכל לצאת בלא שהייה דכי קבל עליו התראה ולא יצא הוי התראת ודאי ויש שהיו רוצי' ללמד דהכא ודאי כל שאירע לו טומאה באונס ואח"כ התרו בו לצאת אע"פ ששהה כדי השתחואה אם לא שהה כדי יציאה והכנסה פשיטא דפטור דכיון שעל תחלת הטומאה לא מיחייב שהיתה באונס על השהייה לא מיחייב בפחות משיעור זה דבפחות משיעור זה חשבינן ליה כמו שיצא וחזר ונכנס ולא בפחות מכאן ומדמו לה למאי דתנן בסוף מכות גבי מי שהיה לבוש כלאי' וא"ל אל תלבש אל תלבש וכו' חייב על כל אחת ואחת שאפי' לדברי רב אשי שהחמיר יותר מכולם שאינו חייב אלא בששהה שיעור פשיטה ולבישה דאז חשיבי ליה כאלו פשט וחזר ולבש במזיד והתם ודאי בהכי מחייב דבכלאים לא גמירי שהייה כלל ולא גמר ממקדש ולא מנזיר דל"ד להו כלל והכי מבע"ל אי בעי שיעור שהייה יותר עד כדי יציאה או לא וכ"כ בתוס' שם אבל אין זה דעת רבינו ולא דעת רבו רבינו הגדול ז"ל שאין למדין לטומאה מכלאים כלל דהתם הוא דתלה רחמנא בלבישה ומשום לא תלבש שעטנז הוא דמתרי' ביה ובעינן ההוא שיעורא אבל ככא דשהייה גמירי (או) ביציאה דרך קצרה בלחוד ובדידיה מתרי' ביה:
בעא רב אשי טמא עצמו במזיד מהו לפי אותה גי' שגורסים או דלמא כל קרבן גמירי שהייה ל"ש באונס ל"ש ברצון ולפרשה בלשון אחרת דאיכא למידק על אותה גי' טובא האי טימא עצמו ובמזיד ה"ד דאי במזיד גמור בעבירה ככל מזיד דעלמא א"כ הו"ל זדון טומאה וזדון מקדש ובר מלקות הוא והיכי שייך בה לומר כל קרבן גמירי ותימא דאפילו נעלמה ממנו טומאתו אח"כ לאו בר קרבן הוא דהא לא שב מידיעתו הוא ואי האי מזיד אינו מזיד גמור לעבירה אלא בלשון זדון טומאה או זדון מקדש דאמרינן בכולהו פרקין כלומר שידע בטומאתו אבל שוגג היה לענין מקדש מאי מבע"ל אי לר"ע מיפטר פטר ואי לר"י דמחייב על העלם מקדש פשיטא דחייב משום קמיית' וי"ל דמיירי שהיה בתחלה בזדון טומאה והעלם מקדש ואח"כ הודיעוהו שהיה מקדש ומתוך הבהלה נעלמה ממנו טומאתו ואילו לר"י פשיטא דחייב משום קמייתא בלחוד וכי קמבע"ל אליבא דר"ע שפוטר בזדון טומאה והעלם מקדש מחייב משום בתרייתא דהוי בהעלם טומאה וזדון מקדש כדהוה מחייב בטומאה שאירעה בחוץ מי אמרינן דכי גמירי שהייה בטומאה שאירעה בחוץ ובפנים ה"מ באונס כלומר בטומאה שהיתה בתחילתה באונס אפילו בכי הא אבל במזיד כלומר שהיתה תחלתה במתכוין וידיעת טומאה לא גמירי ובלא שהייה מחייב קרבן או דלמא כל שחייבי לקרבן שהיתה שם העלם טומאה גמורי ביה ל"ש תחלתה באונס ול"ש תחלתה במזיד כי הא ולא איפשטא לכך פי' בה גדולי רבותינו ז"ל וזה הפי' המתחוור יותר לראשונים ז"ל ועדיין הוא דחוק קצת לשון במזיד וגם כי רוב מן השאלה חסר מן הספר לכך נראה יותר לפרש לפי גירסא זו דבעייא דרב אשי כפשוטא שטימא עצמו בזדון טומאה וזדון מקדש אלא שאחר כך שב מידיעתו ונתחרט על מעשיו ומתוך חרטה זו נעלמה ממנו טומאתו והיה שם אח"כ בלא שיעור שהייה וקמב"ל לרב אשי אי בעי שהייה לקרבן העלמה זו או לא מי אמרינן דכי גמירי שהייה במי שתחלת טומאתו באונס אבל זה שהיתה בתחלתו במזיד גמור בלא שהייה מחייב קרבן דהא בשעת החטא שב מידיעתו היה א"ד כל קרבן ואפי' בעין זה גמירי שהייה ולא אפשיטא כנ"ל וי"ס שגורסים א"ד כל בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש ברצון ומפרשי לה דרב אשי כשטימא עצמו במזיד גמור מתחלה ועד סוף קמבעיא ליה אם חייב מלקות בלא שהייה דמאי דבעי רבא מעיקרא היה בשנטמא בתחילה באונס וסופה בזדון ורב אשי מבע"ל את"ל דבדרב' יש שהייה למלקות אם דנין כן אף בזו שתחילתו רצון מי אמרינן דכי אמרינן שהייה למלקות ה"מ כשתחילתה באונס כבעייא דרבא א"ד כל בפנים גמירי שהייה ואף למלקות ואף כשהיתה ברצון מתחילתה ולא אפשיטא אבל אין פי' זה נכון דהא ודאי כל שתחילתו נטמא במזיד גמור על אותה שעה הוא מחויב מלקות בלא שום שהייה וכדפי' לעיל במימרא דרבא וכדמוכח ממה שאמרו במס' נדרים באידך בעיא דרב אשי גבי נזיר בקבר דבסמוך ואין לנו אלא הגי' הא' והפי' האחרון שכתבתי:
בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות פי' להכי מב"ל למלקות משום דקרבן לא שייך בה כלל שהרי אין דרכו בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא אינו בא על עון טומאה אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה וזה ברור והאי בעייא אוקימנא במסכת נזיר בנטמא באונס כגון שנכנס לבית הקברות בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא והתרו בו לצאת ולא יצא לאלתר דאילו כשנטמא לעצמו במזיד או שהיה שם טהור וקבל שם נזירות וא"ל לא תנזור פשיטא דלא בעי שהייה אבל השתא דנטמאה באונס בתחלתו וסופו במזיד מבע"ל אי בעי שהייה כדי השתחוואה למלקות או לא ואיכא למידק אפי' שהה שם כל היום כולו למה הוא לוקה שהרי אינו מוסיף עליו טומאה בשהייה זו על טומאתו שהיתה לו משעה א' באונס ואלו במס' שמחות תניא היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פי' לפי שאינו מוסיף טומאה פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום א' וה"פ דכשפי' מטומאת מצוה שעסק ויצא קתני דלכתחילה הכל מודים שאין לו ליטמא לכתחילה לאחרי' בו ביום אבל בדיעבד שעבר ונטמא ר"ע היה פוטר שהרי לא הוסיף עליו שום טומאה במניינו ור"ט מחייב מפני שגם זה מוסיף טומאה כי כשפי' ממתו לא היה טמא כ"כ טומאה חמורה לטמא אחרים שהנוגע בו לא היה אלא א' לטומאה וכשחוזר ונוגע במת האחר והוא נוגע בו בחיבורין הנוגע בו הוא טמא טומאת זב כאלו נגע במת עצמו כי האדם בחיבורי המת דינו כמת להיות אבי אבות וכן טעם זה מפורש במסכת נזיר פ' שלשה מינין דקתני התם בברייתא נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל. ג"א להחלו במי שמחלל יצא זה שמחולל ועומד ופרכי' מהא דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' ואפי' כולן בו ביום ופרקינן כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' דקמייתא בחיבורי אדם במת כי בעוד שהיה מתו על כתפו נתנו לו מת אחר וא"כ לא הוסיף טומאה על טומאתו כי גם בתחילתו ראוי היה לטמא אחרים טומאת זב ובתרייתא לאחר שפיר' שלא היה מחובר במת והוא חוזר ומטמא בחיבורין ומוסיף טומאה על טומאתו ולפיכך חייב ואתיא כר"ט דאילו לר"ע כל בו ביום אינו חייב בדיעבד כיון שלא סתר כלום ממניינו דלא חשיב ליה הא דחיבורין תוספת טומאה מ"מ קשיא לשמעתין שהרי אפילו לר"ט כל שבחבורין אינו חייב והכא שהוא עומד תמיד בקבר ולא פי' אינו מוסיף שום טומאה בשהייתו בו ביום וי"ל שלא פטרו לר"ט בההיא שהייה מתעסק במתו בחיבורין ובנושאי על כתיפו אלא בשלא היה אפשר לו ליטלו ממנו עד שנתנו לו מת אשר או בשלא הי"ל שהות ליטלן או שעדיין היה צריך להתעסק בו היה מוליכו לקברו כגון שהיה מת מצוה אבל כל שהיה יכול לסלקו מעליו ואינו מסלקו זה ודאי חייב לר' טרפון כי מה שהוא משההו עליו להיות הוא טמא בחבורין מוסיף הוא עליו טומאה הילכך גבי נזיר בקבר כיון שאם רנה פורש ולא היה טמא בחבורין והוא שוהה שם במזיד חשיב שמוסיף טומאה והכי מב"ל אי בעינא שהייה למלקות או הוא חייב בלא שיעור שהייה אם נתעכב שם ולא יצא ומ"מ בעיין לר"ט היא דאילו לר"ע לא מחייב כלל בו ביום ודוחק הוא לאוקמה כשהיה בין השמשות כמו שדחקו קצת מפרשים ז"ל אלא ודאי דסוגיין כר"ט וכן סוגיא דמס' נזיר ולמדנו מהם שהלכה כר"ט ואי ק"ל הא דאקשינן בגמ' במסכת נדה בפ' דם הנדה ודילמא כהן טמא הוא דעלמא כיון שהוא טמא יכול הוא יטמא עצמו פעם אחרת הא ל"ק דההיא בכהן כותי אוקימנא התם וכותיים סוברים דכל כהן טמא אינו מוזהר על הטומאה ואפי' למחר עד שיטהר ואפי' דר"ע לית להו אבל אנן כר"ט ס"ל דסוגיין כוותיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים פי' דאע"ג דבחבורין מותר יש לנו לחוש מפני החזרה שכבר פירוש ואע"פ שהחזרה מותרת בכ"מ שהכניסה מותרת כי צורך כניסה הוא מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהיה יוצא בארוכה או ישהה וא"ת והלא התירו ללכת לבית הקברות לדבר מצוה אפי' לצאת לקראת מלכים משום ארונות יש בהם פותח טפח וכדאמרינן בברכות פ' מי שמתו מדלגין היינו וכו' וכ"ש במצוה זו של תורה וכו' וי"ל התם לפי מנהגם שהיו מניחין בקבר פותח טפח אבל בקבר סתום טומאה בוקעת ועולה וטומאה דאורייתא הוא וכדברירנא בפ' המוכר פירות: משמו של הרמב"ן ז"ל:
ותיפשוט ליה מדידיה גי' רש"י ז"ל התם בדלא שהה ול"ג דילמא בדלא שהה א"ל היה נראה דכיון דאיהו מרי דמימרא היכי שייך לומר עלה דילמא וכי לא ידע הוא היכי אמרה ומיהו גם לגי' רש"י ז"ל קשה דאי בדלא שהה דוקא א"ל תפשוט דבדשהה חייב וי"ל דהכי אמרינן דאיהו מאי דפשיטא ליה נקט ובדלא שהה ודאי פטור ובדשהה תיבעי ולגי' הספרים שגורסי' דילמא התם בדלא שהה יש לפרש שהמימרא ההיא לא אמרה רב' מעצמו אלא בלשון שקבלה מרבותיו ואיהו נמי מספקא ליה דדילמא בדלא שהה אמרוה:
בעא מיניה אביי מרבה באלו בארוכה שיעור קצרה מהו שיעורא גמירי וכו' וא"ת ותיפשוט מקצרה דאמרינן אפי' עקב בצד גודל ואפי' כל היום כולו פטור בדלא שהה מיהת ואעפ"י שיש בזה יותר משיעור ארוכה אלמא דוקא גמירי וי"ל דל"ד דלגבי קצרה כיון שפטורה מחמת עצמה דלא סגייא שלא נתירנו לצאת בקצרה ואין שם מקום אמר לצאת וליפרוש מן הטומאה כיון שנפטר נפטר ולא חלקו בין הלוך להלוך אבל ארוכה שיש לה מקום אחר דהיינו קצרה והיא מקום איסור דילמא לא חייבו בו אלא משום דעשאוהו כשיעור בינוני שלו בשהייה או אפשר דכל ארוכ' מקום איסור חשוב ולא דחאוהו כלל ואפילו במרוצה וכן נראה מפי' רש"י ז"ל שכתב לזמן שיעורא גמירי לחיוב כגון שהייה ויציאה קצרה א"נ ארוכה בלא שהייה ע"כ ומ"מ דאילו בפטורא פשיטא לן דלא גמירי בה שיעורא וכדאמר רבה לעיל ואחרים פי' דהיינו דא"ל רבה לא נתנה ארוכה להדחאת אצלו דודאי דדוקא גמירי כדאמרינן בקצרה ולפ"ז צריכין אנו לומר שלא שמע אביי ההיא דקצרה ולהכי מב"ל והא' הוא הנכון והא דנקט לישנא דלא ניתנה ארוכה לידחות אצלו איכא לאשמועינן כדפי' רש"י וז"ל ואפי' במרוצה חייב נמי וכ"ש בדרך קצרה דהיינו הלוך בינוני כדבעי איהו אלא דק"ל טמא ששמש במזיד במיתה היכי משכחת לה אע"ג דמתניתין היא משום דאיכא התם רב ששת דפוטר בטמא ששמש אלא דאיתותב בפ' הנשרפין נקטינן הכא בלישנא אלא דק"ל:
אי בדשהה בעבירה וזו בר כרת הוא פי' אפי' לא שמש וכיון דחייב כרת שהוא חמור יותר ממיתה ואפילו בדלא שמש למה לי לחייבו מיתה שהיא יותר קלה בששימש דאיכא תרתי שהייה ושמוש הק' ר"ת ז"ל מאי קושיא דלמא בדשהה וכגון שהיה שוגג אצל כרת שבטומאת מקדש ומזיד אצל עבודה דכרת ליכא מיתה איכא א"נ אפילו מזיד בשתיהם נ"מ אם לקה שהוא נפטר מכרת אביי יכול לתרץ כן אלא דנקט חד מתרי ג' טעמי ואין זה מספיק דמ"מ ר' זירא גופיה מה הוה ק"ל לכך י"ל דר' זירא משמע ליה דכיון דקתני ליה במתני' דאלו שבמיתה דדומיא דאידך כולהו דמני התם הוא דלית בהו חיוב כרת בשום צד כנ"ל:
אי דלא שהה היכי עביד עבודה פי' דמשמע לן שאין לך קלה בעבודות שבמקדש שלא יהא בה שיעור שהייה דכדי השתחויה. גירסת רש"י ז"ל א"א בשלמא שיעורא גמירי משכחת לה דאנס נפשיה בקצרה ועביד עבודה פי' ויש בהלוך בינוני בקצרה כדי שהייה והלוך במרוצה והוא עביד עבודה כדי שיעור שהייה ואח"כ יצא במרוצה וכיון דשיעורא גמירי אין כאן שיעור שהייה וא"ת ומה מייתי ראיה מזו שאנס נפשיה בקצרה שהוא מקום היתר לבא בארוכה שהוא מקום איסור י"ל כי כמו ששינה בארוכה כך שינה בכאן כששנה בקצרה וכל היכא דאמרת דדוק' גמירי בר כרת הוא שלא הותרה קצר' אלא כמות שהיא בהלוך בלא שהיי' מיה' ואפי' עקב בצד גודל ואנן השתא (משניה) [משהי'] הוא דמייתינן ראי' וכן פירש"י ז"ל אי אמרת בשלמא דכל איסורי מקדש כגון שהייה וארוכה שיעורי גמירי ניחא וא"ת ואמאי לא נקט דאנס נפשיה בארוכ' ועבד עבוד' י"ל דההי' ודאי (דכ"ע) [לכ"ע] משמע דחייב כיון ששינה בתרתי בשהייה במקום א' כשעבד עבודה ולצאת אח"כ בארוכה ואפי' במרוצה להכי נקטיה בקצרה דאפילו בהא שהייה בקצרה אי דוקא גמירי באיסורי מקדש מחייב משום שהייה ואע"ג דהוה בקצרה וי"א דחדא מינייהו נקט והראשון נראה לי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה