חידושי הרשב"א על הש"ס/מגילה/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו': ראיתי למקצת המפרשים שפירשו בני העיר שבעה טובי העיר, וכדאמר רבא בגמרא (לקמן כו, א) לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו', כלומר כשמכרו השבעה טובי העיר לא מכרו במעמד אנשי העיר ומדעתם, דאלמא מתניתין בשמכרו שבעה טובי העיר היא. ואינו מחוור בעיני, דאם כן היאך קורא אותם בני העיר סתם הוה ליה למתני בהדיא שבעה טובי העיר שמכרו. ועוד דלישנא דרבא נמי לא דייקא הכין דאם כן הוה ליה למימר לא שנו אלא שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל השתא דקאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר שבעה טובי העיר מאן דכר שמייהו. ועוד דנראה שהכריחם לפרש כן מה שאמר רבא אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתי ביה שיכרא, ואי בשמכרו כל בני העיר כסתם לישנא דמתניתין הרי יש כאן שבעה טובי העיר והרי יש כאן מעמד אנשי העיר ולפיכך פירשו דבני העיר דמתניתין היינו שבעה טובי העיר שהם כאנשי העיר , ואדרבא אם איתא היכי מפיק להו במתניתין בלישנא דבני העיר דדינא מתהפך בהו, דאילו בשבעה טובי העיר אינן יכולין להוריד בקדושתן ובבני העיר יכולין אפילו למישתי ביה שיכרא ואמאי נקיט איסורא בלישנא דהתירא .
ולי נראה, דמתניתין בשמכרו בני העיר ממש אלא שלא מכרו מדעת הפרנסין , דהיינו שבעה טובי העיר הממונים על צרכי בני העיר, והלכך אין בני העיר רשאין למכור ולהוריד המעות מקדושת הדברים הנמכרין אלא אם כן עשו מדעת הפרנסין וכענין שאמרו בצדקה שאינן רשאין לשנות אלא מדעת הפרנסין, והשבעה טובי העיר נמי אינן רשאין למכור ולהוציא המעות לדברי חול ואפילו להוריד מן הקדושה הראשונה אלא אם כן עשו מדעת בני העיר, אבל בשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין ואפילו למישתי ביה שיכרא. והכין משמע לי מן התוספתא, דתניא התם בפרק שני דמכלתין (ה"ז ו-ט עי"ש) רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה, א"ר יהודה במה דברים אמורים בזמן שלא התנו עמהן פרנסי העיר אבל התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותן לכל דבר שירצו וכו', הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו בה פרנסין אינו רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם, ע"כ בתוספתא, ומוכיח כמו שכתבתי. והיינו דרבא דאמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כלומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת הפרנסין, אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו.
וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כעיר, מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם אפילו כמה, אלא כן נן קיימין בסתם, עד כאן. ואם כדברי המפרשים היאך קאמר שבעה מבני העיר כעיר, והלא עיר ממש יכולין למכור כל מה שירצו ושבעה מבני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו רחוב, אלא אם כן נפרש דעיקר מכירה קאמר, כלומר שממכרן ממכר ויוצא מה שמכרו לחולין במכירתן כאילו מכרו כל בני העיר הא לענין הדמים לא, אבל לפי מה שכתבתי קאי בין אמכירה בין אדמים כלומר שבעה מבני העיר כבני העיר שלא מדעת השבעה.
והא דקאמר מה נן קיימין אם בשקבלו עליהם וכו', נראה לי פירושו אם בשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד, ואם בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפילו היו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר, והעמידוהו בסתם, כלומר שהעמידו עליהם סתם שבעה טובי העיר לפקח על עסקי צבור והלכך אע"פ שלא קבלו עליהם בני העיר בפירוש מכר דברים אלו אפילו הכי ממכרן ממכר, שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלתה על דעת בני העיר שימכרו אלא לדעתם ולא תועיל מכירתן אלא אם כן נטלו רשות מבני העיר בפירוש קא משמע לן .
מטפחות לוקחין ספרים: יש לי לפרש מטפחות ספרים לוקחים ספרים אבל מטפחות ספר תורה לא יקחו בדמיהם ספרים דהיינו נביאים וכתובים, והא דתנן נמי ספרים לא יקחו מטפחות לספרים קאמר אבל לספר תורה לוקחין, וכדמשמע נמי לכאורה בגמרא (לקמן כז, א) דאיבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסיר או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי תא שמע גוללין ספר תורה במטפחות חומשין וכו' במטפחות חומשין אין במטפחות ספר תורה לא, דאלמא מטפחות ספר תורה כספר תורה. ומיהו אינו נראה לפרש כן דודאי אפילו נביאים וכתובים קדושין ממטפחות ספר תורה, וספרים אין לוקחין מטפחות סתמא קתני ואלמלא כן הוה ליה לפרושי אין לוקחין מטפחות ספרים. וכן מצאתי מפורש בירושלמי (פ"ג ה"א), דגרסינן התם מטפחות לוקחין ספרים אפילו מטפחות ספר תורה וחומשין לוקח בהן נביאים וכתובים, ספרים לא יקחו מטפחות אפילו נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין. והא דתניא גוללין תורה במטפחות חומשים ואין גוללין נביאים וכתובים במטפחות חומשין, לאו למימרא שתהא קדושת מטפחות תורה וחומשין חמורה מקדושת נביאים וכתובים, אלא כל שאין אתה מעלה אותן ממש ממטפחות לספרים אלא שאתה מגרע בתשמישן הרי זה כמגרע נמי בדמי תורה ומורידן לקדושת ספרים, וכן אם אין אתה מעלה בתשמישן ומשתמש אתה בהן בכיוצא בקדושת מי שנשתמש בהן הרי זה כאילו אתה מוציא מעות ספר תורה זה בכיוצא בו, הא לעלות בדמי מטפחות ולקנות מהן ספרים שפיר דמי דהא עילויי מעלינן בהו טובא.
הא דקתני בכולה מתניתין מכרו ולא קתני מוכרין דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, נראה לי משום דאי קתני מוכרין משמע דלא סגיא בלאו הכין, ואע"ג דבגמרא (לקמן כז, א) בבעיא דמהו למכור ספר תורה ישן לקנות בו חדש אתי למיפשטה מדקתני אבל מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ודחינן מתניתין בדיעבד, התם דיחויא בעלמא הוא, ואפילו הכי לא קאמר אלא במכר תורה הא במכרו רחובה של עיר ובכל הנך לא, ולדברי אותו מתרץ דילמא נקט כולה מתניתין מכרו אטו מכרו תורה לא יקחו ספרים.
גמרא: הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: אמר רבי זירא הואיל והעם מתפללין בה בתעניות: ולא גרסינן ובמעמדות, דהא במעמדות לא היו מתפללין ברחוב אלא נכנסין לבית הכנסת, כדאיתא בהדיא במסכת תענית (כז, ב). ועוד דאי במעמדות לאו היינו באקראי בעלמא אלא בכל יום, ומאי טעמייהו דרבנן. ולספרים דגרסי ליה אגב גררא נקטיה, וכדאמרינן בעלמא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא קא אתי ליה הוה ליה דרבים ולא מצו מזבני ל[י]ה: הא דקאמר הוה ליה דרבים לאו דוקא דהא אפילו דרבים מזדבן, אלא הוה ליה דרבים דעלמא קאמר והלכך לא מזדבן, כלומר אפילו מכרוהו אין ממכרן ממכר.
יש מפרשים דטעמא דכרכים משום דכיון דמעלמא קא אתו רבים הוציאו בבנינו ובדברים הצריכין לו ושמא אחד יש בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב, לפי שבני העולם אינן כפופים לבני העיר הזו ולא לשבעה טובי העיר שבה. אבל אם יש שם אדם חשוב כרב אשי שדרך הבאין לבא שם מחמתו אף הם גומרים בדעתם שכל זמן שיהא בתוך העיר צורבא מרבנן כזה שיהא הוא רשאי למכור חלקם, שגם הנותנים בצרכי בית הכנסת על דעתו הם נותנין, והיינו דאמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו'.
ולפי פירוש זה נראה לי, דהא דאמרינן בסמוך ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו עבדוה, האי זוטא לאו דוקא אלא אינהו עבדוה דוקא. ואי נמי זוטא דוקא, כלומר דקטנותה במקום שיש גדולות מוכיח עליה דלאו דרבים דעלמא ניהי, דרבים דאתו לכרכין לבי כנישתא רבה דכולהו עיילי בה בההיא יהבי.
וקשיא לי דלפי פירוש זה הא דלא מצו מזבני דכרכים היינו משום דחד איכא בסוף העולם דקנה בה וחלקו לא מזדבן הא איתיה אי נמי ידעינן דליכא בעלמא דקנה בה מזדבן, ואם כן מאי קא מקשה ליה מנגעים מדאמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות לא, דדינא הוא ודאי, דהא בתי כנסיות ובתי מדרשות ואפילו דכרכים אחוזתכם (ויקרא יד, לד) קרינן בהו אלא משום שותפין דליתנהו הכא לא מזדבני. ודחוק הוא לומר דהכי קא מקשה, דאם איתא דלא מזדבני משום דלא ידעינן מאן זבן בהו אם כן לא קרינן בהו אחוזתכם דאחוזתכם דידעינן דמאן ניהו משמע.
ומיהו מצאתי בירושלמי (פ"ג ה"א) דמפרש הכין בהדיא, דגרסינן התם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן הדה דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור ואני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי ביה, עד כאן.
ואפשר היה לפרש אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו הוה ליה דרבים, כלומר שבני עיר זו כשהן בונין אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאלו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכענין מקדש. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' תפלה הט"ז). והשתא מותיב שפיר עלה מנגעים, כלומר אם איתא דלא מזדבנא משום דהויא לה מוקדשת לכל אם כן הוו להו כמקדש ולא קרינן בהו אחוזתכם ולא הוו להו לטמויי בנגעים, ופריק אין הכי נמי ומאי מקדש מקום מקודש. ובי כנישתא זוטא דקאמר הכי קאמר, בי כנישתא זוטא הוה ולא עיילי בה רבים דאתו מעלמא אלא לשארא הוא דעיילי והלכך טרסיים דעבדוה לאו אדעתיה דרבים עבדוה אלא לגופייהו הוא דעבדוה. כך נראה לי.
ושלשה דינין יש, של כרכים לא מזדבנא כלל ואפילו בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא אם כן יש שם תלמיד חכם חשוב דאתו רבים אדעתא דידיה כרב אשי, ושל כפרים מזדבן בשבעה טובי העיר ואי נמי באנשי העיר שלא מדעת טובי העיר לפי מה שפירשתי במתניתין (לעיל כה, ב ד"ה מתני'), ושל יחידים כבית הכנסת של טרסיים מזדבן אפילו בשלשה מבית הכנסת, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ב) שלשה מביהכ"נ כביהכ"נ שבעה מבני העיר כבני העיר.
ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, ספסליה וקלטריה כבית הכנסת, כילה דעל ארונא כארונא, ר' אבהו יהיב גולתיה תחתוי אהין כילן.
אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין: קשיא לי אדמותיב מדרבי יהודה לסייעיה מתנא קמא דאמר אין ירושלם מטמא בנגעים לפי שלא נתחלקה לשבטים. ויש לומר משום דאיכא למימר דדילמא שאני ירושלם שלא נתחלקה כלל מעולם וכעין מקדש לרבי יהודה, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות שעשאום הרבים משלהם אע"פ שיש לרבים דעלמא חלק בהן בין לפירוש קמא בין לפירוש בתרא דילמא מודה תנא קמא דמזדבני. כך נראה לי.
אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר וזרעיה: והא דאיצטריך לשבעה טובי העיר, משום דאנשי העיר לא הוו צריכי לבי כנישתא אחריתי ולא לתיבה ולספר תורה ואי לא הוו מצו מפקי דמיה לחולין לא הוו מזבני ליה, ומשום הכי יהיב ליה עצה למזבן משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כי היכי דלזבני ליה.
אתא לקמיה דרב פפי ואסר ליה אתא לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה: משמע דההיא בי כנישתא עתיקא דהוה ליה לא הוה ביה תיוהא, דאילו הוה ביה תיוהא שרי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב). ואפשר דבכי האי גונא למיסתר האי ולמבני מאבני וכשורי דבה בי כנישתא אחריתי אסיר אלא אם כן הסכימו בה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציא בית הכנסת ראשון מקדושתו, ומשום עגמת נפש של ראשון. והכין משמע בירושלמי (פ"ג ה"א) שאלון לר' אמי מהו ליטול אבנים מבית הכנסת זו לבנות אחרת אמר לון אסור אמר ר' חלבו לא אסר ר' אמי אלא מפני עגמת נפש, ונראה לי דוקא בעוד שבית הכנסת ראשון בקדושתו דהשתא איכא עגמת נפש דראשון, הא להוציא הראשון מקדושתו וליטול אבניו לבית הכנסת אחר שרי שהרי יכולין (ל)הן למכרו ולהוציאו לחולין. ועוד נראה לי דדוקא לסתור וליטול אבניו הוא דאסיר, הא בשנפלו אבניו מעצמן שרי, דהא יכולין למכרן ולהוציאן לחולין וכדאמרינן בסמוך.
אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי אוגורה ומשכונה אסיר וכו': הקשו בתוספות אדרבא הא במתניתין (לקמן כז, ב) אסר למוכרה לחלוטין אלא על תנאי ולא אמרינן דבקדושתה קיימא. ותירצו דבמכר פקע קדושתיה לגמרי, והלכך כיון דליכא איסורא במכר זה שפיר דמי טפי למכרו על תנאי. ועוד יש לומר דמתניתין דלא שריא אלא על תנאי היינו כרבי מאיר, ולדידיה אין לחוש אי בקדושתיה קאי, דהא לדידיה (לקמן שם) לא שרינן לזבוניה אלא לרבים ולא מרבים ליחיד וכל שכן לחולין. כך תירצו בתוספות. ואם תאמר והא רבנן (לקמן שם) לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא דתנאי לא מעכב, הא אילו רצה למכור על תנאי מוכר ומתנה ואריך. לא היא, דודאי לרבנן בלא תנאי דוקא ובתנאי אסיר משום דהוה ליה רבית וצד אחד ברבית ואי נמי רבית על מנת להחזיר לרבנן אסיר וכדאיתא בגמרא (לקמן שם), והלכך על תנאי לא וכיון שכן אפשר דבלאו הכי נמי מיסר אסרי מהאי טעמא דבקדושתיה קאי.
מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא וכו' ומאן דשרי סבר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה מתנה: והא דאיצטריכינן להאי טעמא בדיהבי ליה שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אי נמי אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר וכפי הפירוש השני שפירשתי למעלה (כה, ב ד"ה מתני'), אבל אם נתנו לו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בלאו הכין שרי דהא מצו מזבני אפילו למשתי ביה שיכרא ואע"ג דליכא מידי דתיפקע ביה קדושתיה.
והקשה הר"ם ב"ן נ"ר אמתניתין ואשמעתין כיון דמשמע מינייהו דבית הכנסת קדושה יש בה היאך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוספתא דהאי פירקא (פ"ה ה"י) תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון. ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למישתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתיה. וכן הא דאמרינן הכא במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא ליה כזביני, מכל מקום אמאי תפקע קדושתיה דההיא הנאה כבר אכלוה. ותירץ הוא נ"ר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן, ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם (שבת כב, א) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ואסיקנא דאסור, והתם נמי אמרינן דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבא דכולהו דם כדאיתא התם בפרק במה מדליקין, ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפצו ולבנותו, והלכך כשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותן לגמרי אלא שתחול קדושת בית הכנסת על הדמים, אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ולשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושה ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן. ומכל מקום כל שאין להם אלא בית הכנסת אחד אסור למוכרו כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבנו בי כנישתא אחריתי, והלכך בשיש להם אחרת מותר למוכרה דהוה ליה כמפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים דיוצא בה ואוכלה (סוכה מו, ב). וספרים וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפילו הכי אם מכרום לעשות בדמיהן צרכיהן איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין, והלכך עד שיסכימו במכירתן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם, ולא משום שתהא קדושתן נתפסת ממש על הדמים כדאמרן. ומה שנחלקו במתנה, מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצין שיפקיעו שבעה טובי העיר מצותם אלא אם כן יפקיעו אותה על דבר מצוה אחרת, ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו טובי העיר נמלכין לתת לו בית הכנסת זו והלכך כזביני היא ושרי דלאו גרועי מצוה היא.
תשמישי קדושה וכו' נרתיק של תפילין ורצועותיהן: דקדקו מכאן בעלי התוספות ז"ל שהדל"ת והיו"ד שהן בקשר הרצועה אין להם דין אותיות ואינן הלכה למשה מסיני כשי"ן שבתפילין, מדלא קא קרי להו לרצועות אלא תשמישי קדושה. ועוד, מדאמרינן בשבת פרק במה מדליקין (כח, א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ואמרינן (שם עמוד ב) למאי הלכתא וכו' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, פירוש ואם כן פשיטא דתיפוק לי משום שי"ן, אלא לרצועות והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ומשני נהי דגמירי שחורות של בהמה טהורה מי גמירי, ואם הוו האותיות שברצועות הלכה למשה מסיני הוה ליה לאקשויי נמי והאמר מר דל"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני כדאקשינן בשי"ן, ואי נמי לימא פשיטא תיפוק לי משום דל"ת ויו"ד, אלמא אינן אותיות אלא קשר בעלמא. ואמרינן נמי בפרק במה אשה יוצאה (שם סב, א) והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ומשני התם משום שי"ן ולא קאמר משום דל"ת ויו"ד. והא דאמרינן במנחות (לה, ב) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י) אלו תפילין שבראש, ופירש רש"י ז"ל התם משום דשל ראש קדושין יותר משל יד לפי שבשל ראש יש השי"ן והדל"ת מהכא שמעינן דליתא, אלא הכי פירושו אלו תפילין שבראש שהן בגובה של ראש ונראין לפיכך דומין הן אות לכל, מה שאין כן בשל יד כדאמרינן בשלהי הקומץ רבה (שם לז, ב) והיה לך לאות על ידך (שמות יג, ט) לך לאות ולא לאחרים לאות.
האי פריסא דיריעתא תשמיש דתשמיש הוא: פירש רש"י ז"ל יריעה שפורסין בתוך התיבה מבפנים. ואינו מחוור, דאדרבא היא תשמיש ממש היא. אלא יריעה היא שפורסין על התיבה, וכענין שכתוב (במדבר ד, ו) ופרשו עליו בגד [כליל] תכלת מלמעלה, ואמרינן בסוטה (לט, ב עי"ש) אסור להפשיט את התיבה בצבור, וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א) כילה דעל גבי ארונא כארונא.
מהא דאמר רבא [כוותיה וכו'] מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש: איכא מרבוותא ז"ל דדייק דרבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי, דהא רבא מייתי סייעתא מדרבי יהושע בן לוי ואע"ג דפליג רבי יוחנן עליה.
כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא עילויא אחרינא שפיר דמי: מכאן נראה לי דפשיטא להו דכל היכא דאיכא לעלויי מעלינן. והיינו נמי דאמרינן בסמוך אימא סיפא אבל לא חומשין במטפחות ספר תורה חומשין הוא דלא הא תורה שפיר דמי ולא אמר במטפחות ספר הוא דלא במטפחות חומשין שפיר דמי, דאלמא דפשיטא להו דחומשין במטפחות חומשין לא כיון דאיכא לעלויינהו לספר תורה. והיינו נמי דכי מייתינן מדתנן (לעיל כו, א) אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ודייקינן ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי איצטריכינן לדחויי מתניתין דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחילה ולא אמרינן אימא רישא (לעיל שם) ספרים יקחו תורה תורה הוא דלוקחין הא ספרים לא, והיינו כטעמא דאמרן דכיון דאיכא לעלויי מעלינן. ומיהו קשיא לי מדתנן בסיפא (לעיל שם) ספרים לא יקחו מטפחות, דמשמע מטפחות הוא דלא הא ספרים בספרים שפיר דמי. אלא דמתניתין ליכא למשמע מינה כלום, אבל מהנך דאמרן איכא למידק. ואפשר לי לומר נמי דלא איבעיא להו אלא בספר תורה בלבד ומשום חומר קדושת ספר תורה ואי נמי בתשמישי ספר תורה כמטפחות ספר תורה ודכוותייהו להשתמש בהן בספר תורה אחר אבל לא למכרן ולקנות בהן ספרים או מטפחות אחרים כמו שכתבתי במשנתינו (לעיל כה, ב ד"ה מטפחות), והיינו דלא מייתינן הכא אלא מספר תורה ותשמישיו ולא דייקינן מהנך דמתניתין לא מרישא ולא מסיפא, וכן נמי בגלילת מטפחות דבברייתא לא דייקינן אלא מגלילת ספר תורה במטפחות ספר תורה ולא מחומשין ונביאים, והלכך בספרים וכן נמי במכירת תיבה ומטפחות ואפילו דספר תורה ולקנות אחרים דכוותייהו שפיר דמי אע"ג דלא מעלינן להו וכל שכן בבית הכנסת ובבית המדרש. וצריך עיון.
הנחה קאמרת הנחה שאני דלא אפשר דאי לא תימא הכי מיכרך היכי כרכינן הא קא יתיב דפא אחבריה: קשיא לי מאי קאמר, שאני כריכה משום דהכי מינטר טפי. ותדע לך, דהא קיימא לן מדביק אדם ספר תורה נביאים וכתובים בכרך אחד וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) ואפילו הכי לכולי עלמא אין מניחין נביאים וכתובים על גבי ספר תורה. ויש לי לומר דהכא מתרץ כמאן דאמר התם אין מדביקין אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן. אלא דקשיא לי דאם איתא הוה ליה למימר הניחא למאן דאמר אין מדביקין אלא למאן דאמר מדביקין מאי איכא למימר. ועוד דאם כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר מדביקין אם כן סלקא לן ראיה מהא דמניחין תורה על גבי תורה דלא בעינן עילויא. וצריך לי עיון.
וכתוב בספר המאור, הרב ר' אפרים ז"ל כתב דהא מתניתין (דלעיל כה, ב-כו, א) קשיא רישא אסיפא דכוליה רישא שמעינן מינה דהיכא דלא מעלי ליה אסור וסיפא שמעינן מינה דלא בעינן עלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא אי אין מורידין דוקא, אלא מדקאמרינן לקמן בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהן ספרים אלא תורה, עד כאן. וזה שלא כדברי הפירוש השני שפירשתי למעלה. ולפי דברי הרב ז"ל צריך ליזהר במטפחות ספר תורה ועטרותיהם שלא לגלול ושלא לעטר בהן אפילו ספר תורה אחר. ומכל מקום אלו שמתנדבין ומניחין בבית הכנסת מותר להשתמש בהן כל ספר וספר דעל דעת כולן הוקדשו ולא לספר ידוע, אבל אלו שמניחין בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בספר תורה אחר דהא בעינן עילויא. ומיהו אם עשאן להשתמש אפילו הדיוט מותר דהוה ליה כצר ביה ולא אזמניה (דבברכות כג, ב), ואע"ג דאזמניה אפילו לספר תורה כיון דלא אזמניה לספר תורה בלחוד שרי.
ירושלמי (פ"ג ה"א עי"ש): ר' ירמיה אזל לגולנה חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה, ר' יונה עבד ליה מגדל ואתני עילויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. ומכאן ראיה לאלו שמשימין עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר, שאני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. ורבינו האי גאון ז"ל שאסר לשים בראש חתנים, התם הוא לפי שהחתנים באין לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש הדיוט בהן לכבוד עצמו, אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין בהן ואני אומר לכך התנו מתחילה. כך נראה לי.
תוספתא (פ"ב ה"ח): משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו, מטפחות ספרים משנין אותם מספרים לספרים. ומכאן משמע דלא בעינן עילויא ואין מורידין דוקא. ומה שלא הביאו בגמרא דילמא לא ידעי לה. ואי נמי דילמא משבשתא היא. אבל לפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (בדיבור הקודם) דלא איבעיא להו אלא בספר תורה דוקא איכא לאוקומא להדין תוספתא במטפחות שאר ספרים, דלעולם קורין ספרים סתם לנביאים וכתובים ולא לתורה אלא או תורה או ספר תורה וכדאיתא במתניתין (לעיל כו, א). ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה.
אבל גבו והותירו מותר: קשיא לי דהא תניא (תוספתא שקלים פ"א ה"ח) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים, ומאי שנא הכא דאמרינן גבו והותירו מותר. ואולי שאני הכא דאין דעת בני העיר לתת המותר לבית הכנסת כיון שיש להם אחד, וכן בספר וכן בכולן דדי להם באחד, אבל שבויים ועניים כיון דאיכא טובא וכל יומא מצטריך להו אדעתא דהכי יהוב דמה שהותיר יהא לעניים ולשבויים אחרים.
מתני': אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירו: קא דייקי רבוותא ז"ל בהא, כיון דסבירא ליה לרבי מאיר (לעיל בעמוד זה) דאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין אם כן למה צריך תנאי הא בקדושתה קיימא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינן חפצין בה. והרב ר' אפרים ז"ל פירשה לזו בבית הכנסת דיחיד, דכיון שהיא נמכרת ליחיד צריכה תנאי. ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עדיין בקדושתה הראשונה עומדת ולמה לי תנאי. ושמא של יחיד כיון שאין אומרים בה דברים שבקדושה נמכרת היא אפילו לרבי מאיר לשם חצר, ולכך צריך תנאי.
והרב בעל המאור ז"ל כתב דמתניתין מילי מילי קתני, אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפילו לרבי מאיר כדקתני רישא (לעיל כה, ב) לוקחין בדמיו תיבה, ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן, ובזו אסר רבי מאיר למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן ואע"פ שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לשתות שכר בדמיו מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים, והיינו דקא הוינן בגמרא היכי דיירי בה הויא ליה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן, והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפירוש הרב ר' אפרים ז"ל אבל לפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר היכי מצלו בה, עד כאן. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ספרים ומטפחות ותיבה בקדושתן הן עומדין ואפילו הכי קתני (לעיל כו, א) ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת. ועוד דעלה אתא רבי מאיר והוסיף דאף היא עצמה למכור מרבים ליחיד לא ימכור ואף על פי שמעלין בדמים. ופירוש רש"י ז"ל נראה עיקר, ומה שהקשה מדקאמר היכי דיירי בה לאו קושיא היא, דהיכי מצלו בה משום דדיירי בה הוא דעיקר איסורא משום עמידתה למוכר הוא והא והא חדא מילתא היא, ועוד כתיב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים.
רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו: ראיתי בתוספות במסכת ערכין דלכולי עלמא אי אתני בהדיה דאי מהדר ליה זוזי מנכי ליה דמי פירי דאכל שרי דהא לאו רבותא קא אכיל אלא מן קרנא קאכיל, אלא הכא בדאמר ליה את קא יהבת לי כולהו דמי כשיעור קרנא והדר אנא מהדרנא לך דמי פירי. וא"ת ומה איכפת ליה דאתני הכי והפוכי מטרתא למה לי. י"ל דניחא ליה כי היכי דלא להוו ליה זוזי דליפרקה, דאי הוי מנכי ליה מעיקרא כשיעור מאי דאכל זימנין דמלו פירי לדמי קרנא ואי נמי פשו עליה זעיר ופרע ליה ומסלק ליה. ואינו מחוור.
ולענין שמעתין הקשו בתוספות לרבא דאמר דלכולי עלמא צד אחד ברבית אסור אם כן כמאן מיתוקמא מתניתין דפרקא בתרא דערכין (לא, א) דקתני המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית, ואמאי אינה רבית והלא איכא צד אחד ברבית דשמא יגאלנה. ותירצו הם ז"ל דמודה רבא דלתנא דההיא מתניתין דערכין ודאי צד אחד ברבית מותר, ורבי מאיר דמתניתין דהכא הכי נמי סבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא, דליכא למימר דהכא נמי לרבא פליגי רבי מאיר ורבנן ברבית על מנת להחזיר דרבי מאיר סבר שאם יחזירו בית הכנסת יתנו שכר מה שהתפללו בו דהא לא אפשר דאם כן יוכלו הלוקחין להפסיד הרבה כשדרו בה כפי הדמים שלקחוה והם לקחוה לחלוטין, אלא שמע מינה דסבר רבי מאיר צד אחד ברבית מותר אפילו לרבא. ואין שיטתם מחוורת בזה כלל לפי דעתי. וההיא דערכין ודאי כרבי יהודה אתיא ואפילו לרבא, ומשום רבית על מנת להחזיר הוא דקתני כמין רבית ואינה רבית. ותדע לך, דסוגיין דהתם (בערכין שם ועמוד ב) הכין הרי זו כמין רבית ואינה רבית והתניא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור והכא ברבית על מנת להחזיר קא מיפלגי וכו', אלמא כיון דרמינן מתניתין אברייתא ומשני רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן ועלה קאמרינן מאי בינייהו משמע דלאביי מתניתין וברייתא דמוקמינן כרבי יהודה ורבנן בצד אחד ברבית פליגן, ולרבא נמי מתניתין וברייתא ברבית על מנת להחזיר פליגן דהא אוקימנא להו בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דאי לא תימא הכי אלא דרבא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בלחוד קאי ולא אמתניתין הוה ליה לפרושי ולתרוצי מתניתין וברייתא. ועוד דאם איתא דתנא דמתניתין דהתם ודהכא על כרחיה דרבא שרי צד אחד ברבית מאי דוחקיה דאוקי לפלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן במילתא חדתא דלא שמעינן ליה לחד מן תנאי בהדיא ושבק מאי דאשכחן לתנא דמתניתין דערכין ולרבי מאיר דהכא ומאי שמע ליה לרבי יהודה דלחמיר טפי בצד אחד ברבית מרבי מאיר ותנא דערכין ופליג אדרבי יוחנן ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע (בב"מ סה, ב) דמוקמי ליה בהכין. ומיהו מדקאמר רבא צד אחד ברבית לכולי עלמא אסור לא קשיא לי דאפשר לפרש דמאי כולי עלמא כולי עלמא בהאי ברייתא, ודכוותה אשכחן ביבמות פרק רבן גמליאל (נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ודכולי עלמא דההיא ברייתא קאמר וטובא בתלמודא דכוותה, אבל הנך קושיאתא קא קשיאן לי. ובודאי דאף תנא דמתניתין דערכין משום היתר רבית על מנת להחזיר קאמר ולרבא בית בבתי ערי חומה בתנאי על מנת להחזיר הוא ובלא תנאי דכולי עלמא אסירי ואם יגאל תוך שנים עשר חדש מחזיר לו דמי פירי, ומתניתין הכי פירושה הרי זה כמין רבית בעוד שהוא אוכלו ואינה רבית דכיון דלבסוף הוא מחזיר ובתנאי הוא נמצאת אכילתו בהיתר דמדיליה קא אכיל, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה בשעת אכילתו אלא שהתורה התירתה עד זמן שיגאל. ואי נמי בשלא גאלו קאמר והכי קאמר, אם לא גאלו ונחלט ביד לוקח הרי זו כמין רבית כיון דבשעת אכילתו היה אפשר שיגאלנה מוכר ואפילו הכי אינה רבית, ותנא דברייתא סבר הרי זו רבית גמורה כיון שאכלה בשעה שאפשר שיגאלנה ונמצא שאין המכר מכר גמור עד סוף שנים עשר חודש אלא שהתורה התירתה. כך נראה לי.
וקיימא לן כרבא דרבית על מנת להחזיר אסור כרבנן, וכההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סה, ב עי"ש) פעמים ששניהם אסורין כגון דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו כיצד יעשו ישלשו את הפירות, דמשמע משלשין אין אבל כשאחד מהם אוכל את הפירות ואפילו בתנאי שיחזיר לבסוף אסור דהוה ליה רבית על מנת להחזיר. ואע"ג דבכוליה תלמודא נסיב לה לדברי רבי יהודה בצד אחד ברבית מותר כאוקימתא דאביי, מכל מקום אנן לא אשכחן לרבי יוחנן ולאביי ולרב הונא בריה דרב יהושע הכא והתם בערכין ובפרק איזהו נשך דפליגי עליה דרבא בהאי דינא דרבית על מנת להחזיר, אלא באוקימתא דברייתא ודמתניתין פליגי עלייה, ורבא הוא דפליג עליהו באוקימתא ודינא, אבל אינהו לא אשכחן להו דפליגי עליה בההוא דינא אלא באוקימתא, ומשום דסבירא להו דבית בבתי ערי חומה לא מיירי בתנאי ושיהא צריך להחזיר הפירות דלא אמרינן ליה לקרא על כרחיך בתנאי חזרת הפירות כתיבא דקרא סתמא כתיב ומשמע בלא תנאי ובלא חיוב חזרת הפירות, והא הוא דמייתי להו למימר דתנא דמתניתין סבירא ליה דאפילו צד אחד ברבית שרי ולא מטעם צד רבית על מנת להחזיר, דאי לאו הכין כיון דמשמע מדרבא דצד אחד ברבית חמור טפי מרבית על מנת להחזיר מאי דוחקייהו דאמרי דתנא דמתניתין ורבי יהודה דברייתא מקילין כולי האי אלא לאו כדאמרן, ורבא סבר דאי אפשר שיהא צד אחד ברבית מותר כלל ואי משום קרא דבית בבתי ערי חומה הנח ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. כך נראה לי.
ועוד נראה לי, דמהכא שמעינן דמאן דמזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל דאמרינן התם בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא מיתדר ליה חוזר המקח ללישנא קמא דרבא אין הלוקח רשאי לאכול פירות השדה עד שיעלה ויתדר ליה, דאע"ג דכשחוזר המקח מחזיר לו הפירות מכל מקום לא עדיף מרבית על מנת להחזיר דאסור, וכיצד הוא עושה ישלש את הפירות.
אמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה תנינא רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשום חצר וכו': קשיא לי שפיר קאמר רב יוסף מאי קא משמע לן רבי יהודה. ונראה לי דרב יהודה דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דלא תימא דלרבנן אפילו בארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו קאמרי. ודכוותה אמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז, ב) ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן רב הונא דיוקא דמתניתין קא משמע לן.
ובהכי מיתרצא לי קושיא אחריתי, דתני תנא קמיה דרב נחמן המשתין צריך שירחיק ארבע אמות ומתפלל והמתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין ואקשי ליה רב נחמן המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדשתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, וקשיא לי ואמאי לא אותביה ממתניתין דאמר רבי יהודה והלוקח כל מה שירצה יעשה ואפילו רבנן לא קאמרי וכו' כדאמר רב יוסף הכא, וניחא לי דאמר לך האי תנא דלרבנן לא תימא הא ארבע אמות דלא קביעא קדושתייהו לא אלא הוא הדין דאסרי בארבע אמות. כך נראה לי.
ועוד קשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרב יוסף דלא איצטריכא לאשמועינן ואמר דרבנן נמי מודו בארבע אמות משום דלא קביעא קדושתייהו, והא אנן תנן (לעיל כה, ב) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת דאלמא רחוב קדושה יש בו וכדאמרינן בריש פירקין (לעיל כו, א) ואע"ג דלא מצלו ביה אלא באקראי בעלמא וכדאיתא לעיל (שם), אלמא אע"ג דלא קביעא קדושתיה קדוש. ויש לומר דשאני רחוב דמזומן לכך אלא דלא מצלו ביה תדיר אלא לעתים ובאקראי.
ומסתבר לי דהוא הדין דהוה מצי רב יוסף למימר ועד כאן לא קאמרי רבנן ואפילו בבית הכנסת אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין באקראי שרו, דאי לא תימא הכין רבינא דזבן ההוא תילא וזרעיה (לעיל כו, ב) נזהר היה בכל עת שלא ישתינו שם ואטו בחצר נמי לרבנן מי מצי מזדהרי כולי עלמא דלא ישתינו שם אלא ודאי שרי, אלא דחד מן תרי טעמי קאמר.
אלא דאכתי קשיא לי טובא מאי דקאמר רב יוסף ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת קבוע וכו' דמשמע מדרבנן איכא למשמע איסורא ואדרבא מדרבנן שמעינן היתר גמור ואפילו בבית הכנסת, דאם איתא דאסור למה לי תנאי לוקח יחוש לעצמו דהוא אסור. ויש לומר דמדקא מצרכי רבנן להתנות אלמא אסור דאי לא למה מתני הלוקח מה שירצה יעשה, אלא דמכל מקום צריך המוכר להתנות אף על פי שהלוקח יזהר בה ממילא כדי שלא יראה הוא כמזלזל בקדושתו ומוכרו לכל דבר. ואי נמי איכא למימר דלרבנן אין המוכר צריך להתנות בפירוש שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים אלא שאסרו למכור לאותן הדברים, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (כח, א ד"ה מתני') גבי מתניתין דועוד אמר רבי יהודה בסייעתא דשמיא. ומיהו אינו מחוור.
בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות משום ניצוצות: קשיא לי למה לי משום ניצוצות, תיפוק לי משום דתנן (ברכות כב, ב) כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. וניחא לי דצריכא אפילו עומד ומשתין במקום עמוק עשרה טפחים דאינו צריך להרחיק מהן, וכדתניא בפרק מי שמתו (שם כה, א) לא יקרא אדם את שמע לא כנגד צואת אדם וכו' היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה ישב בצדו ויקרא קריאת שמע.
לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה: פירוש: אע"פ שהוא מותר והיינו רבותיה. ומיהו מסתברא בארבע אמות ידועות של תפלה, דאי לא קדשינהו לכולהו שבילי דנהרדעא.
ולא כניתי שם לחבירי: פירוש: אע"פ שאינו כנוי של פגם משפחה, דבההוא מאי רבותיה הא אמרינן (ראה ב"מ נח, ב) כל המכנה שם לחבירו נופל בגיהנם, ולא יש לו מחילה אלא כל ימיו הוא שורף בגיהנם.
ולא ביטלתי קידוש היום: פירוש: ביין, אע"פ שהוא מותר בפת.
לא עשיתי קפנדריא: פירוש אע"פ שהיה שביל מעיקרו דשרי כדאמרינן לקמן (כט, א).
כי קאמר איהו בשוין: פירש ר"ת ז"ל דלאו בשוין ממש דאם כן פשיטא דכהן קודם, אלא ששניהם תלמידי חכמים וליכא משום משנאי אהבו מות (משלי ח, לו), ואע"פ שהיו הכהנים ואפילו החכמים שבהן כפופים לו כרב הונא לא קרא בפניהם. ויש מפרשים לא ברכתי ברכת המזון מדלא קאמר לא קריתי, ואפילו הכי בכהן עם הארץ איכא משום משנאי אהבו מות שהרואה אומר דמשום כבוד כהונה דעדיף מכבוד תורה הוא נותן לו לברך, אבל בעם הארץ דעלמא יכול הוא תלמיד חכם לתת לו רשות לברך לפניו ברכת המזון.
תיתי לי דלא עבדית שותפותא בהדי גוי: ואם תאמר ומאי רבותיה והא אמרינן בסנהדרין (סג, ב) דאסור לעשות שותפות בהדי גוי משום דדילמא מחייב ליה שבועה וקא עבר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). יש לומר אע"פ שהיה פוטרו משבועה, ורבותיה כדי שלא יהא רגיל אצלו פן ילמד ממעשיו. ואי נמי נראה לומר, אפילו בזמן שאין רגילות הגוים לישבע בתרפותם דאז מותר, וכמו שאנו רגילים לומר שם דאי לא אנו לא כלום ולא נשביעם אלא מפני שאין נשבעים בשם עבודה זרה ממש שאינן מזכירין אותה.
ולא הרהרתי במבואות המטונפות: מסתברא דהוה סבירא ליה כרבי יוחנן דשרי (ראה ברכות כד, ב), והיינו רבותיה.
מתני': ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מפשילין לתוכו חבלים: איכא למידק מאי ועוד, דאדרבא רבי יהודה מיקל הוא בההיא דלעיל (כז, ב) כדקתני והלוקח מה שירצה יעשה. ודחקו התוספות לתרץ, דרבי יהודה מחמיר הוא דבעי שימכור בפירוש לשם חצר אבל אינו מוכר סתם ורבנן שרו אפילו למכור סתם.
ורחוק מאד בעיני, דמאי אהני במוכרו לשם חצר אלא כדי שלא יראה כמוכרו לבית המים (שאם) [ואם] כן כל שכן דעדיף במתנה עמו בפירוש שלא יעשה בו אחד מארבעה דברים ורבנן לחומרא ולא לקולא. ושמא הם ז"ל מפרשים דברי רבנן מוכרין אותו ממכר עולם לכל דבר חוץ מארבעה דברים שאינו מוכרו לשם כך בפירוש אבל מכל מקום מוכרין סתם ואינו צריך להתנות כלל שלא יעשה בה אותן ארבעה דברים. וגם זה אינו נכון בעיני, דכיון דאדרבי מאיר אתינן משמע דכי היכי דרבי מאיר צריך תנאי שלא להורידו מקדושתו לעולם אלא אם ירצו יחזרו הכי נמי צריכי רבנן תנאי באותן ארבעה דברים מיהא. ועוד דאם כן רב יוסף דקאמר לעיל (שם) ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת וכו' ומנא ליה לרב יוסף דרבנן אסרי דילמא מישרא שרו אלא דקא אסרי למכור לשם כך בפירוש כדי שלא יראה כמזלזל בקדושתה, דהא אפילו רבי יהודה דמחמיר ומצריך שימכור לשם חצר קא שרי ללוקח לעשות בה כל צרכו. והר"ם במז"ל (בפי"א מהל' תפלה הי"ז) כן כתב מפורש כדברי שצריך להתנות שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים.
אלא נראה לי, דמשום דרבי יהודה סבירא ליה דמותר לעשות בה אפילו ארבעה דברים הללו וכדקאמר והלוקח מה שירצה יעשה ואפילו הכי קא אסר למוכרו בפירוש לאותן דברים אלא מוכרו סתם, ואיכא בהא משום חומר קדושה כל דהו שלא יראה המוכר כמזלזל בקדושתה בעוד שהיא עומדת תחת ידו בקדושתה, ואע"פ שהלוקח מותר לעשות בו כל צרכו התם הוא דכיון שלקחה לשום חצר קודם שישתמש בה באחד מאותן ארבעה דברים הרי יצאתה מקדושתה משעת קנייתה וכשמשתמש בה לאחר מכאן במה שירצה אין כאן לדעת רבי יהודה משום זלזול בית הכנסת, ומכל מקום מדמחמיר בה רבי יהודה למאי דסבירא ליה ואסר למכור עד שימכור לשם חצר ולא לשם אותן ארבעה דברים משום הכי קתני ועוד. כך נראה לי.
בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין: פירוש, ולאו למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא ההוא תילא דבי כנישתא דהוה בארעיה דרבינא (דלעיל כו, ב) בבבל הוה ואפילו הכי איצטריך לזבוני משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובישובן נמי לא הוו שרו בהנאה דהא רבינא ורב אחא אסרי בסמוך למיעל בה משום מיטרא, ורפרם ור' זירא בבבל הוו ואי לאו דהספד של רבים הוה לא הוו ספדי בהו, אלא תנאם שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבם שם מותר, וכן הוא לעשות בה כל צרכי הרבים לפי שעה חוץ מחשבונות שהוא חול גמור, וכדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, א עי"ש) משום דאיכא עניים דאכלי ושתו בבי כנישתא, וכל שכן אם הוצרכו לכך משום צורך בית הכנסת עצמה כההיא דמר בר רב אשי דעייל לפורייה התם ולא אפקיה עד דאתקין שופכי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב). וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהן בכל מקום, והוא שהוצרך להם כגון שהיה המקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת, אבל שלא במקום הדחק ושאי איפשר וקא מיכוין אסור, דהא רבינא ורב אחא תלמידי חכמים נינהו ואפילו הכי אסרי למיעל בה משום מיטרא ואמרי הא דעיילינן משום דשמעתא בעיא צילותא. ומסתברא דהני מילי בבתי כנסיות ואפילו בשל בבל משום דעיקרן לתפלה הן עשויין, אבל בתי מדרשות אע"פ שחמורין מבתי כנסיות (לעיל כז, א) אפילו הכי לחכמים ותלמידיהם כיון שהן עומדין שם תדיר הרי הן להן כבית דירה ואוכלין בהן וישנין בהן בכל מקום דהני גנו והני גרסי (ברכות כה, א) ולא הפרישו בין חברים הבאין מחוץ לעיר ואין להם בית דירה בעיר לחברים שיש להם בית דירה בעיר דביתא דרבנן היא לגמרי בכל מקום, אבל איניש דעלמא כל שכן דאסור.
ובירושלמי (פ"ג ה"ג) בתי כנסיות ובתי מדרשות תנו כהדדי. וגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) ר' אמי מפקד לספריא אין אתא לגביכון איניש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמניה, ופירוש מלוכלך משוח כלומר שיש בו קצת תורה, וכמוהו מה שאמרו בהגדה (ויקרא רבה סוף פרשה כב) גבי יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ, כג) אין בו כדי לכלוך פה, כלומר לטבול בו קצת הפה.
ובית הכנסת דיחיד, אע"ג דאמרינן לעיל (כז, ב) גבי אין מוכרין מרבים ליחיד מאי טעמא מעיקרא קדושה והשתא ליכא קדושה, לאו למימרא שלא תהא בה קדושה כלל אלא שאינה כדמעיקרא לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (לעיל כג, ב). וגרסינן בירושלמי (שם) גבי מתניתין דאמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו' הדא דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אפילו בנויה אסורה, אלמא קדושה יש בה. ומיהו אם התנה עליה או שעשאה או ייחדה על דעת שיהא מותר בה בכל דברי חול הכל לפי תנאו וכונתו.
כגון הספידא דקאי ביה רב ששת גרסינן: וכן היא במקצת הספרים. פירוש: דכיון דקאי ביה רב ששת משום יקרא דידיה [וד]מיתא אתו כולי עלמא והוי הספד של רבים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
רבי שמעון בן לקיש ספיד לההוא מרבנן דהוה תני הלכתא בעשרין וארבע שורתא: פירש רש"י ז"ל דהוה תני לתלמידים הרבה בעשרים וארבע שורות. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמר בסמוך תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, דדילמא ריש לקיש משום הכי ספדיה משום דעדיף טובא מההוא דבימי רב נחמן דלא הוה תני לתלמידים הרבה כל כך. ולדידי נמי קשיא דהוה ליה למימר דהוה מתני בעשרין וארבעה שורתא, והם ז"ל פירשו דספדיה בעשרין וארבע שורתא כלומר הספד גדול ברוב עם.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה: יש מפרשים רשאין לבטל אבל אינו חיוב אלא אם כן הוא מת מצוה, ויש מפרשים מבטלין חייבין לבטל, ולעיל בריש פרק קמא (ג, ב ד"ה מת מצוה) ובכתובות בריש פרק האשה שנתאלמנה (יז, א ד"ה הא דאמרינן מבטלין) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא: ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו דלמאן דלא מתני ולא תני לית ליה שיעורא למטה אלא כל שיש שמתעסקין בקבורתו די.
כיון דשמעית להא דאמר דוד (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך לא גריסנא אלא בבי כנישתא: פירוש: כיון שנתתי על דעתי להתבונן במה שאמר דוד, אבל אי אפשר שלא קרא אותו פסוק מעיקרא. והא דאמרינן לעיל (כו, ב-כז, א) דבית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת, היינו לפי מה שהורגלו שלא לגרוס בבית הכנסת אלא בבית המדרש.
מתני': לכל מפסיקין לחנוכה ולפורים ולתעניות ולמעמדות וליום הכפורים: פירוש ליום הכפורים במנחה דומיא דתעניות ומעמדות שקורין שלשה, והיינו דנקט יום הכפורים ולא נקט נמי ימים טובים, דאי ליום הכפורים בשחרית קאמר מאי שנא ליום הכפורים ליתני נמי ימים טובים דלכולן מפסיקין.
גמרא: רב אמר מקדימין דאם כן בצרי להו יומי לשולחנות: הא דנקט האי טעמא אע"ג דלרבן שמעון בן גמליאל הוא לרבותא נקטיה, כלומר אפילו לרבן שמעון בן גמליאל בצרי להו יומי משום דמודה הוא בהא דמשום שולחנות בעינן שיהו מקדימין וקורין מראש חדש וכדאמרינן לעיל (שם), וכל שכן לרבנן דבעינן שלשים יום משום ששואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום כדאיתא לעיל (שם). ואינו מחוור בעיני, דאם איתא הא דפרקינן אליבא דשמואל כיון דסוף סוף חמיסר במעלי שבתא קא מיקלע ולא נפקי עד חד בשבא האי פירוקא לא סליק אלא אליבא דרבן שמעון בן גמליאל בלחוד אבל לרבנן דאית להו טעמא דשואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום לא סליק דהא חסרי להו משלשים, ואכתי תיקשי לשמואל מדרבנן. על כן נראה לי דלכולי עלמא אית לן טעמא דשולחנות, והא דאמרינן לעיל (שם) מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאי כרבן שמעון בן גמליאל בחמיסר סגיא דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות ופרקינן אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל משום שולחנות, דאלמא משמע לכאורה דלרבנן לא הוי משום שולחנות אלא משום שאלת שלשים יום, לא היא דודאי מעיקרא הוה סבירא להו הכין משום דלא סליק אדעתייהו טעמא דשולחנות ומשום דלא אשכחן טעמא אחרינא להקדמת הקריאה תלו ליה בשאלת שלשים יום אבל למסקנא טעמא לכולהו משום שולחנות הוא.
ובהא מיתרצא לי אחריתי דקשיא לי אשמעתין דלעיל, דאי טעמא דפרשת שקלים משום שאלת הלכות אם כן אף בעצרת ובחג נקדים ונקרא פרשת מועדות בבית הכנסת דמאי שנא. ועוד דבברייתא לא אמרו אלא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח אבל לקרות בפרשיות שבתורה לא שמענו. ועוד דאפילו שאלת הלכות אינה מחוייבת, כלומר שיהו דורשין כן לרבים, שלא נאמרו הדברים אלא לשאול בבית המדרש ולומר דמי ששואל אינו בכלל גולם ששואל שלא בענין וכמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון (ד, א ד"ה מאי), וכדמוכח נמי בתוספתא דמכלתין בפרק שלישי (ה"ב עי"ש) דתניא התם בבית הועד שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פחות משתי שבתות, והיינו נמי דהכא תניא שואלין ולקמן בשלהי פירקין (לב, א) תניא משה תקן להם לישראל שיהו דורשין הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והכא תני שואלין, דאלמא בפסח ובעצרת ממש דורשין אבל קודם להן אין דורשין אלא שואלין. אלא ודאי עיקר הענין כמו שכתבתי דלמסקנא טעמא דכולהו משום שולחנות הוא, ואין מדקדקין במה שהיו סבורין מעיקרא כיון דלא סליק. כך נראה לי.
מאי לאו אפילו בערב שבת לא בתוך השבת דוקא: איכא למידק, מאי קא מקשה מינה לשמואל ואמר מאי לאו אפילו בערב שבת דמשמע דלרב אפילו בערב שבת קא מיירי, והא על כרחין אפילו לרב אי אפשר דמיירי בערב שבת מדקתני מתניתין (לעיל כט, א) בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ומאי בשניה ובשלישית דקתני שניה ושלישית להפסקה ואסיפא קאי דקתני (שם) חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת הבאה כדבעינן למימר קמן ואפילו לרב, הלכך אי בשחל בתוך השבת ואפילו בערב שבת קאמר אם כן על כרחין מפסיקין בשבת שלאחר הפורים שהוא ששה עשר באדר והוא סימן ובי"ו כדאמרינן לקמן דפרשת פרה קורין אותה בשבת הסמוכה לראש חדש ניסן ואוקימנא בדאיקלע ראש חדש ניסן בשבת דהיינו דאיקלע ראש חדש אדר בערב שבת דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ואם כן אין קורין פרשת פרה בשלישית להפסקה אלא ברביעית וכן ברביעית החדש אינה אלא בחמישית, אלא על כרחין מתניתין בין לרב בין לשמואל לא מיירי בשחל בערב שבת. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך לרב מי ניחא, אלא טובא איכא בגמרא דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא אמר.
והא נמי דאקשינן בשניה זכור והא הכא כיון דאיקלע ראש חדש אדר בשבת מיקלע פורים ערב שבת וקתני בשניה זכור ופריק רב פפא מאי שניה שניה להפסקה, הוא הדין דהוה מצי למיפרך ולטעמיך לרב מי ניחא דהא תינח שניה שלישית ורביעית מאי איכא למימר, דאי בשחל להיות בשבת קאי ומאי שניה שניה לשקלים אם כן מאי קאמר בשלישית פרה ברביעית החדש דאינה אלא ברביעית ובחמישית, דהא אין קורין פרשת פרה בשלישית לשקלים אלא ברביעית כדי שתהא סמוכה לפרשת החדש ומפסיקין בשבת שלאחר הפורים דהיא ט"ו לאדר וסימן זט"ו, ואם כן אם נאמר בשלישית לשקלים פרה אינה אלא רביעית וכן נמי ברביעית החדש אינה רביעית אלא חמישית, אלא דהוא הדין דהוה מצי למימר ולטעמיך לרב מי ניחא, והרבה איכא דכוותה דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא אמר.
איתמר נמי אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב פורים שחל להיות בשבת מקדים וקורא זכור שבת שעברה: איכא למידק דאם כן לא תהא הפסקה בין פרשת שקלים לפרשת זכור, ואנן תנן (לעיל כט, א) חל להיות בתוך השבת מקדימין לשבת שעברה ומפסיקין לשבת הבאה. ויש לומר דאחד בשבת לא מיקרי בתוך השבת אלא התחלת השבת, ומתניתין לא מיירי כלל אליבא דרב בשחל להיות באחד בשבת.
אמר רב פפא ולא פליגי הא דאיקלע ראש חדש ניסן בשבת הא דאיקלע באמצע שבת: כלומר, כל שהוא חל באמצע שבת לעולם קורין פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריהם, פירוש בשבת שהיא לאחר פורים של פרזים ושל כרכים דהיינו בשבת שלאחר חמשה עשר, וסימן ב"ו ד"ד שאם חל ראש חדש ניסן ביום ג' ראש חדש אדר חל בב' ואין מפסיקין אלא בשבת שלאחריו בלבד שהוא לו יום ו' וכן נמי בשחל בחמישי חל ראש חדש אדר בד' ואין מפסיקין אלא בשבת שלאחריו שהוא לו יום ד', אבל כשחל ראש חדש ניסן באחד בשבת וחל ראש חדש אדר בשבת אי אפשר לקרות פרשת פרה בשבת שלאחר פורים לבני עיירות דהיינו יום פורים לבני כרכים משום דבעינן שיהו קורין פרשת החדש בשבת הסמוך לראש חדש ניסן ואם היינו קורין פרשת פרה בשבת הסמוך לפורים דהיינו יום ט"ו באדר נמצא שהיינו צריכין לקרות פרשת החדש בשבת שניה לו דקאי בכ"ב באדר ונמצא סוף אדר בשבת ונמצא קורא פרשת החדש שתי שבתות קודם לראש חדש ניסן, ואם תאמר שיקראו פרשת פרה בשבת הסמוכה לפורים ויפסיקו בינה ובין פרשת החדש אי אפשר וכדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ה) סימן לדבר בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה, וטעמא דמילתא כאידך דאיתמר בירושלמי (שם) דבדין היה שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה שבאחד לחדש הוקם המשכן ולא נשרפה פרה אלא בשני אלא מפני מה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל והלכך די לנו אם נקדים אותה שבת אחת קודם לפרשת החדש, וכיון שכן הא דתניא איזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה על כרחין מאחרי הפורים של פרזים ושל כרכים קאמר ומפסיקין בחמשה עשר וסימן זט"ו. והרב ר' אלחנן ז"ל נתן טעם אחר לדבר, משום דלשמואל דאמר פורים שחל להיות בערב שבת כלומר פורים דעיירות דהיינו ארבעה עשר מאחרין, אם כן נמצא קורא באותה שבת שתי פרשיות פרשת זכור ופרשת פרה ואינו בדין שיהו קורין שתים בשבת אחת.
הא דאיקלע ראש חדש ניסן בשבת: כלומר, קורין פרשת פרה בשבת הסמוכה לראש חדש ניסן ולא בשבת הסמוכה לפורים מאחריהם, ואע"פ שיש שבת אחת סמוכה מאחריהם שהיו יכולין לקרות בה. וטעמא נמי כדאמרית לעיל (בסמוך), דפרשת החדש קורין אותה בשבת עצמה שחל להיות בה ראש חדש ניסן וכיון שכן אי אפשר נמי להקדים ולהפסיק בינה ובין פרשת פרה, והלכך מפסיקין בשבת שלאחר פורים דקאי ביום י"ו לאדר והיינו סימן ובי"ו.
ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג: בכולה שמעתין משמע שלא היו מוציאין בשאר המועדות ספר תורה לקרות בו פרשת הקרבנות ואנו נוהגין להוציא בפסח ובעצרת וביום ראשון של חג ובראש השנה ויום הכפורים ספר שני לקרות בו בקרבן היום אבל בסדר רב עמרם ישנו ואנו נוהגין כן על פי הקבלה. ואולי נלמוד מראש חדש וחנוכה, דאמרינן לעיל (כט, ב) מוציאין שלש תורות וקורין אחד בענינו של יום ואחד בראש חדש ואחד בכי תשא וכן בחנוכה אחד בענינו של יום ואחד בראש חדש ואחד בחנוכה. ומה שאנו נוהגין כן בכל החגים ואין אנו נוהגין כן בשבת שאין מוציאין ספר תורה שני לקרות בו וביום השבת, יש נותנין טעם לפי שאין בפרשת קרבן שבת רק שני פסוקים ואין קורין משל מעלה ושל מטה הימנו לפי שאינו מענין של יום, ויש אומרים משום דלא קרינן בפרשת קרבנות אלא משום דאמרינן לקמן בסמוך (עמוד ב) כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו הקריבו לפני וכו' ובקרבן שבת אין בו לכפר ואינו בא אלא לרצון.
ובענין קריאת קרבנות החג יש מחלוקת בין הגאונים ז"ל לדברי רש"י ז"ל, לפי שהגאונים ז"ל אומרים שהראשון קורא וביום השני והשני קורא וביום השלישי והשלישי דולג וחוזר וקורא וביום השלישי והרביעי חוזר ודולג את הכל וקורא וביום השני וביום השלישי שהוא ספק היום אם שני ואם שלישי ורש"י ז"ל כתב שהראשון קורא ביום השני והשני קורא ביום השלישי והשלישי קורא ביום הרביעי והרביעי שהוא נוסף בשביל חולו של מועד הוא קורא ספקו של יום ומה הן וביום השני וביום השלישי.
ביום טוב האחרון של חג קורין מצות וחוקים וכל הבכור: כלומר שמתחיל בפרשת עשר תעשר. מכאן משמע שלעולם מתחיל עשר תעשר, ואין אנו נוהגין כן אלא בשחל להיות בשבת.
ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם וכו': ואנו נוהגין על פי הפסיקתא ומתקנת הראשונים ז"ל להיות קורין לפני תשעה באב תלת דפורענותא שמעו דבר ה' דברי ירמיהו חזון ישעיהו ולאחר תשעה באב שבע דנחמתא ותרתי דתיובתא. וכן מה ששנינו במשנתינו (לעיל ל, ב - לא, א) בתעניות בברכות וקללות אין אנו נוהגין כן אלא קורין ויחל.
הלכה מקום שמפסיקין בשבת בשחרית וכו', ולימא הלכה כרבי יהודה משום דאפכי להו: ואם תאמר לימא הלכה כתנא דמתניתין (לעיל עמוד א) דקתני ואין עולה להם מן החשבון. יש לומר דהוה אמינא דמתניתין הכי קתני בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן דמקום שמסיים בשני שם מתחיל בחמישי ואין עולה להם לשבת הבאה מן המנין אלא חוזר וקורא מראש הסדר, וזו מחלוקת שלישי, והלכך לאפוקי מילתיה מכל ספק אמר הכין בהדיא.
כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: קשיא לי ותיפוק לי משום דבתורה לא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין. (תוספתא פ"ג הי"ג, וראה לעיל ר"א ב) יש לומר אע"פ שהוא ממעך קולו הרבה מן המתרגם שאין קולו מערבב קול המתרגם.
הלוחות והבימות: פירש רש"י ז"ל הלוחות שעל גבי ספרים שלנו שאינן בגולל. ועוד פירשו העמודים שבראש הספר וסופו. והוא תימה, דהללו תשמישי קדושה הן. ובערוך (ערך באות) פירש גליונין שבספרים. וגם זה תימה יותר, שבפרק כל כתבי הקדש (שבת קטז, א) משמע שהן קדושין ואפילו נגזזין מן הספר בעיא ולא איפשיטא התם, ואם איתא ליפשטוה מהא.
אמר ר' שפטי עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ספר תורה: ואע"פ שאין קורין אלא שבעה, כיון דאין קורין בתורה בפחות מעשרה נקט עשרה. ומשמע שהגדול שבעשרה גולל אע"פ שלא קרא, דחולקין כבוד לגדול ליטול שכר הרבה.