חידושי הריטב"א על הש"ס/מגילה/פרק ד

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כה עמוד ב עריכה

פרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו ב"ה וכו' השתא לא איירי תנא בענין המכירה היאך נמכר ובענין הלוקח היאך ישתמש בדברים אלו ואלו בתורה וספרים וכל תשמיש קדושה פשיטא ליה מילתא שאין הלוקח משתמש בהן אלא בקדושתם דהא קדושת הגוף נינהו ואין להם פדיון וחלול לקדושתן לעול' ואלו ב"ה ורחבה לקמן מיירי בענין מכירתו באידך מתניתין בפלוגתא דר"מ ור"י ורבנן ופשיטא מילתא דאין להם לבני העיר למכור לכתחלה ב"ה ושאר דברים אלו אלא בשאינ' צריכי' להם כגון דאית להו אחריני וכדאמרי' לקמן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריני משום פשיעות' וכ"ש דלית להו לזבונה בכדי ולא למזבן אחריתי כלל אלא היכא דזבינו או בנו בי כנישתא אחריתי דתו ליכא משו' פשיעותא דהשתא מצי סתרי להא או לזבונה והכי דייק לישנא דלבתר דבנו בי כנישתא אחריתי מצי סתרי לאידך דתו ליכא משום פשיעותא כיון דהא אית להו כנישתא אחריתי ולגבי ס"ת איבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח חדש אפי' היכא דליכא משום פשיעותא כגון דכתוב ומנח לאפרוקי ומשום דליכא לעלויי אבל בב"ה דלית בה משום קדושה ממש שאינה קדושת הגוף אלא שהוא תשמישי מצוה כגון שופר וסוכ' ולולב דינה כמותם דכל שאין צריכים לה כלל רשאין למוכר' ולהפקיע קדושתה כדין תשמישי מצוה שהם נזרקי' מיהו תנא פתח מעיק' דבר שבקדושה דהיינו בעלויא דדמים מקמי דאיירי בענין מכירתו ואלולי כדי שלא לפתוח בנביאים והיינו נמי דלא קתני בני העיר שמוכרין ב"ה לוקחין כך וכך משום דלאו לישנא מעליא הוא א"נ דלא נשמע דלא איפשר לזבונה אלא לעלויא ולהכי סתם לה סתימי ונקטה בדיעבד והיינו דבגמ' איבעיא לן מהו למכור ס"ת חדש ליקח בו ישן אתינן למפשטי' דשרי מדקתני סיפא אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא אבל תורה בתורה שפיר דמי דקס"ד דכי קתני מכרו בדיעבד לאו דוקא אלא ה"ה לכתחלה דומיא דמכרו רחבה של עיר וב"ה דלכ"ע אפי' לכתחלה שרי כיון דמעלי ליה ולא צריך ותני ליה בדיעבד מטעמי דכתיבנא וה"ה למוכרו דסיפא ואפ"ה דחינן לה דדילמא סיפא דבעי למתני מכרו בדיעבד דוקא ורישא לאו דוקא:

והא דקתני דלענין פירושא דרישנא בגמ' דדוקא כשמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שפיר דמי ובודאי דאכולא מתניתין קיימי ואפי' אס"ת ותשמישיו וסיפא דקתנו אכולהו וכן במותריהון פרישנא בגמרא שאם התנו ז' טובי העיר אפי' לדוכסוסיא דמת' נמי שארי ואכול' מתני' קאי והשתא בעו רבנן ז"ל במתניתין ושמעתא דעלה מ"ט לעילוי דמים אלו דאי למימרא דהוי מדין פדיון וכאלו נתפס קדושתה אדמים ומשום מעלין בקדש בעי' לעיולינהו א"כ כי מכרו ז' טובי העיר במעמד בני העיר היכי שתו בהו שכרא ויהבי להו לדוכסוסיא דמת' ותו דבשלמא ב"ה ורחבה דנפקי לחולין ביד לוקח אי' למימר דחיילא קדושת' אדמי אלא ספרים ושאר תשמישי קדושה ע"כ בקדושתן עומדין בכל מקום שהם וכשיכלו נגנזין ומה היא הקדושה שחלה על הדמים לא מצינו דבר שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין אלא ע"ז ושביעית והוו להו נמי ב' כתובים הבאים כא' כדאיתא בכמה דוכתי ותו כיון שראוים לענינם היאך נפדין לא מצינו במוקדשין דבר הראוי לגופו ממש שיהא נפדה וקדשי בדק הבית אינם ראויין לגופן ואין קדושתן מתחלה ג"כ אלא לדמיהן וכל שראויין לגופן כיון דקדוש קדושת הגוף שוב אין להם פדיון כדתניא בתוספ' אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו דהא במתנה איכא מאן דשרי לכתחלה משום דה"ל הנאה מינה ולא מצינו פדיון אלא דבר המוקף העומד בעין בשעת פדיון והאי הנאה כבר אכלוה ואו' מורי רבינו נר"ו בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהכא לאו מדין פדיון הוא כלל אלא כך טעם הדבר שאלו במשנתינו יש קדושה ותשמישא בתורה וספרים ומטפחות ותיבה ויש בה ג"כ תשמיש מצוה כגון ב"ה ורחבה ומה שהוכירו בגמרא גבי ב"ה לשון קדושה בקדושתה קימא במאי תפקע קדושתה לאו משום שיש קדושה בגופה אלא שראוי לנהוג בה קדושה כל זמן שהיא ראויה ועומד' למצוותיה וכמ"ש אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואקשו עלה וכי נר חנוכה קדו' יש בו ואסיקנא דאסיר ודאי משום בזוי מצוה שאסו' לנהוג בתשמישי מצוה מנה' בזיון בעוד שראוין ועומדין למצותן ואמרינן נמי התם דנויי סוכה אסור להסתפק מהם כל ז' משום בזוי מצוה מיהו כל שעבר זמן מצותן או שאינו צריך להם כלל למצותן עושה בהם צרכיו ונזרקין שמותר לעשות כל צרכיו בנר ושמן של חנוכה לאחר שהדליק כמצותן ועבר שעורה או אם כבתה תוך זמנה וכן בנויי סוכה לאחר ז' וזה אותה שאמרו שצוה אבא את בניו בשעת מיתתו התירו תכלת מאפילוני ואמר עליה וחכמים אומרים אין בהם משום קדושה דאבא סבר שיש משום בזויי מצוה לגנוז עמו ציצית שנשתמש בה מחיים כיון שעדיין ראויה למצותה להשתמש בה אחרים והיה מצוה שיוציאוה מטליתו ויתנו שם אחרת שלא נשתמשו בה בקדושה מעולם כמאן דסבר שמטילין ציצית בטליתו של מת או שמא סובר ג"כ שאינו צריך לכך בדעת מקצת חכמים ז"ל:

דף כו עמוד א עריכה

גמ' אמר רבה בר בר חנה אר"י זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימאה פי' שנסתמה משנה זו לדעתו דבתוספתא תני לה בהדיא:

אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושת יש לפרש אין בו לענין מכירתו ועלוי דמיו משום קדושה אבל הוא עצמו קדושה יש אפי' לרבנן בעודו מזומן לכך שלא להשתין בו ולא דמי להא דאמרינן לקמן מותר לאדם להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה דשאני ריחו שהוא מזומן ומעותד לתפלה לפעמים אלא שהוא לזמן רחוק ולא קבע הילכך אסור לנהוג בו בזיון בעודו עומד לעיננו וכ"ש במקום שורה של הקברות שהוא מוכן לומר בו קדיש וצדוק הדין והוא עיקר:

ורבי יוסי מ"ט הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות האי דנקט מעמדות אשגרא דלישן נקט בהדי תענית דאלו אנשי מעמד לא מצלו ברחוב לעולם אלא בירושלם ובבתי כנסיו' תדע דאמרינן לקמן ורבנן אקראי בעלמא הוא ואלו היו מתפללין בו במעמדות לא הוי אקראי אלא תדיר בכל יום:

אמר שמואל לא שנו פי' דקתני שמכרו דמשמע שמכרן קיים אלא שצריך להעלות הדמים אלא ב"ה של כמרים דהא אית להו רשות לזבוני אבל ב"ה של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה הויא לי' דרבים דעלמא ודכ"ע אית להו זכות' בגויה ולא מצי מזבני ממכרן ממכר וטעמ' דחשיב' דרכי' ודעלמא איכא מ"ד דחיישי' שמא סייעו ונתנו חלקם בבנינה רבים דעלמא דאתו לה וחלקם מעכבי שהרי אינם כפים לנו ולפרנסנו וכן אמר בירושלמי אני אומר שמא אחר מסוף קנייה לזה ולפום זה כל היכא דאתברר שבני הכרך בנאוה משלהם מצו מזבני לה והאי דפרקינן לקמן גבי ב"ה של טרסיים ההוא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו דעבדוה כל היכא דידיע לן דאינהו עבדוה אפי' רבתא נמי אלא הכי אמרינן כיון דזוטא דאיכא במתא אחריני דרויחי מינה מסתמא אינהו עבדוה ואיכא מ"ד דאפי' ידיע מילתא דבני הכרך בנאוה נמי אנו חוששין שהקדישוה לכ"ע ודכ"ע היא ואמרינן דההיא בי כנישתא זוטא היא דיש אחרות גדולות ממנה ולא כל בני העיר עשו אותה כדי שיקדשוה לכל העולם אלא טרשיי' עצמם עשאוה ולדידהו לחוד ושניהם נכונים:

אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אף ע"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה פי' שאם בני העולם נתנו חלקם על דעתם נתנו וגם אם בני העיר הקדישוה כיון שאין ביאתם לכאן אלא משמרם ומסתברא דכיון דחשיב טפי מכל בני העיר לא צריך לעילוי בדמי:

מתיבי אחוזתכם מטמאה בנגעים פי' דקסבר לא נתחלקה ירושלם לשבטים אלא של כל ישראל היא ולא קדי' בה אחוזתכם ולא קרינן בה נמי ובא אשר לו הבית:

מקום מקודש בלבד אבל שאר ירושלם מטמאה בנגעים דקסבר נחלקה לשבטים וקרינן בה אחוזתכם:

הא בתי כנסיות ובתי מדרשות דירושלם מטמאין ואמאי הא דרבי' נינהו פי' דאי משום דמעלמא יהבו בה חלקם ולא ידיע מה נינהו ואי משום שבני העיר הקדישוה לכ"ע לא קרי' ביה אחוזתכם ולא ובא אשר לו הבית ואפילו לרבנן נמי עד כאן לא קאמרי שאינה מטמאה אלא לפי שלא נתחלקה לשבטים הא אלו נתחלקה בתי כנסיות ובתי מדרשות שלה נמי מיטמו ופריק דהא מקום מקדש מקום מקודש הוא כלומר דאפי' בתי כנסיות ובתי מדרשות מקדש מעט מיקרו כדכתיב ואהי להם למקדש מעט:

ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו של יהודה דקסבר דירושלם נחלקה לשבטים ונפלה ליהודה ובנימין ובחלקו של יהודה היה בית המקדש והר הבית שהוא לצד מזרח והלשכות שבתוך החיל והם י"ג לשכות והעזרות עזרת נשים ועזרת ישראל ועזר' כהני' ומה היה מן המקדש בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ומשם ואילך לצד מערב ושאר האולם הוא הסמוך למקום מזבח ואחריו שער הגדול ולפנים ממנו ההיכל ששם מזבח הזהב והמנורה והשלחן ולפני' ממנו בית קדשי הקדשים יותר מן האולם ועזרת כהני' המזבח שהוא ל"ב אמות ומקום כ"ב אמה רוחב שבין האולם למזבח שלא פי' בחלקו של מי היא ועכשיו מפ' אותו ואו' ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מוכח פי' לא שהיה מזבח באותה רצועה אלא כל המזבח היה בחלקו של בנימין חוץ מקרן מזרחית דרומי' שהיה ברצועה זו של יהוד' וכדאמרי' בזבחים קרן מזרחית דרומית אין לו יסוד מפני שלא היה בחלקו של טורף כלומר בנימין שכתוב בו זאב יטרף אלמא כל שאר המזבח היה בחלקו וכן פרש"י ז"ל ואע"ג דהא מנח עזדו' בחלקו של יהודה לגמרי ואמרי' בעלמ' שהמזבח בעזרה היה בנוי לא קרי עזרה למקום מזבח כלל אלא מזבח שמו יהיה בנימין הצדיק צופה ברוח הקדש שכך עתיד להיות והיה מצטער על זה שנאמר חופף עליו כל היום כלומר מצטער ומתחכך על כך לפי' זכה בנימין ונעש' אושפיז לשכינה שהיה הארון בחלקו:

והאי תנא סבר לא נחלקה ירושלם לשבטים דתניא אין משכירין בתים בא"י לעולי רגלים וכו' לפי' עורות קדשים של תודות ושלמים שהם לבעלים בעלי אושפזין נוטלין אותם בזרוע משום שכר מצוות:

אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למשתי ביה שכרא שפיר דמי משמע מפשטה דרבה מפ' אמתני' דקתני בני העיר לא שמכרו הם אלא שמכרו הפרנסים להם וה"ק ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מכירה זו במעמד אנשי העיר אלא הז' לבדם מכרוהו ולפי שלענין המכירה דינם כבני העיר קתני בני העיר שמכרו אבל אלו מכרו בני העיר ממש היו יכולים לשתות שכר בדמים ולא דייק דלא ה"ל למתני בני העיר משום ז' טובי העיר בלחוד כ"ש בזה שהדין מתהפך שהרי במכירת כל בני העיר אין צריך עלוי והוא שונה שצריך עלוי קתני האסור בלשון התר ומצאתי בנמקי יוסף קרובו של רבינו נר"ו החכם הגדול ר' יצחק ז"ל שפי' דבני העיר דמתני' היינו שאר בני העיר שלא מכרו עם ז' טובי העיר ודינם לבדם כדין הז' טובי העיר לבדם ודייקינן נמי דלא קאמר רבה ל"ש אלא שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר והוה משמע שז' טובי העיר היו המוכרים אלא דקאמר ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דהשתא לא הוו המוכרי' ז' טובי העיר והכי פי' דהא דקתני בני העיר שמכרו לא שמכרו כל בני העיר ממש דא"כ אפי' למשתי בה שכר' נמי אלא משנתינו בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר המוכרים ולהכי צריך עלויא ודכותה נמי אם מכרו הז' בלא אנשי העיר צריך עלוי ולרבותא נקט כשמכרו בני העיר בלא הז' ואח"כ ראיתי לרשב"א נר' שפי' כן והביא ראיה מדגרסי' בתוס' פי' ר' מנחם בר' יוסי בני העיר שמכרו ב"ה לא יקחו רחובה א"ר יהודה בד"א שלא התנו עמהם פרנסים אבל התנו עמהם פרנסים רשאין לשנותה לכל מה שירצו ויש שואלים מה ענין ז' טובי העיר אלו ולמה צריך ז' שהרי פרנסיה' כמ"ש בתוספתא שכתבנו ושאלה זו ופירוקה בירוש' דאמרי' התם ג' מב"ה כב"ה פי' הב"ה של יחידים כגון בתי כנסיות שלנו שכל א' יודע מקומו ובלבד שעשאוה משלהם ג' מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהם אפי' א' ואם כשלא קבלו עליהם אפי' ז' אלא כגון דקיימין בסתם וה"פ ז' מבני העיר כבני העיר או ככל בני העיר לגמרי ולענין המכירה בלחוד או כבני העיר בלא הפרנסים ודינם כמותם לכל דבר ואף לענין הדמים ובעו במאן עסקינן אם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הפרנסים במכר זה אפי' א' נמי דינו כבני העיר ואם בשלא קבלו עליהם ממכרם בזה כלל אלא שעמדו מעצמם ומכרוהו אפי' הם כמה אין ממכרן כלום אלא כן אנן קיימי' כשהעמידו' סתם לפקח על עסקי ציבור ויש במשמ' אפי' ב"ה וכל תשמישי קדושה אפי' מן הסתם אלא שאין דעתם במכירת דברים אלו מן הסתם אלא לעלות בדמים אשתכח השתא דב"ה של כרכים שהיא לכל עובר ושב לא מזבנא ושל כפרים מתזבנא בבני העיר או בפרנסים שלהם אלא שהדמים צריכים עילוי מה שיסכימו כלם במכר ושל יחידים שעשאוה משלהם מתזבנא בג' מב"ה ויחיד שהקדיש בית לבני העיר או ליחידים הרי זה באותה שאמרו בערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לב"ה עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה. ירושלמי כל כלי ב"ה כב"ה ספסליה וקלטריה כב"ה כלה דעל ארונא כארונא:

דף כו עמוד ב עריכה

רבינא ה"ל תילא דבי כנישתא בעי למזרעה פי' דקסב' דכיון שהיה להם ב"ה אחר כבר נתיאשו מזה ואין דעתם לבנות עוד וה"ל כתשמישי מצוה שנזרקין ופקעה קדושתה וכיון שהיה בתוך שדהו היה סבור דמסתמא כשנתיאשו ממנו הקנוהו לרבינ' וקנאו רבינא בחזקה כאלו א"ל בפי' לך חזק וקני או שזוכה בו מן ההפקר וא"ל רב אשי זיל וזבניה מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה והקשו בתו' למה צריך מעמד אנשי העיר שהרי לא הוצרכו כלם אלא לענין הדמים אבל לענין שיהיה המכר קיים ויוצא לחולין בז' טובי העיר סגי ודדילמא ז' טובי העיר כיון דצריכי לעילויי דמי לא מזבנא לה השתא לא הוו צריכי תיבה ולא ס"ת ומ"ה יהיב ליה עצה דליזיל לכלהו בני העיר דלא בעו לעלויא ואינהו מזבני לה ואיפשר נמי דיהבי לה ניהליה בחנם ויש עוד לומר דלרווח' דמלתא אמר הכי כלפי מה שהיה סבור רבינא שלא היה צריך לקנותה כלל א"ל שילך ויקנה אותה מכל אנשי העיר ודכוות' בתלמודא:

רמי בר אבא הוה באני בי כנישת' אחריתי עתיקא בעה למסתריה ולאתויי כשורי מינה ולעיולי להאי יתיב וקא מבעיא ליה הא דאמר רב חסדא התם בפרק השותפין לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא כה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבניינו של זה ממש מי איכא למיחש לפשיעותא או לא ואלו נפלו אבניו מאליהן פשיטא דשרי דהא מצו לזבונינהו כדלקמן ולא מבעיא ליה אלא בהא דבעי למסתר ולאתויי ואלו הוו ביה תיוהי קי"ל התם דסתרי ובנו לה ולא חיישינן לפשיעותא שאפי' לעשות במקום אחר כמו זה רשאים בני העיר או הפרנסים ולא אסרו ליה בכאן אלא משום דלא ה"ל תיוהי ומשום פשיעותא ואע"ג דאבעיא לן לקמן מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אפילו היכא דליכא משום פשיעותא כגון דמנח לאיפרוקי ואלו הכא דמשמע דשרי וי"ל דלא דמי מכירה לעוקר אותו ממקום זה ומניחו במקו' אחר ומ"ה שרי כל היכא דליכא משום פשיעות' אבל למכור ב"ה לגמרי כדי ליקח אחר אסור בעודו בקדושתו כההיא דס"ת דאסיר לזבוני ליקח ס"ת חדש והיינו דלא פשטו התירא מיהו לבתר דזבני ביה כנישתא או דבנו ליה ונפקד מהאי ולא מצטרכי ליה ופקעה קדושתה ודאי מצי סתרי ליה או מזבני ליה דה"ל תשמישי מצוה לאחר זמנם כדאמרינן לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי שרי ובלבד מדעת הפרנסי' או מדעת בני העיר שהסכימו להוציא הא' מקדושתו מש"כ הדין בס"ת שכשם שבעוד שצריך להם אין מוכרין אותו ליקח אחר בדמיו כך לאחר שלקחו אחר וקורין בו ואין צריכי' לזה אין רשאין למכרו לכתחלה כדאיתא לקמן בהדיא וזה חומר בדבר שקדוש קדושת הגוף ומתני' דקתני שימכר ס"ת הא אוקימנא דדוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דלעולם חשיב דמצטרכי ליה שכן דרך להרבות בספרים וה"ה ג"כ לשאר תשמישי קדושה שאין למוכר' לכתחלה אלא לעלוי' שרי דלא אבעיא לן אלא בס"ת דליכא מידי לעלויא כנ"ל מיהו נראה בי כנישתא אע"ג דאיכא תיוהי לית לן למסתר בי כנישת' דמצלי ביה למיבני אחריתי במקו' אחר אלא שהפרנסי' וכן פי' בירוש' דהכא להכי אסרו ליה לרמי בר חמא מפני עגמת נפש של ראשון כלומר שאין ראוי להחליפו בעוד שראוי וצריך כמו שאמרנו ואפי' אית ביה תיוהי אבל בהסכמת בני העיר או ז' טובי העיר מותר כל היכא דאית בה תיוהי דקאי למסתר דליכא משום פשיעו' דהא מהא טעמא הוא דאמרינן דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ולא משום עגמ' נפש של ראשון מש"כ בס"ת וכדאמרן:

נמצאת אומר שב"ה שמתפללין בו ואפי' כל בני העיר אין להם לסתור אותו לכתחלה לעשות אחר במקומו או במקום אחר משום פשיעותא ואי אית בה תיוהי סתרו ליה ובני ליה אפי' במקום אחר ובלבד מדעת הפרנסי' אבל שלא מדעת הפרנסים לא וכ"ש היכא דבנו בי כנישתא אחרינא או דזבניה ליה ומצלו התם פקעה קדושתה דאידך ואע"ג דלית בה תיוהי כלל סתרי ליה או מזבני לה אנפשיהו מש"כ בס"ת ותשמישי קדושת דלית בהו לזבוניה מעולם אלא לעילויא ואפי' כל בני העיר דהא כלהו ניחא בספר דיליה הוא שאין למוכרו אלא לעילויא ודכ"ע כל שהתנו עליו בתחלתו בין יחיד בין רבים הכל לפי תנאם ויחיד שעשה ס"ת למוכרו רשאי או אם עשאו לקרות בו ולמוכרו כל זמן שירצה וכן כל כיוצא בזה:

ואמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי פי' לבתר דלא מצטרכי ליה כדאמרי':

אוגרה ומשכנה אסור מ"ט בקדושתה קימא כדמעיקרא פי' ולא דמי למוכר על תנאי דשרי ר"מ ואפי' רבנן נמי לא אסרי אלא משום צד רבית ולא משום קדושה דהתם מכירה גמורה היא לשעתה ולגמרי נסתלקו ממנה בני העיר ואין דעתם בו לאותו זמן וה"ל כשופר ולולב לאחר זמנם עד שיבא זמן אחר אבל אוגרה ומשכנה אע"ג דשכירות קניא נכסי בעלים הראשונים היא ולא נסתלקו מגופה לגמרי ועדיין דעתם על זה וכיון שכן וראויה למצותה יש בה משום קדושה דלא נפקא מקדושתה אלא במעשה גמור וקיים שיתקנו ממנה לגמרי דהשתא איכא גילויים דלית להו ריעותא בגווה ואפי' אינם צריכין לה דאית להו בי כנישתא אחריתי וזהו חומר בב"ה יותר משאר תשמישי מצות מפני שזה דבר קבוע וניכר ואין כבוד המצוה להשתמש בקלות ראש בעוד שהיא ברשותנו כדמעיקרא:

לבני נמי חלופינהו וזבונינהו שרי אואפינהו אסור פי' בשאלה וה"ה לאוגרינהו ומשכונינהו אלא דלא נקט הכי משום דלא שייך בהו דאלו בהלואה היינו חליפין ושרי:

וה"מ דעתיקא אבל בחדתא שרי ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא דהכא כטווי ליארג דמיא פי' דלא חשיבא הזמנה מילתא אלא בעושה מעשה במלאכה שבה ראוי הדבר ההוא לאותו הענין שהזמינה כגון אורג בגד למת לאביי ולית הלכתא כותיה מי' ש"מ בדבר שהוא גופן קדוש דהזמנה מילת' ובעי כבוד לשמן כגון ס"ת ותפלין ומזוזות לא בעי הזמנה זו אלא במלאכה אחרונה שבה נעשה עוד ראוי למצותו ולא במלאכות שקודם לכן וכן הורה לי רבינו נר"ו:

מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא פי' הריף ז"ל כשנתנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ואלו כשמכרו הפרנסי' בלחוד דכ"ע אסיר דלעילויא בעי וליתא ותימא א"כ מ"ט דמאן דאסר שמשום דליכא דפקעה קדושתה דהא אמרי' לעיל דמכר אפי' למשתי ביה שיכרא שפיר דמי וי"ל לדעת רבינו ז"ל דשאני התם דכיון דשקלי זוזי לא מחזי כזלזול דמאן דשתו בהו שיכרא הלואה הוא דשקלי להו וכי מצטרכי מעלי במידי אחרינא אבל במתנה דלא שקלי מידי דחזי לעלמא דפקעה בהו קדושת אסיר מי' לא אלא הכא במתנה מז' טובי העיר שלא במעמ' אנשי העיר קיימא ואמתני' קאי הא כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאין לעשות ממנה כל מה שירצו כל זמן שאין צריכין לה והכא בהא פליגי מר סבר במה תפקע קדושתי' ומר סבר אי לאו דהוו להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה פי' לאו למימרא דחשיב בזכינא בהנאה שקבלו ממנו מדבר דההיא הנאה כבר (א"ה נר' דצ"ל כבר הלכה) ואפי' יהיב להו מעיקרא ח"ת ואיתיה בענין אין זה טעם מספיק ליתן לו ב"ה של כל ושלא יהא בו בזוי מצוה דההיא מתנה כבר זכינו בה ואין דעת בני העיר שיפקעו הפרנסי' מצותן אלא כשיקחו ואח"כ דבר הניכר שהוא תשלומי מצוה זו אלא הכי קאמרינן דהאי גברא כבר יהיב להו מתנה כיוצא בו וידעי ביה פרנסים דכל היכא דאצטריך לן (א"ה נר' דצ"ל יהיב לן) ואלולי שמניחין אותו בכך בודאי לא היו נותנים לו הילכך אלו מכרו לו והפקי' אצלו המעות עד עת צורך שרי השתא נמי דיהבו ליה כפקדון נינהו גביה דכל היכא דאצטריך לן יהיב לן וההיא שעתא הדר ה"ל מתנה כזבינא דהא פרישנא לא מדין פדיון היא אלא מדין מנהג כבוד ודלא לאכחושי מצוה האי גונא ליכא אכחושי מצוה והשתא א"ש לישנא דאמר הדר ה"ל מתנה כזבינא כלומר דלר"י מקבלים מינה מתנה להכא הדר הויא מתנה דיהבינן ליה אז כזבינא ומאי דקאמר אי לאו דהוה להו הנאה מיניה דמשמע על שעבר היינו כדאמרן כי לפי מה שנהג עמהם עד עכשיו ליותר משלו לבני העיר לענינים אלו מכירים בו שיעשה כן מכאן ולהבא לעת הצורך מפי מורי רבינו נר"ו ופסק הריף ז"ל הלכתא כמאן דשרי:

ההוא בי כנישתא דרומאי פי' שעשאוה רומים לישראל או שעשואה ישראלים שבאו מרומי למחנה דהוה סמיכה לההוא ביתא דהוה ביה שכבא והוה כוותא ביניהו פי' חלון שיש בו פותח טפח ומביא את הטומאה דרך שם לב"ה ולא יכלי כהני למיעל לצלויי ולמפרס ידיהו אתו לקמיה דרבא א"ל דלו תיבותא דלית בה ספרי השתא אותבוה דה"ל כלי העשוי לנחת כלו' להיות מונח במקום אחר ואינו מטלטל כ"ש כשהוא מלא ואינו מקבל טומאה דלא הויא דומי' דשק שמטלטל מלא וריקם וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ לפני הטומאה וכן בשלהי שבת שפקקו את המאור בטפיח בשבת בחוץ מכלי הטומאה ק' לן היאך חוצץ דהאי לא מבטל ליה לעולם דא"כ ה"ל עושה דופן בשבת אבל רש"י ז"ל נשמר שם ופי' דכיון דלא מיהדק ליכא משום דופן אע"ג דמבטל ליה מיהו הא דהכא ק' ובתוספתא פי' דבמיעוט חלון הוא ודבעי' דמבטל ליה לעול' אבל לסגור הפתח ולעשו' חציצה לא בעי' ביטול אלא כל שאינו מקבל טומא' חוצץ אעפ"י שאינו מבטלו כלל ואע"ג דבההיא שמעתא דאלו חוצצין בפני הטומאה אקשי' בפרק לא יחפור והא לא מבטל ליה לאו דוקא חוצצין ולישנא דגמרא הוא ואין במשנת מס' אהלות חוצצין א"נ דכי אקשי' התם דבעי ביטול היינו לגבי אוכלין שמקבלין טומאה וכיוצא בהם וכל כמה דלא מבטל להו להוציאם מתורת אוכל מקבלין טומאה ואין חוצצין אבל כשאינו מקבל טומאה ככלי העשוי לנחת וכעין טפיח של חרס שאינו מקבל טומאה מגבו אינו צריך ביטול וכי אקשי' התם והא לא מבטל ליה היינו בשאר דברים כגון תבן וגרוגרות שהן אוכלים אבל בשאר דברים לא בעי ביטול גבי חציצה כלל מיהת דעת מורי רבינו נר"ו דמעולם בשום דבר דמבטל ליה לעולם אלא כיון דקא מבטל ליה בזמן החציצה כהא דהכא בהכי סגי והיינו דטפיח לא חשיב דופן משום דלא מבטל ליה לדורות אלא לזמן החציצה וכעין כ"ח בשבת שהוא חוצץ אעפ"י שאינו מבטלו אלא לשבת שאינו בר ביטול וכדכתיבנא התם בה"ד:

א"ל והא זימנין דמטלטלי ליה כי מנח ספרא עליה וה"ל כלי המטלטל מלא וריקם א"ל א"ה אסיר תימה מה מספקא להו ובמאי שקלו וטרו בהא דהא קי"ל דכלי שאינו מקבל טומאה היינו כלי שמחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דהיינו ס' סאה ודהשתא אינו מטלטל מלא וריקם כדאי' התם וכיון דכן ליחזי אי אית ביה האי שיעורא או לא וי"ל דתרי דיני נינהו וכל שיש לראותו שיעור שמן הסתם אינו מטלטל מלא שוב אינו מקבל טומאה ואע"ג דלפעמים מטלטל ליה הכי בטלה דעתם אצל כל אדם שכבר יצא מתורת כלי וכן כלי העשוי לנחת שאינו מטלטל לעולם מלא וריקם אעפי שאין בו שיעור זה אינו מקבל טומאה והיינו מה דאמר להו רבא דתיבותא דא אע"ג דלית בה שיעורא כיון שעשויה לנחת אינה מקבלת טומאה וחוצצת וכיון דא"ל דזימנין דמטלטלין לה אמר דמקבלה טומאה ולא חייצא כיון דלית בה שיעורא כך פי' בתוספות:

דף כז עמוד א עריכה

ת"ר לא ימכו' אדם ס"ת אעפ"י שאינו ואע"ג דגרסי אעפ"י שהוא צריך לו כלומ' צרך גדול למוכרו יותר ע"כ אמר רשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת ובתו אינו רואה סימן ברכה לעול' כלומר באותן דמים שיהא המכר מכר גמור הוא בדיעבד ודמיו מותרין לו לכל דבר ולא צריך עילויא כיון דשלו מכר והרי הוא בזה ככל בני העיר ומסתבר' דכיון שאין לו רשות למכרו אינו משעבדו מן הסתם בכלל נכסיו ואין ב"ח גובה ממנו ואם שעבדו בפי' משועבד כאלו מכרו התם תניא המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו ובס"ת איבעיא לן וסלקא בתיקו ואין מעלין אלא דהתם דוקא במקדיש דאיפשר דכיון דלהקדש אזיל דעתו היה אף על ס"ת אבל במכר אינו בכלל מכר נכסיו מן הסתם וה"ה לשעבוד:

אמר רבא ל"ש אלא שמכרו והותירו וכו' איתיביה אביי בד"א שלא התנו אפי' לדכסוסיא ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי דקס"ד דהתנו עם הלוקח קאמר והיינו דק"ל הלוקח מה עסקו אצל דמים דהא לאו מדידיה יהיב מידי דיכיל לאתנויי עליה לאחותיה מקדושתה ומפרשי' לעולם מכרו והתנו והיינו שהתנו הפרנסים במעמד אנשי העיר אפי' אחד המוכר ותנאיהו תנאה לאפוקינהו לחולין סד"א כיון שמכרוהו הפרנסים בלא דעתם וצריכין לעלויי תו לא מחתינן להו קמ"ל דאי כשהתנו מתחלה קודם המכר פשי' וכ"ת א"כ מאי אשמעי' רבא לעיל שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי' לעשו' מה שירצה פשי' אפי' מכרו הם לבדם שרי מתני' אם התנו עמהם וכ"ש כשהיו כלם מצויין במכר וי"ל דאה"נ דמהכא דייקי' לה ורב' היא גופה קמל"ן דהא מתני' כשמכרו והתנו היא ולא כשגבו והתנו כדסבר אביי א"נ הא ס"ד שהתנו שאני שאמר כפי' יצאו לחולין אכל מכר סתם אע"פ שמכרו כלם יכלי למשתי בהו שיכרא:

דף כז עמוד ב עריכה

מתני' אין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ וכו' א"ל א"כ אפי' מעיר גדולה לעיר קטנה בגמ' מפרש פלוגתייהו:

אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצה יחזירו' פרש"י ז"ל דאע"ג דלר"מ אין מוכרין ב"ה אלא בראשונה ואפי' מרבים ליחיד וכ"ש להוציא לחולין כדקתני ברישא א"ה בעי לאתנויי בזביני דידיה שלא יראה כאלו המוכרים מזלזלים בקדושתה שמתרוקנין ממנה וכאלו אינם חפצי' בה ואע"פ שאינם צריכי' לה ולדבריו ז"ל הא דאמרי' בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה לא דירת חולין היא אלא דירת תפלה כדכתי' ה' מי יגור באהליך ואינו מחוור. והרב בעל המאור ז"ל כתב דכל היכא דמזבני לה ז' טובי העיר לחודייהו אי מעלו בדמי נפקא לחולין לגמרי והיינו רישא דמתני' דקתני בני העיר ובדירה הוא דקתני הכא דבעי' תנאי משום דנפקא לחולין וכי קתני מציעותא שאין מוכרין של רבים ליחיד כשמכרו ז' טובי העיר לבדם ולא מעלו בדמים שאין להם במה לעלות וכיון שמוכרין אותה להעמידה בקדושתה רשאין לעשות מן הדמי' מה שירצו ובהא בעי ר"מ שלא יורידוה מקדושתה כלל ואפי' מרבים ליחיד כיון דלא מעלו בדמיה הא כל היכא דמעלי בדמי לא בעי קדושה לב"ה ברשות לוקח וכל היכא דקאי בקדושתה לא בעי עילויא בב"ה מיהת אבל חומרא דידהו וכדקתני רישא בהדי' ומתני' מילי מילי קתני וסתמא אפי' לר"מ ולא דפליג מציעתא ארישא כלל ולא סיפא אמציעתא והשתא אתי כפשטה מאי דאמרינן בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה דהיינו דירה ממש דסיפא ארישא קאי דמיירי בנפקא לחולין זו שיטת הרב ז"ל אבל עדיין אינו מחוור חדא דקתני מציעתא סתם אין מוכרין משל רבים ליחיד ולא מפ' דלאו ארישא קאי דמיירי בדאיכא עלויא דכל בה"ג דאתי לאורויי באנפא אחרינ' דלא איירי ביה וקאי עלה לא היה לו לסתום אלא לפ' ועוד דמעיקרא ה"ל למתני סיפא דאין מוכרין ב"ה אלא על תנאי דמיירי בענינא דרישא דנפקא לחולין והדר ליתני מציעתא לכך נראה לומר דלא פליגי ר"מ ורבנן בענין ב"ה אלא בענין התנאי שמפו' בסוף משנתינו ודכ"ע נפקא לחולין ואע"ג דלא מעלו בדמי ולהכי בעי בה ר"מ תנאי דכיון דב"ה תשמיש מצוה נינהו כל שאין צריכין לה יוצאה לחולין להתנות כדי שלא נהא כמזלזלין בקדושתה ומאי דקתני מציעת' אין מוכרין משל רבים ליחיד אספרים ותשמישי קדושה בלחוד קאי דלכ"ע בעי למיקם קדושתיהו ולא הוצרך לפ' דבהכי מיירי משום דפשי' מלתא טובא דב"ה לא בעיא קדושה בתר זבינה כלל ותשמישי מצוה נזרקין והיינו דאהדרו ליה רבנן א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה כלומר ודאי קדושה בעי מיהו לא הורדה היא כשם שאין הורדה מעיר גדולה לעיר קטנה ואלו בב"ה לא בעי רבנן קדושה כלל כדמוכח שמעתין לעיל ולא שייכי נמי זביני ב"ה מעיר לעיר אלא ודאי כדאמרן ומאי דאמרינן בגמרא מרבים לרבים מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה אע"ג דלישנ' דב"ה משמע שפיר איכא לאוקומה לענין תורה ושאר דברים שבקדושה ולהאי פי' אתי מתני' כפשטא ואתי לישנא דגמ' דהיינו דיירי בה כפשטה דלא אמר היכי מצלו בה דודאי לא אשכחן בתלמוד לישנא דדירה אלא על דירה ממש ואע"ג דכתיב מי יגור באהלך אגורה באהלך עולמים לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד:

גמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לר"מ ור' מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד לית בה קדושה פי' לית בה קדושה כולי האי לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מי' ולא בתורה ובספרים ובתשמישי קדושה שלהם הרי אינו קורא בהם בציבור ובכמה דברים שאינם וביחיד אבל ודאי קדושה יש אפי' בב"ה דיחיד אלא א"כ התנה עליה שיהא מותר להשתמש בה חול שהכל לפי תנאו אבל מן הסתם קדושה ובלבד שיהא בקרקע שלו ולא שכור או שאול או ממשכן אצלו שאינו אוסר ומקדש דבר שאינו שלו וכן אתה דן לענין ב"ה של יחיד:

ורבנן אי איכא למיחש משום ברוב עם ה"מ שיותר כבוד יש לדברים אלו כשהקול גדול אלא דאית לך למימר דכיון דנוהגין בו קדושה דמעיקרא לא חשיבא היא הורדה וכיון דכן ה"ה מרבי' ליחיד:

והא דתנן אין מוכרין ב"ה אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו דברי ר"מ והוינן בה ולר"מ היכי דיירי בה הויא ליה רבית:

רבא אמר דכ"ע צד א' ברבית אסור פי' דכיון דאיפש' לבא לידי רבית ממש בשום צד אבל הכא רבית ע"מ להחזיר אי' ביניהו דר' יהודה אומר רבית ע"מ להחזיר מותר ורבנן סברי רבית ע"מ להחזיר אסור פרש"י ז"ל וכל הראשונים רבית ע"מ להחזיר שהתנה עמו שאם יתן לו מעותיו עד זמן קצוב שיחזיר לו הקרקע ופירות שאכל ואם לאו שיהא הכל שלו מעכשיו וזה תימא גדול מ"ט דרבנן דאסרי שהרי זה פירות אלו בתורת מקח גמור אוכל אותם בנתים מה נפשך שאם יביא מעותיו הרי מנכה לו מן החוב שיעור הפירות ונמצא שלקחם בדמיו. ומה שתירצו בתוספו' שאין לו לנכות מן החוב אלא הוא יש לו לטרוח ולהביא כל המעות ואח"כ יחזיר לו הלה ארעא ופירות אינו כלום דאכתי פירות שאכל בתורת מקח אכל ומעות הקדים ונהי דבתנאי בזה יש קנס יותר למוכר דשמא לא יזדמן לו כל המעו' לאותה שעה ואלו היה מנכה לו לשעה היה מוצא את המותר להביא לו מ"מ לענין הפירות שאנו עסוקין אכילה בתורת מקח היא וממה נפשך בין שמנכ' לו שווין וישלים המוכר עד סך הדמים בין שמחזיר לו כל הדמים ויחזור וינכה ממנו לשע' דמי הפירות שאין בין זה לזה אלא אפוכי מטרתא ויכפה וקנסא למוכר ועוד דהתם בערכין מדמינן הא למוכר בית בבתי ערי חומה דאמר דתהדר בתוך שנת' והתם לא הדרי פירי כלל אלא ארעא וכדאמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה נגאל מיד וגואל כל י"ב חדש הרי זה כמין רבית ואינה רבית:

שאלו תלמידיו את ר' ישמעאל בן שמוע במה הארכת ימים אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא פסעתי על עם קדש ולא עשיתי ב"ה קפנדריא פי' אע"פ שהיה מותר כגון שהיה שביל מעיקרו כדאי' לקמן:

ולא נשאתי כפי בלא כרכה פי' כהן היה ובשעת נשיאות כפים מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל וכדאיתא במסכת סוטה בהדיא דמייתי ליה להאי ואמרי' מאי מברך אמר רב חסדא א"ק וכו' ולא ידענא מאי חסירותיה בהאי דהא משמע דהאי ברכה חובה היא לכל כהן מברך ודילמא היא גופה קמל"ן דכל כהן המברך אותה מתברך ומאריך ימים:

דף כח עמוד א עריכה

ולא ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה דאמר ר' יצחק אר"י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה דלא דמי לטבל דעלמא שמתנות כהונה שבו היא מעורב בכל הדגן אבל בבהמה מתנות כהונה שבו דהיינו זרוע ולחיים וקיבה חלוקים הם לעצמם וגם אינם קדושים שמותרין נמי להדיוט אלא שיש בהם משום גזל השבט ורב פרידא שלא היה אוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה למדת חסידו' היה וכעין שאמרו במסכת חולין על יחזקאל הנביא:

ולא בירכתי לפני כהן למימרא דמעליותא הוא והאר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג עם הארץ חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תיקרי משנאי אלא משניאי כי המזלזל בכבוד תורה גורם שישנאוהו בני אדם ודוקא כשהכהן מברך מעצמו דאומר שלו ראוי לברך ונראה שברשותו הוא שמברך אין בכך כלום ואפילו לעם הארץ דעלמא כדאיתא בפרק כיצד מברכין:

ואמרינן כי קאמר ר' פרידה בשוין כתב ר"ת ז"ל דלאו בשוין ממש דא"כ ודאי כהן קודם שהרי שוה בתורה ויותר עליו קדושת כהונה וכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדוש' לפתוח ראשון ולברך ראשון ומאי רבותיה דר' פרידא אלא לומר שאף הכהן ת"ח אלא שזה גדול ממנו ובהכי רשאי החכם הגדול ממנו לתת לו כוס של ברכה לברך לפניו מפני מעלת קדושת כהונתו ולא קאמר ר' יוחנן אלא בעם הארץ כדאיתא בהדיא:

ולא עלתה קללת חברי על מיטתי כי הא דמר זוטרא בריה דרב נחמן כי הוה סליק לפוריא אמר שרי ליה מחיל ליה לכל מאן דמצערין לי והא דאמרינן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ההיא במי שחטא לו במילי דשמיא ולייסר את החטאים:

תיתי לי דלא עבדי שותפות' בהדיה גוי וכ"ת מאי רבותיה דהא איסורא דאוריתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא במסכת סנהדרין אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאוריתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא והענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבי' ובענין שאמרו אסור דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפרש"י בסדר נזיקין מורי נר"ו:

דף כט עמוד א עריכה

ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש כתב הרמב"ן ז"ל בתי הקברות אסורין בהנאה אין אוכלין בהם ולא שותין בהם ואין עושין בהם מלאכ' ולא קורין בהם ולא שונין בהן כללו של דבר אין נאותין בהן ואין נוהגין בהן קלות ראש. גרסינן באבל אין מוציאין אמת המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל ולא ירעה בהמתו שם ולא יטייל שם ולא יעשה שם קפנדרי' ולא ילקט משם עצים ועשבי' ואם לקטם אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמו מלקטן ושורפן במקומן ועוד תניא התם קבר חדש נמדד ונחלק ונמכר והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק פי' שאין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיקנו אותה מדה למתים שכנגדן ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כלן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודם של מתים ואסור לישבע על הקבר או להלך ולרמוס בו העושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו:

כתב רבינו הגדול ז"ל בספר תורת האדם נהגו במקומותינו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידים באמת ואומרי' שהם רומזי' ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר למה מים ועפר מפני שתחלת' מן המים וסופה מן העפר לפי' נבדקת בהם שאם טהורה היא כבריתה ואם לאו תחזור לעפרה ומן העפר והמים הללו רמז ליצירה ולמיתה הם והעשב רמז לתחיית המתים כעין ויציצו מעיר בעשב הארץ ומפי א' מרבותי שמעתי קבלה בידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר שאין טומאה זו נטהרת אלא בענין ג' דברים הללו במים ואפר פרה ואזוב וזה טעם יפה ע"כ דברי רבינו ז"ל והגאון ז"ל נשאל על זה ואמר שלא נהגו בהם ושאין צריך לרחוץ ידים בשובו מן הקבר אלא לנושאי המטה או לנוגעים בקבר ובמקום שנהגו טוב ומנהג חסידים הוא אבל אותם עשבים אין תולשים אותם מבית הקברות אלא מחוצה לו ד' אמות ואין זה מקומו יותר:

מתניתין ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים וכו':

גמרא תנן התם בא' באדר משמיעין על השקלי' ועל הכלאי' פי' להפריש כלאי הכרם שעכשיו צומחין הזרעים וניכרים וצריך להפרישם שלא יקדשו וכן משמיעין להביא שקלים בחדש אדר להקריב מהם קרבנות צבור מניסן ואילך מתרומה חדשה והיינו בניסן כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב התם ראשון הוא לכם לחדשי השנה וכיון דבניסן בעי' לאקרובי מקדימין וקרינן בא' באדר כי היכי דליתן שקלים במק' באדר:

דף כט עמוד ב עריכה

כמאן דלא כרשב"ג דאי כר"ש ב"ג בב' שבתות דתניא שואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר ב' שבתות וקס"ד שדין שאלה קריאת פרשיות בדין שאלה בהל' פ' שקלים כל ההקדמה הזאת כדרך שמקדימין לשאול זמן זה בהלכותיו דומיא דה' הפסח ומהדרינן דאפי' תי' רשב"ג כיון דאמר מר בט"ו בו שולחנות יושבין במקדש משום שולחנות קדמי' וקרינן מר"ח אדר וא"ש לרשב"ג דמר"ח ועד שולחנות ב' שבתות איכא והה"נ דמתרצינן לרבנן דלאו משום שאלת הלכו' הוא שקורין בפ' שקלי' דא"כ נקדים ל' יום קוד' שולחנו' אלא משום זריזות בעלמא הוא לזרז' על הבאת שקליה ואפי' לרבנן בט"ו יום סגי ולמאי דקס"ד מעיקרא דמשום שאלת הלכות כההיא דהתם היינו לדרוש ברבים בה' הפסח קודם לפסח ל' יום דהא פרישנא בפ"ק דליתא אלא קס"ד דכעין דהתם יש רשות לשאול בה' הפסח שהם רבים זמן זה שהוא כעין ערב הפסח אה"נ שייך לקרוא בכאן בפרשת שקלים ל' יום קודם לכן כדי לשאול כל אדם בהלכות שהם עמוקות תוך זמן זה:

בכ"ה בו יושבין במקדש משום דאותן שלא צרפו שקליה' עדין מועטי' ואין צריך לשלחנות במדינה א"נ להודיע שמכאן ואילך ממשכנין על מי שלא הביא שקלו כדפרש"י ז"ל:

מאי פ' שקלי' רב אמר את קרבני לחמי לאשי ושמואל אמר כי תשא והלכתא כשמואל דתניא כותיה:

וא"ר יצחק נפחא ר"ח אדר שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וכו' ואין קורין הכל בספ' א' משום טורח ציבור שיתעכבו כשגוללי' אותו ובמס' סוטה אמרי' גבי כ"ג בי"ה שקורא בפרשת אחרי מות ואומר יותר ממה שקריתי לפניכ' כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ ואקשי' וניתי ס"ת אחרינא וליקרי ביה ופרקא דליכא משום פגם של ראשון אלא כי קרי חד גברא בתרי ספרי אבל תלתא גברי בתלתא ספרי ליכא פגמא וכן ר"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין ג' תורות וקורין בא' בענינו של יום וא' בשל ר"ח וא' בחנוכה פי' ושל חנוכה אחרון כדמסבר להו:

ואסיקנא דר"ח טבת שחל להיות בחול קרו תלתא בר"ח וחד בשל חנוכה. ואין משגיחין בשל חנוכה לקרות בו תחלה וג' דר"ח תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ומעולה יותר:

ואסיקנא דפ' שקלים שחל להיות בואתה תצוה קרו שיתא מואת' תצוה עד ועשית כיור נחשת וחד חוזר וקורא משום פרשת שקלים מכי תשא עד ועשית דאי לא קרו אלא חדא זימנא ליכא הכירא דאמרי אוקומי הוא דמוקמי התם לפרש' ואתה תצוה והאי חד דמהדר מכי תשא עד ועשית היינו ז' ממש ולמ"ד מפטיר עולה למנין ז' היינו מפטיר ולמ"ד מפטיר אינו עולה למנין ז' היינו א' מן הקוראין ולא בעינן דליקרו ז' בפ' עד ועשית והדר מפטיר וליקרי מכי תשא עד ועשית משום פ' דלא מיבעי ליה למקרי בעקר פרשה חד אלא העולים למנין הקוראי' ולהכי סתים לה סתומי ושוב אין ראיה מכאן לדברי הרי"ף ז"ל כדכתיבנא לעיל והשתא נהגינן דקרי ז' בפרשת היום ומפטיר קרי בפ' שקלי' ושפיר דמי כדפרישנ' לעיל מי' אביי לא נחית בהא ונקיט לישנא דרווחא שלעולם הכי מעולה שיקרא פרשת הענין מי שעולה למנין ז' ולעולם אי' לך דלאו עכובא היא מי' השתא לא מתרמי לן פ' שקלים בואתה תצוה וכן כשחל פ' שקלים בכי תשא עצמה קרו שיתא וכו' והשתא לא מתרמי לן:

דף ל עמוד א עריכה

אמרי למפרע קא קרו פי' שאין כאן הכר כיון שהוא סדר א' אלא שאומר אותו למפרע:

ת"ש אי זו היא שבת א' וכו' כדתניא מסרגין לשבתו' פי' שמפסיקין בין שקלים לזכור מלשון סירוגין ודוקא בהן אבל בין פרה להחדש לדברי הכל אין מסרגין לעולם וסימניך בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין ג' לד' לא ישתה דברי ר' יהודה הנשיא רשב"ג אומר אין מסרגין אלא סומכין שקלי' לזכור:

אמר רשב"גא אימתי אני אומ' אין מסרגין בזמן שחל להיות ר"ח אדר בע"ש שמקדימין שקלים לשעבר ומפסיקין בשבת שניה וקורין זכור לג' והלכתא כותיה ויהיב רבנן סימן ובי"ו כלומר שיום ראשון חדש אדר בו' יש ב' הפסקו' בב' באדר ובי"ו באדר הפסק' אחרת בין זכור לפרה וכד מקלע אדר בשבת קורין בו ביום שקלי' לשבת אחרת זכור לה סמיכה לפורים שהוא בו' דקי"ל כרב פורים שחל להיות בע"ש מקדימין ומפסיקין לשבת שלאחר פורים ולשבת אחרת פרה ולשבת אחרת החדש וסימן ז"טו כר"ח בז' היינו שבת הפסקה בט"ו לחדש דהיינו לשבת ג':

וכד מקלע ר"ח בב' מקדימין שקלים לשעבר ואכתי ב' שבתות קודם פורים מפסיקין בשבת א' שאחר ר"ח ושוב אין מפסיקין וסימן בו' וכד מקלע ר"ח אדר בד' מפסיקין נמי לשבת שלאחריו בלבד וסימן ד"ד ולעולם לא מיקלע ר"ח באג"ה דא"כ הוי בד"ו פסח ולעולם לא בד"ו פסח:

אמר רב פפא מאי שניה שניה להפסקה כלומר דכי קתני בב' זכור לא קאי ארישא ולא שהיא שבת שניה לשקלים אלא אסיפא קאי שחל בתוך השבת ומפסיקין בשבת ראשונה של אדר וקורין בשניה לה זכור ובג' פרה אדומה ובד' החדש דתו ליכא הפסקה וסימן ב"ו או ד"ד:

וכד מקלע ער"ש דאיכא ב' הפסקות והוי סימן ובי"ו הא פרישנא לעיל דע"ש לא מיקרי תוך השבת וכ"ת לעיל דהוה פרכינן מדשמואל מסיפא ואמרי מאי לאו אפילו בע"ש נימא ליה ולטעמיך דס"ד בתוך השבת מיקרי אפילו ע"ש לרב מי ניחא והא קתני בג' פרה אדומה ומאי שלישי להפסקה והא אין קורין להפסקה כד מקלע ר"ח בע"ש דסימניך ובי"ו ולי"ו שבת ג' להפסקה היא וי"ל כדאמרן לעיל דאה"נ דמצינן למיפרך ולטעמיך ולא חייש א"נ והוא הנכון דרב פפא מילתא בעלמא קאמר שניה להפסקה אבל תנא לא נחית להני אלא סדר פרשיות הוא מונה ועל שם עצמם קורא אותם וג' וד' כלומר שניה לפרשיות וג' לפרשיות באי זו שבת דמקלע בין בשניה וג' לשבתות החדש או לא:

דף ל עמוד ב עריכה

ת"ר מקום שמפסיקין וכו' עד ולימא הל' כר' יהודה משום דמפכי להו וכ"ת לימא הלכה כמשנתנו דקתני בהדיא כר' יהודה בב' ובה' ובשבת ובמנחה קורין כסדרן כלומר מראש הסדר והיינו כר' יהודה. וי"ל דאי ממתני' לא מיפרשא מילתא שפיר ודי' ה"א דמתני' דעת ג' היא והכי קתני קורין כסדרן כלומר כי מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשבת ובב' מתחיל ממקום שפסק במנחה ובה' ממקו' שפסק בב' אבל אינו עולה להם מן החשבון בשב' שחרי' מתחיל מראש הסדר להכי אמר לה בהדיא למיפק מכל ספיקא:

דף לב עמוד א עריכה

ת"ר פותח ורואה גולל ומבר' וחוזר ופותח ומברך ופרישנ' טעמיה שלא יאמרו ברכו' כתובו' בתורה ר' יהודה אומר פותח ורואה מברך וקורא כלומר ואינו גולל בנתים ולא חיישינן שיאמרו שהברכו' כתובות בתורה שחששה רחוקה היא ולתרגו' הוא דאיכא למיחש כדעולא והלכתא כר' יהודה כשמברך וי"א דברכה א' היא דלא מיחייב לפתוח לראו' ולגלול ולפתוח אבל ברכה אחרונה כיון שסופו לגלול מוטב שיגלול לקודם ברכה ולחוש כר"מ ונראין דבריה':

דאמר עולא מפני מה אמר הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן פי' לא נקט שלא יתרגם עמו ביחד בכל שעה דהא פשי' דבתורה לא יהיו ב' קוראים וב' מתרגמי' כדתניא פרק הקורא אלא אפי' סיוע בעלמא המשפיל קולו יותר ממנו שאינו מעכב לשומעי' לא יסייע שלא יאמרו כתוב בתורה:

א"ר זירא א"ר מתנה הלוחות והבימות אין בהם משום קדושה אין לפ' כדפרש"י ז"ל לוחות שעל הספרים ולא העמודים שבראש הספר וסופו דהנהו תשמישי קדושה נינהו וכ"ש גליונים שבספרים דהא איכא מאן דסבר פ' כתבי הקדש שדינן כס"ת ובעי גניזה גם אין הלשון מוכיח כן כלל אבל בירוש' אמר אין בהם משום קדושת ס"ת אבל יש בהם משום קדושת ב"ה ולפי' נר' שהלוחות והבימות הם של ב"ה להשתמש בהם ש"ץ או הדורשי' וכיוצא בהם ופעמים שמניחין עליו תורה בהם דרך עראי אבל אין עשייתן לכך ולפי' אינם חשובים תשמישי קדושה אלא כדין כל ב"ה כדאמרינן בירוש' כל כלי ב"ה כב"ה ספסלי וקלטרי כב"ה כנ"ל:

ת"ר משה תקן להם לישראל שיהו שואלין הלכות פסח בפסח הל' עצרת בעצרת שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל:

הערת המעתיק: כתיבת ידי אברהם ן' יעי"ש בן לא"א ומורי בנן של קדושים גבוה על כל גבוהים כמוהר"ר יוסף ן' עי"ש י"צו שיחיה ויאריך ימים כנפשו היקרה וכנפש אנשי ביתו יצ"ו בן להחכם השלם אשר מקבת בור ממנו נוקר עושה גדולות בחכמתו מעתיק הרים בגבורתו פרי צדיק יסוד עולם גדולים מעשיו וגדול שמו בישראל עד מאד ליש' לאב ולבית יהודה למופת ולאות הלא הוא הה"ר זקני אברהם ן' עיי"ש זצוק"ל האל למענו ולמען רחמיו יזכני לכתוב ספרים אחרים ולהגות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן אמן:

אז אמר שלמה אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה אשר שם בחיים נפשנו לסיים בכי טוב ולברך על המוג"מר ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו. ומעשה ידינו כוננהו ה' הוא יודע וישראל הוא ידע כי טרחנו בעשר אצבעותינו. בחברת החכם השלם הדיין המצויין כמה"רר אליעזר סעדון נר"ו לתקן שיטה הלזו בכל כחינו. הן בטעיותיה כי רבו מספר ולהפריד בין הדבקים מענין לענין וחסרות ויתרות להרים מכשול אל עין הקורא ולצי"ון יאמר ציון הדפים למען ירוץ הקורא את המגילה למצוא דברי חפץ יקרה היא מפננים תורתם של ראשונים מאור עינינו. אכן א"א לומר ונק"ה שגיאות מי יבין ואכתי איכא חסר לפנינו. בכמה מקומות חסרון הניכר וחששנו לנפשינו להגיה ולהוסיף מפני חומר שבה כידוע ועוד בה שאין הפנאי מסכים כפי הצורך להשים לפני הקורא כפי ראות ענינו. והוא יבחר ולא אנו ע"כ סמכנו על המעיין ידין בעיני שכלו כונת הרב המחבר והקדוש והקריב אליו וזכותיה דמר ניהו רבה וזכות הרבים יגן בעדינו. ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעים את התורה ולומדי תורה לשמה לעשות רצון קונינו. ודרך אגב אומר כי נשמט בקדשי דוד ח"א בסוף סי' תל"א לענין מ"ש בדעת הרמב"ם דאיכא בל יראה משש שעות ולמעלה יש ראיה לסברא זו בירושלמי פרק תמיד נשחט עלה דמתני' השוחט בפיסקת ר"י דנראה ברור דמאן דס"ל דאסור דאוריתא משש שעות ולמעלה איכא לאו ועיין שם בקרבן העדה.

ותפלתי קבע זו שיבה זו ביאה על אדמת הקדש לעבדו שכם אחד ובחר עוד בירושלים צבי עדיינו: אכי"ר: