חידושי הרמב"ן על הש"ס/מגילה/פרק ד

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כה עמוד ב עריכה

לפי מה ששנינו במשנתנו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו', משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרי' בגמ' (דף כ"ו ע"ב) אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לנופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמי ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא והלא נתפסין בקדושתם וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא לה כזבינא ואמאי תפקע זו והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מרשותו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות.

ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה והן עצמן אעפ"י שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נה שג חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ומסקנא דאסור והתם נמי אמרי' דנויי םוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואב דכלהו דם כדאיתא בפרק במה מדליקיו ופי' הדברי' דנויי סוכה אסורין בשעת מצותן משום דחל שם שמים עליהן אבל אס בא נסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה למצותו כדמוכח בפרק בירה וכן הדס של מצוה אםור להריח בו וכן לולב ואתרוג כיוצא בהן וכן כתב רב אתא בשאלתא דשלח לן בחוטי' ציצי' דאסור למיצר בהן מידי משום בזויי מצוה לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמנכו למכרו בבר עבר זמן מצותו כסוכ' לאחר שבעה ונפקע' קדושה מיניה. ואין ספק (דמצוה) דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת דאי לאו הבי ודאי אסור כדאמרי בבבא בתרא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת' אחריתי הלכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה במפריש שבעה אתרוגים לז' ימים ויוצא בו ואוכלו דהו"ל כתשמישי מצוה לאחר זמנן.

ועכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמנו תיבה דמסתמא לא ניחא להו (לטובי) [לאנשי] העיר לאכחושי מצוה שנהן ואעפ"י שיש להס אחרת ולא שיהא בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאין רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבא' לידי לידי גבאי וכענין האמור שם בפ"ק דערכיץ וכן מכירת הספרים כיון דבכל מקום שהן קדושתן עליהן אין במכירתן 'אלא משום אכחושי מצוה דהני מוכרין אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמ' אנשי העיר כיון שהסכימו כונן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין.

וכן מה שחילקו במתנה כגון שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר כמכירה השנויה במשנתנו דמ"ס (בעיירות יחול) [בעי' שתחול] קדוש' אמידי כדי שלא יפחתו אנשי העיר מצוה דמסתמא אין רצונם להפקיע מצוה מהן ומר סבר כיון דהוה להו הנאה מיניה ושבעה טובים שלהן יודעין ונמלכין לשלם לו שכר כזביני הוא דודאי כיון שנותנין לו דבר של מצוה הוה להו הנאה מיניה בדבר של מצוה שנתן להם ס"ת או תיבה וכיוצא בזה מן המצות המוטלות עליהן שהיו הם צריכין לו להוציא בה מעות והוא הציל אותם מזה. הילכך שרי דלאו גרועי מצוה היא.

דף כו עמוד א עריכה

וזו שאמרו בבית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא קא אתו לה הוה להו דרבים ולא מצו מזבני לה. לומר שאינה נמכרת כלל אפילו לעלויי בקדושתם משום דבני העיר אחרת אינן כפופין נבני העיר הזו אין מקבלים עליהן דעתם ושמא עדיין הם רוצין בבית הכנסת הזו ותשמישי מצוה בזמנן היא. והוה ליה דרבים לאו דוקא דאפי' דברים נמכרה היא אלא הוה להו דרובא דעלמא קאמר כלומר שהוא של עולי בכל כדאיתא בנדרים בפרק השותפין.

ובירושלמי אמרו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבנה מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אפילו אחד נמי אם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא אנן קיימין בסתם וכך פירושו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת כלומר שלשה טובים שלהם כבולם ורשאין למכור בית הכנסת כלומר שהוא של יחידים שבעה מבני העיר טובים שלהם ככל בני העיר שלהם והם המוכרין הכנסת של עיר והקשו אם כשקבלו עליהם הצביר כששמעו במכירה זו ורצו בה אפי' אחד נמי אם בשמיחו אפי' כמה אינה מכירה כלל אלא אנן קיימין בסתם גלומר ששתקו או שלא שמעו בלל. גם זה ענין [הענין] מסייע למה שפירשנו.

ושמעי' מינה למאי דאמרי' רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ונהתנות על השערים ועל המדות ולהסיע על קצתן דשבעה טובי העיר הם המתנין ואפי' שלא במעמד אנשי העיר אלא שאם מיחו במעשיהן תנאן בטל אבל במעמד אנשי העיר קיים ומסתברא במעמד רוב אנשי העיר.

והא דאמרי' אפי' למשתא בהו שכרא. כלומר בדמים ה"ה נמי לזרקן לים הגדול אלא מישתא שיכרא בגמ' זילותא בעלמא הוא כדאמרי' לאעסוקי יהבי נך ולא למשתא כהו שכרא אשכחיה דשתי שיכרא וכתיב וננינות שותי שכר ויש ספרים שכתוב בהן אפי' לנושתא ביה שיכרא והיא היא כלומר שישתו בנוף בית הכנסת שכר ולשון חכמים הוא שלא יאכל עגל לעגלים וסייח לסייחים. ודאמרי' לקמן אפי' לדוכסוסיא לאו דוקא אלא אפילו בשיכרא נמי מותר אלא התם קאמרי' שאם מכרו שלא במעמד אנשי העיר והוצרכו ליקח בהם תיבה מן הסתם יכולין שבעה טובים להתנות עם בני העיר ולומר אם יותירו מדמים של תיבה נותן אותם לשמירת העיר ואין טובים מתנין בשכר.

וראיתי להראב"ד ז"ל שמפרש בשבר הזה צרכי סעודה ואינו במשמע. ורויתי בתוספתא א"ר יהודה בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל התנו עמהן פרנסי אותה העיר משנה אותם לכל דבר שירצו ולפ"ז והותירו לאו דוקא אלא שמכרו והודיעו אותן שנותנין לדוכסוסיא.

דף כו עמוד ב עריכה

והא דאמרינן ברבינא דהוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה ואתא לקמיה דרב חסי א"ל מהו למזרעיה. קשיא לן מאי קא מבעיא ליה ודאי מותר לזורעו ע"י קנייה מבני העיר ושלא ע"י קנייה ודאי אסור ותו דקאמר ניה זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יזרעה והלא לא הוזכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא לענין משתא שיכרא בדמים. וי"ל דרבינא מספקא ליה משום דר"מ דמתניתין דקסבר אין קדושת בה"כ נפקעת לדבר חול לעולם כדבעיגן למימר קמץ ואורי ליה רבינא כרבנן והאי דקאמר ליה משבעה טובי העור במעמדן מפני שלא היו אנשי אותה העיר צריכין תיבה וספרים ולא ירצו למוכרה ולפיכך נתן לו עצה שיהו מוכרין אותם ונוטלין הדמים לעצמן א"ג שלא יבא אחד מהם וימחה כמ"ש. ויש ספרים שאין כתוב כהן במעמד אנשי העיר ויש ספרים שגורסיך מהו למיפסקה ולמזרעה ושמא היה רוצה הוא לחלל קדושתו על דמים בדרך פדיון הקדש ומנעו רב אסי עד שיקחנו מהם בדרך מקח.

והא דאמרי' לקמן בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין, לאב למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא רבינא של בבל הוה ולאו למימרא דבישובן שרו בהנאה דהא רבינא ורב אדא אסר למיעל בה משום מיטרא ורפרם לכלתי' ור' זירא לההוא מרבנץ כשל בבל הוו אלא לומר שהן מתנים אם הוצרכו אנשי העינר להאכיל בהם עניים או להשבינן שם מותר וה"ה לכל צרכיהם לפי שעה וכדאמרי' בפרק ערכי פסחים משום דאיכא עניים דאכיו ושתו בבי כנישתא ובן חכמים ותלמידיהם מותרין נהנות בהם בבל מקום והוא שהוצרכו להם בגון שהיה נוקום דחוק לתלמידים והוצרכו,אכול בבה"כ אבל שלא במקום הדחק ושאפשר וקאו מיכוין אסור דאלת"ה רבינא ורב אדא דתלמידי חכמים נינהו לישתרו משום מיטרא.

ובירושלמי: רבי אמי מפקד לספרא אין אתי בר נש לגביכן מלכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בת"ח.

אבל אין תנאי שלהם מועיל לחשב בהם חשבונות של בני העיר ואעפ"י שהן צריכין לאותן חשבונות ואין להם מקום להתאסף שם מפני שהוא קלות ראש בכבוד בהכ"נ.

דף כז עמוד ב עריכה

ועוד שנינו אין מוכרין של רבים ליחיד ואין מוכריך בה"כ אלא על תנאי כו'. ונמצא בירושלמי כל זה א"ר ר' יוחנן לית כן מא אנן קיימין אין כר"מ אין מוכריך בה"כ אלא על תנאי אין כרבנן מיכרין אותה ממכר עונם תוך מד' דברים א"ר רזייא תפתר בספר תורה. הוקשה להם ביון שאין מוכרים אותו אלא של רבים לרכים שנא להורידו ייקדושתו תנא זה למה והעמידו רישא בס"ת שאינו יוצא י.קדושתו אבל בה"כ אפי' לר"נו נפקעת קדושתו מיונה ונפיכך בעי תנאי כשמוכריך אותו להדיוט נשם דירה ומ"ש אין כרבנן גאו דוקא דהא דרבנך אדרבנן ל"ק כלל אלא משום דנא איפליגו בהדיא ברישא (אלא) בשו רבים ליחיד קאמרי' הכי.

זהו הענין גמרא זו אבל לפי שאמרו בגמרא שלנו מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתאז קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה משמע דמתני' לאו בס"רז משמע יהו ולית נהו דר' חייא בר בא דירושלמי אלא מתניתין בבה"כ הוא ויחיד שייחד לעצמי בית לתפלתו אין בו קדושה כדיך של רבים לפי שאין דבר שבקדושה בפחות ניי' ובה"כ כשמה לפיכך חזרו המפרשים אחר סברות אחרות בתירוץ המשניות האלו והנכון בכולהו מה שרש"י ז"ג מפרש שאין מוכרים אלא על תנאי משום דמכירה חנוטה דרך בזיון היא כלומר אינו בעינינו לכלום.

אבל הענין צריך תיקון וחיוור והוא שנפרש דלפום גמרא דילן לר"מ בה"כ כס"ת ואין נפקע מקדושתה לעולם כתשמישי קדושה חשיב לה כתיק של ס"ת לפיכך בל המדות האלו נוהגות בו שאין מוכרין של רבים ליחיד (וא"כ) [וא"צ] לומר לדבר של חול מוכרין אותו על תנאי משום כבוד.

ואף כשמוכרין אותו לרבים ועל תנאי הדמים קדושים ולוקחים בהם תיבה דומיא דמטפחות ספרים דלד"ה אין נפקעין מקדושתן ואעפי"ב דמיהן נתפסיץ בקדושה ומעלים בהם ואין מורידין כדקתני רישא והטעם בזה משום אכחושי מצוה דידהו כמ"ש למעל' דאעפ"י שקדושת הספרים עליהם בכל מקום שהן כשמוכרי, אותו גורעין מצוה זו מהם וכך בית הכנסת לר"מ ולפיכך צריכין ליקח בדמיהן מצוה אחרת קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה, מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא.

ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדישה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה.

דף כט עמוד א עריכה

[מס' תורת האדם] ת"ר בה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש. אין מרעין בהן את הבהמה ואין מוליכין בהן אמת המים. ואין מלקטין מהן עשבים. מפני כבודן של מתים. ואם לקט שורפן במקומן. ובאבל (פרק י"ד) אין מוציאין את המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל. ולא ירעה בהמתו שם. ולא יטייל בהם קפנדריא ולא ילקט משם עצים ועשבים. ואם ליקטן אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמן מלקטן ושורפן במקומן.

והתם [בסוגיין] תנן: קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק, פי' אין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיתנו אותה מדיד' למתים אחרים ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כולן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודן של מתים.