חידושי הרשב"א על הש"ס/מגילה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד אעריכה

מתני': אבל קורין אותה ללעוזות בלעז:    פירש רש"י ז"ל ללעוזות שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקדש . ונראה מדבריו, שאף על פי שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל . ואינו נראה כן מן הירושלמי (פ"ב ה"א עיי"ש), דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז ייבא כהדה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אלמא פשיטא להו דמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלעז . ועוד דמדקתני הלועז ששמע אשורית יצא משמע שהלעוזות דמתניתין בשאינן יודעין אשורית כלל. והר"ם ב"ן נ"ר כן כתב בליקוטיו שהיודע אשורית אינו יוצא אלא באשורית .

ולענין מה שאמרו בירושלמי שהיודע אשורית אינו מוציא את הלועז בלעז, לא היה נראה כן לכאורה מלישנא דמתניתין דקתני אבל קורא אותה ללעוזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלעוזות בלעז, אלא שהם היו בקיאין בלשון המשנה יותר ויש לחוש ולהחמיר .

דף יז עמוד בעריכה

גמרא: לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה:    פירש רש"י ז"ל קריאת התורה. ולא מצינו קריאת התורה מחוייבת . ואפשר בפרשת זכור וכדאמרינן לקמן (יח, א) כשהוא אומר זכור (דברים כה, יז) בפה , ואי נמי פרשת הקהל . ויש מפרשים קריאות שבתורה, כגון פרשת שוטרים ומקרא בכורים וחליצה. ובברכות פרק היה קורא (יג, א ד"ה לימא) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר:    פירוש על הסדר הכתוב בסמוך, ואילו טעה באחת מהן לא יאמר אותה במקום שנזכר, אלא חוזר מאותה ברכה ואומר ממנה ואילך על הסדר. והא דאמרינן בברכות (לד, א) אמצעיות אין להם סדר, היינו שאם טעה בהן אינו חוזר לחונן הדעת כדרך שהוא חוזר לראש בשטעה בראשונות ואחרונות, אבל מכל מקום חוזר הוא למקום שטעה ומשם חוזר לסדרן . והכי איתא בהדיא בתוספתא דמכלתין בריש פרק שני (ה"א), דתניא התם: קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף, וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע. וכבר כתבתי בברכות (שם ד"ה רב אסי) יותר מזה בסייעתא דשמיא.

דף יח עמוד אעריכה

והא אמרת רישא בכל לשון לא יצא:    פירוש, דקא סלקא דעתך השתא דמתניתין רבנן היא דאמרו (לעיל ח, ב) שהספרים נכתבין בכל לשון וכי קתני במתניתין בכל לשון לא יצא משום דכתיב בה במגילה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם ומיעטינהו לכולהו לשונות חוץ מאשורית בלבד, ומשום הכי לא משמע ליה השתא דבכל לשון לא יצא למי שאינו מכיר קאמר אלא לכל אדם ואפילו המכירין דהא אימעוט מככתבם וכלשונם, ואם כן אמאי קתני אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. ופרקינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו בלעז יוני, כלומר ומתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא, דאילו לרבנן לא שני להו לעז יוני משאר לשונות, אלא רבן שמעון בן גמליאל הא דאמר (לעיל שם) אף ספרים לא התירו ליכתב אלא יוני דרחמנא רבייה בשאר ספרים מדכתיב (בראשית ט, כז) יפת אלקים ליפת, והלכך כיון דלשון כשר הוא לספר תורה מה שאין כן בשאר לשונות כשר אף במגילה למכירין מיהא, ומיהו כיון דכתיב בה ככתבם וכלשונם ממעטינן אפילו יוני למי שאינו מכיר. ואותבינן מדתניא קראה יונית לא יצא, וקא סלקא דעתך לכל אדם קאמר ואפילו למכירין, והאי מקשה לא הוה ידע אידך דקתני יונית ליונים יצא. ונראה דהוה מצי לתרוצי למאי דקא סלקא דעתא השתא דהא מני רבנן היא דממעטי כולהו לשונות מככתבם וכלשונם, אלא קושטא דמילתא קא מתרץ ליה מדתניא אחריתי גפטית לגפטים יונית ליונים יצא.

אי הכי רב ושמואל אמאי מוקמי לה בלעז יוני ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל לוקמה בכל לשון ואליבא דרבנן:    דקורין אותה ללעוזות לכל לעוזות משמע טפי, וכיון דאיכא לאוקומא בכל לעוזות שפיר דמי טפי דלא נוקמוה בלעז יוני בלבד, וככתבם וכלשונם למעט שאינן מכירין.

אלא מתניתין כברייתא:    כלומר לשאינן מכירין ורבנן היא, ורב ושמואל בעלמא איתמר. ואפשר עוד לפרשה בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל, וכמו שאכתוב בסמוך לענין פסק דרב אלפסי ז"ל בסייעתא דשמיא.

אי אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי בשאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן:    כלומר דכשר לכל, דשפיר קרינן ביה ככתבם וכלשונם, הואיל ורבייה רחמנא לספר תורה כאשורי ושאר לשונות לא.

ואפשר היה לומר ומסתבר, דההיא ברייתא דגיפטית לגיפטים מדית למדיים יונית ליונים יצא ליתא כלל לרבן שמעון בן גמליאל לא רישא ולא סיפא, דגפטית אפילו לגפטים לדידיה לא יצא דהא לדידיה אף שאר ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוני וכל שכן במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם, וסיפא נמי דקתני יונית ליונים דמשמע ליונים דוקא הא לגפטיים לא יצא ליתא דלעז יוני לכל כשר לדידיה אליבא דרב ושמואל. והרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות ברייתא דגפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל וכתב אנן קיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר דאמור כרבן שמעון בן גמליאל בין בספר תורה בין בשאר ספרים ואפילו במגילה ואף על גב דכתיב בה ככתבם וכלשונם, ובפרק קמא (לעיל ט, ב) איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, עד כאן לשונו.

ואני תמה לדבריו, למה לא הקשה לו גם כן על מה שפסק כברייתא בגפטית לגפטים, שזה לכאורה יותר קשה ויותר פשוט שלא יודה בה רבן שמעון בן גמליאל, ורבי יוחנן כבר פסק אפילו בשאר ספרים שאין נכתבים אלא יוני כרבן שמעון בן גמליאל.

אבל מה שהקשה מיונית ליונים ומדפסק רבי יוחנן בפרק קמא כרבן שמעון בן גמליאל אינו קשה כל כך, דרב ושמואל הוא דאמור כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו במגילה אבל לרבי יוחנן לא פסק כן אלא לפסול שאר לשונות אפילו בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם דילמא אפילו יוני אינו כשר אלא ללועז יוני בלבד. ותדע לך, דהא רבי יוחנן אית ליה (שבת מו, א) הלכה כסתם מתניתין ומתניתין כללא כאיל בכל לשון לא יצא ויוני בכלל ותנן הלועז ששמע אשורית יצא אלמא אשורית דוקא אבל שאר לשונות אפילו יוני לא ואם כן היכי פסיק רבי יוחנן לעיל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואף על גב דמוקמינן (יבמות טז, ב) לההיא דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם מתניתין כאמוראי מכל מקום בכל דוכתא מקשינן לה ומפרקינן לה, אלא דמתניתין דהכא לרבי יוחנן לא מכרעא שפיר כמאן, דאיכא למימר כרבנן ואיכא למימר מתניתין בלעז יוני דוקא וכרבן שמעון בן גמליאל ודוקא ללועז יוני הא לכולי עלמא לא מדכתיב בה במגילה ככתבם וכלשונם, והלכך לא מכרעא לן דפסקא דרבי יוחנן כרב ושמואל דרבי יוחנן לא קאי כוותייהו אלא אדרבה משמע דבמגילה לא סבר לה כוותייהו כדאמרן, והלכך אפילו לעז יוני אפשר דלא מכשרינן אלא ליוני דוקא כדברי הרב אלפסי ז"ל.

ומכל מקום איכא למידק בשאר לשונות אמאי אינן פסולין לגבי מגילה ואפילו למכירין, דהא אפילו בשאר ספרים לא התיר רבן שמעון בן גמליאל אלא יוני, וכל שכן במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם. ויש לומר דהא דאמרינן אלא מתניתין כברייתא לאו דוקא לרבנן אלא לכולי עלמא, ומתניתין וברייתא כולי עלמא נינהו, דככתבם וכלשונם דכתיב קרא הכי קאמר שיהו קורין אותה כל עם ועם ככתבו וכלשונו איזה עם שיהיה. והלכך יש בדבר לרבן שמעון בן גמליאל להקל ולהחמיר, להקל בשאר לשונות דאילו בשאר ספרים פסולין ובמגילה כשר דרבינהו קרא מככתבם ומיהו דוקא למכירין מדכתיב וכלשונם, ויש בו להחמיר דאילו בכל הספרים יוני כשר דרבייה קרא כאשורי מדכתיב (בראשית ט, כז) יפת אלקים ליפת ובמגילה מיעטיה קרא למי שאינו מכירו מדכתיב וכלשונם. ולרבנן ככתבם וכלשונם להחמיר ולא להקל, דאי לאו קרא הוה מכשרינן כולהו לשונות כבשאר ספרים, השתא דכתיב ככתבם וכלשונם מיעטינהו לכולהו אלא למכירין. והלכך ברייתא דגפטית לגפטים יונית ליונים בין לרבן שמעון בן גמליאל בין לרבנן אתיא. אלא לדרב ושמואל רבן שמעון בן גמליאל לא סבר ליה הכין, אלא מיסבר סברי דלדידיה כיון דיוני רבייה קרא אף על גב דכל שאר לשונות פסולין אלמא יוני כאשורי ממש והרי הוא כשר לכל כאשורי, וככתבם וכלשונם להקל ולרבות שאר לשונות הוא דאתא, ושני מחלוקות בדבר.

ואי קשיא לך, דהא מדאקשינן לעז יוני לכל כשר והא אמרת יונית ליונים לכולי עלמא לא ופרקינן אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל, אלמא מיפשט פשיטא לן דהא דאוקימנא מתניתין כברייתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל היא. יש לומר דהכי קאמר, אינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דקסברי דלרבן שמעון בן גמליאל ליכא לאפלוגי בין יוני לאשורי והלכך מתניתין וברייתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל, ואקשינן אי הכי למאי דסבירא להו דלרבן שמעון בן גמליאל לעז יוני כאשורי לגמרי לימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ופריק אי אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא דרבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא בשאר ספרים אבל במגילה דכתיב בה ככתבם וכלשונם לא אמר כדקאמרינן אנן קא משמע לן, כלומר משום הכי אמור בהדיא לעז יוני לכל כשר לאשמועינן דרבן שמעון בן גמליאל אף במגילה קא מכשר לעז יוני כאשורי וככתבם וכלשונם לרבות שאר לשונות ללעוזות. כך נראה לי לפי דברי הרב אלפסי ז"ל.

ומיהו אפשר היה לומר דאכתי קיימא לן כרב ושמואל, דכיון דאינהו אמור בהדיא דרבן שמעון בן גמליאל אפילו במגילה קאמר אפילו פליג רבי יוחנן עלייהו בהא הוה ליה יחיד לגבי רב ושמואל. ומיהו כיון דלישנא מתניתין כברייתא ודלא כרב ושמואל שבקינן הא דרב ושמואל ונקטינן לישנא דגמרא, וזו היא דעת הרב אלפסי ז"ל. כך נראה לי. ועוד שדעת הרב ז"ל והגאונים ז"ל דהלכה כרבי יוחנן אפילו לגבי רב ושמואל, וכן נראה לרב ז"ל במסכת עירובין, ואין כן דעת הראב"ד ז"ל שם בשלהי פרק הדר גבי בית שער דיחיד וכמו שכתבתי שם (עירובין עה, ב ד"ה מר עיי"ש).

דף יח עמוד בעריכה

אמר רב אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא:    וקיימא לן כרב דהלכתא כוותיה באיסורי. ועוד דקאי רבי יוחנן כוותיה דאמר בפרק בתרא דראש השנה (לד, א-ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ותניא התם כוותיה. וכבר כתבתיה שם בראש השנה. וכתבתי יותר מזה בברכות (כג, א ד"ה אלא) בסייעתא דשמיא.

הא דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה וכו':    כתבתיה בארוכה בריש פרק כיצד ביבמות (יח, ב ד"ה אומרים) ובסוף המסכתא.

לא קשיא הא בכולה הא במקצתה:    קשיא לי והא אמרינן לקמן, הלכה כרבי מאיר דאמר כולה ואפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, והכא שרינן אף על גב דמחסרא עד פלגא. ויש לומר (דהתם) [דהכא] בששני ראשי המגילה כתובים לפניו אף על פי שהשמיט בה פסוקים באמצעיתה אינה נראית כספר חסר אלא כספר שלם שיש בו טעיות ובמגילה הואיל ונקראת איגרת אין מדקדקין בטעיותיה במקצתה, וכשיש בה טעיות עד רובא מיהא פסולה הואיל ונקראת ספר, אבל כשחסר ממנה מראשה ועד איש יהודי אף על פי שהוא מיעוטה נראית כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם, וכענין שאמרו גבי ספר תורה (גיטין ס, א) אין קורין בחומשין. וכן נראה לי קצת מתוך הירושלמי, דגרסינן התם (פ"ב ה"ד עיי"ש) ר' חלבו ר' מתניא יוסה בר מנשה בשם רב בין כמאן דמר מאיש יהודי בין כמאן דמר מאחר הדברים האלה ובלבד בספר שלם, ר' חלבו ר' מתניה יוסי ב"ר מנשיא בשם רב היתה כתובה חומשין אין קורין אותה ברבים, אמר ר' תנחומא מפני ההדיוטות. כך מצאתי בגרסת הירושלמי, ונראה שיש בו שיבוש והיתה התורה כתובה חומשין הוא, והיא היא שאמרו בגיטין בשלהי פרק הניזקין, מכל מקום נראה מתוך הירושלמי כמו שפרשתי.

מתני': היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא וכו':    ואם תאמר למה לא דקדקו עליה בגמרא שמעת מינה מצות צריכות כונה, כמו שדקדקו בפרק היה קורא בתורה בברכות (יג, א). יש לומר דהכא פשיטא ליה דבקורא להגיה קאמר, דהא קתני בהדיא ומגיהה.

ירושלמי (פ"ב ה"ב): היה כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה, נימר בי"ד בכרכין. משמע מהכא דאפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אם חל ט"ו דכרכים בשבת שהן מקדימין לארבעה עשר שהן מותרין בעשיית מלאכה שלא קבלו עליהם איסור מלאכה אלא בזמנה ואף על פי שהוא זמן קריאה לכל, ואין צריך לומר בני כפרים המקדימין ליום הכניסה ובני עיירות שחל להם בשבת שמקדימין לי"ג שהן מותרין שאין זה זמן קריאה אלא מדין הקדמה, והיינו דנקטה בירושלמי בבני כרכין הקורין בי"ד ולא נקטה בבני כפרים ובבני עיירות משום דהתם פשיטא אבל בבני כרכין שקורין בי"ד שהוא זמן קריאה לכל ועוד דלגבי הספד ותענית זה וזה שוין הוי חידוש טפי ואגב אורחיה אשמעינן לה בירושלמי.

עוד שם בירושלמי דורשה ובלבד שלא יפליגו דעתן לענינות אחרים. ושמא זה כר' מונא. ואי נמי לכולי עלמא ולכתחילה קאמר שאין לו להפסיק ולהפליג דעתו לענינות אחרים.

עוד שם: ומגיהה, תני אין מדקדקין בטעיותיה, יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבין קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, רבי יוחנן קרי כולה יהודים. ודוקא בטעיות שהלשון והענין אחד כגון יהודים ויהודיים, אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה.

גמרא: והא רבי מאיר כתב שעת הדחק שאני:    קשיא לי, והתניא ר' ירמיה אומר משום רבינו תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב ופרישנא טעמא משום דמגרס גריסן, ולרבי מאיר ולרב חננאל התורה כולה מיגרס גריסה להו כדאמרן. ויש לומר דשאני תפלין ומזוזות דמיגרס גריסן לכל הכותבין וליכא למיגזר בהו, אבל בשאר ספרים דלא גריסן לכל גזרינן רבי מאיר ורב חננאל אטו שאר אינשי.

ומדברי הירושלמי (פ"ד ה"א) נראה שאם כתב שלא מן הכתב שלא בשעת הדחק מיהא שיהא אסור לקרות בו, דגרסינן התם בפרקין דהקורא את המגילה עומד ר' זעירא בשם רב חננאל אפילו רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וקורא כמה שנאמר (ירמיה לו, יח) מפיו יקרא אלי, והתני מעשה ברבי מאיר שהיה נתון באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקרייה, אין למדין משעת הדחק, ויש אומרים כתב שתים כתב את הראשונה מתוך פיו ואת השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה.

והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט:    ובשם רבינו תם ז"ל דמזוזה צריכה שרטוט בכל שיטה ושיטה, אבל תפילין שיטה ראשונה ומן הצדדין צריכין הן שרטוט דלא גרעי משתים כותבין שלש אין כותבין (שבגיטין ו, ב). וכבר כתבתי זה בארוכה ובספר תורה אם צריך שרטוט אם לאו בריש פרק קמא דגיטין (שם ד"ה ואמר) בסייעתא דשמיא.

דף יט עמוד אעריכה

קנקנתום אמר רבה חרתא דאושכפי:    פירש רש"י ז"ל ארמונט. ובתוספות אמרו שאינו, דאם כן היה אסור להטילו בדיו לספר תורה מדאמרינן בפרק קמא דעירובין (יג, א) ובפרק שלישי דסוטה (כ, א) אמר רבי מאיר כשהייתי לומד תורה אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי ואנו רגילין להטיל ארמונט לתוך הדיו. על כן פרשו שם קנקנתום ויריאול. וכן פירש רבינו שמואל בעירובין (יג, א).

דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ:    וקלפים שלנו אף על פי שאינן מעופצין כשרין, דעבוד שלהן שהיו מעבדין בקמח ועפצים לא היה טוב עד שיהא מעופץ, אבל שלנו שאין אנו מעבדין כן טוב כמעופץ ואינו יכול להזדייף, דריעות הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף, וכדאמרינן התם בגיטין (יא, א) והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף בדאפיצן. ואף בזמנם היה להם עבוד אחר וכשר בלא מעופץ, וכדמשמע במנחות בפרק הקומץ רבה (לא, ב עיי"ש) קרע הבא בשתים יתפור בשלש לא יתפור וכו' ולא חדתתא חדתתא ממש וכו' אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן, אלמא אף ספר תורה היו כותבין בקלפים שאינן מעופצין.

עד שתהא כתובה אשורית:    קשיא לי והא קורין אותה ללעוזות בלעז והוא שכתובה בלעז. ויש לומר דעל הלועז ששמע אשורית יצא קאי, כלומר וכל השומעים ששומעים אותה בין היודעין אשורית בין הלעוזות לא יצאו עד שתהא כתובה אשורית. ובו בלשון שנאוה בתוספתא (פ"ב ה"ג עיי"ש) קראה בלעז הלעוזות יוצאין ידי חובתן קראה אשורית שומעין יצאו ידי חובתן עד שתהא כתובה אשורית על העור בדיו.

אתיא כתיבה כתיבה וכו':    ואם תאמר ותיפוק לי משום דנקראת ספר, וספר תורה צריכה ספר ודיו כדאיתא בשבת בפרק הבונה (קג, ב). ויש לומר הואיל ונקראת אגרת הוה אמינא דאפילו שלא בעור ושלא בדיו כשירה, כמו שהכשירו בה אף על פי שלא דקדק בטעיותיה ובשתפרה בחוטי (פשתן) [גידין] מהאי טעמא, והלכך איצטריך לגזירה שוה דכתיבה כתיבה.

אמר רבה לא שנו אלא שעתיד לחזור למקומו בלילי ארבעה עשר:    פירוש אבן כרך שהלך לעיר קאי, כלומר בן כרך שהלך לעיר ששנינו אם עתיד לחזור קורא כמקומו לא תימא בשעתיד לחזור למקומו בזמן חיובו של כרך דהיינו בלילי ט"ו אלא בעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר ואינו מתעכב שם בי"ד קצת, אבל אם אין דעתו לחזור למקומו בלילי ארבעה עשר אלא שמתעכב שם אותה הלילה וקצת מן היום שהוא עיקר הקריאה אף על פי שיצא משם קודם ט"ו וחזר למקומו אפילו הכי קורא כעיר, לפי שבשעה שחל חיוב העיר הוא היה שם ופרוז בן יומו נקרא פרוז. והוא הדין לבן עיר שהלך לכרך ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט"ו, והא דנקט רבא בן כרך שהלך לעיר ולא נקטה בבן עיר שהלך לכרך שהיא שנויה ראשונה במתניתין משום דעיקר קרא דמיניה ילפינן בפרוז בן יומו הוא ומיניה שמעינן למוקף בן יומו.

ולענין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור בלילי י"ד וקרא עמהם אם חזר למקומו בלילי ט"ו, כתבו בתוספות שאין סברא שיחזור ויקרא פעם שנית עם בני הכרך שכבר נפטר. אבל בירושלמי מצאתי שהוא חייב, דגרסינן התם (פ"ב ה"ג עיי"ש): ר' בון בר חייא בעי בן עיר שעקר דירתו לילי ט"ו נתחייב כאן וכאן בן כרך שעקר דירתו לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן, אלמא אפילו בן עיר שהיה פרוז בכל עת וקרא במקומו ואחר כך נמלך ועקר דירתו בלילי ט"ו והלך לכרך הרי הוא צריך לחזור ולקרות שניה עמהם, וכל שכן בן כרך שהלך לעיר שלא נעשה פרוז אלא ליומו כשהוא חוזר בלילי ט"ו לדירתו שצריך לשנותה פעם שניה עמהם.

בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם:    פירש רש"י ז"ל אף על פי שקרא כבר ביום הכניסה. והא דאמרינן (לעיל ב, א) דכפרים מקדימין ליום הכניסה ומפרשינן טעמא (לעיל ד, ב) מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין כלומר ולעיירות, דאלמא אף על פי שהן בתוך העיר בי"ד אפילו הכי פטורין, התם בשלא היו שם לילי י"ד אבל אם היו שם בלילי י"ד קורין עמהם.

מהיכן קורא אדם את המגילה וכו':    תוספתא (פ"ב ה"ה): אבל הכל מודים שמצותה לגמור עד סוף.

מהא דאמר רבא: לא אמרן אלא דלא מיחסרא או מייתרא פורתא יריעתא וכו':    נראה לכאורה שכשהוא קורא פושט כאיגרת כדברי הגאונים ז"ל, דאי לא כי מייתרא או מיחסרא מאי פרסומי ניסא איכא בהא הא גוללה ולא מינכרא מילתא.

דף יט עמוד בעריכה

הא דתנן: חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מתיר בקטן:    הקשו בתוספות אי בקטן שלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה והא לאו כלום הוא ולא מיחייב כלל וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, ואי בקטן שהגיע לחינוך מאי טעמייהו דרבנן והא מיחייב מדרבנן ומגילה אינה אלא מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי סופרים והלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן, וכדאמרינן בברכות (כ, ב) גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דאוקימנא בשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. והכי נמי קשיא להו הא דתנן בסוכה (לח, א) גבי הלל ואם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר ואף על גב דהלל דרבנן. ותירצו הם דשמא קל הוא שהקלו בברכת המזון, דהוי חומרא יתירא שדקדקו עליהן אפילו עד כזית ועד כביצה (ברכות שם). וזה דוחק הרבה. ולי נראה, דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חינוך ביה קילא טפי והלכך לא מפיק, אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו, כך נראה לי. ורבי יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק. והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל, ולא בפריסת שמע לקמן בפרק הקורא את המגילה (כד, א) דתנן קטן אינו פורס על שמע.

גמרא: מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא:    בכולה שמעתין לא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן, אבל בברכות בפרק היה קורא (טו, א) דקא מייתי כל הדין סוגיא איכא מאן דמחלק התם בין דאורייתא לדרבנן. וכולה סוגיא דהכא כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

דף כ עמוד אעריכה

מתני': ולא מוהלין:    דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ביום ולא בלילה, ואף על גב דעיקר דרשא לא מהכא נפקא אלא מבן שמונת ימים (בראשית יז, יב) כדדריש ליה רבי יוחנן בשבת בפרק אם לא הביא כלי (קלב, א) וביום השמיני מוקי לה ביום ואפילו בשבת וקיימא לן כוותיה, אפילו הכין מייתי הכא דרשא פשוטה יותר ולא דק, וכההיא דאמרינן באחד דיני ממונות (סנהדרין לד, ב) דאין רואין נגעים אלא ביום דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, וההיא דרשא דאביי היא (במו"ק ח, א) ולא מייתי ההיא דרבא (שם) דדריש ליה מכנגע נראה לי (ויקרא יד, לה) לי ולא לאורי, וכן רבים בתלמוד. ואי נמי יש לומר דהכא דוקא נקטיה, דהכא עיקרא למילה שלא בזמנה דהוי חידושא טפי ואיהו הוא דאיצטריך לאשמועינן, ומילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום נפקא לן ביבמות בפרק הערל (עב, ב) מהאי קרא דוביום השמיני. וכן משמע מכל הני דמייתי הכא משום חידושא דאית בהו נקטינהו, לא מוהלין כדאמרן, ואין קורין את המגילה אלא ביום ואף על גב דמצות קריאתה נמי בלילה, ולא טובלין משום דמיירי בטבילת אזוב כדבעינן למיכתב קמן והוי חידושא דאף על גב דמזה ביום אפילו הכי טבילת האזוב בעלמא אינו אלא ביום, ותנא ולא מזין אטו לא טובלין, ושומרת יום כנגד יום הוי חידוש נמי כשאינה טובלת בלילה כדאיתא בסמוך.

ולא טובלין:    יש מפרשים בטבילת האדם הבאה מחמת הזאה, כדאמרינן גמירי שאין הזאה בלא טבילה כדאיתא ביבמות בפרק (הערל) [החולץ] (מו, ב) ובמסכת כריתות בפרק שני (ט, א). ואיכא למידק דהוא עצמו טובל הוא אפילו בלילה, דתנן בפרה בפרק האזוב (ו)הקצר (פי"ב מי"א) טבל האזוב ביום והזה ביום כשר ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה. ותירץ רבינו תם ז"ל דשתי טבילות היה טובל אחת קודם הזאה ואחת לאחר הזאה, וההיא דמסכת פרה היא טבילה שלפני הזאה וההיא שלאחר הזאה היא שהוקשה להזאה. והביא ראיה דיש טבילה לפני ההזאה, מדאמרינן ביבמות ובכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף אתם וכו' ואמרינן בשלמא מילה כתיבא הרצאת דמים, דכתיב (שמות כד, ח) (ויזרוק) [ויקח] משה את הדם וגו' אלא טבילה מנא לן גמירי דאין הזאה בלא טבילה, ומדהזכיר טבילה מקמי הרצאת דמים שמע מינה דטבילה קודם להזאה, וכדקתני נמי התם מילה קודם טבילה וצריך שיקדים מילה לטבילה ואילו שינה לא עשה ולא כלום וכדמשמע בפרק החולץ התם (יבמות מז, ב עיי"ש) נתרפא מטבילין אותו מיד דלא משהינן מצוה ואם איתא יטבול קודם מילה כדי שלא יצטרך להתעכב עד שיתרפא, אבל ההיא דטבילה דקרא דהוקשה להזאה בהדיא תניא בסיפרי (פרשת חקת שם יט, ט) דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום.

והקשו עליו בתוספות דאם כן הא דהכא בטבילה שלאחר הזאה היא, ואם איתא מאי שנא משום דהוקשה להזאה תיפוק לי דבתר הזאה היא והזאה ביום ואם כן על כרחין טבילה שלאחריה ביום היא, ואי למעוטי לילה שלאחריה פשיטא דכמו שההזאה פסולה בשמיני ובתשיעי כדאיתא בקידושין בפרק האומר (סב, א) בשמעתא דבני גד ובני ראובן הכי נמי טבילה שלאחר הזאה משמע דפסולה בתשיעי ובשמיני, וכיון שכן פשיטא דבליל שמיני לא תהא כשרה דמאי שנא מיום השמיני. ומיהו אינה ראיה, דדילמא הזאה היא דפסולה בשמיני הא טבילה כשירה. והכין נמי מוכח בנזיר (מד, ב) וכדכתבינן לקמן בסמוך.

אבל מכל מקום אין נראה כן דאתא למעוטי טבילת ליל שמיני, דכיון שהוא טובל בשמיני אמאי לא טביל אפילו בלילה כנדה וזבה ושאר חייבי טבילות שכשעבר זמן טבילתן טובלין בין ביום ובין בלילה, וכי תימא שאני הכא דאיתקש להזאה והזאה לעולם ביום ולא בלילה אם כן ליבעי שביעי דוקא כהזאה ובנזיר פרק שלשה מינין (שם) לא משמע הכין מדאמרינן התם גמר תגלחת טומאה לא קשיא הא דטבל בשביעי הא דלא טבל בשביעי.

על כן פירש רבינו יצחק בר' אברהם ז"ל דהכא מיירי בטבילת אזוב, וההיא אינה בלילה כדתנן בשילהי מסכת פרה טבל האזוב וכו' בלילה והזה ביום פסול, והיינו דנקט הכא לא טובלין ולא מזין טובלין והדר מזין. והכי נמי משמע בירושלמי (פ"ב ה"ל) דמייתי וטבל והזה דאיתקש טבילה להזאה וההוא קרא בפרה אדומה הוא דכתיב (במדבר יט, יח).

הא דתנן: אין קורין את המגילה אלא ביום וכו' וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה:    קשיא לי היכי תני שומרת יום בהדי הנך דמתניתין, דהא אינך כולהו דוקא ביום ולא בלילה בין בזמנן בין לאחר זמנן, ואילו שומרת יום כנגד יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא משום דאכתי לא מטיא זמנה, וכדאמרינן בגמרא דכיון דבעיא ספירה ספירה ביום ולא בלילה, הא לאחר שספרה ביום טובלת והולכת בין ביום ובין בלילה. וצריך עיון.

דף כ עמוד בעריכה

כל היום כשר לקריאת המגילה וכו':    הקשה רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תיא) אמאי לא תנא הכא ולמילה ולהזאה ולטבילה, וכי תימא הא תני להו לעיל (בעמוד א) קריאת המגילה נמי הא תנא ליה לעיל בהדייהו. וצריך עיון.

ולתפלת המוספין ולמוספין:    קשיא לי והא אין דבר קודם לתמיד של שחר ואם כן אי אפשר למוספין שיקרבו כל היום דהא לא מצי מקריב עד שיקריב תמיד של שחר, וכן אי אפשר להקריבו לאחר תמיד של בין הערבים דכתיב (ויקרא ו, ה) עליה ודרשינן (פסחים נח, ב עיי"ש) עליה השלם כל הקרבנות כולן. ויש לומר דהכשר מוספין כל היום אלא שדבר אחר מעכבן. ועוד יש לומר דאפשר דאם שינה והקדים מוספין לתמיד של שחר לא פסל, ותדע לך מדאיצטריך קרא ביומא בפרק אמר להם הממונה (לד, א) לנסכים שיקדמו למוספין אלמא אי לאו קרא מוספין קודמין, וכן אם הקריב המוספין לאחר תמיד של בין הערבים לא פסל.

והא דלא תנינן הכא תמידין נראה לי משום דתמידין זמנן קבוע, לשל שחר עד חצות או עד ד' שעות ושל בין הערבים דוקא מפלג המנחה ולמעלה. וכן נמי לא תנינא פסחים מהאי טעמא גופא, דהא כתיב (דברים טז, ו) תזבח את הפסח בערב. ואף על גב דקתני זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום, אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ועוד דכל דבר שמצותו ביום סתם קאמר כלומר שלא פירש בו הכתוב ולא קבע בו שעה ביום, לאפוקי תמידין שכתוב בהן (שמות כט, לט) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הכתוב קבע להם זמן, והוא הדין והוא הטעם לפסחים.

כל הלילה כשר לקצירת העומר:    כל הני דמתניתין בין דיום בין דלילה דוקא נינהו, דיום ביום ולא בלילה ודלילה בלילה ולא ביום, וקצירת העומר נמי דמתני לה גבי הני בלילה דוקא ולא ביום דקסבר האי תנא דהכא דנקצר ביום פסול, ורבי אלעזר ברבי שמעון הוא דאית ליה הכין במנחות בשלהי פרק ר' ישמעאל, וכדאיתא התם דתנן התם (עא, א) נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ואקשינן עלה (שם עב, א) והא (תניא) [תנן] כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא אמר רבא לא קשיא הא רבי הא רבי אלעזר ברבי שמעון וכו'. וכולהו סתמי דריש ההוא פירקא נמי אתיאן כי הא, דתנן (שם סג, ב עיי"ש) אחד שבת ואחד חול משלש היה בא, אחד שבת ואחד חול בשלש קופות ובשלש מגלות, ותנן (שם סה, א עיי"ש) בשבת אמר להן בשבת זו אומרין הן, אלמא דוחה שבת ואם איתא דנקצר שלא כמצותו כשר לא היה דוחה את השבת וכדאמרינן התם (עב, א) ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת נקצריה מערב שבת, אבל סתמא דסוף ההוא פירקא אתיא כרבי דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת והא דקתני דוחה את השבת אוקימנא (שם עב, ב) להקרבה.

גמרא: מאי איריא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות:    פירוש: מאי איריא דאיירי בהא מתניתין בשומרת יום כנגד יום ולא איירי בכל חייבי טבילות, ולימא וכן זב וזבה גדולה וזבה קטנה לא יטבלו עד שתנץ החמה ובשל לילה לימא וכן נדה לא תטבול אלא בלילה.

בלילה מיהא תעביד מקצת שימור ותטבול קא משמע לן דכיון דבעיא ספירה ספירה ביממא היא:    איכא למידק, דהכא משמע דספירה אינה בלילה, ותנן נמי בפרק בתרא דנדה (עב, א) ומודים ברואה תוך אחד עשר יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן, וטבלה לערב בלילה משמע ואף על גב דלא ראתה בלילה חייבין קרבן דאלמא ספירת מקצת הלילה אינה ספירה, ואילו בפסח שני בפרק כיצד צולין (פסחים פ, ב פא, א) לא משמע הכין [ב]גמרא נטמא טומאת התהום, דתניא התם רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואחר כך ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה, ופרישנא טעמא התם דקסבר רבי יוסי מכאן ולהבא היא מטמיא, ואקשינן אלא זבה גדולה לרבי יוסי היכי משכחת לה, ואוקימנא בשופעת אי נמי ברואה שני בין השמשות, ואם איתא דספירת לילה אינה ספירה אמאי דחקי ומוקי לה בשופעת או ברואה שני בין השמשות לוקמה ברואה בלילות.

ורש"י ז"ל נשמר שם מקושיא זו, ופירש דלמאן דאמר מקצת היום ככולו תחילת הלילה עולה לה לספירתה. ודבר תימה הוא, דמנא להו דלמאן דאמר מקצת היום ככולו אית ליה הכין טפי מינן דהא לאו בהא תליא ומנא להו דרבי יוסי לית ליה כמשנה דהכא וכמשנה דנדה.

ובתוספות פירשו דלרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו לגמרי ואפילו ראתה מכאן ואילך אינה סותרת אם כן לדידיה אפילו ראתה בתחילת היום ופסקה בו סוף היום נמי תעלה לה שימור ותטבול בלילה, והכי נמי משמע בשלהי פרק שני דנזיר (טז, א עי"ש) דקאמר ולרבי יוסי כיון דחזיא פלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה שימור ואידך פלגא מההוא יומא דראתה בו משמע, ומשום הכין לא משכחת לה לזבה גדולה אלא בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות דלא הוה לה שהות לספור בו ביום. ואם תאמר אם כן רבי יוסי ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וליכא מאן דסבירא ליה הכין וכדאמרינן ופרכינן בשלהי פרק בתרא דנדה (סט, א), ואף על גב דפרכינן בריש פרק בנות כותים (נדה לג, א) ואנן נמי נספריה טעמא הוא דמבעיא ליה אבל ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא נספריה, והכין סלקא שמעתא. איכא למימר דרבי יוסי לא אמר אלא בסוף מנין, אבל בתחילת מנין לא אמר. ותדע לך, דאנן נמי סבירא לן בסוף מנין דסליק דהא אמרינן (נדה סז, ב) ואחר תטהר (ויקרא טו, כח) אחר מעשה תטהר, אלא דבחזרה וראתה בו פליגא דידן אדרבי יוסי דקיימא לן דסותרת היא למפרע ואילו בתחלת ספירה לא סליק לן מקצת היום כלל. והתם בפרק בנות כותים (נדה לג, א ד"ה הא) הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

ורבינו תם ז"ל פירש בההיא דכיצד צולין דהכי קאמר זבה גדולה דחזיא ביממי היכי משכחת לה, ואף על גב דמשכחת לה בדחזיא בלילות מכל מקום מסתבר דאית לן לאשכוחי בדחזיא ביממי משום דכתיב (ויקרא טו, כו) כל ימי זובה ואמר ליה רב שמעיה לר' אבא בשלהי נדה (עג, א) ואימא ביממי תהוי זבה בליליא תהוי נדה, ומהאי טעמא נמי אמרינן בהוריות בפרק קמא (ד, א) גבי צדוקים דאמרי דזבה לא הויא אלא ביממי. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למימר התם אלא זבה גדולה דחזיא ביממי היכי משכחת לה.

אמר רבא אמר קרא (תהלים קיג, ג) ממזרח שמש עד מבואו:    פירוש: דמשמע שמזריחת השמש עד מבואו ראוי להלל שם ה'. ותמיה לי, דהכא משמע דטרח לאתויי דכל היום כשר לכך ואילו במקצתן אשכחן דדייקי קראי הכין אבל במקצתן לא דייקי כלל שהם כל היום אלא שמצותן ביום דהא קמיצה והקטרה ומליקה וקבלה לא נפקי לן אלא מביום צותו (ויקרא ז, לח) וביום צותו לא דייק שיהא כל היום כשר לכך.

לסמיכה ולשחיטה דאיתקש סמיכה לשחיטה ובשחיטה כתיב (ויקרא יט, ו) ביום זבחכם:    והא דאיצטריך קרא מיוחד לשחיטה ולא נפקא להו מביום צותו (שם ז, לח), היינו טעמא משום דשחיטה אינה עבודה דמקבלה ואילך מצות כהונה. ואלא מיהו הא דמפקי תנופה והגשה מקראי אחריני ולא נפקי להו מביום צותו קשיא לי דאינהו עבודות נינהו כקמיצה וקבלה. ובירושלמי (פ"ב ה"ו) מפקי להו לכלהו מביום צותו. ובתוספות דחקו ותירצו דתנופה והגשה צריך בהו קרא לפי שהם עבודות יתירות במנחה לפני הקמיצה.

דף כא עמוד אעריכה

דאמר מר קצירה וספירה בלילה הבאה ביום:    מכאן אומר רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תי') דאם שכח לברך על ספירת העומר בלילה אינו חוזר ומברך ביום, דהא ספירה וקצירה בלילה והכא לא מכשר קצירה אלא בלילה ולא ביום, ואע"ג דתנן במנחות בשלהי פרק רבי ישמעאל (עא, א) נקצר ביום כשר נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דהכא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא. ומיהו אמרו בתוספות (מנחות סו, א ד"ה זכר) דאין ראיה מהא דמוקמינן לה התם (עב, א) למתניתין דהכא כרבי אלעזר ברבי שמעון ואמרינן התם דרבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי עקיבא אמרה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת ואיפסיק הלכתא כרבי עקיבא בפסחים בפרק אלו דברים (סט, ב) ובשבת בפרק אם לא הביא כלי (קלג, א), דהא רבי דפליג רבי אדרבי אלעזר ברבי שמעון אמרינן התם במנחות (שם ובע"ב) דאית ליה נמי לההיא דרבי עקיבא, אבל מדקתני לה הכא גבי הלכתא פסיקתא איכא ראיה. וכן נראה לי, דאע"ג דהלכתא במקומה עדיפא והתם במקומה סתים לן נקצר ביום כשר, אפילו הכי אינה קושיא דהתם נמי סתים לן כרבי אלעזר ברבי שמעון בהרבה מקומות בריש פירקא דתנן (שם סג, ב עי"ש) בין בחול בין בשבת (בקופה אחת) ותנן (שם סה, א עי"ש) בשבת הוא אומר בשבת זו אומרין הן.

ועוד הביאו בתוספות (הנ"ל) ראיה דקצירת העומר דוחה שבת ואין לקצור אלא בלילה, מדאמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, ב) אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום, פירוש בתוספת שביעית, ואסיק רב אשי התם (ד, א עי"ש) דרבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני מה ערבה וניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים אף עשר נטיעות כן אבל בזמן הזה לא שייך דין עשר נטיעות דבזמן הזה ליכא תוספת שביעית לרבי ישמעאל, ואם כן אייתר ליה בחריש ובקציר (שמות לד, כא) למדרש כאידך דרבי ישמעאל דאמר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שאינה רשות אלא מצוה, אלמא משמע דלרבן גמליאל ובית דינו קצירת העומר דוחה שבת ולית להו נקצר ביום כשר, ומדקאמר נמנו וגמרו משמע שנתברר להם הדבר אלמא הכין הלכתא, והוא הדין לספירה שאינה אלא בלילה. ועוד דמשמע לכולי עלמא ספירה אינה אלא בלילה, דהא ספירה בלילה נפקא להו התם (מנחות סו,א) משבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו) ואי אתה מוצא תמימות אלא בזמן שהוא מונה מבערב וכדדריש התם (שם) גמרא כיצד היו עושין, וכיון שכן מנא תיתי שאם לא ספר בלילה שיספור ביום. ואע"ג דרבי מכשיר נקצר ביום בשלא קצר בלילה, הכי נמי מכשר קצירה שני ימים קודם. אבל בהלכות גדולות (הל' עצרת) כתבו דאם לא בירך בלילה יברך למחר. ורבינו תם ז"ל הגיה עליו דליתה. ואלא מיהו על ידי ברכה אינו חוזר וסופר אבל אם רצה לספור למחר בלא ברכה סופר.

לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה:    ואע"ג דהאי סתמא כרבי עקיבא סתמא דפרק קמא [דברכות] (ב, א) כרבי אלעזר כדאיתא התם (ט, א) וכן נמי סתמא דפרק אי זהו מקומן (זבחים נו, ב) דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואפשר לומר דהלכתא כרבי אלעזר בן עזריה, ולפיכך צריך ליזהר באכילת מצה בין בראשונה בין באחרונה שיאכלנה קודם חצות. ובפ"ק דברכות (ט, א ד"ה ורמינהו) הארכתי יותר בס"ד.