ר"ן על הרי"ף/מגילה/פרק ד

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף יא עמוד ב

הקורא את המגילה עומד ויושב יצא קראה אחד קראוה שנים יצאו. יצא ויצאו לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה נמי דהא בכולהו קתני לישנא דיעבד ועוד ראיה דקתני בברייתא [דף כא ב] ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין דמשמע לכתחלה:

לא יברך: אין צריך לברך:

בשני ובחמישי וכו': עזרא תקן שיהיו קורין וכו' והכא אשמעינן דג' הן כהן לוי וישראל:

ואין מוסיפין עליהן: שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ובשבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:

ואין מפטירין בנביא: מהאי טעמא גופא:

הפותח והחותם בתורה: בגמרא מפרש ליה וכו':

והקשה רבינו תם ז"ל היכי תנן ואין מפטירין בנביא והא אמרינן בפרק במה במה מדליקין (דף כד א) רב אחדבוי בר אמי אמר רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב יש לומר דכי קתני אין מפטירין היינו לומר שאין תקנה קבועה להפטיר בנביא במנחה בשבת כשם שהיא תקנה קבועה להפטיר בו בבקר והתם מיירי במקומות שנהגו להפטיר בנביא במנחה בשבת והכי קאמר דאפילו במקום שנהגו להפטיר בשבת במנחה לא נהגו כן ביום טוב ולפיכך אינו צריך להזכיר של יום טוב וכן כתב רב האי גאון שמנהגות חלוקות הן ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות לשבת במנחה לכל השנה כולה ויש ששבשו אותה גירסה שבפרק במה מדליקין מדוחק קושיא זו והגיהו יום הכפורים שחל להיות בשבת ואין צורך וכבר כתבתי זה שם בסייעתא דשמיא:

גמ' תנא מה שאין כן בתורה: שאינו רשאי לישב:

מנין לרב שלא ישב ע"ג מטה וישנה לתלמידיו ע"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי: משמע דתלמיד יהא שוה לרב בעוד שלומדין:

ומקשו הכא והא אמרינן בפרק השוכר את הפועלים [דף פד ב] דרבן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה הוו יתבי אספסלי ורבי אלעזר ורבי שמעון הוו יתבי קמייהו אארעא ובפ"ק דסנהדרין (דף יז ב) נמי אמרינן ביבנה היו ד' ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ"ק (דף טז ב) עירא היאירי הוה מתני להו לישראל על גבי כרים

דף יב עמוד א

וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא י"ל דכי היכי דמתרצי בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה"נ בשמועות קשות היו יושבים אספסלי שאם היו יושבין בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין בהן היטב אי נמי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד:

קראה אחד קראוה שנים יצאו תנא מה שאין כן בתורה: שאינו קורא אלא אחד אע"ג דהאידנא קרי תרי דלעולם קרי שליחא דצבורא בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות כדאמרינן במסכת בכורים [פ"ג מ"ז] לענין מקרא בכורים:

תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד מתרגם: דרכן היה לתרגם הפסוק בצבור לפי שהיו כולן מספרין בלשון ארמי והיו מתרגמין כדי שיבינו הכל ולפיכך בתורה שהיא עיקר קפדינן אפילו במתרגם שלא יתרגם אלא אחד אבל בנביא אקריאה קפדינן שלא יקרא אלא אחד אבל אתרגום לא קפדינן:

ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין דכיון דחביבה להו יהבי דעתייהו: כלומר משתמעי תרוייהו כנ"ל דאי תרוייהו לא משתמעי חד מינייהו לא משתמעי דמערבב משום קלא דאידך אלא ודאי דתרוייהו משתמעי. ומדאמרי' הכא דמתרגמינן במגילה שמעינן מינה שיש תרגום בכתובים דאע"פ שלא אמרו יונתן בן עוזיאל כדמוכח בפ"ק בגמרא חכמים אחרים אמרוהו:

אמר אביי לא שנו אלא לאחריה: דההיא תליא במנהגא:

אבל לפניה חייב לברך: ולא תליא במנהגא:

ובריך מנ"ח סימן: על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו ומדלא קאמר דבלילה מברך שלש וביום מברך שתים [כדאמרי' גבי נר חנוכה דיום אחד מברך ג' ובשאר יומי שתים] שמע מינה דאפילו ביום מברך מנ"ח וכן בדין דעיקר קריאתה ביממא הוא וכמו שכתבתי לעיל:

ברוך הרב את ריבנו: יש לתמוה ברכה זו למה פותחת בברוך שהרי היא סמוכה לברכה שלפניה דבשלמא ברכת התורה כשהיא פותחת בברוך התם היינו טעמא משום קודם תקנה שהיה הפותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה וכיון דבתרי גברי הוה לא ראו לעשותה כסמוכה לחברתה ובתר תקנה נמי דתקון לכל חד ברכה לפניה ולאחריה כיון שכבר נתקנה ברכה שלאחריה לא ראו לשנות מטבעה שלה שלא תהא פותחת בברוך אבל הכא אמאי דהא מגילה ודאי לא מפסקא כי היכי דלא מפסיק ק"ש בברכותיה דמשום הכי חשבינן ברכה אחרונה שלה סמוכה לחברתה ובמגילה נמי לימא הכי י"ל דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס:

בשני ובחמישי וכו' הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה: משום דתנא ברכת מגילה תליא במנהג קתני דברכת התורה לא תליא במנהג אלא חייב הוא לברך ודוקא פותח וחותם בלבד הוא דמברכי אבל אמצעיים פטורין משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא:

הני ג' כנגד מי: כנגד כהנים לוים וישראלים. הראויין לקרות בה:

אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת: ששה לשני קרואים וארבעה לאחד:

כנגד י' בטלנין שבבית הכנסת: פירש רש"י ז"ל להשכים ולהעריב וניזונין משל צבור:

בראשית נמי מאמר הוא: שאף שמים וארץ נבראו מעיקרן הלכך חשיב מאמר. וא"ת והא איכא פרשת עמלק דקרינן בפורים דאינה אלא תשעה פסוקים וכן במעמדות בראשית ויהי רקיע ויקוו המים שאינן אלא שמונה פסוקים י"ל דהתם שאני דסליק עניינא והיינו סדרו של יום ואינו בדין שיקראו במה שאינו סדר היום כדי להשלים י' פסוקים כדאמרי' לקמן המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים ואקשינן והא איכא עולותיכם ספו על זבחיכם ופרקינן שאני התם דסליק עניינא והכי איתא בירושלמי:

ראשון שקרא ד' משובח: כיון שאין פוחתים מעשרה פסוקים בבהכ"נ ודאי שאחד מן הקוראין קורא ד' וקאמר רבא דכל אחד מן הקוראין שקרא ד' איכא למימר דשפיר עבד:

הקופות: שהיו תורמין בכל שנה ושנה מן השופרות שהיו נותנין בהן מחצית השקל לקרבנות צבור:

מלמד: שמסדיר פניהם כלפי מערב א"ר נתן מכאן שאמצעי משובח סבר לה כמ"ד התם במנחות (דף צח ב) דנרות צפון ודרום היו עומדין ואמצעי הוי נר מערבי לפי שפונה כלפי קודש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות פונין כולן לצד נר מערבי והיינו דכתיב אל מול פני המנורה יאירו ונמצא שאמצעי משובח:

שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבהכ"נ: פירש רבינו משולם ברבי קלונימוס ז"ל יחיד קורא אותן שאין ש"צ קורא עמו ור"ת הקשה מאי איריא הני כל קריאות שבתורה כך הם שהיחיד קורא ואין ש"צ מסייע כדתנן קראוה שנים יצאו ואמר עלה מה שאין כן בתורה ומה שנהגו עכשיו שש"צ קורא בקול רם אפשר שהנהיגו כן כדי שלא לבייש מי שאינו בקי לקרות בדקדוק הקריאה כמו שאמרו במסכת בכורים [פ"ג מ"ג] נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין את הכל אלא כמו שפרש"י ז"ל עיקר שאדם אחד קורא אותן פסוקים כולן ואין מפסיקין בהן ויהבינן טעמא בפרק הקומץ (דף ל א) משום דאשתני משאר תורה אי למ"ד יהושע כתבן אי למאן דאמר דעד שמונה פסוקים היה משה אומר ומוציא בפיו מה שהקב"ה היה אומר לו ואח"כ היה כותב ומתחילת אותם שמונה

דף יב עמוד ב

פסוקים עד סוף התורה לא היה משה מוציא מפיו כלום מתוך צערו אלא היה כותב וכיון דאשתנו משאר תורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עבדינן בהו היכרא שלא יקראם אלא אדם אחד והרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלשה עשר מהלכות תפלה שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרותן בבהכ"נ בפחות מעשרה והראב"ד ז"ל כתב עליו מה שכתב זרות הוא מאוד והצבור היכן הלכו:

הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה [כו'] גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין: שיאמרו יוצאין שאין מברכין בתורה לאחריה והם אינם יודעים שעתיד אחר לקרוא אחריו ונכנסים יאמרו שאין ברכה בתורה לפניה והם אינן יודעין שכבר קרא אחר לפניו ובירך:

מתני' בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם: פרש"י ז"ל שלא להטריח את הצבור דראשי חדשים אין בהם אסור מלאכה ומועד נמי מלאכת האבד מותרת בו:

זה הכלל כל שיש בו מוסף: לקמן מפרש דסימנא בעלמא הוא:

אין פוחתין אבל מוסיפין עליהן: ומדברי רש"י ז"ל נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהן דליכא למיחש משום בטול מלאכה אבל אחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן אשבת בלחוד קאי אבל בשאר לא כדי שלא להשוותם לשבת שהוא עדיף מיניהו ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומא דעדיף מיניה ויתיר ממנינא:

הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה: הא דמהדר ותני הכי במתני' גבי ר"ח ומועד והדר תני גבי שבת ויום טוב ויוה"כ היינו משום דס"ד אמינא דכי סגי בברכת פותח וחותם הנ"מ היכי דלא הוו אלא שלשה קורים אבל היכא דנפישי בעינן שיהו כולן מברכין לפניה ולאחריה קא משמע לן דלא:

גמ' פרשת ר"ח כיצד קורין אותה: כיצד נחלק אותה בין ד' קורין:

ליקרו תרי תלתא [תלתא] פשו [להו] תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים: שלא יאמרו היוצאים העתיד לקרות ישלים הפרשה ולא יקרא אלא שני פסוקים שאם לא בשביל כך למה לא סיים זה הפרשה:

ואין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים: גזירה משום הנכנסין שיהיו סבורין שזה התחיל לקרות בתחלת הפרשה:

ליקרו תרי מהך ותלתא מהך פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין: הוא הדין דהוה מצי למימר דלא סגי בב' פסוקים שהרי הרביעי לא יוכל לקרות אלא שני פסוקים לבדם אלא משום פרכיה דלעיל פריך הכי ועוד דכיון דשלישי גופיה קשיא ליה סגיא ליה בהאי וכי תימא יתחילו לקרוא למעלה מפרשת צו או למטה מובראשי חדשיכם לאו קושיא היא שאין לנו לקרות אלא בסדרו של יום ופרשת צו סדרו של יום הוא שהרי מקריבין תמידין בראשי חדשים ושבת נמי פעמים שהוא בא בר"ח ולפיכך ראויות פרשיות הללו לראשי חדשים מה שאין כן מה שלמעלה ולמטה מהם:

ושמואל אמר פוסק: בגמרא שיילינן מ"ט לא אמר דולג ומשני גזירה משום הנכנסין והיוצאין כלומר דאי שני דולג איכא למיחש ליוצאין בין שני לשלישי שיאמרו שהשלישי לא יקרא אלא שני פסוקים ואע"ג דרב גופיה חייש לנכנסין ויוצאין כדמוכח בגמרא הכא בהכי פליג עליה דשמואל דסבירא ליה לרב דכיון דלא אפשר מוטב לדלג ולא נפסוק פסוקא דלא פסקיה משה ושמואל סבירא ליה דפוסק עדיף:

הלכתא מאי א"ל דולג והלכתא אמצעי דולג: הרב אלפסי ז"ל והגאונים פירשו בפרשת ר"ח ואמצעי היינו שני והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן מה הועילו בתקנתן והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר הראשון לא קרא אלא ב' פסוקים ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה דולג יקראו השנים בפרשת צו והשלישי יקרא וביום השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם דמאי איכא משום דאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים והא ההיא אינה אלא משום הנכנסין וכיון דאפילו בדלוג אכתי איכא לההיא חששא גופה למה ידלוג נקריה כדרכו ולא נחוש לנכנסין כיון דלא איפשר לפיכך פי' הוא ז"ל דפלוגתא דרב ושמואל אמעמדות קאי דתנן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע כדאיתא בגמ' דהתם ליכא אלא תמניא פסוקי הלכך לא אפשר אלא בדולג או פוסק וכמו שכתבתי בחדושי אבל בר"ח קורא כדרכו ומנהגינו אינו כן שהרי אנו נוהגין בראשי חדשים שהשני דולג והרשב"א ז"ל תירץ להעמיד המנהג דמשום הכי פסקי' דדולג בראשי חדשים ולא אמרינן שיקראו כדרכן וכדכתיבנא משום [דכי אמרינן] דאמצעי דולג דהיינו שני ליכא למיחש אלא בחד נכנסים דהיינו אותן שיכנסו בתחילת קריאת השני ואילו היו קורין כדרכן ויקרא השלישי פרשת וביום השבת דהוו תרי פסוקי ופסוק אחד מובראשי חדשיכם איכא למיחש לתרי גווני נכנסין חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות אותו פסוק של ובראשי חדשיכם שהוא סבור שמשם התחיל לקרות שאם לא כן למה לא סיים בסוף פרשת וביום השבת ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחילת קריאת הרביעי דכד חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד הלכך דולג עדיף ולי אין צורך לכך אלא רבנן גזור דלעולם אין מתחילין בפרשה ואין מסיימין בפרשה פחות מג' פסוקים והך תקנתא לא מעקרא לעולם הלכך אי אפשר שיקראו כדרכן בראשי חדשים דהיכי ליעבד כדאיתא בגמרא שאלו היו קורין כדרכן לא לנכנסין וליוצאין בלבד איכא למיחש אלא אפילו לעומדין שם מתחלה ועד סוף איכא למיחש לחורבה שיהיו סבורין לומר שמותר להתחיל בפרשה בפחות מג' פסוקים וירגילו לעשות כן כשיזדמן להן ואיכא משום הנכנסין או אם ישייר בפרשה בפחות מג' פסוקים ורגילות לעשות כן בכל השנה ואיכא משום היוצאין ולפיכך לא רצו חכמים לעקור אחת משתי תקנות אלו לעולם אפילו אי לא אפשר שמא תאמר והא אכתי כי אמרינן נמי דולג איכא למיחש שהעומדים שם יהיו סבורים שמותר לדלג בעלמא ויבואו לעשות כן בפסוק שלישי שבפרשה ואיכא משום הנכנסין הא לא קשיא שאין הדילוג מצוי ולמה יבואו לדלג אדרבה מי שהוא בבהכ"נ מתחילה ועד סוף שואל למה הוא דולג כיון דאיכא פסוקי טובא ומפרשי ליה שלפי שאין מתחילין ואין משיירין בפרשה עושים כן ומתוך כך לא יבואו לדלוג בעלמא בכיוצא בזה כדי לא יחשבו הנכנסין שהתחילו בפרשה בפחות מג' פסוקים ועוד שאין הדלוג מצוי ואינו נעשה אלא מדוחק וליכא למיחש ביה אבל אם היו קורין כדרכן העומדים בבהכ"נ אין רואין שינוי כלל ואינן סבורים דהכא שאני משום דלא אפשר אלא סוברין כדרכן הן קורין שמותר להתחיל ולסיים בפרשה פחות מג' פסוקים ומפני טעם זה שכתבתי אמרו סתם אמצעי דולג על השני ולא הוצרכו לפרש משום דמדינא הוה לן למימר אחרון דולג לפי שאין ראוי לדלוג אלא בשעת הצורך והיינו אחרון שאין הפסוקים מספיקין לו אבל הראשונים שהפסוקים מספיקין להם למה ידלגו ואפילו הכי לא אמרינן דאחרון דולג משום דאי הכי עבדינן משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים וכיון דמש"ה הוא ממילא נמי משמע דכשאמרו אמצעי דולג על השני משמע ולא על השלישי דאי עבדינן הכי עבדינן נמי אין משיירין פחות מג' פסוקים וכיון שכן למה נקדים לומר לג' שידלוג ידלוג אחרון הלכך ממילא משמע כשאמרו אמצעי דולג שעל השני אמרו:

בתשעה באב ובתענית צבור קורין שלשה זה הכלל כל יום שיש בו בטול מלאכה לעם: שהיום מותר במלאכה והעם מתבטלין באחורן בבהכ"נ:

כגון תענית ציבור וט' באב: רוב תענית ציבור מותר במלאכה חוץ משל

דף יג עמוד א

גשמים בתעניות אמצעיות ואחרונות השנויות בפ"ק דתעניות ט' באב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו:

כגון ראשי חדשים וחולו של מועד: דרכן היה שלא לעשות מלאכה בר"ח ומסמיכין הדבר למקרא שכתוב אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא וגבי ר"ח הוא דקאמר הכי כדכתיב מחר חודש מדקאמר ביום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא חוש"מ נמי אין עושין מלאכה אלא בדבר האבד:

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע: כשמרבה בתחנונים על עסקי צבור ובצבור דהויא ליה כסופא אם אינו נענה:

חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי: שמטין על צדיהן כדי שלא יראו כנופלין על על פניהם:

זה הכלל וכו': גרסינן בגמרא [דף כג א] ת"ר ביו"ט מאחרין לבא וממהרין לצאת כלומר מאחרין לבא בבהכ"נ מפני שטרודין בצרכי היום שהרי מותר במלאכת אוכל נפש:

וממהרין לצאת: משום עונג יום טוב.

בשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת: פי' ממהרין לבא שהרי אסור בעשיית מלאכ' וממהרין לצאת משום עונג שבת:

ביוה"כ ממהרין לבא ומאחרין לצאת: פי' ממהרין לבא שהרי אסור בעשיית מלאכה ומאחרין לצאת משום דנפיש סדורא דיומא שהיו רגילין לומר סדר עבודת היום כמו שאנו עושין וכדאמרינן ביומא פרק הוציאו לו (דף נו ב) ההוא דנחית קמיה דרבא אמר וכו' יצא והניחו על כן שני שבהיכל כו' אמרו ליה שבקת רבנן וכו' ומרבין ג"כ בדברי שבח ותפלה מפני שהוא יום מחילה וכפרה:

הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפי' קטן: פי' עולין להשלים קאמר ולא שיהו כולם קטנים ולא נשים דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי. ולפום עיקר דינא נמי שאינו מברך אלא הפותח והחותם אשה וקטן אין קורין ראשון ולא אחרון משום ברכה לפי שא"א לקורין האחרים שיצאו בברכתם ומיהו השתא דתקון רבנן שיברכו כולם אשה וקטן קורין אפי' ראשון ואחרון וכיון דקורין ודאי מברכין מידי דהוה אקטן דמפטיר בנביא ומברך ברכת הפטרה:

איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה למנין רב הונא ורב ירמיה בר אבא חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה: מפרשינן טעמייהו בגמרא מאן דאמר עולה דהא קא קרי ומ"ד אינו עולה כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו מפטיר קורא בתורה תחלה מפני כבוד התורה להראות שהיא עיקר וכיון שהוא צריך לקרות בתורה מפני שרוצה לקרות בנביאים אין ראוי שתעלה קריאתו בתורה למניין שבעה ובעיין לא אפשיטא אבל הרב אלפסי ז"ל כתב והלכתא עולה דהא אמרינן בפרק בני העיר (דף ל א) ר"ח אדר שחל בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד קורא מכי תשא עד ועשית פירוש שאם יקראו ששה מואתה תצוה עד כי תשא יחשבו השומעין שסדר היום הוא שמשלים שם בכל שנה ושנה ואין כאן סימן לפרשת שקלים אלא מיהו חזינא לרב נטרונאי גאון ז"ל דאמר משמיה דרבנן סבוראי וכו' וכמו שכתוב בהלכות וראיית הרב אלפסי אינה ברורה דהא אפשר לדחותה דבר ממפטיר הוא דקאמר ויש מי שכתב דליכא למימר דמספקא לנקוט לחומרא לומר שאינו עולה דהא חומרא דאתי לידי קולא הוא דהא בכולי יומי לבד משבת אין פוחתין ואין מוסיפין בקורין וזה ע"פ הפי' שכתבתי למעלה ואי דינא היא דעולה ואמרי' דאינו עולה נמצא שמוסיפין שלא כדין ומש"ה עדיף לאפוקי נפשיה מספקא למפסק בקדישא ובכה"ג ליכא ספיקא דאינו עולה כמו שכתב רב נטרונאי ז"ל ואין צורך לכל זה דכיון דספיקא דרבנן היא נקיטינן לקולא:

וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו נימא דאינו עולה יכול מפטיר לסיים את הפרשה שלא תאמר כיון שאינו עולה צריכין השבעה לסיים כל הפרשה והמפטיר יחזור ויכפול קצת ממה שקרא שאם לא יקראו השבעה כל הפרשה נמצא שהוא כאלו לא קרא אלא מחצית הפרשה שהרי המפטיר קריאתו אינו עולה דליתא דמכל מקום הרי נקראת הפרשה על ידי כולן והביא ראיה לזה מן הגמרא ומה שאין אנו נוהגין כן היינו מפני שאנו מפסיקין בקדיש בין קריאת השבעה לקריאת המפטיר ואינו בדין שיפסיקו בקדיש באמצע הסדר ומ"מ נפקא מינה לשבת ור"ח שמוציאין שני ספרי תורה שהשבעה קורין בפרשת היום והמפטיר יכול לקרות פרשת החדש ואפילו למאן דאמר אינו עולה והראיה שהביא ז"ל אינה ברורה בעיני וכמו שכתבתי בחדושי אבל מכל מקום הדין דין אמת משום דנקטינן דעולה למנין שבעה וכדכתיבנא:

תניא המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקין כנגד ז' שקראו בתורה: פירוש כנגד ז' שמברכין וקורין בתורה והיינו שבעה וחיובייהו בכ"א פסוקים לפי שאין אחד קורא פחות מג' פסוקים:

ואי סליק עניינא: שנגמר ענין הפרשה:

ואי איכא תורגמן אפילו לא קרא אלא עשרה פסוקים שפיר דמי: משום דבהדי תרגום הוו עשרין ופסוק אחרון שחוזר וכופל אשורית קרי עשרים ואחד (אבל במקום שיש תורגמן פוסק כל שקרא עשרה):

ירושלמי משה תקן להם לישראל וכו' שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל: וקרא יתירא הוא הוא דהא לעיל מיניה כתיב כולהו מועדות ולהכי דריש ליה:

עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה שלשה בשני ובחמישי ובמנחה בשבת: אמרינן בפרק מרובה (דף פב א) דנביאין שביניהן תקנו להן לישראל כך במדבר ודרשינן הכי מדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים אלא דאינהו לא תקון אלא חד קורא בלחוד ואתא עזרא ותקון תלתא:

מתני' אין פורסין על שמע: פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה כלומר שהוא אומר מחצית הברכות כדאמרינן [שקלים רפ"ג] בפרוס הפסח דהיינו ט"ו יום שהם מחצית משלשים שהתחילה חובתו של פסח לענין [פסחים דף ו א] מפרש ויוצא בשיירא ואמרינן נמי [שם] שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום והכא נמי תנן פורסין מפני שהוא אומר קצת מברכת קריאת שמע דהיינו ברכה ראשונה בלבד ולאחר שסיים אותה ברכה מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה והא דאיפסיק להו בתרתי אין פורסין על שמע

דף יג עמוד ב

ואין עוברין לפני התיבה משום דאמרינן בירושלמי אין פורסין על שמע בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם גומר עד כאן. ולהכי פסיק להו בתרתי לאשמועינן שאע"פ שאמרו ברכה ראשונה בעשרה והלכו מקצתן אין עוברין לפני התיבה דהיינו להתפלל תפלה מעומד בפחות מעשרה ולא תימא אינו אלא גמר וכיון שהתחילו בעשרה גומרין קמ"ל דלא וכן הוא בירושלמי אמרו שם מכיון דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה מי לא תנינן אין עוברין לפני התיבה ומשני לכן צריכה להדא דתנינן אין פורסין על שמע פחות מעשרה התחילו והלכו מקצתם גומר אין עוברין לפני התיבה וכו' התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומר ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע אע"פ שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה ואפי' קרא הוא עצמו את שמע אפ"ה יכול לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה וכן כתוב במס' סופרים ובמקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין קדיש בין ברכו ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו אבל ר"ת ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהיו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו והביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים ואין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותן בז' ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי"א בששי שברכו ששי הוא ע"כ. ופירש הוא ז"ל הני שבעה וששה שלא שמעו קדיש וברכו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו ומיהו אם נפרש כדברי רבינו תם ז"ל יקשה מה שאמרו שם אפילו יחיד בתוך תשעה או עשרה שחזר ואמר בפני אלו קדיש או ברכו וענו אלו אחריו קדיש או ברכו יצא כמו שכתבנו למעלה ועל זה היה נראה למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל דאפי' אין בין כולם אלא שבעה או ששה בלבד פורסין על שמע לדברי מסכת סופרים וחולק על תלמוד שלנו בזה וכמו שהתחיל אינו אומר קדיש וברכו בפחות מעשרה דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כולם אלא שבעה או ששה ועוד הביא בספר הישר אגדה אין אומרים ברכו אא"כ יש שם חמשה בני אדם שלא שמעו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו כל זה לפי שיטת רש"י ז"ל דאין פורסין על שמע:

אבל הגאונים ז"ל פירשו דאין פורסין על שמע אין מתחילין והכי קאמר אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה מה שאין כן בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיוצא בהן שהיחיד אומרם וחבירו יחידי שומען גם כן ויוצא בין בעונה אמן בין בלא עונה אמן דהא קי"ל דשומע כעונה חוץ מברכת הנהנין דמי שנהנה ראוי שיברך כל אחד אבל היכא דמברך גופיה מיחייב ואיכא קביעותא דדמו כולהו כחד גופא ולבד מברכת המזון דאחמירו בה רבנן מפני שהיא באה על הנאה שנהנה ולפיכך החמירו שיברך אותה כל אחד לעצמו ואסמכו למילתייהו מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך אא"כ איכא זימון של שלשה בינייהו דחשיבי צירוף ואיכא שבח וקלוס יותר כשמצטרפין ואסמכו למילתייהו מדכתיב גדלו לה' אתי ולפי שברכת המזון לאחריה מן התורה חשיבא משלפניה ומשום הכי בלפניה סגי בלי קביעות [זימון] ובלאחריה בעינן קביעות וחבורת זימון ואף כאן ראו חכמים בברכות ק"ש שלא יהא אחד מברך ואחד יוצא אלא בצירוף עשרה מפני דבר שבקדושה שבהם דהיינו בשפה ברורה וכו' ואף בברכות ק"ש דערבית אין פורסין בה בפחות מעשרה להוציא אחר ידי חובתו ואע"ג דלית בה קדושה ולא פלוג רבנן בתקנתייהו ומיהו משמע דכי היכי דאמרינן התם בברכות לענין ברהמ"ז שאם היה אחד מהן סופר ואחד בור דסופר מברך ובור יוצא ה"נ אמרינן בברכות ק"ש בר מדבר שבקדושה דאית בהו [שכל אחד צריך לענות] ותמהני על פי' זה דאי הכי משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה ש"צ מוציא את הבקי ידי חובתו ואלו בסוף ר"ה משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה אין ש"צ מוציא הבקיאים ידי חובתן:

ושמעי' ממתני' שאין היחיד אומר קדושה של יוצר אבל סדר קדושה של ובא לציון אומר דהא קראי בעלמא הוא דקא מסדר:

ואין נושאין את כפיהם פחות מי': דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דההוא יליף מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת דאתיא תוך תוך דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן:

ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא בפחות מעשרה: דתקנתא דרבנן הוא ולא תקון אלא בצבור:

ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה: דרכן היה בשובן מבית הקברות לעשות מעמד ומושב לאבלים ואין עושין בפחות מעשרה ובגמרא מפרש טעמייהו בהדי אידך דמתני':

והקרקעות תשעה וכהן: מקדיש קרקע לבדק הבית ובא לפדותו בעינן שיהיו עשרה בני אדם בשומתו ואחד מהן כהן ובגמ' יליף והיינו בקרקע דלאו שדה אחוזה דאלו בשדה אחוזה כבר פי' הכתוב פדיונו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:

ואדם כיוצא בהן: מפרשינן ליה בגמ' באומר דמי עלי דאלו באומר ערכי עלי הרי ערכו מפורש וקצוב בתורה אלא באומר דמי עלי שחייב לתת כדי דמיו להקדש ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד אתקש לקרקע ומיהו עבד גופיה אמרי' בירושלמי דלא שמינן ליה בעשרה משום דאוושא מילתא ושמא ישמעו ויברחו ואע"ג דמדאורייתא בעינן עשרה מדאורייתא נמי [בדיעבד] בכל דהו סגי כשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל כדאיתא התם בערכין [דף כט א] כיון דדיעבד הוי פדוי בכל ענין עבוד רבנן [תקנתא] להקדש כדי שלא יפסיד הכל:

גמ' מנא הני מילי וכו': וכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. ילפינן האי ונקדשתי בתוך מדכתיב הבדלו מתוך העדה והתם הוו עשרה שהרי מרגלים היו שנים עשר איש [איש] למטה טול מהם יהושע וכלב נשתיירו עשרה וגמרי' תוך תוך מה להלן עשרה אף כאן עשרה הכי איתא בגמרא והאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ולאין נושאין את כפיהם מטעמא דכתיבנא במתניתין ולא אצטריכו בגמרא לפרושי:

ואין עושין מעמד ומושב: משום דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא למימר עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו:

ברכת חתנים בי' וחתנים מן המנין: היינו שבע ברכות כמו שהן מסודרות בפ"ק דכתובות (דף ח א):

ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין: לפי שיש בה דברים כלפי אבלים ואינו בדין שיהו אבלים מן המנין ובפרק קמא דכתובות [שם ע"ב] איתא להא דרבי יצחק ופרישנא לה בברכת רחבה כדאיתא התם:

ירושלמי אין פורסין על שמע בפחות מעשרה התחילו בי' והלכו להן מקצתן גומר מסתברא דדוקא בנשתיירו רובן וכבר פירשתי זה למעלה:

מתני' הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד: דרכן היה שהתורגמן היה מתרגם כל פסוק ופסוק כדי שיבינוהו לפי שכולן היו בקיאין בלשון תרגום וקאמר שלא ימתין המתרגם עד שיקרא שנים או שלשה פסוקים אלא כל אחד ואחד מתרגם בפני עצמו קודם שיקרא האחר לפי שהתורה צריך שיבינוה יפה:

ובנביא שלשה: רשאין רשאין לקרות שלשה פסוקים ולתרגם אותן ביחד:

דף יד עמוד א

ואם היו שלשתן שלש פרשיות. לאו דוקא ג' פרשיות אלא ג' ענינים חלוקים:

קורין אחד אחד: שמתרגם כל אחד בפני עצמו עד שלא יקרא חבירו דכיון דענינים חלוקין הם אינו רשאי לערבן:

מדלגין בנביא: שהמפטיר בנביא אינו חייב לקרות כסדר הכתוב בו אלא רשאי לדלג בו מפרשה לפרשה:

ועד כמה מדלג: כלומר בנביא:

בכדי שלא יפסיק התורגמן: קודם שיגלול ויגיע לאותה פרשה שרוצה לקרות:

גמ' הני שלשה כנגד מי וכו' ואם היו של ג' פרשיות קורין אחד אחד: כלומר ומתרגם כל אחד עד שלא יקרא חבירו:

כגון אחרי מות ואך בעשור: דכלהו משתעי בקרבן יוה"כ וקורא אותן כהן גדול כדאיתא ביומא (דף סח ב):

ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו: דה"ל למפרע ואין קורין למפרע:

גרסי' בפרק בא לו כהן גדול: במסכת יומא (דף סח ב) גבי קריאת כ"ג שקורא בתורה ביוה"כ פרשת אחרי מות וגולל ס"ת ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי בפניכם כתוב כאן לפי שצריך לקרות על פה כדמפרש ואזיל [דף ע א] אומר כן שלא יראה ס"ת חסר:

ובעשור שבחומש הפקודים: פרשת בעשור לחדש הכתובה בספר במדבר סיני:

אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור: שיהיו צריכין להמתין עד שיגלל:

משום פגמו של ראשון: שיהא נראה שהוא פסול:

כגון ר"ח טבת שחל להיות בשבת: שמוציאין שלש תורות באחת קורין בסדר היום ובאחת בר"ח ובאחת בחנוכה:

ירושל' רבי שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חמא בר נש דקאי ומתרגם סמוך לעמודא: סמוך על עמוד בעוד שמתרגם:

כך אנו צריכין לנהוג בה באימה: ומשום הכי אסור לסמוך בשעה שמתרגם שעומד בגסות:

חמא חזנא קאי ומתרגם ולא הוה בר נש קאי ומתרגם: (ודעתו) שהחזן עצמו היה מתרגם:

כשם שניתנה תורה על ידי סרסור: כדמפרש ואזיל:

על ר' יהודה בן פזי ועבדיה שאלה: אומרה בדרך שאלה ותשובה ופשיט לה מדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא שהקב"ה היה אומר למשה ומשה מתרגם ומפרש לעם:

חמא חד ספר מושיט תרגומא מגו ספרא: שהיה התרגום כתוב בספר והיה המתרגם קורא התרגום באותו ספר:

אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה ושנאמרו בכתב בכתב: התם בפרק הניזקין [דף ס א] ילפינן לה מדכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת (כל) ישראל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב ודכוותיה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה אלא כל אחד באותו ענין שנאמרו וניתנו וטעמא דמילתא משום דדברים שבכתב איכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב כגון חסרות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרת להו על פה בצרי להו וכן דברים שבעל פה הם פירוש לדברים שבכתב וכשאין נאמרים אלא בעל פה א"א לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה ואלו היה נכתב איפשר שיסתפק בו שלא יבין הלשון ומיהו ה"מ לדידהו אבל האידנא שרי למכתב תורה שבעל פה מפני שהשכחה מצויה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך:

תוספתא בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו ז' פעמים: פי' בשאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה בפחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הלכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה אינו צריך לישב דהא איכא היכירא:

קטן מתרגם על ידי גדול: שהגדול קורא וקטן מתרגם אבל אינו כבוד לצבור שהגדול יתרגם על ידי קטן שהקטן יקרא והגדול מתרגם:

שנא' ואהרן אחיך יהיה נביאך: ומתרגמינן יהיה מתורגמנך והוא קטן לגבי משה:

ראש הכנסת: מנהיג הצבור בבהכ"נ:

או חזן הכנסת: ש"צ:

לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו: דרכן היה שהחזן הכנסת היה מודיע לצבור מי יקרא היום וש"צ נותן רשות לקוראים ומש"ה הם עצמם לא יקראו אלא ברשות אחרים שאין ראוי לאדם שיטול חלק לעצמו:

חזן הכנסת העומד לקרוא אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא: מפני מראית העין שלא יראה כאלו אין כאן ש"צ:

פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש: מקום שמניחין בו התיבה בבהכ"נ דהיינו הארון שהספרי תורה נתונים בתוכו נקרא מקום הקדש והעם יושבין ופניהם כנגדו והזקנים דהיינו חכמים יושבין כנגד העם ונראין העם כיושבין לפניהם ונמצא אחוריהם של זקנים כלפי הקדש ופניהם של זקנים כלפי העם:

וכשמניחין את התיבה: כשמוציאין את התיבה ומניחין אותו ברחוב פניהם של זקנים שהם יושבין שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ונמצא כל העם פניהם כלפי הקדש:

שנאמר ותקהל העדה אל פני אהל מועד: ומשה מדבר עמהם [משם] ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקדש:

גרסי' בפ' הניזקין (דף נט ב) וכו' לפתוח ראשון: בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה ידבר ראשון ולברך ראשון בסעודה:

וליטול מנה יפה ראשון: בכל שעה שבא כהן גדול להקריב

דף יד עמוד ב

מקריב ובשעת חלוקה נוטל החצי דהכי קי"ל מדכתיב (ויקרא כד) והיתה לאהרן ולבניו חציה לאהרן [שהוא כ"ג] וחציה לבניו וכן לדורות ואותה חציה שיטול הרשות בידו לברור מה שירצה וליטול היפה ורש"י ז"ל פירש אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שחלקו בשוה יאמר לו ברור וטול איזה מהם שתרצה ואע"ג דקרא דוקדשתו גבי כהן גדול כתיב מיניה ילפינן דכהן הדיוט נמי ראוי שיהא מקודש מישראל:

נקיטינן אין שם כהן נתפרדה חבילה: כתב רש"י ז"ל נפסק הקשר אבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי רבי יצחק בר' יהודה וכן סדר רב עמרם אבל לתלמיד מורי רבי יצחק שמעתי משמו בע"א שאין סדר להקדים לוי וישראל ומי שירצה יקדים עד כאן ולהאי פירושא בתרא איכא למידק מדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה [דף כה ב] מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי ואם איתא דכי אין שם כהן לוי יכול לקרות היאך ידע שהוא כהן מפני שקרא אחריו לוי דילמא ישראל הוה תירצו בזה שאותו לוי היה חשוב יותר מן הראשון ואם לא היה הראשון כהן לא היה קורא אחריו ופשטא דמילתא לא משמע הכי לפיכך נראה שאין לוי קורא אחר ישראל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' תפלה ואף ראשון ג"כ איכא למימר דאינו קורא משום דאתי למימר דכהן הוא דזמנין דידעי ביה הנך דחזו ליה דלא ישראל הוא הלכך כי קרי קמא אמרינן כהן הוא:

אם אין שם לוי כהן קורא: שני פעמים:

כהן אחר כהן לא יקרא: משום פגם ראשון אוקמוה בפרק הנזקין בדמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא הלכך ליכא למיחש אלא לפסולו של ראשון שיאמרו שמפני שנמצא הראשון פסול שהוא בן גרושה או בן חלוצה ונמצאת קריאתו בטלה קרא זה השני אבל לפסול אחרון ליכא למיחש דאי שני פסול היכי קרי במקום לוי אבל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם ואפי' בדמוחזק לן באבוה דלוי הוא דאמרי' שמא איפסיל ראשון דנסיב אבוה ממזרת או נתינה ולפיכך העלו השני תחתיו או שמא זה השני פסול וקורא במקום ישראל והך חששא משום נכנסין ויוצאין היא שאין רואין אם ישלימו למנין הקורין וכן אין רואין אם קרא זה במקום שקרא זה:

אחריהם מי קורא: אחריהם דכהן ולוי מי קורא כלום תקנו שום סדר לישראל בשבתות מפני דרכי שלום:

הראויין למנות: דאמרינן [באלו קשרים] (דף קיד א) אי זהו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומר:

אין קורין בחומשין: יש שכותבין להן ה' חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהן היו במגילה וכס"ת שלנו ודוקא מפני כבוד הצבור הא מדינא קורין בהן: ואע"ג דאמרינן התם דס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פסקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה והכא לא מיחסר במילתיה ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קורין בהן שהרי אינן עשויין כתקון חכמים שאינן נגללין ולא נתפרין בגידין:

גרסי' בסוטה וכו': מפורש זו תרגום. דמפרש ליה לקרא:

ושום שכל: אלו הפסוקים נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק וקרי להו שום שכל שעל ידיהן אדם מבין חלוקי המקראות:

ויבינו במקרא: זה פסוק טעמים שע"י הטעמים הכתוב מובן יותר כדאמרי' בפ"ק דחגיגה [דף ו ב] נפקא מינה לפסוקי טעמים:

אלו המסורת: מה שנמסר במסורה:

וקשיא לן ההיא דברכות וכו' ורבוותא אחריני פריקו להאי קושיא וכו': והרב רבינו יונה תירץ דשאני רב ששת שהיה מתחיל לקרות בגירסתו קודם שנפתח ס"ת והיינו דאמרי' מהדר אפיה וגריס

דף טו עמוד א

וכיון שהתחיל במצות תורתו גומרה והוא הדין לכל אדם אבל אם לא התחיל בתורתו עד שנפתח ס"ת אע"פ שתורתו אומנותו אסור ואחרים תירצו דרב ששת סגי נהור היה ולא היה חייב בתורה שבכתב דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה והיינו דקאמר אנן בדידן ואינהו בדידהו:

מתני' המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה: מי שהפטיר בנביא או מי שהוא עתיד להפטיר בנביא כפי הפירושים שכתבתי למעלה הוא פורס על שמע ועובר לפני התיבה ומפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק"ש עד שעת תפילה נקט להו בתרתי וטעמא דמילתא מפרש בגמ' משום כבוד או משום אנצויי כלומר דמשום דמילתא דאפטורי בנביא לא חשבי ליה עלמא ליקרא משום דאיתא אפילו בקטן תקנו הכי רבנן לפיוסיה ולא ליתי לאנצויי בהדי אחרינא אי איהו מפטיר ואחרינא מצלי:

ואם היה קטן: המפטיר:

אביו או רבו עוברים על ידו: פורסים את שמע ועוברים לפני התיבה בשבילו:

קטן קורא בתורה: להשלים למנין ז' ולא שיהיו כלם קטנים ולא רובם כמו שכתבתי למעלה אלא על ידי צירוף קאמר דמצטרף לשבעה:

אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה: שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:

אינו נושא את כפיו: אם הוא כהן שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו ואם תאמר דהכא משמע דדוקא קטן הא גדול שהביא שתי שערות עובר לפני התיבה ונושא את כפיו ואלו בסוף פ' קמא דחולין (דף כד ב) תניא נתמלא זקנו ראוי לעשותו ש"צ ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו אלמא אפי' גדול עד שיתמלא את זקנו יש לומר דהתם מיירי לירד לפני התיבה בקבע ולישא את כפיו תדיר ולהכי בעינן עד שיתמלא זקנו אבל באקראי בעלמא בגדול בלחוד סגי ואם תאמר והא בפרק לולב הגזול (דף מב א) משמע דאפילו קטן פורס את כפיו דתניא התם גבי קטן יודע לפרוס את כפיו חולקים לו תרומה בבית הגרנות יש לומר דהתם לא שישא את כפיו בפני עצמו אלא עם אחיו הכהנים להתחנך בעלמא וכעין דאמרינן בערכין (דף יג ב) דקאמר התם ר' אליעזר בן יעקב שאין הקטנים עולין למנין המשוררים אלא בין רגלי הלוים היו עומדים וצוערי הלוים היו נקראין אבל רש"י ז"ל פירש שם בפרק לולב הגזול דלאו בקטן ממש מיירי התם אלא הכי קאמרינן קטן היודע לפרוס את כפיו כלומר שאין יודעים בו אם הגדיל עדיין אם לאו כיון שהוא נושא כפיו בידוע שהביא שתי שערות שאלמלא כן לא היה נושא את כפיו ומשום הכי מחלקין לו תרומה בבית הגרנות ולא מיחוור דכולה ההיא ברייתא דלולב הגזול בקטן ממש איירי:

פוחח: פרש"י ז"ל פוחח יחף והביא ראיה מתרגום ערום ויחף שהוא ערטילאי ופוחח. ולא נהירא מדקתני אבל אינו עובר לפני התיבה ואלו לקמן במתניתין תנן האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור משמע דהא אחר עובר אף על פי שהוא יחף אלא פירוש פוחח שבגדיו מקורעין ובשרו נראה בהרבה מקומות וכן פירש הרב אלפסי ז"ל בסמוך ומתרגם ערום ויחף פוחח ויחף וראוי לפרוס על שמע שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע וכן רשאי לתרגם דתרגום לא חשיבותא כולי האי שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו שאינו דרך כבוד לצבור:

מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע: לפי שלא נהנה מן המאורות:

גמ' גרסי' בחולין בפרק קמא תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי להיות ש"צ וכו': פירשתיה במשנתינו:

מתני' כהן שבידו מומין לא ישא את כפיו: מפני שמסתכלין בו:

איסטיס: דבר שצובעים בו צבע אדום:

מפני שהעם מסתכלין בו: ואיכא תרתי חדא שאין מתכוונין כראוי לברכה ועוד שאסור להסתכל בכהנים שנושאין כפיהם מפני שהשכינה שורה בין קשרי אצבעותיהם כדאיתא בחגיגה (דף טז א) ואף על פי כן אי אפשר לו לאדם להעמיד עצמו שלא לראות בהן כלל וכשידיו צבועות מתוך שאדם רואה בהן דבר חדוש מסתכל בהן ועובר:

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור: שדרך המינין להקפיד על צבועים ומשום הכי אמרינן אף בלבנים לא יעבור:

בסנדל איני עובר: שדרך המינין להקפיד בכך ומשום הכי אף יחף לא יעבור אי נמי כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בכך חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו מינות:

העושה תפלתו עגולה: תפלה של ראש:

סכנה ואין בה מצוה: סכנה משום דבמקום הנחתן מקום רפה ורך שבראש דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופף והעושה אותן עגולות סכנה שלא יזיקו לראש מפני דחקן:

ואין בה מצוה: דמרובעות בעינן:

נתנם על מצחו: לתפלה של ראש:

ועל פס ידו: לתפלה של יד:

הרי זה דרך מינות: דמשמע להו בין עיניך כפשטיה דהיינו מצח ועל ידך יד ממש ואין מאמינין בתורה שבעל פה

דף טו עמוד ב

ואנן דרשינן במנחות (דף לז א) בין עיניך היינו בגובה של ראש ועל ידך זה קבורת:

ציפה זהב ונתנה על האונקלי הרי זה דרך החיצונים: ציפה זהב דלא דרשו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך כלומר שתהא כתובה במאי שמותר בפיך דהיינו עור בהמה טהורה ושי"ן של תפילין הלכה למשה הלכך כתיבתן בעינן שתכתב במה שמותר בפיך:

ונתנה על בית אונקלי: היינו שנתן תפלה של יד על חלוקו מבחוץ שנגד הקבורת ממש לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב (דברים ו) לאות על ידך וכיון שהן לאות סבורים הן שראוי שיראו לכל ולא דרשו והיו לך לאות ולא לאחרים לאות:

הרי זה דרך החיצונים: קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי דהא לא עקר ג"ש דהא מניחה במקום הקבורת ומכאן דקדק הרשב"א דתפילין של ראש מותר לתת אותה על כובעו או על כסוי הראש דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם על גבי אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואלו תפילין שבראש אדרבה כתיב בהו וראו כל עמי הארץ וגו' כדאמרי' בעלמא [ברכות ו. מנחות לה ב] אלו תפילין שבראש והא דאמרי' [ערכין דף ג ב] מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין איפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת:

גמ' בהקניות: לנטישוא"ש בלע"ז:

עקומות: שנתעקמה ידו אחורנית:

עקושות: שאינו יכול לחלק אצבעותיו:

חיפני ובישני: כהן שהוא מאנשי חיפא ומאנשי בית שאן:

זלגן: עיניו זולגות דמעות:

דש בעירו: רגיל בעירו:

אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר: ששוב אין מסתכלין בו:

גרסי' בר"ה בפ' ראוהו ב"ד (דף כח ב) מניין לכהן שעלה לדוכן וכו' ת"ל לא תוסיפו על הדבר שכל שיש לו שיעור למעלה עובר משום בל תוסיף כשמוסיף עליו:

ואמרי' התם דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך: פי' דהתם מסקי' שהמוסיף על המצות שלא בזמנו כגון הישן בסוכה בח' לא עבר משום בל תוסיף אלא א"כ מתכוין לעבור דלעבור שלא בזמנו בעי כונה והכא היינו טעמא דעובר משום דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך הלכך בזמנו חשיב ולעבור בזמנו לא בעי כונה:

גרסי' בסוטה (דף לב א) מקרא בכורים כשמביא בכורים קורא הגדתי היום לה' אלהיך כדאיתא בסדר והיה כי תבא:

וחליצה: כשהיבמה חולצת קוראה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו':

ברכות וקללות: שצותה תורה לברך את ישראל בביאתן לארץ בהר גריזים ולומר קללות בהר עיבל:

כה תברכו בעמידה: דאיתקש לעבודה דכתיב (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו ויברכם וירד מעשות העולה וכתיב (דברים יח א) ושרת בשם ה' אי זהו שירות שהוא בשם הוי אומר זה נשיאות כפים ואיתקש לשירות דהיינו עבודה ועבודה קיימא לן דבעמידה כדכתיב לעמוד לשרת:

כה תברכו בנשיאות כפים: ילפינן לה התם נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים:

כה תברכו בשם המפורש: ילפינן לה התם מדכתיב ושמו את שמי שמי המיוחד לי:

יכול אף בגבולין: שיברכו בשם המפורש:

במקום ששמי שם: דכתיב (מלכים א ט) לשום (את) שמי שם עד עולם והיינו בבית המקדש:

כה תברכו פנים כנגד פנים: נפקא לן התם מדכתיב אמור להם:

נקטינן לשנים קורא כהנים: שליח צבור קורא להם קודם שיעמדו לברך:

אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שתכלה אמן מפי הצבור: אמן של ברכת הודאה:

ואין הכהנים רשאין להתחיל: בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא. דבור של קריאת כהנים ואחרים פירשו שמקרין היו הכהנים כדי שלא יטעו שהיה שליח צבור קורא לפניהם כל תיבה ותיבה כשראויין לאמרה:

ואין הכהנים רשאין להתחיל: אפילו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות וכל שכן באידך עד שיכלה דבור מפי הקורא:

ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת: כגון יאר ישא עד שיכלה אמן מפי הצבור:

ובמקדש על גבי ראשיהם: מפני כבוד שם המפורש שמזכירין:

חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ: מפני כבוד השם הכתוב בו:

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה: דוקא בשקראו אותו הא לאו הכי לא מחייב וכדמתרגמינן כד תימרון להון ובספרי אמרינן שצריך שיאמר להם חזן הכנסת שאו ידיכם קדש כה תברכו אמור להם ואע"ג דדרשינן ליה לשנים קורא כהנים ולא לאחד שנאמר (במדבר ו) אמור להם שמעת מינה תרתי והיינו כשהוא בחוץ אע"פ שקרא אותו אינו עובר וגרסי' בירושלמי ר"ש בן פזי כד הוה תשיש הוה קא אחורי עמודי רבי אלעזר נפיק לברא:

כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה: מהא משמע לכאורה דהא דאמרינן לעיל דשליח צבור

דף טז עמוד א

קורא לכהנים דבחלת עבודה קורא להם עד שלא יתחיל רצה דהא מאותה שעה צריכים לעלות אבל רש"י ז"ל כתב שהן עוקרין רגליהם מאליהם בעבודה ולאחר ברכת הודאה קורא אותן שליח צבור כהנים:

וכהן שנושא את כפיו מאי מברך: כלומר מקמי ברכת כהנים:

כד עקר כרעיה למיסק אומר: כלומר מקמי הך ברכה דאמרה דהא הכא ברכה הסמוכה היא לברכת כהנים ואיהו עקר כרעיה בעבודה:

וכתב רש"י ז"ל יש ללמוד מכאן שסדר נשיאות כפים כך היא עוקר רגליו ממקומו בעבודה ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון שתהא ברכה זו וכו' כדלעיל ומאריך בה עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור ושליח צבור קורא כהנים אם שנים הם ואם יחיד הוא אינו קוראו והוא מחזיר פניו מאליו כדאביי דאמר לעיל לאחד אין קורא כהנים וכשכלה הדבור מפי קורא מברך אקב"ו וכו' ואח"כ מתחילין בברכה וכשכלה אמן אחרון מפי הצבור הן מחזירין פניהם וכופפין קשריהן אם רוצין ושליח צבור מתחיל שים שלום והכהנים מתפללין רבש"ע עשינו מה שגזרת וכו' ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי ש"צ ועוקרין רגליהן והולכין להם:

ואינו מסביר להקב"ה: שמודים לפניו על ברכותיו להראות שהן נוחין להן:

ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' צבאיו ברכו ה' כל מעשיו: שלשה מקראות הן כנגד שלש ברכות:

שכור אסור בנשיאות כפים: מנ"ל וכו' אף כהן מברך אסור ביין בשעה שמברך ושיעורו במהלך רכוב שלשה מילין כדאיתא בעירובין (דף סד ב) ומהלך ברגליו דרך מיל כדאמרינן דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין והיינו למאן דשתי רביעית בלחוד אבל למאן דשתי יותר מרביעית לא ושיעוריה לכל חד וחד לפי מה שירגיש עצמו שיפיג את יינו:

אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן: לדוכן שמא יפסק רצועה מסנדלו ואתי לאיטרוד ואינך פרסי ידיהו ואתי למיחש בתריה שמא בן גרושה ובן חלוצה הוא והכי איתא בפרק ואלו נאמרין (דף מ א):

מתני' האומר יברכוך טובים ה"ז דרך מינות: באותו זמן היו שם מינין מאמינין בב' רשויות אחד מטיב ואחד מריע והאומר יברכוך טובים כלומר אותם שאתה מטיב להם הרי זה דרך המינות שנראה מדבריו שאינו אלוה אלא להם:

על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו: על כל אחד משלשתן ומפרש בגמ' דמש"ה משתקין אותו כשאמר על קן צפור יגיעו רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית כלומר שיחוס הקב"ה על זה ולא על זה שהרי אין אדם חייב בשלוח הקן אלא בעוף טהור וטעמא אחרינא נמי אמרינן בגמ' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים והם אינן אלא גזרות כלומר שאינו רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתן ואכילתן אלא גזירות כלומר שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן:

ועל טוב יזכר שמך: משמע נמי על הטובה אין על הרעה לא ותנן [ברכות נד א] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה:

מודים מודים משתקין אותו: משום דמחזי כשתי רשויות:

המכנה בעריות: שמתרגם ערות אביך ערות אמך קלון אביך וקלון אמך ומראה שכוונתו שלא יספר אדם בקלונם:

משתיקין אותו: מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה:

האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך לא תתן לאעברא בארמיותא: שמפרש הכתוב בישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן לעבודת כוכבים משתקין אותו בנזיפה שגם זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומחייב כרת לבא על הנכרית:

מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם: מעשה ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא ולא מתרגם משום כבוד יעקב:

מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם: משום שבחיה דיהודה דאודי: מעשה עגל הראשון ומעשה עגל השני ילפינן בגמרא:

ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין: מפרש טעמא בגמ':

ואין מפטירין במרכבה רבי יהודה מתיר: וקיימא לן כרבי יהודה כדמוכח בפרק בני העיר:

רבי אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים: ולא קיימא לן כותיה:

גמ' ברכות וקללות נקראין ומתרגמין: ולא חיישינן דילמא עבדי מיראה כדשמעין להו:

אזהרות ועונשין שבתורה נקראין ומתרגמין: ולא חיישינן דילמא אתי למעבד מיראה ואיכא נסחא אחרינא דילמא פייגא דעתייהו דצבורא כלומר דילמא מיטריד דעתייהו:

מעשה אבשלום בנשי אביו נקרא ומתרגם: ולא חיישינן לפרסומי שכן היה ענשו של דוד כמו שכתוב ואני אעשה לעיני השמש הזאת:

מעשה פילגש בגבעה: ולא חיישינן לכבודם דבני

דף טז עמוד ב

בנימין:

אמר לו צא יהודע תועבותיה של אמך: בדקו ומצאו בו שמץ פסול ואע"ג דלית הלכתא כותיה מכל מקום אותו אדם לא היה לו להפטיר במקומו של רבי אליעזר עד שישאל את פיו במה יפטיר:

אל תתרגם אלא אחרון: ויהיו בני יעקב שנים עשר ומקרא זה נפסק בו פסק פרשה ולכך קוראו אחרון כאלו הוא פסוק בפני עצמו:

מעשה עגל שני נקרא ולא מתרגם: משום כבודו דאהרן כך פירש הרב אלפסי ז"ל ובגמ' משמע טעמא דמילתא שמא יטעו השומעים לומר ממש היה בעגל כיון שיצא מאליו:

ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמינן: טעמא מאי משום דכתיב בה ישא השם פניו אליך ובמקום אחר כתוב אשר לא ישא פנים מיהו פשטיה דקרא שפיר מתורץ משום דהכא בברכת כהנים לא כתיב ישא השם פניך אלא ישא השם פניו אליך ואפ"ה חיישינן דילמא אתי למטעי:

מעשה דוד ואמנון לא נקראים ולא מתרגמינן:

והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם: במתני':

הא דכתיב אמנון בן דוד: נקרא ולא מתרגם:

הא דכתיב אמנון סתמא: נקרא ומתרגם:

ישגלנה ישכבנה: שיותר מפורסם בנשים משגל ממשכב:

בשי"ן תיו שלך: שת:

והאי מאן דסנו שומעניה שרי לבזוי בגימ"ל ושי"ן: בן נכרית ושפחה ומיהו ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא דרבנן לא אלא כסהו כלילה וכדמוכח בפרק אלו מגלחין [דף יז א] וגרסי' בסנהדרין [דף נב א] כמאן קרינא הא דנא לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כמאן כי האי תנא גבי ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת שנוהגין בו מנהג וכו':

תוספתא הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד: כשקוראין אותו בצבור:

המתרגם פסוק אחד כצורתו הרי זה בדאי: דכתיב ויראו את אלהי ישראל ואם יתרגמנו כצורתו בדאי הוא כי לא יראני האדם וחי:

המוסיף עליו: וחזו ית מלאכיא דה' אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה:

הרי מחרף ומגדף: שמשוה כבוד עבד לכבוד רבו אלא יתרגמנו כמו שתרגם אונקלוס וחזו יקר אלהא דישראל:

תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי: המתורגמן לפחות או להוסיף על דברי החכם אלא אם כן הוא אביו או רבו של מתורגמן לפי שאין מקפידים עליו דאשכחן בדוד ייטב השם את שם שלמה משמך וברבו כתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכדאמרינן בעלמא [סנהדרין קה ב] בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו:

סליקו להו הקורא

וסליקא להו מסכת מגילה