חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר. פי', ר"ג לדברי ר' עקיבא (לעיל יבמות דף מ"ט) קאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין שאלו לדברי חכמים שאפילו בעל וקידש צרתה קדושיו קידושין כל שכן מאמר אחר מאמר והאי דדא איתמר בגמרא ארישא זו דברי רבי עקיבא משום דרבנן [גם] ברישא [בגט אחר גט] לא אמרי כותיה ואי נמי ר"ג גופי' לא סבר לה כותיה אלא איידי דאמר לרבנן אין גט אחר גט אמר לדברי ר' עקיבא אין מאמר אחר מאמר.
ויש מפרשין, לר"ג אפילו לדברי חכמים אין מאמר אחר מאמר דכיון דזיקה קיימת ומאמר דרבנן הוא לא תקינו רבנן שנים אבל חלץ או בעל שנפקעה זיקה לגמרי ואי מקדש קידושין דאורייתא נינהו בזה מודה ר' גמליאל דהוי קידושין אלא שר' עקיבא פוטר.
עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וחליצה. פי' צריכות שני גיטין שאסורות הן לו שמאמר של זו אוסרת זו וא"ת והרי אמרו (לעיל יבמות דף ל"ב) נתן גט למאמרו הותרה צרתה וכיון שכן יתן גט למאמרו של אחת ויהא מותר בשנית ואם תפרש הותרה צרתה לאחין אבל לו אף צרתה אסורה כמו שכתבנו בפ"ד אחין (שם) אכתי הא קתני סיפא בין שני יבמין ויבמה אחת שצריכה שני גיטין וחליצה והא קיימא לן הותרה אפילו היא ובין לדברי המפרש לאחין בין לדברי האומר אפילו נעצמו יתן אחד מהם גט למאמרו ויהא אחיו מותר בה והכי נמי קשיא הא דתניא בגמרא (דף כ"א) נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת.
ויש מפרשין צריכות שני גיטין אם בא להוציאן וכן נותן גט לשתיהן דברייתא ואם רצה לכנוס כונס אחת מהן וקשה לי מדמקשינן בגמרא (שם) מכדי קסבר ר"ג אין מאמר אחר מאמר ראשונה יבומי נמי תתיבם ולא אמרי' ר"ג אם בא להוציאן קאמר.
אלא שיש לומר, דהכא כיון דבכל מאמר נמי כך דינו שאם נתן גט למאמרו הותרה הכא תקנתא לא קתני דלמאי הוה לי' למתני הכי וכי איכא לאקשויי הכי לר"ג הוא דמהד ר בתר בטולי מאמר שני ואם כן הוה לי' לאשמועינן רבותא בראשונה דיבומי נמי תתיבם בלא גט למאמרו כלל.
וזה הפירוק מספיק לשתי הדעות שהזכרנו, אבל לדברי המחמיר [דהותרה רק לאחין] נראה לי שכשם שזיקת כל הבית נפסלת לאחין בגיטו של אחד מהם כך מאמרן נפסל בגיטו של אחד מהם דזיקה דכולה אגידא ומאמרות דכולהו אגידן כיון דתרווייהו עבוד מאמר הילכך אם כתב זה גט למאמרו אף מאמר אחיו נפסל בין ממנה בין מצרתה אלא שעדיין צריכה גט משני שאין מאמרו של זה נפקע בגיטו של זה לגמרי אבל מ"מ הוו לי' תרווייהו כבעלת הגט ולא הותרה אלא לאחין [שלא עשו מאמר] וכן אתה אומר ביבם אחד ושתי יבמות שכיון שנתן גט למאמרה של אחת אף מאמרה של שנית נפסל בגט זה דשליחותא דהדדי עבדן הילכך הויא לי' צרה נמי כבעלת גט והיא אסורה לבעל גיטה אבל אינו בדין שתאסור נרה דעלמא אפילו בבעל הגט כשם שאין בעלת הגט נאסרת באחין אלא הדין המחוור שנראה לי בעל הגט של מאמר אסור בבעלת גטו אבל הוא בצרה והיא באחין מותרין.
וחליצה. פי' לכל אחת מהן דקיימא לן (לעיל יבמות דף כ"ו) חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה אפילו כששתיהן פסולות והא דקתני וחליצה ולא קתני שני גיטין ושתי חליצות משום דפשיטא לי' לישנא דצריכות חליצה חליצה לכל אחת ואחת משמע והא דקתני שני גיטין לאפוקי מדר"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר פריש לה בהדיא דלא תימא צריכות אחליצה קאי.
ורש"י ז"ל כתב, וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה וכן נראה לי דברייתא מוכחא דקא מפרשי בה בהדיא וחליצה לאחת מהן ומיהו רבה בר רב הונא (לקמן יבמות דף נ"א) מתרץ למתניתין כדמתרץ לברייתא דהני רבנן סברי אין זיקה.
ואי קשיא אם כן היכא ס"ד לסיועה מסיפא איכא למימר קס"ד דתנא אחרינא הוא אי נמי קס"ד למימר שתי חליצות קתני רישא ומכל מקום למסקנא חליצה אחת קתני כפשטא דמתניתין וכדמפורש בברייתא.
ולמאי דס"ד גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה דשתי חליצות קאמר וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת משום דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ועל כל הצרות וכן הוא אליבא דהלכתא כדפרישית בפ"ד אחין.
ה"ג וכן בנוסחי דוקי: מאמר לזו וגט לזו צריכה גט וחליצה. ובודאי אליבא דהילכתא צריכות שתי חליצות אלא כיון דגט בבעלת הגט לא שייך בה קתני צריכה שהאחת צריכה גט ושתיהן חליצה אי נמי קסבר אינה צריכה לחזר כדפרשינן תדע מדלא מייתי בגמרא (דף נ"א) סיוע לשמואל ולרבה בר רב הונא אלא מסיפא ואי קשיא למאי דדחינן בגמרא אסיפא מאי צריכות צריכות דעלמא מאי שנא רישא דקתני צריכה ולא קתני צריכות דעלמא לא קשיא דסיפא כיון דשייכא חליצה בכל אחת קתני צריכות אבל רישא כיון דלא שייך גט אלא באחת לא מיתנו לה צריכות.
בין יבם אחד ושתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת. פירש"י ז"ל דהכי קתני הדין האמור למעלה בין ביבם אחד ושתי יב מות בין בשני יבמין ויבמה אחת חלץ ועשה מאמר וכו' איבם אחד ויבמה אחת קא מהדר ואע"ג דתניא לעיל הדר תניא הכא משום סיפא דבעי לאפלוגי בין ביאה לחליצה.
ולא ידענא ליה להאי פירושא דהא סיפא דקתני בין בתחילה בין באמצע וכו' ופלוגתא דר' נחמיה כולה בין ביבם אחד ויבמה אחת בין בשני יבמין היא מיהו ודאי אית לן לפרושי בין בין דקתני כדברי רש"י דעל השנוי למעלה הוא חוזר אבל חלץ ועשה מאמר וכו' הדר לכולהו בין ביבם אחד ויבמה אחת בין לשני יבמין והכי קתני חליצה בכולן אין אחרי' כלום בין בתחילה בין באמצע בין בסוף ביאה בכולן אין אחרי' כלום בתחלה אבל באמצע יש אחרי' כלום.
ואחרים פירשו דאסיפא קאי ומפרש לה ואזיל ואע"ג דלא קתני כיצד משום דהיינו הך והקשה הרב אב"ד ז"ל מאי טעמא לא תנא בהך בבא דשני יבמין חלץ וחלץ בעל ובעל כדקתני בשתי יבמות ותירץ דלא איצטריכא ליה למיתני בעל ובעל דודאי אשת איש היא וכיון דבעל ובעל לא מיתני ליה חלץ וחלץ נמי לא תני ואי תימא בעל ועשה מאמר אמאי תניא סד"א ליגזר מאמר דבתר בעילה משום מאמר דקמי בעילה אבל בעל ובעל ליכא למיגזר בעילה דבתר בעילה משום בעילה דבתר מאמר דבבעילה קמייתא ודאי לא טעו אבל במאמר דקמי בעילה איכא למימר דטעו זה כתב הרב אב ב"ד ז"ל.
אבל עדיין אין דעתי נוחה בפירוש זה משום דאי הוה הדר תנא לפרושי דין שני יבמין ויבמה אחת הוה ליה לאהדורי בה נמי כולן אחר מאמר וכולן אחר גט ולמתני כיצד עשה זה מאמר וזה מאמר וכו' אלא ש"מ דלא בעי מיחשב כי רוכלא דיבם א' וב' יבמות וב' יבמין ויבמה אחת כי הדדי מיתנו ולא בעי מיהדר כלל.
רבי נחמיה אומר אחת בעילה וכו' אין אחריהן כלום. פירש"י ז"ל ונפקא בגט בלא חליצה ואי הדר קדיש לאידך אחר ביאה לא מהני וקשיא לי דהא אמרינן בגמרא (דף נ"א) לר' נחמי' דביאה פסולה כמאמר שויו' רבנן אלמא דלא נפקא בגט בלא חליצה וכך פירש רש"י ז"ל עצמו בגמרא (שם) .
אלא נראה דאין אחריהן כלום אחריהן דוקא שאין מאמר וגט אחריהן כלום אבל היא עצמה צריכה חליצה לזיקתו דומיא דחליצה אחר מאמר דבעי' נמי גט למאמרו ואפילו הכי קתני אין אחריהן כלום כלומר בדבר העשוי אחריהן, כמו שפירש רש"י ז"ל בגמרא.
גמרא ומאי טעמא אמור רבנן האי ביאה פסולה יש אחריהן כלום. פירוש דלא סגיא לה בגט בלא חליצה בין לרבנן בין לר' נחמי' כדפרישית במתניתין ולרבנן מיבעי' ליה נמי מה טעם גט ומאמר תופסין אחריהן כדתנן הבעילה בזמן שבתחלה אין אחריהן כלום הא בסוף ובאמצע יש אחריהן גט ומאמר והך בעיא בין אליבא דר' עקיבא דמתניתין בין אליבא דרבנן דאמרי אפילו חלוצה קדושין תופסין בה ומפרשינן אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה וכו'.
ור"ג סבר אין זיקה. ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל דאע"ג דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעל' הגט פוטרת צרתה היינו טעמא משום דתרוייהו זיקתן קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט כך כתב רש"י ז"ל וכבר פירשתי כן בפרק ד' אחין דהיכא דזיקתן שוה לא שמעינן ליה לשמואל בהדיא.
ואקשי' ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת לימא תיהוי תיובת' דרבה וכו' דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וה"ה דמרישא נמי הוי תיובת' דכיון דלרבנן חליצה לאחת מהן אלמא חליצה פסולה פטרה צרתה וכיון דפטרה צרתה כ"ש דפטרה נפשה מאחין כדמוכח התם בפ"ד אחין (דף כ"ז) ולקמן נמי בפרקין איתמר דלרבה בר רב הונא חליצה פסולה לא פטרה צרתה אפילו במקום שזיקתן שוה אלא כיון דאיכא דדמי לה לדרבה מדדמי לה מקשינן ולא מקשינן בכ"ש.
והא דאמרינן ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. פירש"י ז"ל דקס"ד דכי היכי דפליגי רבנן אדר"ג בגט אחר גט הכי נמי פליגי בזיקה ואע"ג דממלתייהו לא שמעינן.
ולי נראה דקס"ד השתא דפלוגתא דרבנן ור"ג ביש זיקה היא דר"ג סבר אין זיקה וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימא דאגידי בכלא בית וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית כאלו נתן אף לצרה ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום וכן מאמר על קדושי אחיו רמי אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו והיינו דאמרי בשילהי שמעתא והכא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר פליגי כלומר בטעמא דנפשייהו אם ראוי לתקן גט לכל אחת ואחת וכן מאמר אע"פ שאין זיקתן אלא בקדושי אח שמת.
וכן נראה לי טעם חליצה פסולה שצריכה לחזר משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קדושין הראשונים של אח דומיא דגט שכשהיא ראוי' לביאה והביאה של זו פוטרת על כרחנו אף צרה [פוטרת] דחליצה במקום יבום קיימא אבל כשאינה ראוי' ביבום עשאוה כמגרש בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושי' בעצמה, וכן באחין.
ר"ש דתני א"ל ר"ש לחכמים אם ביאת ראשון ביאה וכו'. קשיא לן, וליתי ממאמר דתני' אמר להם ר"ש לחכמים אם מאמרו של שני וכו' כדאי' בפ' כיצד (דף י"ט) ויש לומר ההיא דילמא לרבנן קאמר להו דלאו סבר' היא למיגזר בזיקת שני יבמין מיהו מהא שמעינן דטעמי' דר' שמעון התם משום דמאמר לר' שמעון [אי] קני [קני לגמרי ולא קונה ומשייר].
והא דאמר ר' שמעון אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה. כתב רש"י ז"ל, ואי משום שזינתה דקי"ל ביאתו ביאה דתנן בא על א' מכל העריות שבתור' מתות על ידו אפ"ה לא מחסרה על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתיר' וזה מן הדברי' המתמיהין שבפרושיו על ידי קנוי וסתירה אין על ידי עדים לא כדמתמה עלה בפ"ק דכתובות (דף ט') והתם מתרץ לה הכי אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדי' וקנוי וסתיר' אפי' בעד אחד.
אבל בפ' האש' רבה (דף צ"ו) חזר בו רבנו ז"ל מסבר' זו ותירץ דהכא כיון שבא עלי' והיא אנוסה או שוגגת דאונס בישראל משרא שרי.
ואם תאמר דילמא לעולם יש מאמר לר' שמעון אחר מאמר והכא כיון דביאת שני' על כרחה היא משום הכי אין תופס בה דמאמר על כרחה אינה קונה כדאמרינן בפר' כיצד (דף י"ט) איכא למימר מדקאמר אם ביאת ראשון אם ביא' שני משמע דלדידי' לעולם אין ביאה אחר ביאה אלא שמשום איסורא של זנות צריכה אונס אי נמי משכחת לה בשבא עלי' לדעת אבי' בקטנה לאונסה אי נמי פתוי קטנה אונס הוא.
והרב אב ב"ד ז"ל מתרץ לה, משום דגרסינן בפ"ק דקדושין (דף י"ט) את אשת איש פרט לאשת קטן ותרצ' רב אשי ביבם בן ט' שני' וכו' ומהא נמי יכלינן למימר לדעתי' דר' שמעון דכמאמר שויוה רבנן דאין דינה באשת איש גמורה [פי' ולא מתסרא בזנות] ולדידי לא נהירא דלרב דאמר לקמן (יבמות דף נ"ו) קנה לכל ואפילו בביאת חרש נמי קנה קנין גמור לכל קטן נמי ליקני לכל, וצ"ע.
רבי נחמי' דתנן רבי נחמי' אומר אחת בעילה ואחת חליצה וכו' הא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן. פירש"י ז"ל דלא נפקא בגט בלא חליצה לזיקתה ואיכא למידק אשמעתי' לר' נחמי' היכי שויוה רבנן כמאמר הא לר' נחמי' אין אחרי' כלום כדתנן במתניתין דאלמא אין מאמר וגט תופסין אחרי' ואיתמ' נמי בפ' ב"ש (יבמות דף קי"א) הא מני ר' נחמי' היא דאמר ביאה פסולה פטרה ולא בעי' חליצה ועוד מאי טעמא אמור רבנן דאי ביאה פסולה יש אחריה כלום גזירה ביאה אחר הגט משו' אחר חליצה וגזירה אחר מאמר משום אחר ביאה כדמפורש לעיל ואלו לר' נחמי' אמרינן לקמן דליכא למיגזר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידיע.
והרב אב ב"ד ז"ל מפרש דלר' נחמי' ודאי ביאה פסולה פוטרת צרתה ויוצאה היא בגט בלא חליצה ואין גט ומאמר אחרי' והרי היא כביאה כשרה אלא להכי אמרינן דשויוהו רבנן כמאמר דאין מאכילה מחמת אותה ביאה דמ"מ ביאה פסולה היא ומפרקינן לה מיניה ולא נהירא לי כלל דאם כן היכי פשיט מינה ר' יוחנן דמאמר לר' נחמי' קונה קנין גמור הא לא דמיא הך למאמר כלל בקנינה אלא שאינו מאכילה לפי שהיא פסולה לו ומה ענין לזו בקנין מאמר.
ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו בתוספ' דהכי קאמר והא ביאה פסולה כמאמר עשאוה רבנן ומשום לתא דידה הוא שאמרו רבנן דמתניתין יש מאמר אחר מאמר דבדין הי' שלא יקנה שכל מה שקנה מאמר שני כבר קנה ראשון אלא כיון דיש מאמר אחר ביאה פסולה מהני גזרות דלעיל תקינו נמי מאמר אחר מאמר הילכך לרבי נחמי' דאמר אין אחר ביאה פסולה כלום למה יהא מאמר אחר מאמר ואם תאמר וגט אחר גט למה תקינו יש לומר משום סירכא דמאמר זהו תורף פירושם צללו במים אדירים והעלו חרס בידם שתולין עיקר בטפילה ועוד דמאמר אחר מאמר כבר פירשנו למעלה דשטה דקדושין תקינו וכל חד וחד בדידי' דמי מאמר.
אלא מתוך הדוחק יש לנו לומר דודאי סבירא לי' לר' יוחנן דביאה פסולה לר' נחמי' כמאמר היא בקנין דידה לומר שצריכה גט וחליצה ואין הביאה פוטרת צרתה אלא שאין מאמר וגט אחרי' וטעמא משום דגט להוציא וחליצה להוציא ואי ביאה אחר הגט היא גזרה שמא יאמרו כיון שגט מוציא אפילו ביבמה לאסרה עליו ואעפ"כ כשבא עלי' אחר מכאן קנאה לגמרי כאילו היתה ביאה קודם הגט אלמא ביאה אחר פטור ביבמה ביאה כשרה היא ואתי למבעל בתחילה אחר חליצה ולפיכך הצריכו חכמים לביאה אחר הגט חליצה לזיקתו והכל יודעין שאלו היתה קודם הגט אינה צריכה חליצה הילכך אעפ"י שנאמר שהיא כשרה לענין שאין גט ומאמר שאחרי' כלום לא אתו למימר ביאה כשרה היא לגמרי ולמיבעל לכתחלה אחר חליצה דהא עבדינן להו הכירא דביאה פסולה במקצת היא הילכך אמרי כיון דביאה אחר הגט פסולה במקצת ביאה אחר חליצה פסולה לגמרי ואינה כלום דחליצה דאורייתא היא הדין היא סברא דר' יוחנן בדר' נחמי' ולהכי מוכח מינה דמאמר קונה לו קנין גמור דביאה פסולה כמאמר היא ואין אחרי כלום.
ומיהו ההיא אוקימתא דקס"ד למימר בפ' ב"ש הא מני ר' נחמיה היא לא סבירא ליה כר' יוחנן אלא סברי' למימר דלר' נחמיה ביאה פסולה קונה קנין גמור בכל ענין ואין אחרי' ולא בעצמה כלום ובמסקנא אידחיא לה ההיא אוקימתא משום טעמא אחרינא הילכך הדרינן לסברי' דר' יוחנן כנ"ל ואפשר שזה דעת רש"י שהחליף שטותיו במשנתנו פירוש שיוצאה בגט לגמרי וכאן פירש שהיא צריכה חליצה דהכי סברי' דר' יוחנן והא דקאמר בפשיטות דכמאמר שוי' רבנן משום דלא ניחא ליה למימר דפליג ר' נחמי' אכולה מילתא דרבנן ולא משכח ליה טעמא דליפלוג עלייהו בהא.
ורבינו חננאל ז"ל כתב, כמאמר שויוה רבנן, כדתניא בתוספתא (פ"ז) הביאה בזמן שהיא בתחילה אין אחרי' כלום אינה בתחילה הרי היא כמאמר ואין זה נכון שאפילו כדבריו מנין לו דר' נחמיה היא דילמא רבנן היא ואם תמצא לומר ר' נחמיה שנאה מה טעם ועוד בפירוש היא שנוי' שם לדברי חכמים.
וסיוע לדבר מצאתי בירושלמי תמן אמרין דברי ר' נחמיה ביאה פסולה פוטרת פי' מן החליצה על דעתהון דרבנן דתמן ביאה בין שהיא לאחר המאמר בין שהיא לאחר הגט פוטרת ועל דעתן דרבנן דהכא ביאה שהיא אחר מאמר פוטרת שהיא אחר גט אינה פוטרת ולא שמע דאמר ר' הילא בשם ר' יוחנן ר' נחמיה ור' שמעון ור' ישמעאל שלשתן אמרו דבר אחד דתני שלש יבמות ליבם אחד עשה מאמר לזו ובעל לזו ונתן גט לשלישית ר' נחמי' אומר ראשונה צריכה גט וחליצה ואין אחר בעילה כלום קל וחומר ומה אם חליצה שהיא פוסלתה מן הכהונה אין אחרי' כלום ביאה שאין פוסלתה מן הכהונה אחר בעילה אינו דין שאין אחרי' כלום וחכמים אומרים אסור בקרובות שלשתן וצריכות שלשה גיטין וחליצה לאחת מהן זו היא גירסא ירושלמית ולמדנו ממנה דלר' יוחנן אליבא דר' נחמי' בין ביאה אחר הגט בין אחר מאמר צריכה חליצה לעולם ורבנן דתמן פליגי וסברי אליבי' דפוטרת והיינו סוגיין דבפרק ב"ש כדפרישית.
והתניא לוקה. פירש"י ז"ל קס"ד מדאורייתא שאין מלקות ארבעים אלא על דבר תורה ולא מחוור דמאמר ודאי קיים לן ביה דמדרבנן הוא והיכי ס"ד דלקי מן התורה וי"ל קס"ד מאמר אינו משמש כלום מן התורה אלא שאסור לבעול עד שיקדש, ולא דאיק.
אלא ה"פ: מדקאמרת אם בעל קנה ולא צריך לעשות בה מאמר אחר אלמא לא תקינו רבנן מאמר אלא לכתחלה והתניא לוקה על בעילתו מדבריהם וכיון שכן צריך הוא לחזור ולעשות בה מאמר קודם שיבעול וישנה ופריק התם לאו משום תקנתא דבמאמר אלא אף בכל קדושין משום פריצותא ומאי דעבד עבד ושונה ובועל ואינו צריך מאמר אחר והא דקאמר מכת מרדות מדרבנן לאו לחדותי בה כלום אלא כיון דבעי לפירושה דמשום פריצותא הוא בקדושין אמר נמי דמדרבנן היא.
כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה. מפורש במסכת גיטין בחדושינו דהכא כשאמר לסופר כתוב לי גט לפלונית שהיא עכשיו ארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה וכנסה וכתב לה הגט באותו יום שכנסה וגרשה בו לדברי הכל גט גמור הוא אין בו לא משום תקנת ולד של גט ישן ולא משום חשש גט מאוחר שמקצת החכמים פוסלין שהרי לא כתבו עד אותו היום אלא שעשאו שליח מעתה לכתוב לו הילכך אין בו בית מיחוש ולאשה דעלמא אינו גט כלל מן התורה שכיון שאין בידו לגרשה אין בידו לעשות שליח לגרש ונעשה כמו שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וזהו הפירוש הנכון וכן אם אמר להם כתובו [גט לארוסתי] מעכשיו וכתבו בו זמן חדש או שבוע ונשאה תוך הזמן הזה שאין כאן משום גט מאוחר שהרי בזמן שכתוב בו נתגרשה, וכן דעת הרב רבי משה הספרדי ז"ל.
ובעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' וכו'. וקשיא לן מאי קא מיבעיא לי' אם מדאורייתא קא מבעיא לי' דדלמא כיון דאגידא בי' אע"ג דלא שייכא בגט בר גירושין היא וא"כ היכי אמרינן כיון דלא עבד בה מאמר לא, מאמר בדאורייתא מי קא משמש כלום ואי מדרבנן קא מיבעיא [פשיטא] דגט הוא לפוסלה מן הכהונה דהא אפילו נתן גט כשהיא יבמתו בלא מאמר פסולה לכהונה כשם שפסלה [על עצמו] ועל האחין ועל שאר קרוביו.
ומשמע דמדרבנן קאמר, מי אמרינן כיון דאגידא בי' ואם רצה פוסלה בגט מעתה יש לו יד לכתוב גט ומגורשת מדבריהם או דילמא כי תיקנו רבנן כשהיא יבמה לפוסלה אבל משנשאת כיון שכבר נעשית אשתו ומעיקרא אין לו בה הוי' כלל כאשה דעלמא דמי ואפילו ריח גט אין בו עד שיעשה מאמר דמשעשה בה מאמר ודאי גזרינן דהא לארוסתו דמיא מדרבנן.
הא דאקשי אביי מי דמי התם לא קא מכוין למקני הכא מכוין למקני. נ"ל דהכי פירושא: דודאי האי גברא מידע ידע דמכיון שחלץ לה מותרת היא לינשא לשוק ולכך חלץ הילכך אע"פ שטועה ולית לי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה אלא סובר לחזור ליבמות שלו מ"מ יודע הוא שבקדושין אלו קנה אותה נמצא כעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הוא דקני אבל דבר פשוט הוא שאין קנין שלא לדעת לא שנא במטלטלין ולא שנא בקרקעות ואותה שאמרו בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ט) לוקמה למעלה משלשה ואפילו לא נתכוין לזכות בה משום מפקיר נזקין נגעו בה וכן פר"ש ואין לי להאריך כאן ובתוספות משתבשין בזה.
מר סבר חליצה פסולה פוטרת. איפשר לפרש פוטרת צרתה וכגון שחלץ לצרה [אחר שנתן לה גט] ועשה מאמר בזו אי נמי חלץ [אחר הגט] ועשה מאמר באחת דכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסה בה בזיקת יבמות כלום ומר סבר אינה פוטרת צרתה וכיון דאשתיירא זיקה בצרתה אכתי איתא לזיקה ואפילו בה תפשי בה קדושי. ורבינו ז"ל פי' פוטרת שאינו צריכה לחזר על כל האחין.
והא דאוקמה רבינא דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר כמו שפירש"י ז"ל אבל אנן קיימא לן (לקמן יבמות דף ק"ו) חליצה מוטעת כשרה ובפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) משמע דכולי עלמא אין תנאי בחליצה כיוצא בו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל הלכתא אין אותיות נקנית במסירה ובתוספות דוחקין יש תנאי בחליצה לענין זה שתשאר בה צד זיקה למתפס בה מאמר ובעיא גט ולאו מילתא היא כלל.
לימא מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובת' דרב יוסף. פי' או תהוי תיובתא דרב יוסף דתיובתא, וסייעתה ליתא. דאי חליצה פסולה לא פטר צרה ע"כ שופך מי בורו ולא אמר ר"י לא ישפוך אלא בששתיהן כשרות לו ואחת מהן כשרה לעלמא ואחת פסולה.
ורבינו חננאל ז"ל גורס ותהוי תיובתי' דר"י ותו לא מידי. [וה"פ] תהוי תיובתיה דר"י דאמר עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה והכי נמי כי עשה בה מאמר כסבור הוא קני קנין גמור ולא קני ונמצא שחליצתה כשרה ואמאי אינה פוטרת ולא ידענא ליה להאי פירושא דא"כ כל מאמר דיבמה וכל גט תקשי לי' לר"י.
והא דאמרינן לימא מסייע לי' לרבה בר רב הונא. מדקתני צריכות ומשמע לי' דשתיהן חולצות וליכא לאקשויי מינה לשמואל דכל מקום שחליצת שתיהן שוה יש לומר אף לשמואל לא פטרה דבזיקתן שוה לא שמעינן לי' לשמואל כלום כמו שפרשתי כבר ומשמע מהא דלרבה דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ה"ה שצריכה לחזר על כל הצרות כלומר דלא פטרה צרתה אע"פ שזיקת שתיהן שוה אבל אחת מהן מעולה מחברתה מודה בה רבה כמו שכתבני בפ"ד אחין.
הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו קאי וכו'. כבר כתבתי גרסת רבנו חננאל ז"ל בפרק ראשון (דף י"א) דאיהו אמר בבא על יבמתו דבין הוא בין אחין חייבין על צרה בלאו ולדידי' אתיא שפיר שמעתין אבל לדברי הספרים שגורסין וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה בעשה רישא דקתני הכא אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה והך סיפא דחליצה חייבי לאוין קתני וכי אקשינן הכא איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור מחייבי לאוין איצטריך מתניתין לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין היכא דחלץ וכל שכן יבם דקתני דחייבי עשה נינהו דאיצטריך לאשמועינן כר' ישבב דאמר באו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהי' אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חיובי עשה אלא לריש לקיש אמאי איצטריך כלל למתני חייבי כריתות וכדאמרינן בכתובות (דף למ"ד) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי אתי וחייבי לאוין אמר ולא חייבי עשה וכו' ההיא משום דריש לקיש איתמר בספיקא בלישנא דהניחא אבל לר' יוחנן ודאי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' חייבי עשה נמי ותנן נמי הכא סתמא כותי'. [ואי קשיא כיון דתני חייבי עשה] דהיינו אין אחר ביאה כלום דחייבי עשה כל שכן שאין אחר חליצה כלום דהוה לה כולה ביתא חייבי לאוין הא לאו מילתא דמתניתין סידרא דיבום קתני דהא חייבי לאוין עצמן חני והדר חני כמה זימני וכיון דאיצטריך רישא למתנינהו כדברי ר' עקיבא תנא סדרא דכולהו ואנן לא מקשינן אלא לריש לקיש דחייבי כריתות לא הוה לי' למיתני הכא כלל דלאו דברי ר' עקיבא היא אלא דברי הכל ומתרץ דסדרא דיבום נקט בין בחייבי לאוין בין בחייבי כריתות כנ"ל כדי לקיים גרסת כל הנוסחאות שבפ' ראשון.
ויש מפרש דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום לר' יוחנן אתיא כר' ושקדשה לשום יבמות ולפיכך אין קדושין אלו כלום והכי אקשינן הניחא לר' יוחנן דאמר כולא בלאו איצטריך לאשמועינן בחליצה דאפי' קדשה לשום אישות אין קדושין תופסין בה דחייבי לאוין נינהו אלא לריש לקיש כולא למה לי וזה פירוש מוקצה מחמת דוחק ואינו כלום.