פתיחת התפריט הראשי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד בעריכה

מתני': המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה:    ואם תאמר והא תני בפרק מפנין (קכז, א) ד' וה' קופות ולא שיעור ה' קופות ממש וכדאיתא התם, יש לומר דשאני התם דמפנה בבית מזוית לזוית ולא דמי לעובדין דחול אלא הכא כשמביא ממקום למקום (מחוץ לתוך) [בתוך] התחום וכמו שפירש רש"י ז"ל ומחזי כעובדין דחול , אי נמי יש לומר דהתם בדלא אפשר להמתין עד שיפנה מעט מעט וכאן נמי [אם אי אפשר] לשנות מותר וכדתניא הכא בברייתא . ואם תאמר כי ממעט במשאוי הא מרבה בהלוכא, ואלו התם בפרק מפנין אמרינן ממעט בהלוכא טפי עדיף אף על גב דמפיש במשאוי יש לומר דשאני הכא דאי מפיש במשאוי וטורח יותר מיחזי כעובדין דחול ולפיכך ממעט במשאוי טפי עדיף , וכענין שאמרו (לעיל כה, א) בשוחט את המסוכנת מביאה איברים איברים. ירושלמי (כאן): כמה דתימא מביאה איברים איברים ודכוותה מביאה צלוחיות .

המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו:    פירוש: מוליך את התבן להאכיל לבהמתו למאן דאמר (לעיל כא, ב) נפש בהמה במשמע, אי נמי להסיקה תחת תבשילו שמביאה אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. ירושלמי (שם): רבי יודן בעי מהו להוציא התבן מרשות היחיד לרשות הרבים ולאו מתניתא היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו, כמאן דאמר לכל נפש אפילו נפש בהמה בכלל ברם כמאן דאמר אין נפש בהמה בכלל פשיטא מתניתין במוציא להאכיל מה צריכא ליה במוציא להסיק .

דף ל עמוד אעריכה

גמרא: דדרו בדוחקא לידרו ברגלא:    פירש רש"י ז"ל וכלהו להקל [משאו], אבל בתוספות אמרו בין להקל בין להכביד דמסתמא כי דרו באכפא מכבידין , אלא כל שמשנה מותר דשנוי בעינן דלא ליחזי כעובדין דחול.

דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבה כל שכן דמפשא במשוי:    תימא (לימא) [אמאי] כל שכן , דהא ממעט בהליכה טפי עדיף, ועוד דהא אמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא (ו)קא מפשה בהלוכא אלמא אפושי במשוי וממעט בהלוכא טפי עדיף , ונראה דמשום (דעלמא תניא אתיא) [דבעלמא תני הכי] וכמתניתין לא יביאם בסל ובקופה דאלמא לא מפשינן במשוי אמר הכא כל שכן.

וקא אכלי ושתו עד שחשכה:    גרסינן, ול"ג משחשכה דמסתמא אין לך אחד שטועה לאכול לאחר שחשכה, ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומחינן בידייהו דעד כאן לא אמרו אלא במה שאינו מבואר מן התורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות (או ומערב עד הערב תענו את נפשותיכם) [מועניתם את נפשותיכם בתשעה] והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן ומרטי', אלא עד שחשכה לא גרסינן וכן פירש רש"י ז"ל. [וכ"ת א"כ] מאי קא עבדי ומאי אמרינן להו דהא מוסיפים קצת דאי אפשר דאוכלים עד שחשכה ממש דהא אי אפשר לצמצם וכיון שכן כבר הוסיפו קצת, ונראה מכאן דתוספת עינוי של יוה"כ יש לו שיעור ולא ידעינן ליה.

מתני': הא דתנן אין מספקין:    פירש רש"י ז"ל על ירך וכן כתוב (ירמיה לא) ספקתי על ירך, ובירושלמי (פ"ה ה"ב) אמרו אין מספקים כמד"א ויחר אף בלק ויספוק את כפיו, ובין לזה ובין לפירושו של רש"י ז"ל האי מספקים לאבל ולצער היא. ואי אפשר לפרש כן לפי מה שפירשו עליו בגמרא לקמן במקומה בפרק משילין (לו, ב) דהתם אמרו מאי טעמא גזירה שמא יתקן כלי שיר, ועוד דמתניתין ביו"ט אמרו ואי ספוק לאבל אפילו בחולו של מועד היה אסור וכדתנן (מו"ק כח, ב) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ויש טפוח וספוק לאבל ויש בשמחה כל העמים תקעו כף (תהלים מז), וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה), ויש חלילין למת ויש לכלה (ב"מ עה, ב עי"ש).

נפרוס סודרא עילויה זמנין דמטמיש במיא ואתי למסחט:    ואם תאמר והא אמרינן לעיל דדרו באגרא נפרוס סודרא עלויה. יש לומר דהתם בפירות יבשים דליכא מידי למיגזר, אי נמי תירץ רבינו יעקב ז"ל דהתם בשאר משקים דליכא משום סחיטה, דסחיטה משום לבון ושאר משקים מלכלכין ולא מלבנין ולפיכך ליכא למיגזר וכדתנן (שבת קלט, ב) מסננין את היין בסודרין, והכא במים שמכבסין.

התם בתבנא סריא:    כלומר: דסריא טובא דשוב אינה (יכולה) [ראויה] למאכל בהמה אלא לשריפת אש, ואינו כתבנא סריא דבפרק מי שהחשיך (שבת קנה, ב) דתנן מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ואוקים בתיבנא סריא אלא דההוא סריא ולא סריא [ממש שראויה] לבהמה.

דף ל עמוד בעריכה

גמרא: כי תנן מתניתין באסוריתא:    והוא הדין (מצי לאקשויי) [דמצי לאוקמה] בסמוך ממש ובלא אסוריתא ובשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוון לעבותה אסור, ובכי הא אוקמה שמואל בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם, אלא מן הסמוך לה שמואל אמר בשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוון לעבותה אסור ע"כ, דכל שנתכוון לשום עליה להצניע הרי זה כאסורייתא. עוד אמרו שם בשלא התנה אבל אם התנה מותר, רב נחמן בר יעקב בעי ויש אדם מתנה לסתור אהלים ואמרי' משמיה דשמואל בטפול בה.

תני ר' חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה:    יש ספרים דגרסי הכי ואתיא כמתניתין ומן הסמוך לה היינו אסורייתא, ויש ספרים דגרסי ולא מן הסמוך היינו סמוך ממש ובנתכוין לעבותה.

הכא מי יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו:    ואפילו למר בר רב יוסף (לעיל כז, ב) דאמר חלוק היה רבי שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו, לא דמיא סוכה לבעלי חיים דמיתה בבעלי חיים שכיחא.

הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה:    ואפילו הכי לרבי יהודה אסור, דכל שאינו יכול ליטול ממנה בין השמשות איתקצאי לכולי יומא לרבי יהודה דאית ליה מוקצה, ומה שהיא מצויה ליפול אינה מכינה.

סיפא אתאן לסוכה דעלמא:    כלומר: ולעולם ברעועה דכל שהיא רעועה והתנה עליה ונפלה ביום טוב אפילו לרבי יהודה מתיר [אבל בסוכה דמצוה לא מהני בה תנאה] כיון שהוקצת למצותה וחל עליה קדושה בין השמשות מדר' עקיבא.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו:    דעל כרחך צריך לסוכה ואיתקצאי בין השמשות.

איתקצאי לשבעה:    ואפילו ברעועה ובתנאי אסורה, דאין תנאי מועיל לעצי סוכה דעל כרחו בודל הוא מהן בין השמשות דלסוכה הוא צריך למצוה, אבל לנוין הוא דמהני תנאו.

באומר איני בודל מהם כל בין השמשות:    ואיכא למידק דאפילו בסוכה דעלמא אי אפשר לו ליטול בין השמשות שהרי על כרחו הוקצית בין השמשות משום סתירת אוהלים, (דאית) [וראיתי] משום הראב"ד ז"ל דעכשיו חזר בו משנויא קמא ואפילו בסוכה רעועה דעלמא [לא] מהני תנאה (ואפי') דהא דקתני אם התנה עליה הכל לפי תנאו לאו אסוכה דעלמא אתי כדאמרינן דאפי' סוכה דעלמא לא מהני בה תנאה דהא איכא משום סתירת אוהלא אלא אסמוך לה קאי, דסמוך לה היינו נוין והוא דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות. ואין זה מחוור בעיני דאי הדר ביה משנויא קמא הוה ליה למימר אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' אי נמי לימא אלא אתאן לסוכה דמצוה ואביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו'. והרז"ה הלוי ז"ל [כתב] דבסוכה דעלמא ליכא מוקצה מחמת איסור דאי נמי סתר לה קודם נפילה אין בה משום סתירת אהלא אחר שהיא רעועה אבל לא בסוכה דמצוה משום דאפילו בלא איסור סתירת אהלא איכא איסור משום דעל כרחך איתקצאי למצותה. ואינו מחוור בעיני דמאן אמר לן דבסוכה רעועה כל שלא נפלה אין בה משום סתירת אהל דמי אמרינן בכי הא כל העומד ליפול כנפול דמי מכל מקום עכשיו אהל הוא, ואין זה כאהל עראי שאינו אלא מדבריהם שאין אהל עראי אלא אהל שנעשה מתחלתו לעראי אבל אהל קבוע אף על פי שנתרועע אהל הוא.

אלא מסתברא דכל העומד ליסתר ביומא מהני בו תנאה לכשיסתור ויפול, ולא אמרינן בכי הא מגו דאיתקצאי בין השמשות לכולי יומא איתקצאי, דאפילו בנר שהדליקו בו מהני תנאי ואפילו לרבי יהודה ובנר של מתכת דאינו מאוס כדאמרינן בירושלמי בפרק כירה (שבת פ"ג ה"ז) דעד כאן לא קאמר רבי יהודה מיגו דאיתקצאי בין השמשות אלא בדאיתקצאי סתם הא בשהתנה לא ולרבי יהודה בתנאי כר"ש בלא תנאי, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק כירה (מה, א בסו"ד) ולמדה מדברי הירושלמי דגרסינן התם תני אם התנה עליו מותר, כלומר בנר שהדליקו בו באותה שבת, ואקשינן התם מה (הן) [אנן] קיימין אי כרבי מאיר אפילו התנה יהא אסור ואי כר' שמעון אפילו לא התנה יהא מותר אלא כרבי [יהודה] נר מאוס הוא מאן דתני אם התנה יהא מותר ר"ש דתניא אבל כוס וקערה ועששית אף על פי שכבו אסור ליגע בהן רבי טבי בשם רב חסדא אפילו ר"ש דאמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור ע"כ, ומכאן דאפילו לר"י לא קשיא להו ולא דחו לה מינה אלא משום דנר מאוס הוא ועל כרחו מאוס ומוקצה הא לאו הכי אפילו לר"י מהני בה תנאה ומינה בנר של מתכת מיהא מהני בה תנאה, ואף [אנן] נאמר כן בסוכה רעועה לרבי יהודה דמהני בה תנאה, ואף הרב ז"ל כתב שם דלפי הירושלמי אפילו בסוכה (רעועה) [בריאה] מהני תנאה לר"ש כדמהני בכוס וקערה ועששית.

אלא מיהא עדיין צריך לעיין אפילו בסוכה דלמצוה למה לא יהני בה תנאי, ויש לומר משום דעל כרחך חלה עליו קדושה וכיון שקדושת מצות סוכה מתפשטת בה אי אפשר לו להתנות שתפקע קדושה ואפילו בסוכה רעועה, אבל נוין אין קדושה מתפשט בהן ואינו אסור להסתפק מהן אלא משום בזוי מצוה דנראה שלאחר שעיטרה בהן שהוא מסלק נויה ואינו אסור אלא מדרבנן, ובהא הוא דמהני תנאה לפי שאין כאן ביזוי כשמסלקן שהרי על תנאי כן הניחם שם. ועדיין אני צריך להתיישב בדבר שהרי לכולי עלמא קדושת דמים מהני בה תנאה ופקעה, ועוד משמע דלדעת אביי אפילו בקדושת הגוף מהני תנאה ופקעה בכדי מדתנן בנדרים פ"ג (כח, א) הרי נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו וטלית זה קרבן עד שתשרף אין להם פדיון, ואקשינן עלה בגמרא ולעולם וכו' ופריק רב פדא פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו, כלומר דקדושה שבהן בכדי לא פקעא, ועולא אמר כיון שנקצצו אינו פודן ואקשינן לעולא קדושה שבהן להיכן הלכה מה אלו האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא מיניה בלא גיטא, ופרקינא מי קא מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים קדושת דמים פקעא קדושת הגוף לא פקעא אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעא איתיביה שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים, ופריק רבא הכא נמי דאמר [לדמי] ולא קבלה מיניה אביי דההוא ברייתא חדא בקדושת דמים וחדא בקדושת הגוף מיירי לדעת אביי כדאיתא התם, (ד)[ו]אם כן אפילו סבירא ליה דסוכה קדושה בקדושת הגוף כל שבעה מדהקישה הכתוב לחג מכל מקום היאך אמר כאן אביי (מ)דלא מהני בה תנאה ומי עדיפא משור כל שלשים יום עולה ולאחר שלשים שלמים. ומתוך הדחק יש לי לומר דהקישה הכתוב לחגיגה ממש, מה חגיגה אי אפשר לה לאחר שחלה עליה קדושה שתפקע קדושה אף עצי סוכה כן. ועוד קשיא לי הא דקיימא לן (סוכה ח, ב) דסוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש דכשירה, למה חלה עליה קדושה כל שבעה וכי מפני שנכנס זה שם ואכל שם פעם אחת או ישן שם תחול עליה קדושה כל ז' והיא לא נעשית לשם קדושת סוכה, ואפשר דסוכת גנב"ך ורקב"ש כסוכה דעלמא הן.

ומיהא אכתי קשיא לי מדמקשינן הכא ולא מהני בה תנאה והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים וכו' ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו ופריק אביי ורבא דאמרו תרווייהו באומר איני בודל מהן כל בין השמשות, משמע ודאי דלמאי דקא מקשה מי לא מהני בה תנאה קא פריק דההוא תנאה באומר איני בודל מהן כל בין השמשות ובכי הא הוא דמהני בין לנוין בין לעצי סוכה אבל בין תנאי לתנאי לא דאי לא הוה ליה למימר התם ובאומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דהא סיככה קתני דמשמע דבין אסיככה בין אעיטרה קאמר דמהני בה תנאה והוה ליה לאביי ורבא דאפי' בסוכה דמצוה מהני בה תנאה, ודוקא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות אבל במתנה אם נפלה יהא מותר (בהא דמהנה) [לא מהני] בה תנאה בכי הא [אלא] בסוכה דעלמא בין בבריאה בין ברעועה לר"ש מיהא, דשאני סוכה דמצוה דחלה עליה קדושה כל בין השמשות אתקצאי לכולהו ז' ימי החג ואפילו יום טוב האחרון של חג אלא אם כן התנה בפירוש שאינו בודל מהן כל בין השמשות. ולאו דוקא באומר בלשון זה ממש דהוא הדין והוא הטעם באומר לכשארצה אטול, ולא אמרו לשון זה אלא לאפוקי לכשיפול אטול ממנה, וכן נראה לי מן התוספתא דתניא (כי בדין) [גבי ביברין] של חיה ושל עופות (פ"ג ה"ז) אין נוטלין עצים מן הסוכה אפילו ביו"ט אחרון של חג אם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר ע"כ, ושמעינן מיניה תרתי, חדא דאפילו בעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דהא לא תני בה נויין ולא מן הסמוך לה ואפילו הכי קתני מותר, ושמעינן מיניה נמי דלכשארצה אטול הרי הוא כאלו אומר איני בודל מהן כל בין השמשות. כן נראה לי להלכה אלא שלמעשה צריך אני להתיישב, אף על פי שנראה לי כן דעת הרי"ף ז"ל שלא כתב בהלכות דברי שמואל דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא, דאלמא הרב ז"ל מפרש ההיא סיפא דקתני ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אפילו אסוכה דמצוה.

אבל עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה אתקצו לז':    הקשו בתוס' דמהא דרבי עקיבא משמע דעצי סוכה אסירי מדאורייתא דאקשינהו רחמנא לחג, וליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא דהא בפרק קמא דסוכה (ט, א) בפלוגתא דסוכה ישנה דפסלי בית שמאי אמרינן מאי טעמייהו ואמרינן משום דכתיב חג הסוכות תעשה לך בעינן סוכה עשויה לשם חג ופרכינן דהא מיבעי ליה לכדרב ששת דאמר רב ששת משום ר' עקיבא מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, דאלמא הא דרב ששת דאורייתא דאי אסמכתא דעלמא מאי קא דחי מיניה לבית שמאי דדרשינן מינה דבעינן סוכה לשם חג, אלא ודאי דאורייתא היא, וכיון שכן מאי קאמר אתקצאי לשבעה דמדקאמר לשון אתקצאי משום מוקצה בלחוד איכא ומוקצה לאו דאורייתא. ותירצו דכל שהיא קיימת אסורא דאורייתא אבל נפלה לאו דאורייתא ומהני בה תנאה כסוכה רעועה דעלמא, והכי קא מקשינן ומי מהני בה תנאה והא אמר רב ששת וכיון דבקיומה אסורה מדאורייתא ולא מהני בה תנאה דין הוא שלא תהני בה תנאה מדרבנן אף לכשנפלה. ורבינו יעקב ז"ל תירץ דמה שצריך לסוכה אסור מדאורייתא ומה שאינו צריך לסוכה אסור מדרבנן, ופריך מי מהני בה תנאה והא אמר רב ששת וכיון דלמה שצריך לה לא מהני תנאה אף למה שאין צריך לה לא מהני בה תנאה והתניא עיטרה בקרמים, ופריק אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' דעצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה מחמת מצוה למה שצריך לה אף מה שאין צריך לה אתקצאי לשבעה. וזה שלא כפי מה שפירשתי אני למעלה דאביי ורבא אפילו אעצי סוכה נמי אמרי דמהני בהו תנאה, ומאי דאמרי אבל עצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה לאו למימרא דמחלקי בין עצי סוכה לנויין וכשהתנה אלא בין התנה בין לא התנה, והכי קאמר באומר איני בודל כל בין השמשות ולא חיילא עלייהו קדושה [אבל עצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה] כלומר כשלא התנה בתנאי זה דאינו בודל מהן כל בין השמשות לא. ולעיקר שהקשו נראה לי שאין לה עיקר דלאו איסור מוקצה בלחוד קאמר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר, כלומר עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה והוקצו למצותן נמשך אותו איסור והולך כל ימי החג, כך נראה לי.

ומה שיראה מכאן דאמרינן מיגו דאיתקצאי מחמת בין השמשות של יום שעבר איתקצאי לכל יום הבא מה שאין כן בעלמא בביצה (וכל עץ טובל יום כנר) [ובלגין דטבול יום כבר] כתבתי למעלה בפ"ק (ד, א בד"ה רב) בס"ד.

דף לא עמוד אעריכה

מתני': ומן הקרפף אפילו מן המפוזר:    ואיכא למידק דהא (תניא) [תנן] לקמן (לג, א) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק, אלמא אף בחצר לא התירו אלא מלפניו הא מן המפוזר לא וכל שכן מן הקרפף. ויש לומר דהתם בקסמין קטנים שאין דעתו עליהם כל שמפוזרים אפילו בחצר, אבל הכא בעצים גדולים דדעתו עליהם לפיכך מותר אפילו מן המפוזרים ואפילו מן הקרפף.

גמרא: ואי אתנח מנא [מאתמול] עלייהו שפיר דמי:    ואפילו בא הרוח ופזרן דאתמול דעתיה עלייהו.

גרסת הספרים כך היא איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאמר או לחומרא קאמר:    ורש"י ז"ל גריס אבעיא להו היכי קאמר, ובין לר' יוסי ובין לרבי יהודה קא מיבעיא ליה היכי קאמרי, דמאי שנא דקא בעי לר' יוסי דאי ר' יוסי לקולא מיקל בתרתי בתוך התחום בפותחת ובסמוך לעיר בלא פותחת ואי רבי יהודה [לקולא] מיקל בחדא בסמוך לעיר בלא פותחת. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה מכמה טעמים, חדא דאפילו לרבי יוסי לא שמענו אפילו אם מיקל בתרתי דדילמא אינו מיקל אלא אפילו כשאינו סמוך לעיר כל שנכנסים לו בפותחת ואפילו בסמוך לעיר נמי אי אפשר (דבעי) [בלא] פותחת דהכל תלוי בדידיה בפותחת, (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל כן כתב (פ"ב מהלכות י"ט הי"ד) דדוקא בשיש לו פותחת, אבל רש"י ז"ל גריס שמע מינה ר' יוסי תרתי לקולא קאמר אבל בגירסת הספרים אינו, ועוד דאפילו לכשתמצא לומר ר' יהודה לקולא ורבי יוסי לחומרא רבי יהודה נמי אית ליה תרתי לקולא סמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת אבל בתחום שבת דוקא בדאית ליה פותחת. ולי נראה לישב גירסת הספרים, דמשום דקים להו דהלכה כרבי יוסי וכדפסק רבי (שילא) [סלא] משום (ד)הכי קא בעי להו לקולא קאמר או לא.

וסמוך לעיר נראה לי תוך שבעים אמה ושירים דהוו כעיר (עירובין נז, א).

מתני': אין מבקעין עצים מן הקורות:    [ובגמ' מפרש] דאין מבקעים עצים מן הסואר של קורות ובהא אפילו ר"ש מודה דמודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס (שבת קנז, א), והא דאוקי להאי מתני' בריש מכילתין (ב, ב ע"ש בתוס') ובפרק בתרא דשבת (שם) כר' יהודה דאית ליה מוקצה ודלא כר"ש, היינו משום דקתני ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט דלר' שמעון אפילו שנשברה בי"ט מותר. ותמיה לי אמאי דחו לה מדר"ש, אפילו בכי הא מודה ר' שמעון דאין אדם מצפה אימתי תשבר קורתו והוי ליה ככוס וקערה (שבת מד, א) וכסוכה בריאה שנפלה (לעיל ל, ב). ויש לומר דהכא בקורה חדשה דעבידא דפקעה וכדאוקימנא בפרק [כירה] (מג, א) ההיא דתניא קורה שנשברה סומכין אותה בספסל דאוקימנא בכשורי חדתי דעבידי דפקעי. ואם תאמר אכתי אמאי [דחי לה] מדר"ש לוקמה בקורה ישנה ואפילו לר' שמעון יש לומר משום דסתמא קתני ומשמע כל קורה שנשברה ואפילו חדשה.

אין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל:    ופירשו בגמרא דהכי קאמר, אין מבקעין מן הקורה שנשברה בי"ט אבל נשברה מערב יו"ט מבקעין וכשמבקעין אין מבקעין בקרדום דבעינן שינוי. וכתב הראב"ד ז"ל (בהשגות פ"ד ה"י) דבקוע עצים מותר על ידי שינוי לכולי עלמא לפי שאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו אותה על ידי שינוי ע"כ, והוצרך הרב ז"ל לזה מפני שבקוע העצים מכשירים (שא"א) [שאפשר] לעשותן מערב יו"ט הן ואפילו הכי התירו לבקע. (ובתוספתא) [ובתוספות] אמרו שלא התירו לבקע [אלא] מן הקורות גדולות אבל עצים דקים שנוחים להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא ומלאכה גמורה דאורייתא, וכדאמרינן בשלהי כלל גדול (שבת עד, ב) האי מאן (דסלק) [דסלית] סלתי חייב משום טוחן, וכן נראה גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (שם) שכך כתב: אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב ומפני מה לא אסרו הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל ולפיכך התירו לו לבקע בשינוי ע"כ.

ירושלמי (ה"ג): מן הקורה שנשברה מערב יו"ט מותר, בשאין עליה תורת כלי אבל אם יש עליה תורת כלי אפילו נשברה מעי"ט אסור, רב אמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, הדא דתימא בכלים שנשברו בי"ט אבל נשברו מעי"ט מותר, בשאין עליהם תורת כלי אבל יש עליהם תורת כלי אפילו נשברה ביו"ט.

לא בקרדום ולא במגל:    ירושלמי (שם): אית תנא תני אין מבקעים ואית תנא תני מבקעים, מאן דאמר אין מבקעים במגל קציר ומאן דאמר מבקעים במגל יד.

תוספתא (פ"ג ה"י): לא יתן אדם אבן על גבי בקעת בשביל לשברה אבל מכניסה בחור ושוברה.

דף לא עמוד בעריכה

בית שהוא מלא פירות סתום (ונפתח) [ונפחת] נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל:    ואוקימנא דוקא באוירא דליבני, ומיהא הא דאוקימנא באוירא דליבני דוקא לר"מ דאמר פוחת לכתחילה דאלו בכותל דעלמא סותר אהל הוא ביו"ט ואסור ביו"ט כשבת, אבל לרבנן [ד]לא שרי אלא כשנפחת מעצמו אפילו בבנין גמור מותר. ואם תאמר ולרבנן כשנפחת ביו"ט למה מותר דהא איתקצאי בין השמשות משום דקא סתר אהלא, ואי אפשר להעמידה כר"ש (ודחי) [ודלא] כרבי יהודה חדא דבכי הא אפילו רבי שמעון מודה דומיא דכוס ועששית (שבת מד, א) שאינו מצפה אימתי יפחת ביתו, ועוד דאם כן הא מתניתין בתרא דסתמא כרבי שמעון ומאי קאמר רב נחמן בריש מכילתין (ב, ב) דסתם לן תנא כרבי יהודה ביו"ט ממתניתין דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביום טוב, והא מתניתין דבית שנפחת אחרונה וסתים לן כר"ש. ואפשר לי לומר דמתניתין בכותל רעוע דעשוי ליפחת ביומו ודעתיה עילויה, ואין צריך לפרש אף על גב דאצטריכו לפרש בסוכה (לעיל ל, ב) דשאני הכא דמדקתני ונפחת [משמע דעומד ליפחת] ביומו, ואפילו תמצא לומר דלר' יהודה כל שלא נפחת ואינו יכול לפחות בין השמשות אפילו עשוי לפחות ונפחת [אסור] כדמשמע לעיל בסוכה רעועה אפשר דהכא בשהתנה וכמו שכתבתי למעלה (ל, ב ד"ה באומר). אבל הרמב"ן ז"ל (במלחמות בשילהי פירקין) פירש דאפילו נפחת ביו"ט אין הפירות מוקצין מחמת הבית שאין בעצמן איסור, ולא אמרו במוכני (שבת מד, ב) ונר (מז, א) אלא מפני שנעשו בסיס לדבר האסור אבל פירות הסגורים בבית אינו מקצה דעתו מהם כל זמן שיוכל ליקח אותם, ולא דמו לגרוגרות וצמוקים (לקמן מ, ב) דהתם מן הפירות עצמן הקצה [דעתו] מפני שהפירות בעצמן אינם ראויים.

חותמות שבקרקע מתיר ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך:    תוספתא (פ"ג ה"ט): קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות (זירוק) [זינוק].

דף לב עמוד אעריכה

ר' נחמיה היא דאמר כל הכלים אינן ניטלין [אלא לצורך] תשמישן:    פירש רש"י ז"ל לצורך תשמיש שמיוחדין לו וסכין אינו מיוחד אלא לאוכלים ולא לחתוך חותמות, וכהאי גוונא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) גבי נתנו במגדל ונאבד המפתח דלר' אליעזר אינו עירוב ומוקי לה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה ור' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. והקשה על זה ר"ת ז"ל דסכין מיוחד הוא לכל חתיכה בחול, ועוד הקשה רבינו שמשון ז"ל דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) כל הכלים הניטלים לצורך ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך, ופריש רבא דהכי קאמר כל הכלים ניטלין לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ושלא לצורך דאפילו מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא, ואתא ר' נחמיה למימר דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין לצל לא. ואם איתא האיך שרי ר' נחמיה לצורך מקומו והלא אין מיוחד לכך בחול, ור"ת ז"ל פירש דלצורך תשמישן היינו תשמיש הרגיל בו בחול, ומודה הוא דאפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל לצורך תשמיש הרגיל בו בחול וכן קרדום לחתוך דבילה דקתני במתניתין דכל הכלים (קכב, ב), אבל סכין אין (בכך) [דרך] תשמישו בחול לחותמות ומנעול דקטיר ואסור לר' נחמיה אף על פי שמלאכתו להיתר. ור"ת ז"ל פירש שם בבכל מערבין במנעול דקטר, דבעי סכינא ונאבד הסכין ויש מר או פסל (או) למפסקיה ולפיכך לר' נחמיה אסור שאין דרך תשמיש זה למר ופסל.

מתני': אין פוחתין את הנר:    פירש רש"י ז"ל פחיתת הנר ששוקע אצבעו בביצים ועושים בהן בית קיבול. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, מדאמרינן בגמרא מאן תנא פתיחת הנר מנא היא ר"מ היא דתנן כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכן דהיינו חקיקתן, ואי כפרש"י ז"ל אין זה כלי חרס אלא כלי אדמה וכלי אדמה אינו מקבל טומאה, על כן (פרש"י ז"ל) [פירשו ז"ל] דאופין היו קצת כלי חרס כדי ליבשן ואחר כך חוזרים ומצרפין אותן פעם שנייה בכבשן כדי לחסמן וכדרך שאמרו לקמן (לד, א) ברעפים, וכן נמי משמע מדאמר רב יהודה משיצרפם בכבשן ולא אמר משיסיקם בכבשן, ואפילו בכלי מתכות עושין כן שמצרפין אותן פעם שנייה כדי לחסמן וכדאמרינן הסכין והאמום והפגיון מאימתי מקבלים טומאה משיצרפם בכבשן, ועד שיצרף ויחזק כלי חרס אינן ראויין לקבל מים ודבר לח אלא שראויין לקבל פירות ודבר יבש, לפיכך הקשה אביי דעל כרחך לא קאמר ר' מאיר אלא בכלים אחרים שראויין לקבולי המים אלא נר למאי חזי אלא לנר ושמן, ואמר ליה דחזי לקבולי ביה פשיטי.

איכא דאמרי הא מני ר' אליעזר ברבי צדוק היא:    ואפשר דלאו דוקא רבי אליעזר ברבי צדוק דכל שכן תנא קמא, דהא תנא קמא מחמיר טפי מיניה, אלא מדלא ידעינן תנא קמא דידיה מאן ניהו אמר ר' אליעזר בר' צדוק.

דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת ומטמאות במשא הזב:    פירש רש"י ז"ל דלגבי אהל בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח משמע שיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע, וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט ואף על פי שאין לו תוך דכיון דמטמא ליה בהיסט מאבראי לא בעינן תוך, וכלי נינהו הואיל וכמות שהן משתמשים מהם לענין דבר הראוי לטמאן. ורבינו תם ז"ל הקשה על זה דפשוטי כלי חרס אין מקבלים טומאה כלל דתנן (פ"ב דכלים משנה ג) הטהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבז והמטה והספסל והשלחן והמנורה של חרס הרי אלו טהורין זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס (אחוראין) [אין לו אחוריים], משמע שאין לו טומאה כלל ואפילו מהיסטו של זב, וכדמשמע נמי בפרק ר' עקיבא (פד, ב וע"ש ברש"י ד"ה ודין הוא), ושנינו בתורת כהנים (מצורע פרשתא זבים פרשה ג א) נאמר כאן [ו]כלי חרס אשר יגע בו הזב ונאמר להלן (וכל כלי פתוח) [אשר תבושל בו] מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו. אלא בין נר בין אלפסין חרניות תוך היה להם אלא שהיו סתומין מלמעלה ואחר כך (פותחים) [פוחתים] אותן, וכן משמע בתוספתא (פ"ג ה"י) דקתני רש"א אין פוחתין אלפסין סתומין ביו"ט, ות"ק היה עושה אותן כמוקפין צמיד פתיל ולפיכך טהורות באהל המת אבל טמאות במשא הזב דכלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט וכדאמרינן בפ"ק דנדה (ה, ב) דאין ניצלין במעת לעת שבנדה, ואמרינן (גיטין סא, ב) וליחוש דילמא תסיטם אשתו נדה. וטעמא שסופן ליפתח ועתידים לבוא לידי מגע ואינו דומה לקולית של נבלה שאמרו בהעור והרוטב (חולין קכה, א. קכו, ב) מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דשאני התם דאין עשויין לינקב, ורבי אליעזר ברבי צדוק דמטהר אפילו ממשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן ואין דומים לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שנגמרה מלאכתו.

למוסרה לאוליירין בו ביום להזיע:    שהוא צורך קיום לכל נפש, ואף על פי שאסור להחם חמין לרחוץ כל גופו ואפילו לבית הלל, היינו לפי שאין הרחיצה שוה אלא (למפקעין) [למפונקין] אבל הזיעה שוה היא לכל נפש.

דף לב עמוד בעריכה

מוחטין את הפתילה ביו"ט:    ופירשו מאי מוחטין לעדויי חושכא, ואף על פי שמכבה את הראש שמסיר ממנה זה צורך ההדלקה הוא וכענין שהתירו לגרוף את התנור אף על פי שמכבה גחלים. ומדקתני מוחטין משמע שמותר להסירו בכלי דהיינו לשון מחט, והר"ם ז"ל (פ"ד ה"ג) שאסרו לא ידעתי למה, שאלו כן היה להם לפרש כמו שאמרו לקמן (לד, א) אין גוזזין אותם במספרים ואין גוזזים את הירק בתספורת שלהן, ועוד שאמרוה בלשון מחט.

תני ר' חייא חותכה בפי שתי נרות:    ומכאן נראה דלא גרסינן במתניתין בפי שתי נרות דאם כן הא דרבי חייא היינו מתניתין ממש, אלא ה"ג חותכה לשתי נרות וכן מצאתיה במקצת הספרים, וכלשון הזה שנוייה בתוספתא (ספ"ג ע"ש) חותכה באור בפי שתי נרות. והוא שצריך להדליק שתיהן, והכין איתא בירושלמי (ה"ד) דגרסינן התם וחולקה באור לשתי נרות אמר ר' חנינא ובצריך לשתים תני ר' יודה בן פזי דליה מביא שתי נרות ונותנה בשתיהן וחולקה באור לשניהם, ופירושו שלא התירו לחתכה בפי שתי נרות ונותנה לשנוי בעלמא בלבד ואף על פי שאינו צריך להדליק אלא האחת, אלא דוקא בשצריך להדליק שתיהן.

שלשה להקל:    ואם תאמר אמאי לא חשבינן (נר) [נמי] בהני דאמרו להקל מוחטין את הפתילה, יש לומר דלא חשיב אלא [הני] שהן תיקון גוף הפתילה.

וקטמא שרי:    פירש רש"י ז"ל לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשו עליו דקטמא בר גבול הוא (עי' שבת יח, א), ולא עוד אי לאו בר גבול כל שכן הוא שאסור דמשעת נתינתו במים חייב דשרייתו זהו גיבולו, דתנן בפרק קמא דשבת (שם) אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים דברי רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר אין חייב עד שיגבל, אמר לי' אביי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דלחייב ופריק לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. על כן (פרש"י) פיר"ת] ז"ל דלאו לגבל את האפר ולשרוק בו פי תנור קאמר אלא לשרוק באפר יבש. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי שנא קיטמא דנקט לימא ועפרא שרי דהא בעפר עסקינן ואמאי שבקיה ונקט קיטמא, ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דהא הכא בגבול טיט עסקינן ועליו היה תמה רבינא היאך אפשר לגבלו ואמר ליה רב אשי דבעפר אסור אלא דאיהו ארקתא דפרת הוא סמיך ועלה קאמרי דקיטמא שרי, דאלמא משמע מה שאסרו בעפרא התירו בקיטמא. ולפיכך נראה לי דאפילו לגבלו ביד ממש מותר משום דאי אפשר מערב יום טוב דמיד מתייבש, וכל שאי אפשר מערב יום טוב מותר דצורך אוכל נפש הוא. ותדע לך דהא אפילו לרב אשי דסמיך ארקתא דפרת היכי שרי והא איכא משום ממרח דמלאכה דאורייתא, אלא משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי, כך נראה לי.

דף לג עמוד אעריכה

וכן ביעתא:    פירש רש"י ז"ל ביצים גסות הנתונות על פי כלי חלול כעין טרפי"ד או על האסכלא אין נותנין את הכלי תחלה ואחר כך יסדר עליו, אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואחר כך יושיב הכלי על גב הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין, ע"כ. וזה תמיה שאם כן (היאך) [הוא] אין נותנין את הקדירה בי"ט על הכלי שקורין טריפי"ד או על הכירה ואילו אפילו בשבת התירו להחזיר קדרה על גבי כירה ומעשים בכל יום ושופתין את הקדרה ביו"ט ע"ג כירה וע"ג טריפי"ד, אלא לא אמרו כאן אלא שלא ליתן ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהם שזה כבנין שעושין מחיצות ואחר כך נותן את התקרה וכענין פוריא. ואמרו בתוס' (עירובין קא, א בד"ה וכן) דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה (אלא) [אבל] במה שאין צריך לאויר לא, ועל כן כתבו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן וספר על גביהם לפי שאין צורך לאויר שתחתיהם.

אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה:    תמיה לי כיון שראויין לתשמישן דהיינו להסקה ומותר לטלטלן לתשמישן למה לא יטלטלם אפילו לסמוך את הדלת, ומאי שנא מאפר שהוסק ביו"ט דאמרינן בפרק קמא (ח, א) דכל שהוא חם כיון שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו וההיא רב אמרה דאית ליה במוקצה כר' יהודה (כדאיתא בשבת כא, א). ומדוחק יש לי לומר דשאני התם שהרי מותר לטלטלו ולשים אותו במקום הביצה לצלות בו שם ביצה וכיון שכן אף הוא יכול לתת אותו במקום שהדם שם אף על פי שהדם מתכסה בו שהרי ראוי הוא עדיין לצלות בו שם את הביצה, אבל כאן אי אפשר להצית בם את האור במקום שסמך בה את הדלת ואף לא במקום שנתן אותה סמוכה לקדרה שאם יצית בה את האש תשרף הדלת או תפול וכן תפיל את הקדרה, כך נראה לי.

והא דאין סומכין את הקדרה בבקעת, רוב הפוסקים פסקוה כהלכתא וכרבי יהודה דאית ליה מוקצה וקיימא לן כוותיה ביו"ט. ואיכא למידק דהא משמע בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) דמתניתין בית שמאי היא ולא בית הלל ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, דגרסינן התם אמר ליה אביי לרבה למאי דאמרת דכל הכלים שמלאכתן להיתר ניטלין בין לצורך גופן ובין לצורך מקומן הא תנן אין סומכין את הקדרה בבקעת, והא בקעת ביו"ט מלאכתן להיתר (אלא) [אלמא] בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אסור, אמר ליה התם משום [גזירה] יו"ט אטו שבת וכי תימא שבת גופיה תשתרי התם אין לו תורת כלי, ואקשינן ומי גזרינן והא תנן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ופריק רב פפא לא קשיא הא בית שמאי הא בית הלל, דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין, אלמא טעמא דבקעת משום גזירה היא ובית שמאי היא ואינה משנה. והרז"ה ז"ל תירץ דלישני נינהו ומאן דמתני הא לא מתני הא ואנן קיימא לן כי האי לישנא דהכא דאיתמר בדוכתיה. והרמב"ן (נראה) [כאן] (במלחמות כאן) תירץ דהתם לא שמיע ליה אלא מתניתין דלא מפרש בה טעמא ולא אשכח בה רבה [טעמא] אלא גזירה יום טוב אטו שבת, ולא שמיע ליה הא ברייתא דמפרש טעמא בהדיא לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה דאלו שמיע ליה לא הוה צריך לגזירה כלל (כל כך) הא ברייתא (למה לי) הלכה היא.

ואכתי קשיא לי דמכל מקום אי לאו גזירה תהדר קושיא דאביי לדוכתה, דמכל מקום כיון דלהסקה [ניתנו] מלאכתן להיתר הן ביו"ט ויהיו מותרים לצורך גופן. ולפיכך נראה דלא ניתנו עצים [אלא] להסקה אין לומר שלא ניתן עיקר תשמישן אלא להסקה, אלא הכי קאמר לא התירום חכמים אלא להסקה, דמדינא אסורים הן לטלטל בין לשבת בין לי"ט שאין להם תאר כלי וכצרורות הן וכדאמר ליה רבה לאביי התם אלא שהתירו חכמים לטלטלם להסקה לצורך אוכל נפש ולהסקה בלבד נתנום, כלומר להסקה התירום ולא לדבר אחר.

והלכתא רטיבא אסור יבישא שרי:    ולא למימר דרטיבא אסור להסקה בהיסק גדול דלא אשכחן דאסר הכין בשום דוכתא דלא מסח דעתיה מיניה אי מצטריך ליה, אלא מאן דאסר אמר לך מה [לי] לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו אמרינן מה לי לצלות בתערובת גחלתו לא אמרינן ומאן דשרי אמר דאפילו מה לי לצלות בתערובת גחלתו אמרינן. ויש מפרשים שאין זו הכנה חשובה לטלטלו מחמתה שלא לצורך היסק ממש כיון שאין תורת כלי עליו. ואם תאמר והא בעא מיניה אביי מרב יוסף (לעיל כא, ב) לר' יוסי הגלילי דאמר אין נפש בהמה במשמע הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביו"ט ואמר ליה הואיל וחזיא להיסק הא תינח ביבשתא ברטיבא למאי חזו חזו להיסק גדול, תירצו בתוס' דשאני התם משום דצריך לו הרבה ליתן לפני בהמתו. ועם תירוצם זה נתיישבה לי קושיא אחת שאני תמה לפי שאמר ליה רב יוסף לאביי דמשום חזו להיסק שרי' לטלטלם ולהשליכם לבהמה אם כן אף אנו נאמר כן בבקעת כיון דחזא להיסק יטלטלה לסמוך בה את הקדרה והדלת, אלא שיש לומר דהתם שאני דצריך הרבה להאכילן לבהמתו.

ורש"י ז"ל כתב דהני כלהו והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה מיקבעי, אבל אנן כר' שמעון סבירא לן בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש, וכלהו שרי בין חזרה בין סמיכת קדרה והקפת חביות ומדורתא וקדרה, וכל האמוראין שאסרו למעלה תלמידי דרב היו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה ואנן קיימא לן כר"ש ע"כ. ותימה הוא במה שכתב בהקפת חביות ומדורתא וקדרה דקיימא לן כר' שמעון בדבר שאין מתכוון לומר שזה גם כן [אינו] מתכוון לאהל ולבנין, כי לא אמרו דבר שאין מתכוין אלא בדבר שאין מתכוין למה שאפשר שיולד ממה שהוא עושה ואפשר לא יהיה כגרירת כסא וספסל שאפשר שלא יעשה חריץ, אבל בדבר שהוא מתכוין למה שהוא עושה לשום זו מכאן וזו מכאן והשלישי על גביהם וישאר אויר למטה אף על פי שאינו מתכוין לאהל מכל מקום דרך בנין הוא עושה אהל. עוד הקשו עליו במה שכתב שכל אלו תלמידי דרב היו דסבירא ליה כר' יהודה במוקצה, והלא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס ככרכי דזוזי (שבת יט, ב), ועוד דאיהו גופיה דקאמר בריש מכילתין (ב, א) אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון לדחות איסור המוקצה לומר שאינה משנה, אלא שזו ראיה לדברי הרי"ף ז"ל (בשילהי מכילתין) והגאונים ז"ל שפסקו ביו"ט כרבי יהודה ובשבת כרבי שמעון וכדאמר רב נחמן בריש מכילתין, ועוד שקשה הדבר לומר שיכללו בגמרא כללי בהלכתא ואמרינן הלכתא רטיבא אסור ויבשתא שרי ולישנא דגמרא הוא דלא תלי לה בחד מהנך אמוראי ונימא דלית[א] דכי הא לא אשכחן בשום דוכתא.

אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא:    פירש רש"י ז"ל (עיין רש"י שבת קמב, ב) שנשחט ביו"ט, ובני מעיה לא חזו לאכילה בי"ט שאין דרך לאכול לבני מעים ביו"ט ונולד הוא. ומשני

כיון דמסרחי (אסח דעתיה מיניה):    אי מצנע להו עד הערב

מאתמול דעתיה עלייהו למשדינהו לשונרא:    ואין זה מחוור דכל שהוא ראוי לו ואלו רצה לאכלו אוכל למה יאסר להאכילו לשונרא וכי אסור להשליך מפתו לכלבו, ועוד דאם כן לכל שאינו רגיל ועשוי ביו"ט או בשבת לבעלים אסור לטלטלו אם כן תקשי לרבא גופיה דאמר בשבת (קמב, ב) אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי והא חזי לאומצא, ואומצא בשבתא לא אכלי אינשי, ועוד דאם כן כי הוה דעתיה עלייהו מאתמול למשדי לשונרא מאי הוה מכל מקום נולד הוא ודומיא דגרעיני תמרה (שבת קמג, א), ותניא (שבת כט, א) מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם ואף על גב דדעתיה למכלינהו ביו"ט ולהסיק גרעיניהם. אבל בתוספות (שבת כט, א ד"ה אין עי"ש) פירשו דהכא בשנשחט מעי"ט לאכלו בי"ט ולמחר ודאי מסרחי ואינן ראויין לאכילת אדם וכיון דמעי"ט ידע דמסרחי יהיב דעתיה עלייהו מאתמול למשדינהו לשונרא. ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מגרעיני תמרי דאף הן לא היו ראויין ודעתיה מאמש לאכול התמרים ולהסיק הגרעינים ואפילו הכי אסור, יש לומר דשאני גרעינים שהן צריכים לתמרים עד שיאכלם שאם יטלם מאמש יתקלקל בשר התמרים והגרעינים שומרים את האוכל והרי הוא כאוכל עצמו ולמחר הרי הן כנולד, מה שאין כן בבני מעים ואדרבה כל שבני מעים נשארים בגופו לאחר שחיטה מתקלקל הבשר וכל שדעתו עליהם מאתמול הויא לה הכנה מעליא (דכמה דמנסן) [דכמאן דמנחן] בדיקולא דמיין והילכך אם נשחט מאמש מותר כדאמרן, וכל שכן כשנשחט היום דכיון דראוי לו אם רוצה לאוכלן אף הוא מותר לטלטלן וליתן לשונרא וכדאמרן.

מתני': רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו לחצוץ בו שניו:    פירש רש"י ז"ל דמלפניו לאו דוקא דלרבי אליעזר אף מחצר נמי דהא אמר כל שבחצר מוכן הוא, והא דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי ואמרי דאפילו משלפניו להדליק אין לחצות בו שניו לא. והקשו עליו בתוס' דבשבת פרק המוציא (פא, ב) מוכח דמשלפניו דוקא, דאמרינן התם בעא מיניה [רבה] בר רב שילא מרב חסדא מהו להעלות אבנים מקורזלות אחריו לגג אמר ליה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה איתיביה רבינא לאמימר ר"א (בן יעקב) אומר [נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים] לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ופריק הכי השתא התם אדם קובע מקום לסעודתו הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא, אלמא משלפניו דוקא דהיינו דמקשי ליה אפילו משום כבוד הבריות לא יטול מן החצר ויביא אלא משלפניו ולא שיטול ויוליכם אחריו לגג. ואין קושיא זו מחוורת דלאו מדרבי אליעזר קא מקשה דהא לית הלכתא כוותיה אלא כדרבנן, אלא מדרבנן קא מקשה דלא שרו ליטול קיסם כלל מן החצר ואפילו משלפניו אלא מן האבוס אף על פי שצריך לחצות בו שניו וגנאי הוא לו שיראה הבשר בין שיניו והלכך אף באבנים מקורזלות די לו שהתירו לו ליטלן אבל לא לטלטלן ולהעלותן לגג, ופריק דאינו דומה דהתם קובע אדם מקום לסעודתו והיה לו להכין מעי"ט קסמין במקום סעודתו מה שאין כן [הכא] שאי אפשר לו ולפיכך כל שהתירו לו על כל פנים הוצרכו להתיר לו אפילו להעלות וכדברי רש"י ז"ל נראה לי עיקר וכדקתני בנוסחאות הישנות ואין כתוב בספר המשנה משלפניו, וברוב ספרים שלנו אין בהן בגרסת המשנה משלפניו, וכן ראיתי משם ר"ח ז"ל.

וחכמים אומרים מגבב מלפניו ומדליק:    פירש רש"י ז"ל משלפניו אבל לא מחצר, הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי. וכן ודאי משמע, מדקאמר ר"א שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דחכמים שאסרו משום דאין מוכן הוא לדבריהם. ותמיה לי אי משום דמאתמול לאו להכי קיימי מאי שנא משלפניו דמגבב כלהו מוקצין נינהו, ואולי התנור והכירים בחצר ודעתו על הקסמין הסמוכים לתנור ולכירים. אבל בירושלמי (ה"ו) משמע דאפילו לרבנן נוטל מכל מה שבחצר ולא אסרו אלא לגבב ולעשות צבור ור' אליעזר שרי לגבב מכל מה שבחצר ומדליק מן המכונס וחכמים אומרים דוקא מגבב ממה שלפניו ראשון ראשון ומדליק, דגרסינן התם על מתניתין מה ביניהון לעשות צבור ביניהם על דעת ר' אליעזר עושין צבור ועל דעת רבנן אין עושין צבור, ולפי הירושלמי חכמים דמתניתין היינו תנא קמא דר' שמעון דברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי אליעזר דמתניתין כר' שמעון דברייתא דמתיר לעשות צבורין צבורין, ואף על פי ששנו במשנתנו בדר' אליעזר שכל מה שבחצר מוכן הוא לאו למימרא דבהא פליגי ולומר דלחכמים אינו מוכן דהא בברייתא נמי קתני בת"ק שכל מה שבחצר מוכן ואפילו הכי ר' שמעון לא פליג עליה ואסר ואדרבה שרי טפי, אלא בין לר' אליעזר בין לרבנן כל מה שבחצר מוכן הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר ר' אליעזר דטעמא דמילתא אף על פי שהן קסמין קטנים מוכנים הן להדלקה ורבנן נמי בהא מודו ושרו לטלטלן ולהדליקן. אבל בתוספתא (פ"ג הי"ב) מצאתי בהפך, דרבי אליעזר דמתניתין היינו תנא קמא דר' שמעון דברייתא ואוסר לעשות צבור, דתנינן התם ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורים ור' שמעון מתיר שכל מה שבחצר מוכן הוא, וזה כפשטה של משנתנו.

דף לג עמוד בעריכה

לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת:    ויש עצי בשמים שהם אוכלי בהמה כך פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, אלא מדקתני מוללו משמע ליה שהן רכין ומיניה קא פריך וכדמפרש ליה בהדיא לבסוף כי אתא לתרוצי ולאוקמוה בקשין אהדר ליה וקשין בני מלילה נינהו.

השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא:    פירש רש"י ז"ל כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני, אם מצאת בברייתא אומרת לחצוץ שיניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חייב חטאת, אבל אינו תשובה דכי תניא ההיא בקשין. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה ליה לרב יהודה לאורוכי כולי האי לפרוק ליה מיד כי תניא ההיא בקשין, ולפיכך פרשו משם ר"ת ז"ל דהכי קאמר ליה אפילו תנא (מברייתא) [בברייתא] פטור אבל אסור איכא למשמע דמשבשתא היא כל שכן דקתני חייב חטאת דליכא מאן דלימא הכי אלא ודאי ברייתא שבשתא היא ולא תותבן מינה ואמר ליה רב כהנא לא דברייתא בקשין ואף על פי שהן אוכלי בהמה, ומיהא לדידך קשיא דאמרת דכל שהן אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי ואפילו (קשיא) [קשין]. ואין פירושו מתחזי במה שפירש דרב כהנא הוא דקאמר בקשין, אלא [מה] שפירש בהא (וקאמר) [דקאמר] ליה רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי אתי שפיר (אבל הא) [ואיהו הוא] דקאמר כי תניא ההיא בקשין דלאו אוכלי בהמה וחסורי מחסרא כדמפרש ואזיל. ואם תאמר אם כן תקשי מדרב יהודה לרב יהודה, דהכא משמע דרב יהודה אית ליה כי הא ברייתא דאפילו (הדיח) [להריח] אם קשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור ואלו לקמן אמרי רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אף על גב דחזיא לקתתא דנגרי וחצינא, לא קשיא דהא מוקמינן הא ברייתא כר' אליעזר. ואם תאמר אם כן כי אקשי ליה רב כהנא מיניה נימא ליה ההיא ר' אליעזר היא ואנא דאמרי כרבנן, מסתברא לי דהיינו טעמא משום דקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דאפילו ר' אליעזר דוקא בקשין הא ברכין קוטמו ומריח בו ואפילו קוטמו לחצוץ בו שיניו מותר (רב אכלי) [דבאוכלי] בהמה שהן רכין מיירי, ומאי דקתני בברייתא לקמן ושוין שלא יקטמנו (אקטום) [אקיסם] קא מהדר וכדפרש"י ז"ל, כך נראה לי.

שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות:    פירש רש"י ז"ל (חביות) [בפרק חבית] (שבת קמו, א) טעמא משום דמקלקל וכל המקלקלין פטורים. וקשה לי דאי משום הא היכי שרי לכתחלה, ועוד דאם איתא מאי אקשינן הכא מינה למאי דאמרינן דקשין (הן) לא יקטום להריח בו דשאני התם דמקלקל הוא. ובתוס' (שם בשבת) פירשוה בחבית מחוברת במוסתקי כדמוקי לה רב אשי הכא לרבי אליעזר, משום דקשיא להו הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רבי אליעזר אומר אם אין יודע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב ואוקימנא פלוגתייהו התם במגדל של עץ דקטיר במיתנא דבעי סכינא למפסקיה דרבנן סברי שכל הכלים ניטלין לצורך גופן ור' אליעזר סבר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו [עירוב] דלא אפשר לשבור את המגדל [ד]לכתחלה מיהא אסור, ומשום הכי אוקמוה לההיא בחבית דמוסתקי כדאוקמה רב אשי הכא, ורב אשי לא לר' אליעזר בלחוד אוקמה הכי אלא לכולי עלמא, והלשון מסייענו קצת מדאמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ואי לר' אליעזר בלחוד קאמר הוה ליה למימר ההיא לר' אליעזר במוסתקי. וגם זה אינו נכון בעיני מדאמרינן התם בפרק חבית (קמו, א) בעו מיניה מרב ששת מהו (למיבא) [למיברז] חביתא בבורטיא לפתחא קא מכוין ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוין ושרי, (ומיבח חבית) [ומברז חביתא] בגופה דחבית משמע ולא במוסתקי, ואמרינן נמי התם רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה בפני האורחים ואינו חושש וסתמא ראשה ממש קאמר, ועוד דאם כן רב (אבא) [אחא] בר יעקב דמתיב מינה ומשמע ליה בחבית גמורה לדידיה מי ניחא ההוא דעירובין, ועוד מדמקשה מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית ועוד הא רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרווייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אף על גב דחזיאן לקתתא דנגרי וחציני משמע דלרב יהודה מתניתין דחבית אפילו בחבית גמורה, דשבירת עצי בשמים (קשיא) [קשין] להריח כשובר את החבית ואוקימנא כתנאי ורב יהודה כרבנן, אלמא אפילו חבית גמורה לרבנן שובר ואינו נמנע לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים (לעיל י, א). ואי משום ההיא דעירובין לא קשיא, דהתם מגדל קתני ומגדל גדול משמע וכלים קטנים הוא דאמרינן דאין בנין בכלים וסתירה אבל בגדולים כאהלים הם ויש בנין וסתירה בהן, וכן מוכחא כל אותה סוגיא של שם. ואף רש"י ז"ל פירש שם [כן] (לה, א ד"ה ומתני') והרי"ף גם כן כתבה סתם במקומה וכן כאן ולא כתב האי אוקימתא דרב אשי דאוקמה במוסתקי, נראה שכן דעת הרב ז"ל דבחבית גמורה היא מתניתין כך נראה לי.

ובלבד שלא יעשנו צבורין:    ומפרשי טעמא משום דמחזי כמאן דמכניף למחר וליומא אחרינא, אבל ליכא משום מעמר. ומכאן נלמוד כדעת רבי יצחק בן רבינו מאיר ז"ל שאמר שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער שהוא כמלקט שבלים מן הקמה (מטפלת) [הנופלת] ומעמר, וכן מוכח בפרק כלל גדול דאמרינן התם (שבת עג, ב) האי מאן דמכנף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, דמשמע דוקא דמכנף ממלחתא הא ממקום אחר לא.

דף לד עמוד אעריכה

(א"נ) [אמר ליה] אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה:    ואיכא מאן דפסק כרבי זירא דאסור ומפרש לההיא מפני שצריך (לחמן) לבדקן, ויש מי שפוסק להתיר כרבי ירמיה דמפרש לה מפני שצריך לחסמן, וכן נראה לי חדא דספק בשל דבריהם היא ולקולא, ועוד נקיט בסמוך ברעפים טעמא דצריך לחסמן דאמרינן שופת את הקדרה מאי קא עביד אמר רבי שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה, והיינו משום חסימה דאיכא חטאת בשבת משום מכה בפטיש, דאי משום בדיקה ליכא חטאת בשבת דבין נמצאת שלימה בין נשברה לאו מידי דאית ביה חטאת קא עביד, כך נראה לי.

ומכל מקום לדידן דקיימא לן במוקצה כרבי יהודה נראה שאין בודקין אותו אלא במקום שאינו צריך לטלטלו משם אם ימצא טריפה, דאפילו לראות את הטריפה בעלמא אסרו בירושלמי בפרק אין צדין (ה"ה) לראות אלא במקום שאין צריך לטלטלו, דגרסינן התם בעון קומי [לוי] מהו להראות את הטריפה בבית אפל אמר לו אפיק לבר רבי אמי [בעי] שמעינן אין רואין את הנגעים בבית אפל שמעינן אין רואין את הטריפה בבית אפל אמר רב יוסי בר בון ולא מטעם הזה אלא שמא ימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה, וכן אמרו בשבת בשלהי פרק מי שהחשיך (קנו, ב) דלוי סבר במוקצה [כר"י] ולא חזי ביומא טבא אלא אקיקלתא. ותמה אני שלא ראיתי לאחד מן המחברים שהביאה בחיבורם.

ואחד מגיס הקדרה כולן חייבין:    משום דאף המגיס מקרב את בישולו, בשבת פרק כירה כתבתי יותר.

תנור וכירים אין סכין אותן [ב]שמן ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן:    ואם תאמר תיפוק לי דאסור לחסמן על האש ולאפות ולבשל בהן מפני שמתחסמין, יש לומר דאין אלו צריכים חיסום דאפייה אלא אפילו בצונן מתחסמין ואסור. ומיהו מההיא דשופת את הקדרה שמעינן שאסור לבשל ביו"ט בקדרה חדשה שלא הוחזרה לכבשונות, וגרסינן בירושלמי במועד קטן (פ"א ה"ט) רבי יודן ברבי ישמעאל אורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן ולשפות עליה קדרה ביו"ט. והא דאמרינן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר לא להפיגן בצונן קודם שיוסקו קאמר שהרי מתחסמין ואין מתירין משום צורך אפייה שזו היא ששנינו אין מלבנין את הרעפים, אלא שאם הוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת בתנור מותר וכן פירש רש"י ז"ל. ומיהו קשיא לי דאם כן מאי למימר פשיטא, ועוד דמסתמא מאי דאסר התיר משום לאפות, אבל במקצת התוספות ראיתי שכתבו דליבון רעפים הוי תיקון גמור אבל בתנור ליכא תיקון גמור אלא תיקון מועט ולצורך אפייה התירו.

מתני': ועוד אמר ר' אליעזר:    כתב רש"י ז"ל [וקשיא לי] דהא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין את האור והנך דבהדיה והני מילתא אחריתי לאו מלתיה, ואמאי לא אותביניה בעירובין (כג, א) גבי ועוד דר' יהודה בן בבא דאותביה מרבי אליעזר דסוכה ושנינן התם לא אפסקוה אלא במלתיה ואלו אותביניה מהא לא הוה מצי לשנויי הכי, ועמד זה לרבינו ז"ל בקושיא. והרז"ה ז"ל תירץ דהכא לא אחשביה הפסקה דכיון דאמר רבי אליעזר מגבב ומדליק כל הני אחריני בהוצאות אור ובלבון רעפים הכל בענין אחד, (וכל) [וכיון] שהתחיל בהדלקה סדרו אחריו ענייני הדלקה.

דף לד עמוד בעריכה

גמרא: תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת:    הא דנקט (תאנים) [תינוקות] לאשמעינן רבותא דאפילו קטנים יש להם מחשבה מתוך מעשה המוכיח כדאמרינן בפרק הכל שוחטין (חולין יג, א), ומתוך מעשיהם ניכרת מחשבתן שבדעתן לאכלן למחר וכיון שכן נגמרה מלאכתן, ולפיכך שבת קובעת לגמרי שלא לאכול בהן עראי אף על פי שלא ראו פני הבית משום דשבת קבעה לגמרי בדבר שנגמרה מלאכתו ואפילו שלא לאכול ממנו עראי ואפילו למוצאי שבת.

ותנן המעביר תאנים בחצרו לקצות כלומר שלא נגמרה מלאכתן בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי:    ואפילו לאכול בחצר עצמה דסתם קתני שאף על פי שהחצר קובעת אינה קובעת כלל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ובניו ובני ביתו לאו דוקא אלא הוא הדין [הוא] עצמו לפי שאין החצר קובעת מה שלא נגמרה מלאכתו, ולכן שאל רבא מרב נחמן

שבת מהו שתקבע וכו':    כלומר מי אמרינן שאינה אלא כחצר ואוכל אפילו בשבת עראי או דלמא חמירא טפי ובשבת מיהא אינו אוכל.

אמר ליה שבת קובעת:    דכל אכילת שבת היא עצמה קבע דכתיב וקראת לשבת עונג, אבל למוצאי שבת אוכל עדיין ממנו עראי, ונראה לי ראיה מדמייתי מר זוטרא בריה סייעתא לדברי אביו ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע לא, [ולא] קאמר [אלא] שלא לאכול בשבת אבל למוצאי שבת מנ"ל, ובהא נמי [מיתרצא הא דקאמר] רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואלו לקמן אמר רבי יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת לאפוקי מדהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום הלל לעצמו אוסר, ואם כן היאך רב נחמן [אומר] כתלמוד ערוך בידו שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ועוד דאם איתא דמתניתין דרבי אליעזר דעומד אדם על המוקצה דייקינן מינה הא שאר שני שבוע אסור אפילו למוצאי שבת לימא שבת לאפוקי מדרבי אליעזר, ומיהו הא לאו ראיה היא דאם כן תיקשי לן נמי אמאי לא אמר לאפוקי מדרבי יהושע דהא לרבי יהושע קבעה לגמרי שלא יגמור אפילו למוצאי שבת קאמר, ומכל מקום מדאמר רבי אליעזר יגמור ואקשינן מדר' אליעזר לרבי אליעזר ופרקינן התם כדקתני טעמא אמר רבי נתן לא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור, אלמא מתניתין דעומד אדם על המוקצה לא דייקא דבשאר שני שבוע קבעה לגמרי אלא כדאמרן, ואפ"ה (אסור) [אתינן] למידחי ולמימר דשבת כחצר ולא קבעה כלל ואפילו באוכל בשבת עצמה. אלא שאני מתניתין דכיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה שבת עילויה. ולגמרי קאמר דהיינו גמר מלאכתו וכמתניתין דתינוקות שטמנו תאנים ואפילו בחול נמי, וכדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי.

דף לה עמוד אעריכה

רבי אליעזר קאמרת רבי אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת:    ומתניתין דעומד אדם על המוקצה דדייקינן מינה הא שאר שני שבוע לא, אפילו לאכול מהן עראי אפילו למוצאי שבת קאמר דשבת קובעת לגמרי, [ו]במסקנא לא קאי אלא לר' אליעזר תרומה קובעת לגמרי שבת אינה קובעת דלמוצאי שבת יגמור כדאמר ר' נתן. ומכל מקום צ"ע לרבי יהושע אם כן כל שאמרו שאוכל עראי אינו אוכל אפילו עראי שכבר קבעה לה שבת, ולרבי אליעזר נמי לא יאכל אפילו בשבת ולא אפילו בחול בחצר, ור' אושעיא דאמר (ברכות לא, א) מכניס אדם תבואתו במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה דהיינו אכילת עראי דוקא חוץ לחצר אבל בחצר לא, וכל זה צ"ע.

ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור:    ומכלל דלרבי יהושע בין חצר בין שבת קובעים לגמרי אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ומתניתין דהמעביר תאנים בחצרו רבי אליעזר היא וחוץ לחצר, והא דלא מייתי ראיה למעלה רב נחמן מרבי יהושע משום דאיהו אפילו בחצר קאמר קובעת ודלא כמתניתין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות, והיינו דמקמי בעיא דרבא לרב נחמן אייתי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו ולומר דרבא (בעיא) [בעא אהא] דחצר אינה קובעת כדקיימא לן במתניתין דהמעביר תאנים, וקא מיבעיא ליה שבת מאי וכדאהדר ליה רב לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר.