חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות הרא"ש |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |
איבעיא להו: טעה ולא ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים?: ודוקא מנחה מבעיא ליה אבל תפלת המוספין פשיט להו דאינו משלימה בערב דכיון שהוא מזכיר קרבן מוסף עבר יומו הוא. ועוד, דלא שייך הקרבן בלילה והיאך הוא מזכירו? ועוד נראה לי, טעם דכל תפלה שהיא נוספת מחמת מאורע היום אין ראוי להשלימה ביום אחר שכבר עבר מאורע היום. אבל שאר התפלות כיון שהן ראויות בכל יום יש להן תשלומין ביום אחר.
ואסיקנא טעה ולא התפלל מנחה- מתפלל ערבית שתים.
- ויש מפרשים דדוקא מנחה; וכן נמי טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים; וכן בטעה בשל ערבית מתפלל בשחרית שתים - ולעולם משלים הוא בתפלה הסמוכה לה. אבל טעה ולא התפלל שחרית אינו מתפלל ערבית שתים, וכן טעה מנחה לא יתפלל שחרית שתים.
- ויש מפרשים דהוא הדין והוא הטעם, וכן נראה. ומיהו דוקא בזמן תפילה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עוסק בתפלתו- חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו, אבל שלא בזמן תפלה לא. שאם לא כן מאי "מתפלל ערבית שתים" ו"מתפלל מנחה שתים" דקאמר - לימא "טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל אחר חצות"!? אי נמי "טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה" הוה ליה למימר.
דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני שכח: ומיהו נראה מדברי רב האי גאון ז"ל דלא יוכל לתקון ליתן(?) שכר תפלה ממצות אבל מ"מ אילו רצה לחזור ולהתפלל ערבית שתים לתשלומי מנחה שבטל- רשאי, ושכר תפלת רחמי אית ליה. וזה לשון הגאון ז"ל "בטל-מעוות שאין יכול לתקן הוא, ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא אבל שכר תפלה ממצוה לית ליה".
ואם הבדיל בשנייה ולא בראשונה שנייה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו: והכין קיימא לן. ואף על גב דאקשינן עלה מדתניא "טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו" וסלקא בקושיא - כיון דלא סלקא בתיובתא לא מדחיא מחמת כך; דדילמא אי אשגחו בה הוו משכחי לה פירוקא והלכך קיימא לן כי באי וכי הדה בדוכתא והדא בדוכתא[?], וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל.
ואיכא למימר דהוי טעמא דכיון דאבדיל בשנייה, גלי דעתיה דראשונה צלי אדעתא דתשלומין ושנייה משום חובתו, ולא איבעי ליה לאקדומי תשלומין לשל חובת היום, והלכך שנייה עלתה לו משום חובתו אלא שצריך לחזור ולהתפלל שלישית משום תשלומין, והאין את הראשונה כמי שאינה כדי שלא תקדים של תשלומין לשל חובת היום. ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן- אין מחזירין אותו, דהא לא גלי דעתיה דראשונה לא תהא משלם חובתו, דשמא אע"פ שלא הבדיל טועה היה, ואין מחזירין אותו. וכן כשהבדיל אף בשניה, אפשר דטעה בשנייה ושלא מדעת הבדיל בה. וכן כתב הגאון ז"ל וכתב בתוספות שאם שכח במנחה בראש חדש, שלא הזכיר בה של ראש חדש, אינו חוזר ומתפלל ערבית, דמה ירויח בחזרתו, דאף בתשלומיו אינו מזכיר של ראש חדש! הוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת. ודבר ברור הוא דהא "טעה ולא התפלל בשבת במנחה" קאמר, כלומר שלא התפלל כלל - הא התפלל, ואע"פ שלא הזכיר של שבת, לא. וטעמא דידהו טעמא דמסתבר הוא, דכיון שהוא מתפלל בתשלומיו שתים של חול.
השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד דעבד כמר עבד : וכתב גאון ז"ל דמאן דמקדים ומצלי מפלג המנחה ולמעלה תפלת הערב כרבי יהודה - תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר' יהודה, דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן, ואי איתא לדרבנן ליתא לדר׳ יהודה; והלכך אי צלי תפלת המנחה עד הערב, תו לא מצי לאקדומי ולצלויי תפלת הערב בפלג המנחה ולא יהא עושה פעם כרבי יהודה ופעם כרבנן. ומינה אנן דנהיגין לצלויי תפלת המנחה עד הערב תו לית לן לצלויי של ערב עד דיתפני יומא כרבנן. ורבי ורב וכל הני דצלו של שבת בערב שבת כדר' יהודה סבירא להו ולא מאחרי תפלת המנחה לעולם מפלג המנחה ולעיל. ומיהו תפלה בלחוד הוא דצלי ולצורך שעה למצוה אבל ק"ש לא הוו קרו עד צאת הכוכבים ומשום צורך מצוה הוא שלא היו חוששין לסמוך גאולה לתפלה.
שאני התם ומשום טורח ציבור: ודוקא לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל משום דאיכא טירחא דצבורא אבל לענין מלאכה עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה, לא ליחיד ולא לציבור.
• הא דאמר שמואל "מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס" - מיד קאמר, ואפילו קודם שתחשך. וכן הא דאמר רב תחליפא אמר רב מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס - מיד קאמר, ולומר ש[ב]הבדלה זו מותר לו לאכול ומותר לו לעשות מלאכה בערב. וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת. וכן הסכים רב האי גאון ז"ל וכן הראב"ד ז"ל. ואע"פ שיש מקצת מן הגאונים ז"ל שאומרים שאינו אומר קידוש ולא הבדלה עד הערב, ואין לו טעם, והראשון עיקר.
תפלת ערבית ר"ג אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה. ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות: ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמ"ד רשות, דתפלה דאסורי נינהו והלכה כרב באיסורי. ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקל. וכתב גאון ז"ל דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובא ונוהג בה כל מילי דתפלת תובה דהא רב דאמר רשות, קאמרינן בשלהי פרקין "אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום" - ואיכא למידק מינה טעמא דאין מקדשין אלא ביום, הא לאו הכי מחזירין אותו לשבתות וימים טובים נמי מחזירין אותו כתפלת חובה. ועוד דהא אמר ר' יוחנן "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים" ליכא מאן דפליג עליה. וכתב עוד הגאון ז"ל דאפילו מאן דאמר רשות - לאו רשות גמורה קאמר אלא לאפוקי דלאו חובה הוא אבל מצוה ודאי איכא כיון דתקנוה רבנן. ולריב"ל יעקב תקנה ולר' יוסי ברבי חנינא כנגד אברים ופדרים. וכדאיתא נמי בשבת (ט:) "גמרא: לא ישב אדם לפני הספר. אמר זעירי הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיניה, לא מטרחינן ליה" - דאלמא אפילו למאן דאמר רשות אי לא שרי המייניה מטרחינן ליה.
ומיהו קשיא דאי מצוה עליה לצלויי ומיד שוייה אנפשיה כחובה, א"כ ההיא דשבת לא מתוקמא אלא בזימנא קמייתא דבעי לצלויי. ועוד, דאמרינן ביומא (צז:) א"ר תפלה נעילה פוטר של ערבית. ופריך והא אמר רב תפלת ערבית רשות ולמה לי פטורא. ומשני לדברי האומר חובה קאמר. - ואם איתא, למה לי לדחוקה ולאוקומא כמאן דאמר חובא, הא מצי לאוקומה כדעתיה דרב גופיה דאי צלי לה חדא זימנא הא שוי אנפשיה כחובה ולוקמה בהכין. ואפילו בגברא דלא צלי ליה, מכל מקום מצוה איכא, והשתא תפלת נעילה פטר ליה מההיא מצוה? ויש לי לומר דאין הכי נמי, ואדרבה למ"ד תפלת ערבית רשות שייכא הא דרב טפי, דאי למאן דאמר חובה, אמאי פטר ליה תפלת נעילה? אבל השתא דתפלת ערבית רשות כעין מצוה אתיא תפלת נעילה ופטר לה והכי נמי איתא בירושלמי בפירקין דגרס התם: "אמר רבי יעקב בר אחא תני תמן תפלת הערב מהו? ר"ג אומר חובה. ר' יהושע אומר רשות. אמר רבי חנינא אתיאן אילין פלוגתא כאילין פלוגתא, מר דמר חובא- אין נעילה פוטרת של ערב..." והא דלא מתרץ לה התם הכין משום דבעית לתרוצה במאי דסליק אדעתיה דמקשה ולמ"ד רשות לא פטורא דרשות גמור הוא ואוקמה כמ"ד חובה ודלא כסברא דירושלמי דהכא.
ואלא מיהו אכתי קשיא, דאי איתא דכי צלי לה חדא זימנא שויא אנפשיה חובא, מאי קא קשיא ליה? דהא נהוג עלמא לצלויי והוה ליה חובה!? ואיכא למימר דהכא נמי טעי בדרב דרב חובא משוי ליה מכי צלי לה חדא זימנא והוו מצי לשנויי הכין אלא דלרווחא דמילתא קא משני ליה כדסברא דקא סלקא דעתין. ובתוס' אמרו דאפילו למ"ד רשות, בכדי לא מבטלינן ליה, והיינו דרב דאמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום, דמשמע הא לאו הכין מחזירין אותו. והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. וההיא דיומא דפריך והאמר רב תפלת ערבית רשות ולמה לי פטורא, דמשמע דלמ"ד רשות פטור לגמרי, דאיכא למימר דהתם נמי לאו בחנם מבטל ליה אלא משום טירחא דאריכות תענית והשתא אתי שפיר ההיא דשבת.
תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין- מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין: יש לפרשה כפשוטה בשהיה שתיהן לפניו כלומר שהיה בדעתו להתפלל עכשיו שתיהם, הא אם (לא)[1] היה בדעתו להתפלל תפלת המנחה עם דמדומי חמה מתפלל של מוספין לבדה, דלמה יתחייב להקדים ולהתפלל תפלת המנחה מחמת תפלת המוספין? וכנ"ל שראיתיה משמן של גאונים. אבל בתוס' לא פירשו כן, עד שהוצרכו לומר דעכשיו שמאחרין בתפלת יוצר ביום הכפורים עד לאחר שש שעות ומחצה שיש מן הדין להקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין, ולא דבר הכין. ולפי פירוש ראשון אתי שפיר.
ומכל מקום מסתברא שאילו עבר והקדים תפלת המוספים לתפלת המנחה, ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה תחלה, יצא ואין צריך לחזור עוד ולהתפלל של מוספי שניה. ולא דמי לההיא דאמרינן לעיל (כו:) "הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה- שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו", כלומר לפי שהקדים תפלת התשלומין לתפלת חובה; דשאני התם לפי שאינה בדין שיקדים תפלת התשלומים שכבר עבר זמנה לתפלת החובה שהיא בזמנה; אבל מוספין - כל שעתא ושעתא זימניה הוא, דהא תפלת המוספין כל היום, אלא דלכתחלה כיון דתפלת המנחה תדירא והגיע זמנה, צריך להקדימה; הא אם עבר והקדים של מוספין- יצא. וגדולה מזו נראה מן התוספתא דאמר "הקדים של מוספים לשל שחר- יצא" דהא קיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום וקתני בתוספתא המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר- יצא.
ולית הלכתא כר"ה: פירוש: אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספין. וכתב הראב"ד ז"ל די"א דוקא טעימה ולא אכילה. והוא ז"ל פירש דאפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד את הלב כי הא דרב אויא.
ולא כריב"ל: והני מילי להפסיק, שאם התחיל אינו מפסיק; אבל לכתחלה אסור כדאיתא בשבת (ט:).
עד שיראה איסר כנגד לבו: פירש רב האי גאון ז"ל שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסור שהוא מונח בארץ כנגד לבו, ולא שיחצה קומתו לשני חלקים וכופינ'(?) כשהי' מוצבת[?]. וסימן לדבר "הלכוף כאגמון ראשו" דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסור שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון.
לשנה אחרת שכחה: קשה לי דמהכא משמע שלא היה רגיל לאמרה, שאילו כן מאי קאמר "לשנה אחרת שכחה"?
טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו: פירוש: בשיודע לחזור למקום שטעה, הא לאו הכין מעבירין אחר תחתיו כדתנן (לד.) "טעה יעבור אחר ולא יהא סרבן באותה שעה".
מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל הביננו ה' אלקינו המבדיל בין קודש לחול? קשיא.: וכתב הגאון רב האי ז"ל דאע"ג דסלקא בקושיא לא מדחי הא דר"נ דאמר משמיה דשמואל, כיון דלא סלקא בתיובתא אלא בקושיא; אי עיינינן לה משכחינן לה פירוקא ומשום קושיא לא דחינן לה. והלכך לא מצלינן הביננו במוצאי שבתות ובמוצאי י"ט.
ומסתברא דאפילו במוצאי שבתות וי"ט דרב ביבי בר אביי דהוא בתרא קאמר כל השנה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים קאמר[?] ואפילו במוצאי שבתות וימים טובים. וכדמשמע מדאתקיף עליה מר זוטרא "ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר". ופריק "דלמא אתי לאטרודי". ואקשינן "אי הכי הבדלה בחונן הדעת אתי לאיטרודי. אמרי כיון דבתחלת צלותיה לא מטריד" אלמא לרב ביבי אפי' במוצאי שבתות וי"ט אמרינן ליה. והר"י בן גיאת ז"ל הכין פסק כאתקפתא דמר זוטרא. ומיהו בימות הגשמים משמע דלא מצלי לה דהא פריק מאי דאקשי עליה מר זוטרא דכיון דבאמצע צלותיה הוא, אתי לאטרודי.
א"ר אסי א"ר יוחנן טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו:
- וגרסינן בירושלמי: והוא דלא אדכר לא טל ולא מטר, הא אדכר טל אין מחזירין אותו מפני שהוא מיקל. דגרסינן בירושלמי בפרק אין עומדין "רבי זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל- אין מחזירין אותו. בטל והזכיר של גשם- מחזירין אותו. והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר. לא דמי ההוא דמיקל לההוא דמצלי ולא מיקל. בגשם ומזכיר של טל אין מחזירין אותו. והתני אם לא שאל הזכיר[?] גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. בהדה דלא אדכר לא טל ולא מטר". ע"כ בירושלמי.
שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה: וכתב רב האי גאון ז"ל שאם לא נזכר עד שהתחיל בעבודה מחזירין אותו לשומע תפלה, דכיון דיכול לאמרה בשומע תפלה למה מחזירין אותו לברכת השנים. והראב"ד ז"ל כתב שמחזירין אותו לברכת השנים וכענין שאמרו בהבדלה בפרק אין עומדין "טעה בזו ובזו חוזר לראש". ומסתברא ודאי כדברי הראב"ד ז"ל מדתניא בברייתא "טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו" - ומחזירין ודאי דהכ' לתחיית המתים ולבכרת השנים קאמר דהא בברייתא אדכרו שומע תפלה, הלכך לברכת השנים קאמר ואוקי לה בסמוך בדאדכר לבתר שומה תפלה כנ"ל. ואלא מיהו בירושלמי מפרש כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שנכתב בסמוך בסייעתא דשמייא.
והא דאמרינן שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשומע תפלה - אמרינן בירושלמי דהוא הדין לטעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לומרה בשומע תפלה. דגרסינן התם "רבי זעירא בשם רב הונא, לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה, ודכותה לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה. ומה שאלה שהוא מדוחק אמרה בשומע תפלה, אזכרה שהיא מריות(?) לא כל שכן?! והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורח הגשמים בתחיית המתים- מחזירין אותו. אמר רבי אבא מרי בשם ר' יוסה בשלא אמרו בשומע תפלה. להיכן הוא חוזר? אמר רבי שמעון בשם ר' יוחנן בראש חדש אם עקר רגליו- חוזר לראש, ואם לאו חוזר לשומע תפלה". ומכאן יש ראיה לדברי ר' האי גאון ז"ל שאמר אפילו לא נזכר עד לאחר שומע תפלה, שאינו חוזר אלא לשומע תפלה. ושלא כדברי הראב"ד ז"ל ולא כמה שכתבתי.
ומכל מקום הא דגרסינן בירושלמי בהא דטועה ולא הזכיר גבורת גשמים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה לכאורה אין נראה מהא דגמרינן דהא טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, שאילו בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה - דאלמא בגבורת גשמים לעולם מחזירין אותו. דאי לא, לערבינהו וליתנינהו "טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, שאלה בברכת השנים- אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומר בשומע תפלה"! ומיהו בתוס' ראיתי שהסכימו כדברי הירושלמי.
לא קשיא הא דאדכר מקמי שומע תפלה, הא דלא אדכר מקמי שומע תפלה: ומיהו מסתברא נמי דאיתיה לפירוקא קמא דהיכא דאיתיה בצבור לא צריך לאהדורי הואיל ושומעה משליח צבור, דע"כ לא דחי ליה אלא משום דלא קתני הואיל ושמעה משליח צבור, הא עיקר דינא מינח ניחא לן. ואף על גב דאמרינן בשלהי מס' ר"ה לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי אבל בני העיר לא, ואע"ג דהוו התם מתחלה ועד סוף והו' דבקיאי - התם היינו משום דלא התפלל כלל, אבל כאן שהתפלל אלא שטעה- יוצא הוא בשמיעה שליח צבור והוא שיהא שם מתחלה ועד סוף. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל.
כתב רבינו אלחנן בן ר"י הזקן זצ"ל דכל מקום שאמרו אם טעה אין מחזירין אותו בחנוכה ופורים ועננו ויעלה ויובא בתפלת הערב אם נזכר קודם שיפתח בברכה אחרת חוזר, אף על פי שסיים ברכה, כדאמרינן לקמן גבי יעלה ויבא בברכת המזון דלא הוי סיים אותה ברכה כפותח בברכה אחרת כדאיתא בפר' שלשה שאכלו (מט.). ומיהו נראה דאפילו לפי דבריו, לא שהוא חוזר אותה ברכה, אלא שמזכיר המאורע קודם שיפתח ברכה אחרת דהתם נמי אפילו לא פחח בהטוב והמטיב אינו חוזר ברכת בנין ירושלים אלא שמזכיר המאורע קודם שיתחיל ברכת הטוב. ובתוס' אמרו דכיון שסיים אותה ברכה - שוב אינו חוזל כלל, ומסתברא כותייהו דלא אמרו אלא בכעין שבת וראש חדש שהמאורע שלהן יש לו הזכרה קבועה מפני שיש בהן קרבן מסוף. ואף על גב דאילו טעה בראש הדש לגמרי אין מחזירין אותו משום דאי בעי לא אכיל, מכל מקום כיון שהוא מאורע שיש לו הזכרה אפילו השתא ובתפלה דינא הוא דכיון דלא פתח בברכה אחרת שיזכיר את המאורע באמצע אבל חנוכה ופורים ועננו דאין להן הזכרה קבועה אלא כל שהוא מתפלל הצריכוהו להזכיר - כל שעבר מקום הזכרתו אינו צריך להזכיר. וראש חדש נמי אף על פי שהזכרתו קבועה, כיון דבלילה מיהא אין מקדשין אותו- אין מחייבין אותו. ואף על גב דברכת המזון נראה דאפילו בלילה כל שלא פתח בהטוב והמטיב מזכיר של ראש התם - התם הוא לפי שהוא סוף ברכות של תורה, אבל בתפלה כיון שסיים אותה ברכה- אינו רשאי להזכיר באמצע כלום.
טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה: ולאו דוקא טעה אלא אפילו נסתפק לו אם הזכיר של ר"ח אם לא הזכיר, חוזר; והכין איתא בירושלמי בהדיא דגרסינן התם בפרק אין עומדין: "רבי יעקב בר אחא רבי שמעון ברבא בשם רבא בשם ר' אלעזר, ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר- מחזירין אותו. להיכן הוא חוזר? רבי שמעון ברבא בשם רבי יוחנן אם עקר את רגליו- חוזר לכתחלה; ואם לא- חוזר לעבודה. אמר רבי יודה הסיע(?) דעת מי שעקר ואילין תחנוניא צריכא".
כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה: יש מפרשים אותה בתפלת המנחה שאינו ממתין עד שעת רצון דהיינו דמדומי חמה דכתיב "לעת מצוא". וגרסינן בירושלמי "לעת מצוא"- לעת מצויו של יום" - כלומר תמציתו(?) של יום מלשון "ונמצה דמו". ויש מפרשים -בין של שחר בין של מנחה- וכדכתיב "יראוך עם שמש ולפי ירח דור דורים", "עם שמש" זו תפלת השחר, "ולפי ירח" זו תפלת המנחה.
כל היוצא לדרך מתפלל תפלת הדרך. מאי מצלי? יהי רצון וכולי ותמסכני לשלום וכולי והחזירני לביתי לשלום בא"י שומע תפלה: וזו אחת מן הברכות שאינן פותחות בברוך ואע"פ שאינן סמוכות ודכוותה תפלה קצרה, ולפי דעתי ברכות אחרונות מלפני ק"ש וכמו שכתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין.
אימת מצלו לה וכולי עד כמה עד פרסה: פירוש: "ועד כמה מצלו לה" כלומר אם שכח ולא התפלל אותה משעה שהחזיק בדרך עד כמה הוא זמנה? עד פרסה. הא אם לא נזכר שהלך עד יותר מפרסה שוב אינו מתפלל אותה ועבר זמנה הוא. ויש מפי שפירש- כמה מהלך רוצה ללכת שיהא חייב בה? עד פרסה; הא למהלך פחות מפרסה לא מצלי לה.
היכי מצלי לה? רב חסדא אמר מעומד. רב ששת אמר אפילו מהלך: וקיימא לן כרב ששת וכדאסיקנה בסמוך "הביננו מעומד, תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך". ומיהו במקום דאפשר מעומד כגון שחבורתו מתעכבת, מצלי לה מעומד משום "מהיות טוב אל תקרא רע" וכמעשה דרב ששת ורב חסדא כדאיתא בסמוך.
הא דאסיקנא הכא הביננו מעומד תמיה לי דהא קיימא לן דתפלה אפילו מהלך, כל שהוא יוצר לדרך, וכתניא בסמוך "היה רכוב על החמור והגיע זמן ק"ש ותפלה: אם יש מי שאוחז את חמורו- יורד ומתפלל; ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו". ופסק רבא ואיתימא ריב"ל ואמרי לה כדי, הלכה רבי. ומשמע מההיא ודאי דלא שנא ראשונות ואחרונות, לא שנא אמצעיות, דהא לא מפליג בהו כלל! וכן נמי לא משמע דנחלוק בין מהלך במקום גדוגי חיה ולסטים ובין מהלך שלא במקום גדודי חיה מדלא מפליג וקתני לה סתם. ואן נמי לא שנא בין בעי למיזל באורחא רחיקתא ובין בעי למיזל אפילו קליל(?) ואפילו בתוך התחום, וכדמשמע מההיא דתניא בסמוך "השכים לצאת לדרך מביאין לו שפור ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה ומתפלל". ומדקתני "שופר ותוקע" אלמא ביום טוב עסקינן ואם כן היכי משכים לצאת לדרך?! אלא דעל כרחין במשכים לצאת בתוך התחום ואוקימנא פלוגתא בתפלה מעומד אף מהלך דאלמא לעולם אינו צריך לעמוד כלל. אלא דההיא איכא לדחויה במהלך חוץ לתחום ועל ידי בורגנין. אחר כך ראיתי בתוספות דחלקו בין מתפלל הביננו שאין בה אלא כעין שבע ברכות למתפלל י"ח ברכות - ועדיין לא נתישב בעיני מההוא דלקמן משמע דאפילו ביום טוב נמי דליכאא אלא שבע ברכות, מתפלל אפילו מהלך, וצריך עיון.
וליעביד מר כאבוה דשמואל ולוי. אמר להו לא חזינן לרבנן קשישי דעבדי הכי: וכתב רב האי גאון ז"ל דאף על גב דרב אשי קאמר על מעשה דאבוה דשמאול ולוי "לא חזינן רבנן קשישי דעבדי הכי", איכא למימר דבשבתא דריגלא קאמר לא עבדין רבנן קשישי הכי אבל היכא דצריך לצאת- עביד. ומשקלא מילתא[?]. ודתנא קמא עדיף משום דר"ש בן אלעזר יחיד. ויש אומרים דלית הלכה כאבוה דשמואל ולוי מהא דרב אשי. ומכל מקום מסתברא, דבין להני רבנן דפסקי הכין בין להני רבנן דפסקי הכין, היכא דאזיל באורחא ולא אקדים וצלי- מצלי כדאזיל [ו]לא בעי מעומד, דאינהו לא פליגי אלא אפילו אי תפלה מעומד עדיף לכתחלה ממסמך גאולה לתפלה או מסמך גאולה לתפלה עדיפא; הא בשלא הקדים- מתפלל ושפיר דמי.
הא דאמר ר' יוחנן בציבור שנו אבל ביחיד חוזר: יש מפרשים "בציבור"- "יחיד בציבור"; ומשום ששומעה משליח צבור. ואינו מחוור, דאם כן ליתני "מפני ששומעה משליח צבור" כדאקשינן לעיל גבי "טעה ולא הזכיר גבורת גשמים". ועוד, מאי "מפני שיכול לומרה במוספין" דקאמר, באותה תפלה עצמה שומע משליח צבור! אלא "ציבור" היינו שליח ציבור מפני שלא הטריחו את הצבור, הואיל ותפתת המוספין לפניו. ו"יחיד" היינו בין במתפלל ביחיד בין מתפלל בצבור. ומיהו אילו רצה שלא לחזור ולשמוע משליח צבור הרשות בידו, כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבנו למעלה.
כמה ישהה בין תפלה לפלה? כדי שיתחונן דעתו עליו: ופירשו בירושלמי דהיינו מהלך ד' אמות.
- ^ נ"ל דצריך למחוק מלת "לא"- ויקיעורך