מהרש"א על הש"ס/מכות/פרק א


דף ב עמוד אעריכה

תוס' בד"ה מעידין כו' גבי נערה מאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליה דהא אם התרו בה מקטלי כו' עכ"ל. כצ"ל והשאר הכל נמחק:
בד"ה מעידין אנו כו' והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב כו' עכ"ל. וקשה לדבריהם ומאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דאמרינן דיכול לומר מזיד הייתי כבר תירצו התוס' בפ"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו משים עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן ודו"ק:
בד"ה כל הזוממין כו' בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה כו' עכ"ל. והיינו הך דרשא דאלו מציאות גבי עיר הנדחת והתם גבי רוצח נמי דרשי הכי מדכתיב מות יומת וחדא מינייהו נקטו ומהרש"ל הגיה בתוס' כדתניא מות יומת ואין צורך:
בא"ד וכן קשה דבתוס' תניא כל חייבי מיתות שאי אתה יכול להמיתם כו' עכ"ל. בתוספתא דסנהדרין פי"ב וכצ"ל דלפי הנוסחא שלפנינו תניא אבל הזוממין שאי אתה יכול להמיתן כו' לק"מ דאימא דדרשא דדריש מקרא דובערת הרע מקרבך דרשא גמורה היא וגלי קרא בזוממין להמיתן בכל מיתה והוי שפיר רוצח וגואל הדם ב' כתובים לגבי שאר חייבי מיתות דה"נ גלי קרא בעיר הנדחת ודו"ק:
בד"ה זוממי בת כהן כו' אלא למיתה אחרת בועלה דדרשינן היא ולא בועלה וזוממיה דכתיב לאחיו כו' מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין אבל כיון כו' והשתא ל"ל זוממי זוממין תיפוק ליה כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ועוד מדקתני כו' ואת"ל דלשון הזמה הוא זה אינו דע"כ דין הזמה קאמר כדקתני כו' עכ"ל. כצ"ל ר"ל דלשון הזמה הוא דדין הזמה הא לא מקיימית בהו וה"ל למתני אין העדים נעשין זוממין אלא דמלשון הזמה קאמר הכא כיצד נעשין זוממין ומייתי מדקתני לקמן כו' דהיינו לשון הזמה וא"כ ע"כ הכא לא איירי כיצד אלשון הזמה אלא אדין הזמה קאמר כיצד והדרא קושיין לדוכתא דהא לא מקיימת בהו הכא דין הזמה ודו"ק:
בד"ה בעינן כאשר זמם וליכא קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני כו' א"כ נפסל כו' עכ"ל. ק"ק ומאי קושיא דאימא דקושטא דהכי הוא דנפסל וק"ל:

דף ב עמוד בעריכה

בד"ה ומה הסוקל כו' שמחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה כו' האי ק"ו והיכי קאמר לעיל דעבדינן ק"ו בכה"ג עכ"ל. כצ"ל לאו דוקא כל שאר מיתות ב"ד דהא בשריפה נמי איכא האי ק"ו ומה אדם ששורף חבירו אינו נידון בשריפה אלא בסייף עדים שמעידין איש פלוני מחויב שריפה ולא נשרף ע"י אינו דין שלא ישרפו וכן איכא האי ק"ו בחנק וליכא לאוקמי כאשר זמם אלא בסייף דליכא האי ק"ו ודקאמר א"כ בטלת תורת עדים זוממין אע"ג דאיכא לקיים בסייף מ"מ בטלת אותו לגבי סקילה ושריפה וחנק ולא ה"ל למשמט מלמתני ליה במתני' כדקתני לה גבי חילול ודו"ק:

דף ג עמוד אעריכה

בגמ' לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין כו' היינו דרבה אימא כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה אמר רב פפא כו' וכך שמעתי כו' ולבי מגמגם בה חדא היכי מחייבינן להו זכות ספיקה כו' עכ"ל. משום דלהאי פירושא ששמע לא נחית ביה לפרושי דשמין לרב חסדא בנכסי הבעל ולרב פפא בקרקע שייחד לה לכתובתה את ספיקא ואותו לא ישלמו אלא הנשאר ומשמע ליה כפשטה דזכות ספיקה ישלמו לו לפי נכסי הבעל או לפי הקרקע שייחד לה בכתובתה ולכך גמגם בה דהיכי מחייבינן כו' וק"ל:
תוס' בד"ה באומר עדות שקר העדתי כו' לכאורה משמע כו' משלם חלקו כו' דהא ליתא מאן כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דלכאורה משמע דאיירי בלא הוזמו אלא באומר א' מהם עדות שקר העדתי דהוי דינו כעד זומם לשלם על שביקש להפסיד ממון חבירו אע"ג שלא הפסיד ופריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' והרי הפסיד ממון חבירו שחייב לשלם ונהי דחייב העד לשלם חלקו למאן דדאין דינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשובה אין זה דין עד זומם דכתיב ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה ואהא כתבו התוס' דאין נראה לפרש כן דהיאך בא רבא לומר לשלם על שביקש להפסיד באומר עדות שקר העדתי ולא הוזם דהא ליתא דין זה לשלם אכאשר זמם ולא עשה אלא בהזמה במקום פלוני עמנו כו' ודו"ק:
תוס' בד"ה כיצד שמין כו' עולה לחמשים מנה בדרך זה כו' ולכך כשהבעל מוכר זכות כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה מעידין אנו כו' ואע"ג דאמרינן האשה שאמרה גרשתני נאמנת ה"מ כו' אבל היכא דאיכא עדים כו' עכ"ל. וליכא לאקשויי דא"כ אמאי משלמין דהא טבא ליה עבדי דאי לאו סהדותייהו כלל הרי נאמנת והשתא שהעידו והוזמו גם היא אינה נאמנת די"ל דאי לאו סהדותייהו לא הוה מעיזה לומר גרשתני דמה"ט קאמרינן התם דאינה נאמנת היכא דאיכא עדים ודו"ק:

דף ג עמוד בעריכה

בפרש"י בד"ה לדידיה מיפרשא כו' ה"נ אם אמר לו המלוה ע"מ שלא תשמטני כו' עכ"ל. מצאתי מוגה וק"ל:
תוס' בד"ה א"ד המלוה כו' ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כי ילוונו[1] לא כו' עכ"ל. כצ"ל ועיין ברא"ש:
בד"ה ושמואל אמר כו' כדאמרינן בהזהב וי"ל דהכא נמי כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף ד עמוד אעריכה

בפירש"י בד"ה הטובל שם כו' שמא כל מים כו' ושמא בא זה ראשו ורובו כו' עכ"ל. לאו דוקא כל מים אלא שיהו כ"כ במקום א' שאפשר שיבואו בו ראשו ורובו דהיינו דקאמר דחיישינן לג' לוגין כו' כדאיתא פ"ק דשבץ ע"ש:
תוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' ולא מיערבי ובהשקה בעלמא כו' דאי ביין אדום נחזי כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה תנ"ה חבית כו' שנפל לשם טמאה והא אפילו בעינייהו כו' מקבלת טומאה דטהרו בהשקה כו' והכי תנן בביצה מטבילין כלי כו' עכ"ל. כצ"ל הא דהככר אינו מקבל טומאה לא הוצרכו לראייה אלא בפשיטות דהא המים נטהרו בהשקה ועוד דע"כ זו הראייה דמטבילין כלי ע"ג מימיו לית ליה לרש"י דא"כ לעיל בדרב יהודה נמי לא הוה גריס רש"י מים כמ"ש התוס' לעיל ואפשר שאין זו הראייה של פרש"י רק מדברי התוס' ור"ל דמהרישא דלא עלתה לו טבילה נמי מוכח דל"ג מים דהא מטבילין כלי ע"ג כו' וכמ"ש לעיל ודו"ק:
בד"ה לוקין ומשלמין כו' כ"א לתשלומין כדאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' עכ"ל. ודאי לר' מאיר קיימינן הכא ולא הוי לאו דלא תענה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדלקמן אלא דר"ל כמו דבעלמא אין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה"נ הכא אי הוה תשלומין בעי אזהרה לא הוי לוקין אלאו דלא תענה דלתשלומין נכתב וק"ל:

דף ד עמוד בעריכה

גמ' דברי ר' יהודה ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה בשלמא לרבנן כו' שאין אתה מחייבו משום ב' רשעיות ולא ללוקין ולמיתה עכ"ל. קצרו בדבריהם והכי הל"ל שאין אתה מחייבו משום ב' רשעיות למלקות וממון ולא ללוקין כו' וק"ל:
בד"ה סבר לה כר"ע כו' ליכא חילוק בין ממון לקנס כו' אמר ר"מ בכל דוכתא דלוקח כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אלא מה להצד כו' צד חמור זה א"צ התראה ואין זה לוקה ומשלם כו' עכ"ל. ר"ל דצד חמור משמע צד א' והיינו דאיכא בעדים זוממין דא"צ התראה אבל אינו לוקה ומשלם וה"ה דבמוציא ש"ר איכא צד אחד חמור דלוקה ומשלם אבל צריך התראה וחדא מינייהו נקטו בדבריהם ומהרש"ל הגיה בתוספות וזה לוקה ומשלם ואם כן הוא צריך להגיה גם לקמן משונים משאר מלקיות שא"צ התראה ולוקה ומשלם משא"כ בשאר כו' ודו"ק:
בד"ה ורבנן האי כו' אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו כו' יש לנו לומר דלקי מלא תענה וא"ת דלא לקי משום לא תענה משום כו' עכ"ל. כצ"ל אע"ג דניחא להו בהאי תירוצא בתר דגלי לן קרא כו' לענין לאו שאין בו מעשה לא ניחא להו הכא לענין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דאכתי לא אסקי אדעתייהו דלא לקי אאם בן הכות הרשע אלא משום לא תענה כו' כמו שכתבו לקמן דלא ענש אא"כ הזהיר ודו"ק:
בא"ד מיהו י"ל דעדיפא משני דלגבי מלקות גופיה איצטריך לאזהרה כדפרישית כו' עכ"ל. דהיינו מה שפי' לקמן לאזהרת עדים זוממין שמעידין באיש פלוני שחייב מלקות דלא הוי לקי מכאשר זמם כו' אלא א"כ הזהיר דהשתא לא מקרי לא תענה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דלקי מכאשר זמם ולא תענה לא אתא אלא לאזהרה ולא דמיא למחמר דלא הוה ידעינן ביה ללקות כלל אלא מקרא דלא תעשה כל מלאכה והוי שפיר אזהרה שניתן למיתת ב"ד ודו"ק:
בא"ד אע"ג דבמחמר גופיה ליכא שום כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה לאזהרה לעדים כו' לל"ל מכדי כו' וי"ך דה"ק לאזהרת עדים זוממין שמעידים כו' עכ"ל. ולר"מ דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממין מלא יוסיפו ואייתר ליה לא תענה לא תקשי ל"ל לעיל למימר לר"מ דגמר ממוציא שם רע די"ל דאע"ג דאייתר ליה לא תענה לא הוה לן לאוקמי לממון ומלקות כיון דכתיב כדי רשעתו אלא לאוקמי במעידין באיש פלוני שחייב מלקות ללקות שמונים חדא מלא יוסיפו דלא הוה לקי אכאשר זמם אא"כ הזהיר וחדא מלא תענה ודו"ק:

דף ה עמוד אעריכה

גמ' סיפא איצטריכא ליה משא"כ בגמר דין באו שנים כו' ולא עוד אלא אפילו אמר בתרי בשבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו אין כו' גברא בר תשלומין הוא ר"י אומר אסטטית היא כו' אי אסטטית כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה וכן לענין קנס כו' לבר חיובא כל כמה דלא נגמר דינו בממון הוי כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף ה עמוד בעריכה

במשנה שנא' נפש בנפש כו' למה נאמר נפש בנפש כו' ובגמ' אם ענש על בת אביו כו' בת אביך או בת אמך כו' כצ"ל:
גמ' לימא ר"ל דאמר כרב יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן כו'. כתב מהרש"ל דבר תימה הוא איך מדמה פלוגתייהו כו', ואפשר דה"ק ר"ל כר"י כו' עכ"ל ע"ש נעלם ממנו דבריך הרי"ף והמאור והמלחמות שכבר קדמו אותו ליישב דבר זה ע"ש באורך ודו"ק:
בפרש"י בד"ה חייבי גליות כו' שהרשיעו הנידון ללקות דהאי רשע כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה איסטטית היא זו ברב אלפס פי' לשון סטים עכ"ל. כצ"ל והוא מלשון ספיחי סטים דפרק כלל גדול והוא צבע ולשון הרי"ף וכי עדות זו יורה של איסטים שכל הנוגע בה יצטבע כו' ועיין במאור בזה וק"ל:
בד"ה וחייבי מלקיות כו' דכתיב יד ביד דמפיק מיניה ממונא כו' עכ"ל. כצ"ל והיינו הא דדרשינן בר"פ החובל יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון כו' ע"ש:
בד"ה חייבי מלקיות כו' צ"ל חייבי גלות מנין פי' מנין דאין לוקין עד שנגמר דינו כו' כשהעידו אחייבי גלות הרי כו' שהרשיעו הנידון למלקות ממיתה כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף ו עמוד אעריכה

בד"ה אר"י בד"א כו' דא"כ דיני ממונות נילף מינייהו כו' עכ"ל. והיינו מדכתיב משפט אחד יהיה לכם וק"ק דמטעם והצילו דכתיב בדיני נפשות לית לן למילף ד"מ מינייהו להקל דבכמה דברים התלוים בהצלה מקלינן טפי בד"נ מבד"מ כדאיתא ריש פרק אד"מ ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה אמר רבא כו' כדי דיבור פ"ה ובהא קאמר כו' כדי דיבור אלא דראיית מעשה גרמה כו' א"כ לא בא עדות עד שיעידו בב"ד כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה נרבע יציל כו' בפ"ק דסנהדרין דנרבע לאונסו דכשר כו' וכן הרוג שהוא קרוב להורג יציל עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה היכי אמרינן כו' אד"נ לא קשה היכי אמרינן כו'. כצ"ל:
בד"ה לאסהודי כו' עם הפסולים אתיתו או למחזי כו' עכ"ל. כצ"ל:
בא"ד קשה דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים כו' עכ"ל. ואף שכתבו התוס' לעיל דבדיני נפשות ל"ק היכי אמרינן כו' דניחזי אנן אם התרו בו כו' מ"מ הקרובים גם יאמרו שהתרו בו ומיהו בעיקר דבריהם שכתבו לעיל דנחזי אנן אם התרו בו יש לגמגם דהא לא בעי התראה לכל עד אלא אפילו שמע מפי עצמו ודו"ק:
בד"ה שמואל אומר כו' ואפילו אירע לאחר כדי דבור כו' אע"פ דלענין הזמה בעינן תוך כדי דבור עכ"ל. לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא השתא כשבאין להעיד מדבר הכתוב ולא קשיא מהך דפריך הרוג יציל דיש לפרש בפשיטות כפ"ה דהא שהעידו תוך כדי דבור קאי אף לענין קרוב או פסול ודו"ק:

דף ו עמוד בעריכה

בפרש"י בד"ה הרי אלו כו' הוזמה א' מהם ולא הוזמו כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה היו שנים כו' כחלון זה הס"ד ואח"כ מ"ה וא' מתרה בו באמצע תימה כו' עדים מתרין בו הס"ד ואח"כ מ"ה וא' שמקצתן כו' עכ"ל. כצ"ל ותמיהתם אינו אלא לשיטת משי"ח שכתבו לקמן אבל לדעת הי"מ דהמתרה בשרואה אותן מצטרף לשניהם אע"פ שהם ב' עדיות ניחא דהוצרך לומר וא' מתרה כו' ודו"ק:
בד"ה הוא והן נהרגין הן כו' כת שניה כיון שהוזמו הן הוא נהרג משום כת שניה דלא כו' כת וכת רואה המתרה או המתרה רואה אותן אז כו' עכ"ל. כצ"ל:
בא"ד שהוזם גם המתרה עמהם כו' ומ"מ הוו הב' כתות ב' עדיות כו' עכ"ל. ק"ק כיון שהוזם המתרה הרי אין כאן מתרה והיאך נהרג ע"פ כת שניה ויש ליישב דבשהן רואין את המתרה איירי בכה"ג שלא הכירו אותו כת שניה ואנו תולין שהיה שם איש אחר המתרה בו והוה שפיר מעדותן אי הוה בא לחייבו וכן כשהמתרה רואה אותם מיירי בשיש עדים שמעידים שהמתרה ראה אותם אך לא ראה המעשה כמ"ש התוס' לקמן ולא התירו את המתרה ואנו תולין שהיה שם איש אחר ומתרה בו והוה שפיר מעדותן אי הוה בא להעיד לחייבו ודו"ק:
בד"ה בדיני נפשות הוא כו' דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהא איתיה עכ"ל. כצ"ל:

דף ז עמוד אעריכה

תוס' בד"ה דילמא במקום כו' דאמרינן זה אומר כליו שחורים וזה אומר כליו לבנים הרי זה נכון זה גרוע כו' מכחישין זה את זה ועוד אר"ת דאע"ג דאי לא שיילינן קטלינן ליה דסמכינן ארובא היכא דלא אפשר היכא דשיילינן להו ואמרי דלא ידעי פטור מידי דהוה אסייף וארירן דאי לא שיילינן להו חייב ואי שיילינן להו ואחד אומר בסייף ואחד אומר בארירן פטור אע"ג דבסייף וארירן כשאמרו אין אנו יודעין חייב עד דמכחשי אהדדי היינו משום דסייף וארירן לא שייך בגוף העדות כמו במקום סייף נקב הוה דשייך לגוף העדות טפי אי אמרי אין אנו יודעין פטור ומיהו טעם זה אינו כו' עכ"ל. כצ"ל עיין בתוס' פ"ק דחולין דכל זה חסר הכא מן התוס' ואהא שפיר כתבו ומיהו טעם זה כו' והגהת מהרש"ל אינו מספיק כלל ודו"ק:
בא"ד בלא טעם הוא שכשאינו שואלים כו' עכ"ל:
בד"ה כמכחול כו' ועי"ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה כו' עכ"ל. ולפי זה לעיל ברוצח ובבועל הערוה המ"ל נמי הכא ראיתם שהרוצח או הבועל אינו טריפה כו' וצ"ל דהאי תירוצא אינו אלא לפי' ר"ת דהוה מוקמי ליה לקראי דקטלינן להו ואזלינן בתר רובא היכא דלא שיילינן להו ואמרי לא ידעי פטור אבל לפי מה שהוכיחו התוס' לעיל דאי אמרי אין אנו יודעים נמי חייב וקרא דלא חיישינן ואזלינן בתר רובא בהכי נמי מוקמי ליה ליכא להאי תירוצא והכא ליכא למימר שהיו שואלין במכחישין זה את זה אם הוא טריפה שהרי המחלל והעובד עדיין קיים וליכא למיקם עליה דמלתא אם הוא טריפה אם לאו כדאיתא בחולין וע"ש בתוס' בפ"ק דחולין:

סליק פרק כיצד העדים
  1. ^ אמר המגיה: רצונו של הרב המהרש"א ז"ל להגיה דצ"ל לא במשפט בלא וי"ו המחברת דאין כוונת התוס' דר"ת ז"ל הגיה בהחרוז דצ"ל כלשון הכתוב ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו דבעל אזהרות ג"כ סותם כלשון שני דאינו משמט וכמ"ש בספר מהר"ם מלובלין יעו"ש, חדא דלישנא דחיקא טובא, ויותר היה נכון לומר בח"י בל יעזבנו אבל לנוסחת מהרש"א לא במשפט הכוונה דר"ת פליג אבעל אזהרות והגיה בהגליון לא במשפט ר"ל אין הדין כן דהילכתא כא"ד דאינו משמט, ונקט השגתו בלשון צח כלשון הכתוב כנלענ"ד נכון וברור וכך ראוי להיות בגליון התוס' בפנים דלא כמו שנדפס עד הנה בגליון הש"ס דמהרש"א הגיה דמוחק תיבת לכסף הגם שבנוסח הרא"ש ליתא ג"כ, אבל א"א שיהיה זה כוונת רבינו ז"ל ובתוס' בבא בתרא דף קמה איתא כמו בתוס' דהכא תיבת כסף ובגרעון כסף הלז לא נרויח כלל אנן כוונת המהרש"א לעיין בהרא"ש דבמבואר שם דהיא פלוגתא דרבוותא הר"ר אליה ור"ת ז"ל, להסתייע דהפי' הוא דר"ת הגיה דרך השגה לא שהגיה לתקן החרוז: