מאירי על הש"ס/מכות/פרק א


הקדמהעריכה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאירי י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת מכות היה מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת סנהדרין לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת שלשה פרקים, וסדרם לפי שטתנו א. כיצד העדים. ב. אלו הם הגולים. ג. אלו הם הלוקים. וכבר ידעת שבמסכת סנהדרין התחיל לבאר ענין עד זומם שהוא בדין מה שזמם, ומתוך שיש דברים ארוכים בדין עד זומם וכן יש צדדין שאי אפשר לקיים בו דין כאשר זמם בשום פנים וכן מתוך שהגלות והמלקות נכללים תחת סוג דיני נפשות באו עניני זאת המסכתא בביאור דינים אלו להשלמת ענין מסכתא הקודמת לה, ועל זה הצד יחלקו עניני זאת המסכתא לשלשה חלקים, הראשון בדין עדים זוממים, והשני בדין חייבי גלות ודיני הגלות כלם, והשלישי בדין חייבי מלקות ודיני מלקות דרך כלל:
החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון, והחלק השני יתבאר בפרק שני, והחלק השלישי יתבאר בפרק שלישי זהו שרש המסכתא דרך כלל. אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול:
והפרק הראשון ממנה אמנם ייוחד לבאר בו ענין החלק הראשון ורבו יסוב על חמשה חלקים:

  • הראשון לבאר הדברים שאי אפשר לקיים בהם ענין הזמה כלל כיצד דנין בו.
  • השני כאשר העידו בממון שאפשר שאף בלא עדותם היה בא לו אותו הפסד כיצד דנין בו.
  • השלישי אם יש צד שיתחייבו בעדותם מלקות ותשלומין או שני מלקיות אם לאו, וכן על איזה צד כל אחד מהם מקבל את העונש ועל איזה צד חולקין אותו בין כולם.
  • הרביעי היאך הוא דין הזמה ר"ל באיזה צד נקראים מוזמים ומאימתי הם בדין הזמה ואם היו הרבה כתות בעדות אחת הן בכתות חלוקות הן בעדות אחת כיצד דנים בהם ועל איזה צד נעשה עדות אחת ועל איזה צד נעשים שתי עדויות.
  • החמישי על ידי גלגול במי שנגמר דינו וברח כיצד דנין בו, וישיבת סנהדרין אם נוהגת בכל מקום אם לאו והאיך ראוי להם למשוך את ידיהם מהריגה כפי היכולת.

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

דף ב עמוד אעריכה

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמרו כיצד העדים נעשין זוממין, פרשו בגמ' שהוא חוזר למה שאמרו במסכת סנהדרין פרק חנק שכל הזוממין מקדימין למיתה שהיו מעידין עליה חוץ מזוממי בת כהן ואשת איש ובועלה שנדונין במיתת הבעל בחנק ולא במיתתה בשריפה ובא עכשיו ולמד שאין זוממין אחרים שנשתנה בהם יותר שאין עושין בהם דין הזמה כל עקר כיצד מעידין אנו על איש פלוני המוחזק בכהן שהוא בן גרושה ובן חלוצה והרי הוא חלל כגון שמעידים שראו את אמו שנתגרשה ואחר כך נולד זה ואע"פ שהעדות אינה אלא על אמו ואין אלו מוזמים בגופה של עדות מכל מקום הרי כאלו אמרו שהוא פסול שלא העידו על האם אלא בכונת עדות הבן:
ויש מפרשים בשהעידו ששמעו מאביו שאמר עליו זה בני בן גרושה ובן חלוצה שנאמן בכך כמו שביארנו בבתרא, ואין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה ואפילו היו עדים אלו כהנים שאם אתה אומר כן פסלת את זרעו והתורה אמרה ועשיתם לו ולא ולזרעו ואם תאמר להכשיר את זרעו אין זה כאשר זמם וכן אם היו עדים אלו ישראלים הרי הזמתם באה לפסול את בנותיהם לכהונה כדין בת חלל זכר אלא לוקה את הארבעים משום עדות שקר ולא משום לא תענה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא, אלא ממה שנא' והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בין הכות הרשע ואם בדיינין נאמר למה הוזכרה כאן צדקת הצדיק וכי צדקת הצדיק מחייבת את הרשע מלקות, אלא בעדים נאמר והוא שפרשו בו בגמ' עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והעמידו עד זה בחזקת רשע והיה אם בן הכות הרשע, ואחר שיש שם מלקות אין אומרים שישלם ממון על שהפסידו תרומה ומתנות כהונה שאין תשלומין במקום מלקות, ועוד שאין כאן אלא גרמא, וכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום:
ויש שואלין במשנה זו הזמה זו מה טיבה וכי עדות בן גרושה ובן חלוצה צריך דרישה וחקירה עד שיבואו בו לידי הזמה והלא לא מצינו דרישה וחקירה אלא בדיני נפשות ואע"פ שבעידי אשה להתירה הצריכו ר' עקיבא ור' טרפון דרישה וחקירה הרי אין הלכה כן כמו שבארנו בסוף יבמות ואף לדעתם שן בזו משום היתר אשת איש החמירו, עד שמתוך כך ראו קצת מפרשים לדונה אף לדברי הכל כעדות אשה לר' עקיבא ור' טרפון, ולומר שצריך דרישה וחקירה כדיני ממונות מן הדין שהרי אלמלא תקנת נעילת דלת היו מצריכין בהם דרישה וחקירה וזו הואיל ואין כאן תקנה מצריכין עדותם לדרישה וחקירה ר"ל איזה יום וכו' ונמצא בהם דין הזמה, וחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין עדות זו צריכה דרישה וחקירה שדיני ממונות הוא שהיו מצריכין לכך מן הדין שמא אנוסים הם מחמת נפשות וכדומה לזה, אבל זה אינו צריך דרישה וחקירה ואין אומרים שלא לקבל עדותם מתורת עדות שאינך יכול להזימה שהרי מקבלין אותו בדיני ממונות ועוד שיש צד שהוא בהזמה ועליו נשנית משנה זו והוא שאמרו מאליהם ביום פלוני גרשה שאף בדיני ממונות בכיוצא בזה יש הזמה כמו שביארנו בסנהדרין וכדרך כל אלו שהוזכרנו במשניות שבפרק זו:
ובא ללמד בהזמה זו שאין בה אלא מלקות אחר שאילו היינו מקיימין בו הזמה גמורה היה אף זרעו נענש עמו, ובקצת ליקוטי גאונים ראיתי שאם היה זה מוחזק בישראל והעידו עליו שהוא מצרי שני ונמצא שפסלוהו לבא בקהל אף בזה אין אומרים לקיים בו הזמה גמורה לעשותו מצרי שני אע"פ שאין זרעו נפסל בכך שהרי דור שלישי ראוי לבא בקהל, שמכל מקום לדעת האומר מצרי שני הבא על הכהנת ועל הישראלית עשוה חללה, הרי אין כאן לו לבדו וכשם שאתה אומר לו ולא לזרעו כך אתה אומר לו ולא לאשתו ואף לדעת האומר שלא עשוה חללה וכשרה לכהונה מכל מקום אין כאן לו לבדו והרי פסלו את האב בעדות זו גם כן ואף אתה דורש לו ולא לאביו ואם תאמר להכשיר את אביו אין זה כאשר זמם ודין האמור במשנה זו בבן גרושה וחלוצה כך הדין והענין בישראל שהעידו עליו שהוא נתין או ממזר וכיוצא בזה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתחדש עליה בגמ' כך הוא כבר ידעת שהחללה היא שנולדה מאיסורי כהונה או אשה שאסורה לכהונה שנבעלה לכהן אבל הכהן עצמו שעשה עבירה אפילו דרך נשואין אינו מתחלל שנא' ולא יחלל זרעו כמו שיתבאר במקומו וזהו שאמרו כאן אינו מתחלל:
עדים הזוממין אין מקיימין בהם הזמה אלא בשלא עשו מעשה שנא' כאשר זמם ולא כאשר עשה והוא שאמרו כאן הסוקל אינו נסקל וקראוהו הסוקל אחר שעדותו מביאה לסקילה, ויש מפרשים בדרך אחרת וזה עיקר:
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן, מעידין אנו על איש פלוני שהוא חייב גלות כגון שהרג את הנפש בשוגג, אין אומרין יגלה זה תחתיו אלא לוקה את הארבעים, ומפרש הטעם בגמ' שנא' הוא ינוס הוא ולא זוממיו, וכן הוזכר שם טעם אחר לומר שכל שהוא מזיד אינו בגלות ואפילו בעשיית מעשה כל שכן בדבור בעלמא ואפילו במקום שאין שם מיתה כגון שלא התרו בו וכל שכן במקום שאין שם מעשה שאין להגלות את המזיד ועדים זוממין מזידין הם בדבורם ואע"פ שנדחה טעם זה בגמ' נכון הוא:

דף ב עמוד בעריכה

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם כשם שביארנו בעדי בן גרושה ובן חלוצה ובעדי גלות שאין דנין אותם במה שזממו אלא במלקות כך דנין בכופר, ר"ל שאם העידו על שור מועד של פלוני שהרג את הנפש שנמצאו מחייבין את הבעלים כופר והוזמו אין משלמין את הכופר אלא שלוקין שהכופר אינו ממון אלא כפרה ואע"פ ששמין אותו בדמי נהרג ולא בדמי מזיק כך הוא הענין ששמין לו לשלם דמי הנהרג לכפרת נפשו על שחטא בשמירת שורו, ומכל מקום אינו ממון אלא כפרה אע"פ שיוצא בדיינין אבל דמי השור משלמין הם אותם דמי השור שהרי ממון הוא לדברי הכל:
העידו על אחד שגנב ואין לו לשלם ונגמר דינו לימכר והוזמו אין נמכרין בעבד עברי ולא סוף דבר אם היה לזה שהעידו עליו בכדי לשלם והם אין להם לשלם שאין נמכרין שהרי לא למכרו נתכונו או שזה שהעידו עליו אין לו לשלם ואלו יש להם לשלם שהרי הם יכולין לומר אילו היה לך לא היית נמכר וממון אין אנו נותנים שהרי לא לשם ממון העדנו, אלא אפילו אין לזה שהעידו עליו ולא להם שהדבר שוה בשניהם אין נמכרין שנא' בגנבתו ולא בזממו ומכל מקום אם יש לו ולהם משלמין וכשאין לו או שאין להם או כשאין לו ולא להם לוקין ואין נמכרין וכן אם העידו על אחד שנמכר בעבד עברי והוזמו אין נמכרין אלא שלוקין:
למדת שכל שלא העידו על חיוב מיתה או ממון או מלקות אין כאן דין הזמה גמורה אלא שלוקין ודבר זה קבלה על הדרך שביארנו במשנה וכל אלו שאמרנו שאין בהם הזמה גמורה אלא מלקות יש מפקפקין לומר שיהא צריך התראה שהרי בדיני נפשות ודיני ממונות הוא שאין עדים זוממין צריכין התראה שאלו תצריכם התראה אין זה כאשר זמם שהרי הם היו הורגים בלא התראה, וכמו שאמרו במסכת כתובות מי איכא מידי דאינהו בעו לחיוביה בלא התראה ואינהו בעו התראה אבל זו שאין מלקות שלהם בא מכאשר זמם צריכים התראה ולא יראה לי כן שמכל מקום מלקות זה במקום כאשר זמם ואלו היה צריך התראה לא היה התלמוד נשמט מדבר זה שלא לגלותו:
עדים זוממין אין משלמין על פי עצמן מפני שהוא קנס כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותם ואחר כך ר"ל לאחר כדי דבור אמרו שקר העדנו ואין זה חייב לזה כלום ולא עוד שהיום שהעדנו עליו במקום פלוני היינו או שאמרו שקר העדנו וכבר הוזמנו בעדותנו בבית דין פלוני אין משלמין על פי עצמו, ושמא תמאר נדון זה הדבר כאלו אמרו גזלתיך או גנבתיך שחייב לשלם בזו לחייב עצמו הוא בא אבל האומר שקא העדנו אינו מכוין לחייב עצמו אלא להשיב עדותו אחור, אבל אם אמרו העדנו על זה בכך והוזמנו בבית דינו של פלוני ונגמר דיננו ונתחייבנו מפי הבית דין לשלם לו כך וכך הרי אלו משלמין שאין זה אלא הודאת ממון הואיל והוא מעיד שכבר נתחייב בו ואם אמר האחד לבד כן ולא אמר האחר זה שאמר משלם חלקו לפי מנין העדים, וחברו אינו משלם על פיו שאין משלם על פי עד אחד, ואף כשהאחד משלם דוקא שאמר שכל העדות הוזמה הא אם אמר הוזמתי ולא אמר כן על האחרים אינו משלם שאין הזמה כלום אלא אם כן הוזמו כולם, הא אם אמרו כלם כן כלם משלמין וכן הדין בכל קנס שבעולם שאם הודו שנתחייבו בו בבית פלוני דין פלוני משלמין על עצמן, וחכמי הדורות שלפנינו פסקו כחכמים לומר שמשלמין על פי עצמן ואף בשקר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני אע"פ שלא אמרו ואף בשקר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני אע"פ שלא אמרו שהוזם משלם מתורת דינא דגרמי שמן הדין אין חיוב בעדות אלא על ידי הזמה:
זה שביארנו שדין עד זומם קנס הוא פרשו בכאן הטעם שהרי לא עשו מעשה ונהרגין וכן שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין, יש מדקדקין מכאן ר"ל ממה שאמר שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין שכמו שאמרו בדיני נפשות הרגו אין נהרגין אף בדיני ממונות שלמו אין משלמין וכל שכן בעדות של מלקות שאם לקו אין לוקין ואף גדולי המפרשים רמזוה כן בהגהותיהם לענין מלקות, ואין הדברים נראין כלל שלא הוזכרה דרשא זו בכל התלמוד אלא לענין הרגו ובפרק ארבע מיתות למדוה מלאחיו ומשהרגו אין כאן אחוה וזו שבכאן פירשוה שאף בלא בשלמו משלמין, הואיל ומכל מקום להפסיד ממון באו ולא למעט אם שלמו שלא ישלמו שכל שאפשר בחזרה ודאי מחייבין אותם להחזיר וכן כתבו בתוס' וכן במלקות ר"ל שאם לקו האחרים לוקין ולא נאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא לענין הרגו וכן כתבוה גדולי המחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה בתשובת שאלה כן אע"פ שבקצת מקומות חלקו בה לענין מלקות:
זה שאמרו בעדים זוממין שאם הרגו אין נהרגין שנמצאם מחמירין בהם כשלא הרגו יותר מכשהרו קבלה היא ואין לנו טעם ומכל מקום הגאונים כתבו הטעם שמאחר שהערימו שלא בשעת חמום מריבה ונקמה ושהוכפלה עבירתם ברציחה ועדות שקר אינם ראויים לכפרה ומתוך כך אין ענשם מסור לבית דין וכדרך שאמרו למעלה בסוגיא זו שעושה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד יגלו כי היכי דליהוי להו כפרה, ומכל מקום נראה לי שאין הטעם אלא משום זילותא דבי דינא שלא יתפרסם שיהא מכשול זה יוצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשקרות והשומעים סבורים שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה, ואף הם מחטטים אחריהם בצדדים אחרים לגבות מהם את חובם, ובתוס' פירשו הטעם שאף בנפשות היינו אומרים כן אי לאו דאין עונשין מן הדין ובממון מיהא עונשים מן הדין:

דף ג עמוד אעריכה

זה שביארנו שכל שאמרו שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו שחייבין לשלם לדברי הכל מכל מקום עדותם אינה בטלה בכך והתובע יכול לומר איני מאמין שהוזמו שכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ועוד שהרי זה טוען אין אדם משים עצמו רשע ואין עדות זו כלום והעדות האחר קיים ואע"פ שלחיוב עצמו הם אומרים בהוזמנו ונתחייבו שמשלם ואין פוטרין אותו מצד שאין אדם משים עצמו רשע, אין אומרים כן אלא לענין מיתה ומלקות אבל לענין תשלומין הודאות ממון היא והודאת בעל דין כמאה עדים דאחר שביארנו שאין דין התובע נפקע בכך כל שכן שאם פרעו אינו חוזר וגובה ממנו בעדים אלו ולא עוד אלא שאינו משביעו שאין שבועה במקום שני עדים וכל שכן באחד שהרי שנים כיוצא בו אין מחייבין אותו ממון:
זה שביארנו באחד שהודה כן שאין חברו חייב בכך יש מי שאומר שהנתבע יכול להשביעו מצד עדותו של זה ואינו נקרא נוגע בדבר שהרי זה כראובן שתבע ללוי ולשמעון מנה שהלוה להם וכפר לוי והעיד שמעון שכך הוא שלוי חייב שבועה בעדות שמעון ואין הדברים נראין שהרי משאמר הוזמנו הוי ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ואפילו עשה תשובה הואיל ובשעת הזמה שחל בה העדות היה רשע הרי זה תחילתו בפסלות הא אם אמר העדנו שקר ועשינו תשובה ופייסנוהו לנתבע לשלם לו ואחר הוזמנו בזו ודאי משביעו על ידי עדותו זו, ואע"פ שקודם הזמה הודו ששקר העידו הזמה חלה בהם שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם היה הנתבע טוענו בבריא שהוזם משביעו היסת:
יש ששואלין עדים שהעידו בראובן שחייב לשמעון מנה והוזמו ואחר כך הודה ראובן שהוא חייב בעדותם של אלו, אם משלמין אחר שמכל מקום הם העידו שקר והוזמו, או אין משלמין אחר שהענין כך היה ואין מפסידין אותו כלום, ויראה שמאחר שאם באו עדים על כך פטורים כך הם פטורים על ידי הודאתו, ויש מפקפקין בדבר שכל שיש עדים נתגלה הדבר למפרע שבן חיוב הוא משעת העדות אבל בהודאת בעל דין עכשיו הוא נעשה בר חיוב ויראה לי כדעת ראשון:
כבר ידעת שאין עדים זוממין משלמין עד שיזומו שניהם או כלם אם הם רבים בעדות אחת וכשנזומו כלם משלשין ביניהם את הממון לפי מה שהם הא במלקות ומיתה כלם לוקין או כלם נהרגין שאין מלקות לחצאין ואין צריך לומר מיתה:
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר מעידים אנו באיש פלוני שגרש את אשתו ולא נתן לה כתובתה וזה אומר לא גרשתי שנמצאו גורמים לשלם לה כתובה מעכשיו אין אומרים לשלם לו כל הכתובה שהרי אפשר שאף בלא עדותם היה הוא מפסיד כתובה כגון אם תתאלמן או תתגרש אלא אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בספק שאם תתאלמן או תתגרש ותהא שלה ובספק שמא תמות היא בחייו ותהא שלו ויפסיד הלוקח את מעותיו ונחלקו בגמ' באומדנא זו בנוסח זה כיצד שמין רב חסדא אמר בבעל רב נתן בר הושעיא אמר באשה אמר רב פפא באשה בכתובתה, וביאור ענין זה הוא שהכתובה בחיי בעלה אין אדם לוקח זכות האשה והוא לקיחתה בספק אלמנות או גרושין ולא זכות הבעל והוא לקיחתה בספק מיתת האשה אלא בטובת הנאה שאין אדם עשוי ליתן בכל שוויה על הספק ואם כן אף כשהעדים מעידין עליה והוזמו אין ראוי לחייבם אלא על טובת הנאה זו, ומי שאמר שבבעל שמין הוא שאומדין בלוקח זכות הבעל כמה הוא נותן לו על כל זכותו שאם תמות היא בחייו יתן להם כתובתה מיד ואם נתאלמנה או נתגרשה בהדרת הנאה שלא יחזיר שיפסידו וכשיעור זה מחייבין את העדים שהרי שיעור זה הוא שאנו מפסידין לו, ומי שאמר שבאשה שמין הוא שאומדין בלוקח זכות האשה כמה הוא נותן לה שאם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובתה מיד ואם תמות היא בחייו שיפסידו וכשיעור זה פוחתין מתשלומי עדים לבעל שזהו זכותה והמותר הוא זכות הבעל שהיו מפקיעין אותו ממנו ומשלמין וזהו שיעור מרבה בתשלומין משומא העשויה בבעל שהאשה מצד שרגילות הלשון מתנבא עליה תמיד למות בחיי בעלה, וכן שאם מכל מקום ימות הוא בחייה או תתגרש הרי היא מחוסרת גוביינא שיצטרכו לדון עם הבעל או עם המחזיקין בנכסיו והדבר מצוי לערער בפרעון הכתובה אין אדם נותן על זכותה אלא דבר מועט וכל השאר הוא זכות הבעל ומשלמין אבל הבעל שהוא מוחזק נותנין לו יותר ואין אדם חושש בו לערער שאין אדם מצוי לערער במה שמכר הוא עצמו ולא היורשים במה שמכר האב ולא שתאמר שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה וחצי ולאשה אין נותנין אלא חצי מנה שאם כן שומת האשה והבעל הכל אחד, שהרי שומת הבעל כמה שנותנין לו ושומת האשה כמה שנשאר שאין נותנין לה, אלא שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה ולאשה חצי מנה ולשומת הבעל משלמין מנה ולשומת האשה משלמין מנה וחצי.
והלכה באשה שמין ושמא תאמר והיאך מחייבין אותו ביתר שלא ימצא הוא מזכותו, אין זה כלום שהרי הם מכל מקום היו מוציאין עכשיו מידו מאתים והם מפקיעין את התשלומין מצד שמא סופו ליתן לה והרי חוב של סופו אינו שוה עכשיו אלא חצי מנה ושמא אף הוא לוקח זכותה מעכשיו באותו חצי מנה ואע"פ שיש לה לחוש שיגרשנה מיד לזכות במקחו שמא יקח על ספק מיתה לבד:
ומה שאמר אחר כן באשה ובכתובתה עיקר הפי' בה שאין הזוממין משלמין אלא מצד הכתובה ועל הדרך שפירשנו אבל לא מצד נכסי מלוג אע"פ שהיו מפסידין לו פירותיהם מעכשיו שמאחר שלא הזכירו בעדותם חיוב מלוג אין כונתם אלא על הכתובה ויכולין לומר שלא היו יודעים שיהו לה נכסי מלוג ואפילו היו לה נכסים ידועים יכולין לומר סבורים היינו שקבלם עליו בנכסי צאן ברזל ולא עוד אלא שגדולי הראשונים שבקאטלונייא מפרשים שאפילו הודו בידיעתם או שהזכירום לעולם אין בהם תשלומין לזוממין שבחזקת האשה הם ואינם נחשבין בהם מוציאין מיד הבעל:
זהו עיקר מה שנאמר בשמועה זו, וגדולי הפוסקים פרשו בשומת הבעל שפעמים שאדם לוקחה מן הבעל ביוקר ומן האשה בזול כגון שהיא זקנה או חולנית והוא בחור או בריא ופעמים בהפך ובשומת הבעל משערין כמה שנותנין לו ובשומת האשה כמה שפוחתין לה על הדרך שביארנו ונמצא שפעמים ששומת הבעל ואמר שבאשה שמין לפי מה שהיא ואין הדברים ברורים שהרי כל שאתה אומד את האשה אתה צריך לאמור את הבעל גם כן, וכן יש שפירשו באשה ובכתובתה שאם היא מרובה אין אדם מכניס עצמו בספק לקיחתה אלא אם כן בהפסד גדול למוכר ומשערין בדבר זה לפי גודל הכתובה וקטנה ולדעתי אף בנכסי מלוג שמין בתשלומיהן, וכן יראה מעקר הדין אלא שגדולי הדורות הכריעו כדעת ראשון.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא בארנוהו:
המשנה הרביעית והכונה בה מה שלפניה, והוא שאמר מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנם לו מכאן ועד שלשים יום והלה אומר שאינו חייב ליתן אלא עד עשר שנים ונמצאו העדים זוממין ובמלוה על פה שאין חברו כופר ולא אמר פרעתי שאלו בשטר הרי זמנו של שטר מוכיח ואפילו לא היה שם זמן הרי מכל מקום הואיל ולא נתפרש בה זמן זמנו מעכשיו והרי אין זה צריך לעדים ואין עדותם כלום, ואע"פ שאמרו עליה בגמ' במלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לבית דין עיקר הדבר משום מלוה על המשכון, ומוסר שטרותיו בכדי נאמרה ובמלוה על פיה נאמרה מיהא אין אומרים ליתן לו אלף דינרין שהרי אף סופו ליתנם אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז עשר שנים וכשיעור זה משלמין ללוה וכן כל כיוצא בזה, ויש לפרשה אף במלוה בשטר וכגון שהאריכו זה אומר עשר שנים האריכו וזה אומר שלשים יום לבד:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן המלוה את חברו וקבע זמן לעשר שנים אין שביעית שבתוכן משמטת שהרי אין כאן לא יגוש שאף בלא שביעית אינו יכול לנגשו, ולתלמידיהם של גדולי המפרשים ראיתי שפרשוה בפרק מי שמת בסוגיית שושבינות אף על פי שביעית אחרת הואיל ועברה עליו שביעית שלא השמיטתו וכן המלוה את חברו על המשכון או המוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמט:

דף ג עמוד בעריכה

המלוה את חברו ומתנה עמו שלא תשמט שביעית את החוב, שביעית משמטתו ואין תנאו כלום שאי אפשר לו להתנות שלא תהא שביעית משמטת, אבל אם התנה שלא ישמיטנו הוא בשביעית ר"ל שלא יחזירנו בנשמט כלומר שאע"פ ששביעית משמטתו לא תקבלנו אתה בתורת השמטה ותפרענו תנאו קיים ואע"פ שהתנה על מה שכתוב בתורה כל שבממון תנאו קיים, ויש בכאן גירסאות אחרות וזו עיקר, ואף בזמן הזה אתה אומר כן ואע"פ שאין שביעית נוהגת בזמן הזה, אלא בזמן שיש שמטת קרקע אתה משמט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים אפילו בארץ, מכל מקום מדברי סופרים שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה יש אומר בכל מקום אף בחוצה לארץ וכן כתבוה גדולי המחברים וכן נוהגים בקטולונייאה, ויש אומרים דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ לא וכן אנו נוהגין, ואף אנו מפרשים לדעת האומרים שנוהגת בחוצה לארץ דוקא בסביבות ארץ ישראל וכבר ביארנו בה בקצת חבורינו להעמדת מנהג אבותינו שבידינו ואף גדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו בהלכותיהם אלמא שהם סוברים שאין לה מקום בזמן הזה:
כשם שתנאי זה מועיל כתבו קצת גאונים שכך הדין ביובל לענין תנאי שלא יחזיר הוא את הקרן ויש חולקים לא תימכר לצמיתות כלומר לא יעשה איזה דבר שעל ידו תהא מכירתו צמיתות ועוד שמקרא זה ר"ל לא תמכר לצמיתות אזהרה למוכר וכל שהמוכר מוזכר בו אין תנאי מועיל בו ואינו קרוי אצלנו דבר שבממון שהרי רבית אינו יכול לומר על מנת שלא יהא בו משום ריבית אחר ששניהם הוזכרו בו:
המוכר חפץ לחברו והתנה שלא תהא עליו דין אונאה בין שאמר על מנת שאין לך עלי אונאה בין שאמר על מנת שאין בו אונאה אין זה כלום והרי הוא בדין אונאה ואע"פ שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים בזו אמרו מצד שאין זה מרגיש באונאתו ואינו גומר למחול לפיכך אם הודיעו אונאתו והתנה עליו תנאו קיים כמו שביארנו במציעא פרק הזהב.
המלוה את חברו סתם אינו יכול לתבעו פחות משלשים יום בין מלוה על פה בין מלוה בשטר הואיל ולא קבע לו זמן ומכאן אמרו בכל התלמוד סתם הלואה שלשים יום ומכל מקום לא נאמר כן אלא לענין זה ר"ל שלא לתבעו תוך שלשים אבל לא לענין שלא יהא נאמן זה בפרעתי ממה שאמרו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו שכל שלוה בסתם עשוי הוא לפרוע אפילו ביומו כמו שביארנו בראשון של בתרא, וכן לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים שבתוך זמן נפרע שלא בשבועה אין זה קרוי תוך זמן שכל שלוה בסתם זמנו לשעתו ואינו נפרע אלא בשבועה.
ובכלים מיהא אין אומרים סתם שאלה שלשים יום אלא שחייב להחזירו כל שעה שהמשאיל רוצה בו כמו שנתבאר במציעא בסוף פרק השואל ואף בשבת פרק שואל אמרו השאילני קרדומך לא אתי למיכתב הלוייני אתי למכתב, ופירשו שם גדולי הרבנים משום דהלויני משמע לזמן מרובה כדאמרינן סתם הלואה שלשים יום אלמא שאלה אינה בכלל זה, ואף באבל רבתי אמרו המשאיל חלוק לחברו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצא מן האבל ברגל עד שיצא הרגל במשתה עד שיצא המשתה אלמא הא סתמא נוטלו כל זמן שירצה ומה שאמרו טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית לאחר שלשים חייבת ופרשו בה אחרוני הרבנים משום דסתם שאלה שלשים יום ומכאן ואילך הואיל ונפקע לה מתורת שאלה הוה ליה כדידיה אין פירושם מחוור דאדרבה כל שכן שאחר שלשים יום היתה ראויה ליפטר אלא כל שלשים יום דרכן של בני אדם להחזיק בשאלה והכל יודעים שמתוך שהיא שאולה הוא מפקיעה מן הציצית מכאן ואילך אין אדם עשוי להשאיל וסוברים שהיא שלו וחייבת משום מראית העין הא כל שהוא רוצה ליטלו נוטלו כל זמן שירצה:
הפותח בית הצואר בשבת ר"ל שיעשה פה לחלוק חדש בשוגג חייב חטאת שהרי מתקן כלי הוא שמא תאמר מה בין זה למגופת חבית שנוטלה בשבת ליטול הימנה יין, מגופת חבית אין בה חבור אלא דבוק מועט על ידי טיט אבל זה חבור גמור ודבר אחד הוא והוא פותחו ועושה כלי ושמא תאר והלא אמרו שובר אדם את החבית ומתיז ראשה בסיף להוציא ממנה גרוגרות ליתן לפני האורחים ושבירת חבית ודאי חבור הוא כבר אמרו עליה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי והרי הוא מקלקל והתירוהו לכתחילה לצורך שבת כמו שביארנו במקומו אבל בית הצואר הרי הוא מתקן בעשיית כלי:
ויש למדין מכאן שאם נעשה בית הצואר אלא שהחייט הניח בו חוט כדי שלא יתפרקו שני צידי הצואר מותר לנתקו בשבת דומיא דמגופת חבית וממה שאמרו שתי תכיפות חבור ומכל מקום כל שבית הצואר צר ואין ראשו יכול לעבור ברוח מודים הם שיכול לימשך בבגד בכח ואם יקרע יקרע, שהרי אינו מתכוין לכך ולא ניחא ליה בקריעה ופסיק רישיה אין כאן שהרי אפשר ליכנס לו בכח במשיכה בלא קריעה וכבר הרחבנו בה במקומה:
מקוה חסר שנפלו בו פחות משלשה לוגין מים שאובים לא מעלין ולא פוסלין ואם נפל מהם שלשה לגין שלמים פוסלין את המקוה ואין לו עוד תקון בהמשכת מים כשרים כשיעור שלשת לוגין אלו, היו שלשת לוגין אלו כמראה יין כגון שנפל לתוכם מעט יין ונשתנה מראיתם ליין הרי הם כיין ואע"פ שיש שם שלשת לוגין מים בלא היין אין מורידין את המקוה מטהרתו ר"ל שאין פוסלין אותו שכבר אבד מהם שם המים ונקראו יין מזוג ואין זה מי הצבע שפוסלין שמי הצבע לא אבד מהם שם מים ונכנס יין ואין צריך לומר שכן בפחות משלשה לוגין מים שהושלמו ביין ונשתנה מראיתם ליין שדינם כיין שלא לפסול ושלא להעלות:

דף ד עמוד אעריכה

שלשת לוגין של מים שנפל בהם יין או חלב ולא נשתנה מראיתם הרי הן כמים ופוסלין את המקוה אבל פחות משלשת לוגין שהושלמו ביין או בחלב אע"פ שלא נשתנה מראיתם שיש דין מים בכל והיה לך לומר שיש כאן שלשת לוגין מים שלמים אין פוסלין את המקוה שאינן פוסלין אלא בשיעור שלשת מים שלמים ומראה מים הא שלשת לוגין חסרים והשולמו במשקה אחר אע"פ שלא נשתנה מראיתם או שלשת לוגין מים שלמים ונתוסף בהם משקה ששנה מראיתם לא פוסלין ולא מעלין:
זוהי שטתנו שאנו פוסקים כלשון אומר כאן רב לא תני חסר קורטוב ברישא ור' יוחנן בן נורי אסיפא פליג ורב דאמר כדברי הכל וחכמי הדורות שלפנינו פסקו ששלשת לוגין שלמים שנפל בהן יין ונשתנה מראיתם פסלוהו שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי לילך אחר המראה אבל שלשת לוגין חסר קורטוב שהושלמו ביין ונשתנה המראה לא פסלוהו וכן פחות משלשה שהושלמו בחלב ולא נשתנה המראה לא פסלוהו ונמצא לדבריהם שר' יוחנן בן נורי חולק בין על ראש המשנה הבאה בסוגיא זו בין על סופה והם פוסקים כחכמים וכבר ביארנו ענין זה בראשון של חולין:
כל זה שביארנו ביין וחלב שאע"פ שאין מעלין אין פוסלין פירושו בשלא נשתנה מראה המקוה אבל כל שנשתנה מראה המקוה המחמת משקים הבאים מחוץ אפילו לוג אחד במקוה שלם פסלו הא כל שנשתנה מראה מימיו מחמת עצמו לא נפסל וכל שביארנו שפוסל אע"פ שלא נשתנה מראה המקוה דוקא במקום חסר אבל בשלם אפילו מלא בכתף כל היום ושפך לתוכו כשר ואם היה נותן סאה ונוטל סאה כשר עד רובו:
חבית מלאה מים שנשפכה לים הגדול הטובל שם במקום שנשפכו המים לשם לא עלתה לו טבילה שמא יש שם שלשת לוגין במקום אחד, ואין גורסין בכאן שאי אפשר שאם כן היאך אמרו למטה אוקי תרומה אחזקה אלא כך היא הגירסא אפשר שיש שלשת לוגין במקום אחד, ושמא תאמר והרי ים הגדול מקוה שלם הוא וכבר ביארנו שאין השאיבה פוסלת מקוה שלם, פרשו בזו שלא נאמר לחוש בטבילה זו לנדה ולשאר טמאות אלא בתרומה לבד ומטעם ה שגזרו בה שהבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים אפילו היה טהור יהא נחשב שני לטומאה וכבר ידעת בטבה של טומאה זו שהיתה מפני שהיו טמאים טובלין במערות של מים רעים והיו רוחצים אח"כ במים שאובין לנקיות עד שהיו הכל חושבים שהשאובה עיקר הטהרה ולא מי מקוה, אבל לענין שאר טמאות ודאי עלתה לו טבילה וכן הדין אם נפלה למקוה, וגדולי קדמונינו פרשו בזו שים הגדול מתוך שמימיה מלוחים ועכורים אין המים המתוקים וצלולים מתערבים בהם אבל במקוה אפילו לתרומה עלתה לו טבילה הואיל וצלולים הם גם כן:
נפלה בנהר לדברי הכל עלתה לו טבילה לפי' ראשון אע"פ שבמקוה אינו כן גורסים בה דוקא ים הגדול דקוו וקיימי אבל נהרא דרדיפי מים עלתה לו טבילה ולשטה זו שאתה מכשירן במקוה אע"פ שאין מימיו שוטפין אין גורסין בזו דרדיפי מיא אלא אבל נהרא לא, כלומר מפני שמימיו צלולים וכן הדין במקוה ונראין הדברים כדעת ראשון ומקוה כים הגדול ולא נאמר אלא לתרומה שהים מימיו צלולים הם ואם מצד מליחותם מה המליחות גורם שלא להתערב אין זה כלום:
חבית של מים שנפלה לים הגדול על הדרך שביארנו והיו מים שבחבית טמאות ונפל לשם ככר של תרומה הרי הוא טמא ואין אומרים להעמיד תרומה על חזקתה ושמא תאמר והלא טהרו המים בהשקה ובטלו להם מתורת זריעה ר"ל שכל מים טמאים שהשיקן עם מים שבמקוה טהורים כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם תאמר במים טהורים שאין להם ענין בהשקה ולטמא את הככר מתורת ביאתו במים שאובים הרי אין תקנה זו אלא באדם ומטעם שהזכרנו, יש לפרש שאין השקה מועילה למים טמאים אלא כשהמים טהורים צפים על גביהם ולא שיתערבו לגמרי שהרי אף אם היו הטמאים בעששית שפיה צר ומים שבתוכה במקומם הם עומדים כיון שהצריף על פיה מי המקוה טהורים שענין זה אצל מים כזריעה אצל זרעים ואוכלין טמאים אבל ים הגדול שהמים טמאים עומדים במקומם עליונים ואין מי ים הגדול צפין עליהם שהרי הן עומדות נקוות בעצמן אין השקה מטהרתם, ומכל מקום יש גורסים בשמועה זו מתוך קושיא זו חבית של יין שנפלה לים הגדול ואמר תחלה שהטובל לשם לא עלתה לו טבילה ואע"פ שנתבלבלו והחזירוה המים לצבען מכל מקום יש לחוש שמא נשארו באותו מקום שלשת לגין, ולענין הככר פירושו שהיין טמא וטהרת השקה אינה אלא במים וכן בתוספתא הוזכרה בלשון יין:
המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מעידים אנו על איש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממים הרי אלו לוקין ומשלמין הואיל וחיוב מלקות בא עליהם מצד אחד וחיוב תשלומין מצד אחר, והוא שאמר שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שהמלקות בא מלא תענה והוא סובר שלוקין על לאו שאין בו מעשה והתשלומין מכאשר זמם וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה ומכיון שעדים זוממין בתשלומין כל זמן שהעדות בענין שיש בה תורת תשלומין ואין אומרים שילקה ולא ישלם שהרי אמרו במסכת כתובות בפי' רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין כמו שלמדו שם מן המקראות, והלכך משלמין ואין לוקין שנא' כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעויות וכן הלכה, ואפילו היה שם מלקות מצד הלאו כל שכן בזה שאין לאו שבו במעשה, מעידים אנו על איש פלוני שהוא חייב מלקות והוזמו לוקין שמנים משום לא תענה ומשום כאשר זמם וחכמים אומרים אינו חייב אלא ארבעים מכאשר זמם אבל לא תענה הרי אין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן הלכה:

דף ד עמוד בעריכה

זהו ביאור המשנה ופסק שלו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן המוציא שם רע והוציא עדים והוזמו לוקה, ואזהרתו מלא תלך רכיל ואע"פ שאין בו מעשה הרי הכתוב אומר ויסרו אותו, ואין ויסרו אלא מלקות ונותן מאה כסף לאביה ואין אומרים בזו אין אדם לוקה ומשלם שתשלומין אלו קנס הם ואין אומרין כן אלא בממון:
לענין ביאור יראה שסוגיא זו שאף ר' מאיר מודה שבממון מיהא אין אדם לוקה ומשלם כמו שאמרו עליו סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא, וראוי לשאול במציעא פרק פועלים בענין החוספ פרת חברו ודש בה שמשלם ארבעת קבין לפרה ושלש לחמור אמר שם ר' מאיר שהוא לוקה ומשלם ומכל מקום תירצו בה דשאני התם שאין המעשה המביאו לידי מלקות שזו היא החסימה מביאו לידי תשלומין, שמשעה שמשכה נתחייב במזונותיה וכשדש בה ולא האכילה משיכתו או דישתו מחייבתו בתשלומין מדין גזילה שהוא גוזל לבעל הפרה, אבל בעדים זוממין מעשה אחד והוא עדות שקר שהעיד מביאו לידי מכות ותשלומין ואי לאו דקנסא הוא לא היה חייב לדעת ר' מאיר:
המותיר בקרבן פסח אינו לוקה מפני שאין בו מעשה ולא עוד אלא שהוא נתק לעשה שנא' באש תשרופו וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו עד שיתברר שאי אפשר עוד לקיים העשה:
עדים זוממין אין צריכין התראה כמו שביארנו וצריך להכריז עליהם והוא שישלחו לכל ישראל או יכריזו בשעת הרגל פלוני ופלוני העידו והוזמו ועשינו בו כך וכך וארבעה הם שצריכים הכרזה זקן ממרא ועד זומם ומסית ובן סורר ומורה שבכל נאמר ישמעו וייראו כמו שביארנו בסנהדרין:
כבר ידעת שכל שאתה למד אותו בצד השוה יש בכל אחד מהם צד חמור שאינו בלמד ומתוך כך הוא צריך לשנים שיבא השלישי מכח שניהם והוא שאומרין חדא מחדא לא אתיא אלא תיתי חדא מתרתי ואע"פ שיש בכל אחד מהן צד חמור הואיל וחומרו של זה אינו חומרו של זה אחר שכן אתה צריך לשאול מהו שאמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כדבריהם מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד חמור ואם כן נמצאת מבטל כל הלמד בצד שוה יראה שהלמדים בצד השוה אין ברובם צד חמור או צד קולא לאותן השנים שבצד השוה אלא שיש בכל אחד מהם ענין שאינו דומה בו ללמד ולא לחברו וכמו שאמרו הרי השור כהרי הבור וכו' ואתה מביאו מכח שניהם אבל כל שאתה מוצא בצד השוה צד חמור ביותר או צד קל ביותר שאינו בלמד אף אתה משיב ממנו ומפקיעו ויש אומרין שאין משיבין מצד חמור הבא מצד אחר אבל בזו הוא צד חמור שבאותו דבר בעצמו שהרי הוא היה רוצה להביא מלקות לכל לאו שאין בו מעשה מעד זומם ומוציא שם רע והרי שני אלו יש בהם צד חמור בענין שבמלקות עצמו שמוציא שם רע לוקה במקום תשלומין ועד זומם לוקה בלא התראה אבל אילו היה חומר שבהם מצד אחר לא היה משיב ממנו כלל, וכן אתה מפרש בשלישי של כתובות שהיה רוצה ללמוד בכל שיש שם ממון ומלקות שמשלם ואינו לוקה מחובל ועד זומם והוצרכו שניהם מצד שהחובל חייב בארבעה דברים ועד זומם אין צריך התראה והוא מקשה עליה מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור, ופירושו לדעת זה שכן יש בהן צד חמור בדבר זה שאתה רוצה ללמוד מהן והוא תשלומי ממון שהחובל משלם ארבעה דברים ועד זומם אין צריך התראה, וכן למה שאמרו שם כלך לדרך זו ואי ממונא לקולא הוא שכן יש בהם צד הקל ואתה צריך לבא בה מצד שהותר מכללו בבית דין לענין מלקות אך אתה מפרשו שזה שאתה רוצה ללמוד שאינו לוקה בדבר אחד בעצמו יש בהן צד הקל בחובל בחברו שהותר מכללו לענין מלקות ובעד זומם שלא עשה מעשה כמו שיתבאר לך משם ועקר הדברים כדעת הראשון:
כל לאו שאין באזהרתו מעשה הואיל ומלקות בא מצד אחד ואין לאו זה שאין בו מעשה בא אלא לאזהרת המלקות לוקין עליו, ואין להקשות מאזהרה שלו וזהו שדרשו בכאן שלא תענה בא לאזהרת מלקות של עדים זוממין ואע"פ שלאו זה אין בו מעשה מכל מקום אין המלקות בא אלא מכאשר זמם וכן במוציא שם רע אזהרתו מלא תלך רכיל והמלקות בא מויסרו אותו וכן בכל כיוצא בזה:

דף ו עמוד אעריכה

המשנה הששית והכונה בה בענין זה החלק גם כן משלשין בממון ר"ל שחולקין בתשלומין ביניהם עד שבין כלם יגיע לזה שהעידו עליו שיעור מה שהיו מפסידין אותו והרי הממון שבין כלם מצטרף ביד זה לשיעור מה שהיו באים להפסידו. ואין משלשין במכות אלא כל אחד מהם לוקה ארבעים ואין צריך לומר אם העידו במיתה והוזמו שכולם נהרגין כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים והוזמו משלמין ביניהם מאתים אם שנים הם מנה לכל אחד ואם יותר משנם כפי מה שהם אבל אם העידו שהוא חייב מלקות והוזמו כל אחד ואחד סופג את הארבעים שאין מלקות לחצאין:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:
המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים נעשים זוממין עד שיזימן בעצמן של עדים כלומר עמנו הייתם אבל בהורג או בנהרג אין זה הזמה לדונם בכאשר זמם אלא שהוא הכחשה לבטל עדותם כיצד מעידים אנו על איש פלוני שהרג את הנפש והם אומרים והלא ההורג או הנהרג עמנו היה במקום פלוני אין אלו זוממין, אבל אמרו עמנו הייתם הרי אלו זוממין על הדרך שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן שנים שהעידו ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש בזמן פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו במערב בירה עמנו הייתם באותה שעה רואין אם העומדים במערב יכולין לראות מה שנעשה במזרח אין אלו זוממין שאפשר שראו ושמעו קול אדם אחר שהיה באמצע שהתרה בו ואם אין יכולין לראות הרי אלו זוממין ואין אומרים שמאור עיניהם גדול וחוש הראות שלהם דק ומגיע לרחוק יותר משיעור שאר בני אדם שאין משערין אלא בדבר הידוע ומצוי אצל הכל, וכן אם אמרו שנים באחד בשבת בשעה ראשונה הרג פלוני את הנפש בטבריא ובאו שנים אחרים ואמרו בשעה עשירית של אותו היום הייתם עמנו בצפת רואין אם אדם יכול לילך בשיעור שמשעה ראשונה עד שעה עשירית מטבריא לצפת אפילו על ידי סוס אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין ואין אומרין גמל הפורח ר"ל קל המירוץ נזדמן להם, שאין משערין אלא בדבר המצוי אבל לא לדברים הרחוקים אע"פ שאינן נמנעים וכן כל כיוצא בזה ושמא תאמר והרי במסכת יבמות פרק האשה שלום אמרו בשמועת ההוא דאשתכח בסורא דילמא בגמלא פרחא אזלינן אי נמי בקפיצה אי נמי מלי מסר, תירצו גדולי קדמונינו שזו שביבמות דחויה ולא סמכו בה אלא על האחרונה והיא מילי מסר, אבל לא באחרות שאם יש לחוש בזה הרי נפקע דין הזמה של מקום ואין לומר שלחומרא חוששין שכל שחוששין בו לחומרא אין הורגין בו מספר את הזוממין, ויש מפרשים שזו שביבמות הוא שחששו בה לגמלא פרחא מפני שרגלים לדבר שכן הוא שהרי לא נמצא עוד ענין מנהרדעא אלא זה ויש לחוש בה לדברים הרחוקים אחר שאינם נמנעים להחמיר באיסור אישות, ויש מפרשים הראיה בשבעל הדבר טוען כן אבל כל שאינו טוען אין בית דין טוענים לו וזו שבכאן הרי אין העדים טוענין כן ולשטה זו אם טוענין מקבלין מהם ולדעת ראשון אף אם טוענין אין מקבלין מהם וכן עיקר:
באו שנים ואמרו באחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו הרג פלוני זה את הנפש הרו רוצח זה וכת ראשונה נהרגים על פי כת שניה שאע"פ שמכל מקום זה שהעידו עליו ראוי ליהרג מכל מקום הם העידו עליו משעה שעדין לא היה ראוי ליהרג ואע"פ שהרוצח נהרג הרי זוממין נהרגים מטעם שכתבנו וכמו שאמרו נמצאת כת אחת נאמנת והם נהרגים והשניה פטורה כמו שיתבאר בפרק זה במשנה הי"א ולא עוד אלא אפילו אמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל אנו יודעים שמערב שבת הרגו שנמצא שקודם אותה שעה שהעידו עליו נתחייב זה הריגה מכל מקום הם נהרגין שמכל מקום אותה שעה שהעידו עליו לא נגמר דינו ליהרג ולא היה נחשב גברא קטילא, ונמצא שהם העידו שקר על אדם שלא היה נחשב כגברא קטילא באותה שעה ושמא אי זו [טענה] נתעלמה ממנו שאלו אמרה היה ראוי לינצל בה, ומה שפירשו גדולי הרבנים את הטעם דאילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר דרך פי' כתבוה ולא דרך פסק ובמחילה מכבודם אין לטעם זה מקום אלא לשמועת תשלומי הקנס הסמוכה לה:
באו שנים לפני בית דין בחמישי בשבת ואמרו באחד בשבת נגמר דינו של פלוני ליהרג ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל מערב שבת נגמר דינו אין אלו זוממין שהרי העידו על שעה שהיה בה גברא קטילא, ולא עוד אלא אפילו אמרו המזימים באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו נגמר דינו אין אלו זוממין, אע"פ שהעידו על שעה שלא היה עדין גברא קטילא מכל מקום הם העידו עליו בשעה שהיה ראוי ליהרג שהרי בחמישי בשבת העידו ובשני בשבת נגמר דינו:
אף לענין תשלומי קנס שהמודה בו פטור אם באו שנים לבית דין בחמישי בשבת והעידו שבאחד בשבת גנב וטבח חייבין שהרי העידו על שעה שעדין לא גנב וטבח ולא עוד אלא אפילו הקדימו זמן גניבתו וטביחתו ואמרו שמערב שבת גנב וטבח משלמין שמכל מקום בשעה שהעידו עליו לא היה ראוי לשלם שבידו היה להודות וליפטר אבל אם באו שנים בחמישי ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל בערב שבת שלפנינו נגמר דינו לשלם או אפילו איחרו את זמנו ואמרו שבשני נגמר דינו לשלם אין הזוממין משלמין שהרי מכל מקום ביום עדותם כבר היה זה חייב לזה:
כל מה שביארנו בענין עדים אלו בעדות נפשות שאינן זוממין יש אומרים שמכל מקום עדות מוכחשת היא ואין פוסלין אחת מהן אלא הרי הן כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו שאין פוסלין אותן לעדות לגמרי אלא שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה:
עדים שהוזמו אחר שהרגו אין נהרגין כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלענין פסול מיהא הזמה חלה עליהם ויש לפקפק הואיל ועדים זוממין חדוש הוא יש לומר שאין לך בו אלא חדושו וכל שלא הרגו הזמה חלה עליהם אבל לאחר שהרגו הואיל ואין כאן הזמה לענין הריגה אין כאן דין הזמה אף לפסלם ואין דינם אלא בהכחשה ר"ל ההורג או הנהרג עמנו היה ואין בדבר אצלינו בכדי להכריע:
המשנה השמינית וענינה גם כן בביאור החלק הרביעי והוא שאמר באו אחרים והזימום אפילו הם מאה כלם יהרגו פירוש כבר ביארנו בדין הזמה שהיא בשבאו עדים שפלוני הרג את הנפש ביום פלני ובאו עדים ואמרו ביום פלוני עמנו הייתם ועכשיו הוא אומר שאם באו עדים אחרים ומעידים על ההריגה כעדותה של ראשונה ובאו אלו שהזימו את הראשונה גם כן ומזימין את אלו לומר ביום פלוני עמנו הייתם, וכן אחר כן באה עדות שלישית והעידה על ההריגה כראשונה ובאו אלו המלומדים להזים והזימו גם את אלו וכן כל כת שתעיד על ההריגה באים אלו השנים ומזימים אפילו היו אותם המעידים על ההריגה מאה כתות כלם יהרגו על פי אלו השנים אמר ר' יהודה איסטסיס היא זו וכי יורה של צבע היא שכל הנוגע בה יצטבע אלא אין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד, וטעמו של ר' יהודה יש מפרשים מפני שהוא סובר שכיון שהוזמה עדות ראשונה אין מקבלים עוד עדות אחרת על אותה הריגה שכבר הוחזק גואל הדם ומביא אותן העדים בשקרן כמו שאמרה ר"ל בגמ' בההיא דאייתית סהדי ואשתקרו אייתיתי סהדי ואשתקור ומאחר שאין הורגין על פיהם אין נהרגין על פי הזמתם, ואין זה נכון שהרי לא אמרה ר"ל אלא כשהוזם בעדות שני פעמים עדות אחר עדות אבל בעדות שניה לא אמרה, אלא שיש מתרצים דההיא בהכחשה היא ואי לאו דאשתקור תרי זימני לא מחזיקינן להו אבל בהזמה אפילו אשתקור חד זימנא מחזקינן, ואין נראה כן ועוד לדעת זה היאך שאלו בגמ' לדעת ר' יהודה שאפילו כת ראשונה לא תהרג, עד שלא נתישבו לפרשה יפה לדעתו והרי אם לא הוזמה כת ראשונה היינו הורגים על פיה אלא עיקר הפירוש ר' יהודה אומר איסטיסיס היא זו בניחותא כלומר כת זה המזמת יורה מלאה צבע היא שצובעת כל הבא אצלה אף זו חשובה היא להזים כל הבא להעיד והוא שאמרו בגמ' אטו כלי עלמא גבייהו דהני הוו קיימי אלא באמת סרך שקרות יש בעדותם ומתוך כך היה ראוי לשאול שאף ראשונה לא תהרג, ומתוך כך יש מפרשים מלשון שטה מעליו ועבור כלומר נוטה מדרך האמת ומכל מקום הלכה כחכמים ויש מפרשים משנתנו כשבאו עדים והזימו את המזימין כגון שבאה כת אחת והעידה על פלוני שהרג את הנפש ובאה הכת השניה והזימה שהדין להרוג כת ראשונה ולהציל את הפלוני ואמר שאם באה כת שלישית והזימה את השניה יהרג הפלוני והכת השניה ואם באה כת רביעית והזימה את השלישית ינצל הפלוני ותהרג השלישית וכן אפילו הן מאה כתות זו מזמת את זו דנין על פי האחרונה על הסדר שכתבנו ומה שאמר כלם יהרגו ר"ל כל אותם שהזמתם מתאמתת על פי הזמת האחרונה, ואמר ר' יהודה שאין נהרגין אלא כת ראשונה ר"ל להזמה והיא השניה על פי השלישית ומכל מקום אע"פ שלענין פירוש אין הדברים נראין כל כך לענין פסק מיהא יש צורך להזכיר את הענין.
לענין ביאור ואף בתוספתא הוזכרה בנוסח זה מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנידון הנדון פטור וכת ראשונה חייבת באו אחרים והזימו את המזימים הנדון חייב וכת ראשונה פטורה ושניה חייבת כת אחת נכנסת וכת אחת יוצאה כלן ידונו כלומר כל שהזמתן מתאמתת על פי האחרונה ר' יהודה אומר איסטיסיס היא זו אין נהרגין אלא כת ראשונה ר"ל ראשונה להזמה דהינו שניה על פי שלישית כמו שביארנו, ויש מקשין לר' יהודה שאין מקבלין הזמה של כת רביעית יבטל עדות השלישית שהרי אי אתה יכול להזימה ואף כת שניה אינה בזוממי זוממין שאינו עדות כמו שביארנו בסנהדרין פרק שריפה ותירצו בה שאין אומרין כן אלא במקום שאף בהזמה גמורה אין הזמה חלה עליהם ואף בזו הלכה כחכמים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

דף ה עמוד בעריכה

מי שהביא כת של עדים הן גואל הדם על קרובו שפלוני הרגו הן בעסקי ממון שפלוני חייב לו כך וכך וכיוצא באלו והוזמה אותה כת עחת ואחר כך חזר והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה והוזמה זו הכת גם כן ואחר כך חזר והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה ואין לה מזימין דנין על פי כת זו שאין לה מזים שאע"פ שהדברים מוכיחים על המביאם שהוא משתדל בעדות שקר מכל מקום אין מחזיקין את העדים בשקרנים עד שיוזמו ושמא כתות שעברו העידו על פי האומד וזו מעידה על ברור, ומכל מקום שטר שקרא עליו ערער ובאו שנים ואמרו שאל לזייף לו חתימות אלו אין מגבין בו אפילו נתקיים שטר בחותמיו וכן פסקו גדולי המחברים אלא שהם כתבו שאם באו עדי השטר בעצמו והעידו שהם חתמוה וזו היא כתב ידם מגבין בה:
המשנה התשיעית וענינה גם כן בביאור החלק הרביעי ואמר אין העדים זוממין נהרגין ר"ל מטעם כאשר זמם אלא אם כן נגמר הדין על פיהם ואחר כך הוזמו שהרי הצדוקים היו אומרים עד שיהרג הנדון שאם לא הרגו לא יהרגו ואינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה וטעם שלהם מדכתיב נפש בנפש והשיבו להם תשובה מאמרו לעשות לאחיו מלמד שעדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש ללמד שלא משהעידו נהרגין אלא משנגמר הדין על פיהם הא משהרגו אין נהרגין אבל בממון אע"פ שהוציאו ממון על פיהם מחזירין אותו והם משלמין וכן כתבו גדולי המחברים במלקות שאם לקו על פיהם לוקין ויש חולקין במלקות וכן יש חולקין אף בממון כמו שביארנו למעלה בסוגיית המשנה השניה ולדעת גדולי המחברים מיהא זה שאמרו בגמ' חייבי מלקיות מנן אין פירושו מנין שאם לקו לא ילקו אלא על דין המשנה הוא חוזר כלומר מנין שלא יענשו עד שיגמר הדין על פיהם כמו שפי' גדולי הרבנים כמו שנבאר.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא.
כבר ביארנו בהרבה מקומות שאין עונשן מן הדין ולא מזהירין מן הדין לא בדיני נפשות ולא בדיני מלקות ומהיכן למדנו דבר זה שנא' איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין שבת אב ואם אין הכתוב קורא לה אחותו בת אביו אלא אחותו סתם תלמוד לומר ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי לדון כן אם ענש על בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אב ואם לא כל שכן הא למדת שאין עונשין מן הדין עונש שמענו אזהרה מנין שבת אב ואם אין הכתוב קורא לה אחותו בת אמך לא תגלה אין לי אלא וכו' בת אב ואם מנין תלמוד לומר אחותך היא לא תגלה ערותה עד שלא יאמר יש לי בדין אם הזהיר וכו' הא למדת שאין מזהירין מן הדין:
אין העדים נעשין זוממין לדונם בכאשר זמם עד שיוזמו שניהם לא לדיני נפשות ולא למלקות ולא לתשלומין וזה שביארנו במשנה שאין נעשין זוממין עד שנגמר הדין לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני מלקות וגלות כגון אם העידוהו שחייב מלקות והוזמו שלוקין או שהעידוהו שחייב גלות והוזמו שהם לוקין כמו שביארנו במשנה השניה, ולמדנו דבר זה למלקות מגזירה שוה של רשע רשע ולגלות מגזירה שוה של רוצח רוצח ולממון מיהא הדבר פשוט בו שכן שהרי כתוב יד ביד דבר הנתן מיד ליד:
אע"פ שבקצת דברים נתנה רשות לחכמים לעשות מעשה בקצת נטייה מן הדין אף להקל לפעמים להוציא מלב החולקים כעין מה שאמרו בפרה שהיו עושין אותה כטבול יום להוציא מלבן של צדוקים וכן בהרבה מקומות לענין דיני נפשות אין סומכין על זה שאין הורגין את זה לא מן הדין כדי לקבוע הלכה ובשביל להוציא מלבן של אותם החולקים וכל העושה כן הרי זה שופך דם נקי:
כל שיודע שיש בעירו גדול ממנו אע"פ שיודע בעצמו שבעל הוראה הוא ראוי לו לימלך עמו בהוראתו שאם יפול בהוראתו שום טעות יבא חברו ויורהו וטובים השנים מן האחד ובלבד שלא יהא אחד מהם מכוין לנצוח אלא לידיעת האמת:
המשנה העשירית וענינה גם כן בביאור החלק הרביעי והוא שאמר על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה להקיש שלשה לשנים מה שנים מזימין את השנים אף שנים מזימים את השלשה או אפילו מאה שלא תאמר הואיל ועד זומם חידוש הוא דיו לאמר בששנים מזימין את השנים אבל כל שהמעידין מרובין על המזימין לא יזומו על פיהם בא ולימד שאפילו היו הראשונים מאה ובאו שנים והעידו כלכם במקום פלוני עמנו הייתם כלם נזומין על פיהם שהשנים כמאה הם וכן הלכה:
ר' שמעון אומר וכו', פי' מודה הוא לדברי תנא קמא לענין הדין אלא שחולק עמו בביאור המקרא שהוא מפרשו לומר מה שנים אין נהרגין עד שיהיו שניהם מוזמין אף שלשה והוא הדין למאה אינם בדין כאשר זמם עד שיזומו כלם ואף זו הלכה היא אלא שהתנו עליה בגמ' דוקא בשהעידו כלם זה סמוך לזה כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חברו ר"ל כדי שאילת תלמיד לרב אבל אם היה הפסק בין עדותם של שנים הראשונים לעדות האחרונים ביתר מתוך כדי דבור הרי השנים הראשונים נזומין בלא הזמתן של אחרים והאחרים אין נעשין זוממין כלל, שמאחר שהוזמו הרי לא ראה המעשה עם הראשונים והיאך יצטרפו עמהם ומכל מקום כל שלא הוזמו עדות אחת היא לענין שם בטל אחד מן האחרים אם משום קורבה אם משום פסול בטלה כל העדות אע"פ שהיה הפסק ביניהם הואיל וראו עמהם את המעשה וזהו שר' עקיבא עם היותו מודה לדברי תנא קמא ולדברי ר' שמעון לענין הדין חולק הוא עמהם בביאור הפסוק ומפרשו לענין זה והוא שאמר ר' עקיבא אומר לא בר השלישי להקל עליו ר"ל על עצמו של שלישי לבד כלומר שלא ליזום עד שיזומו כלם אחר שהעידו זה בסמוך לזה שזו לא הוצרכו מאחר שכלם עדות אחת שהרי כתוב והוא עד שקר העד שמשמעו כל העדות אלא אף להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו שאם הוזם עמהם שיענש, ולא תאמר הרי אף בלא הוא נתקיימה העדות כבר בשנים הראשונים ואין עדותו מעלה או מוריד ולא יהא בכלל הזמה בא ולמד שאף הוא בכלל הזמה וכן הלכה, ואם ענש הכתוב הנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כל שכן שהוא משלם שכר לנטפל לעושה מצוה כעושה המצוה שהרי מדה טובה מרובה על מדת פורעניות שבמדת פורעניות כתוב על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתוב לאלפים:

דף ו עמוד אעריכה

וביאר אחר כן דין אחר בביאור מקרא זה והוא שכמו שבשנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה ואפילו היה הפסק בין עדותו של זה לעדותו של זה הואיל ובכל מקום על דבר אחד הם מעידים נעשית כלה עדות אחת ובטלה מקצתה בטלה כלה שכל שבמקימי דבר ר"ל העדים צריך שתהא העדות בכשרים ופירשה ר' יוסי דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר וחלק ר' עמו לומר שדיני ממונות ודיני נפשות שוים הם לענין זה אלא שיש בו תנאי אחר והוא שיהו כלם מתכונים להעיד אבל כל שלא כיון קרוב או פסול זה להעיד אע"פ שראה אינו פוסל את האחרים בראייתו שאם לא כן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש והיאך ראייתם מפקעת ממנו דין הריגה אף בכמה עדים אלא דוקא בשנתכונו להעיד וכיצד אתה מכיר אם כונו להעיד אם לאו בזמן שהתרו בהם שכל שהוא מתרה מתכוין הוא להעיד בודאי ולשון זה ר"ל שהתרו בהם ראו לומר שהתרו בו, פירושו על עובר העבירה ומכל מקום יש מפרשים התראה זו מלשון איום שהבית דין איימו באותם העדים הקרובים והתרום ליזכר בעדותם והרי שהורו בכך שלא נתכונו בכך שלא נתכונו בראייתם ולשם עדות בא לשם, ובגמ' פירשו שאף באותם שלא התרו וכן בדיני ממונות שאין שם התראה יש בדיקה והוא ששואלין להם אחד אחד כשהיית לשם נתכוונת להעיד או שמא לא באת לשם אלא לראות בכלל העם, כל שאומר שלא בא אלא לראות מפרישין אותו ומסלקין אותו מדין זה ואין חושדין אותו שלסלק עצמו הוא מתכוין שכבר איימוהו להעיד על האמת, וכשם שמצוה להציל כך מצוה לשפוט וכל אותם שאומרים שלהעיד נתכונו רואין אותם ואם יש בהם קרוב או פסול עדותם בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות וכן הלכה, אלא שהתנו בה גדולי הפוסקים והמחברים דוקא בעדות שבעל פה אבל שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא ביניהם קרוב או פסול או שהיו עדיו קרובים זה לזה כל שלא נתברר שבמעמד אחד חתמו אין מבטלין אותו מספק וגובין בו אין זה אלא שאחר שנחתם כראוי מלאוהו בקרובים ואפילו היו הקרובים ראשונים כבר אמרו רווחא למאן דקשיש מיניה שבק, ובתוספתא אמרו בהדיא שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, הא כל שנודע בעדות ברורה שבמעמד אחד חתמו זה בפני זה פסול אם אין שם אלא שני חתומים ואחד מהם קרוב או פסול אפילו נמסר בפני שנים פסול שהרי מזוייף מתוכו הוא:
ויש מפרשים גם כן בעדות אלו בין בשהתרו בו בין ששאלו אם באו להעיד או לראות שאין פוסלין כל העדות אלא בשהתרו אלו הפסולים קודם הכשרים וכן בשניה ששואלין להם אחר העדים הראשונים באתם כאדם הבא לראות או קודם לראשונים כאדם הבא להעיד שאם לא כן כל קרוב אצל קרובו ילך שם להעיד או יתרה בו כדי שיפטר ואין הסוגיא מוכחת כן ומכל מקום כל הגאונים מסכימים שדין זה אחר שהעידו בבית דין שלא היו יודעים בפסולם והלשון מוכיח כן שהוא אומר ונמצא אחד מהם וכו' אבל כל שיודעים בקורבתם או בפסולם קודם שיעידו משתקין אותם שלא לפסול שאר העדים, ואע"פ שקצת חכמי צרפת חולקין בה ממה שאמרו מה יעשו שני אחים שראו וכו' דאלמא ראייתם לבד פוסלת כל העדות פירושו מה יעשו וכו' שראו וספרו דבריהם בבית דין, אבל כל שלא הגידו אינן בכלל העדה לשום דבר אפילו באו להעיד שאם לא כן גיטין שכשרים בעדי מסירה כל שנתן בפני קרובים יפסל, ויש שואלין ואף כשהעידו שלהעיד באו היאך נאמנין אחר שהם פסולים, דבשלמא למחזי אתינן נאמנין מתוך שיכולין ומפרשים שאין נאמנין לבטל העדות אלא בשראו הכשרים לשם:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש לקצת מפרשים בה כך הוא עדות שבטלה כלה בבטול נמצא אחד מהם קרוב או פסול כתבו גדולי הדורות שלא סוף דבר שבטלה לענין גובינא אלא אף לשבועה אין מזקיקין אותו על פי הנשארים שאם לא כן אף בשלשה יתקיים בשנים לענין גובינא אלא שכל העדות בטלה לגמרי כמו שאינה ויש מזקיקין אותו לשבועת היסת, וכבר כתבוה בראשון של סנהדרין, ויש חולקין לומר שאינה בטילה אלא מכח שטר אבל מכל מקום דינו כעדות בעל פה לשבועה וכן כתב בעל מתיבות, וכל שכן אם אמר השני לא הרגשתי בפסולו ולפיכך חתמתי עמו שמשביעין אותו על פיו, ובתלמוד המערב בשני של כתובות אמרו עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה, ושאלו עד אחד בכתב כלום הוא, לא צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של הראשון ולא מצאו לקיים של שני, ולא פרשוה בשנמצא אחד מהם קרוב אלמא שפשוט הוא להם בזו שהעדות בטלה לגמרי אף לענין שבועה, מקצת גאונים כתבו שאף שטר שנחתם בו פסול במעמד האחרים אם יש מן החתומים הכשרים שיעידו על פה שלא הרגישו בחתימת הפסול או שלא ידעו בפסולו תתקיים העדות בהן אע"פ שהיה במעמד אחד וקורעין אותו שטר וכותבין שטר אחר והדברים נראין, וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף בבריתא אמרו בהדיא בראשון של מסכת זו ר' אומר אף בדיני ממונות ולא ידע שיש שם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר, ופירושה אם ידע העד השני ולענין שבועה, והוא הדין אם היו עדים מרובים ולא הרגישו ולענין גובינא, והטעם שאין הבטול אלא מפני שנטפלו עמהם ומכיון שלא הרגישו אין לבטל עדותם, ויש מפרשים אם לא ידע המלוה הבא להחתים שטרו:
בתלמוד המערב אמרו כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה, ר' יוחנן אמר פסול ור' לקיש אמר כשר, כלומר שהם רחוקים לו והלכה כר' יוחנן ומה שיש להקשות בה שמאחר שהם שני גופים היה לומר פלגינן דבורא ושנכשיר לזה ונפסול לזה כבר ביארנוה בבתרא פרק נוחלין:
הוזכר למטה בשנים שהיו מעידים על ענין הלואה שהיו רחוקים אצל המלוה והלוה וקרובים אצל הערב ופסלוה אף אצל המלוה והלוה שאם אין הלוה הרי ההלואה נגררת אחר הערב ונמצא הערב והלוה כגוף אחד, ודבר זה אין צריך לומר בשטר שכל שבשטר אחד אין חולקין את הדבור כמו שבארנו בפרק נוחלין אלא אף בעל פה שיש צדדין שחולקין בה את הדבור לפסול לזה ולהכשיר לזה כמו שביארנו שם, ולשון הסוגיא בזה אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי ופרשו בה גדולי זקינינו שבנארבונאה שכך היה המעשה שראובן הלוה מנה לשמעון ולוי ערב לו ולא היה הערב כופר בערבותו אלא שהיה נשמט בטענה שהלווה אמר לו שפרע מאתמול ובאו אילעא וטוביה והעידו שהיום הודה לו הלוה על חוב זה שהלוהו ביום פלוני בערבותו של פלוני ובאתם עדי שנמצא שאלמלא פסול קורבתם אצל הערב היה הלוה מתחייב וממנו מתפשט החיוב לערב, וזה שפרשוה כשטענתם בפרעון החוב ולא כשטענתם בעקר ההלואה ר"ל שיהו הלוה והערב כופרים בעקר ההלואה לומר לא לויתי ולא ערבתי ויבואו אלו ויעידו על הלואתו של זה ועל ערבותו של זה, יראה לחכמי הדורות מפני שבזו פשוט הוא שאין נאמנין ואין חולקים את דבורם ולא היה רב פפא טועה בזה שכל שבקורבא אין חולקין את הדבור להכשיר לזה ולפסול לזה ואין ראיה מפלוני בא על אשתו שאין שם תורת עדות ובעל דבר גמור הוא כמו שביארנו בפרק נוחלין, אבל בעדות הודאה היה סבור שלא תהא הודאת הלווה כלום אצל הערב הואיל והערב היה יכול לכפור הערבות לומר שמאחר שהודה בערבותו ונמצא החיוב נגרר פוסלין אותו אף אצל הלווה, ולדעת זה מה שאמרנו בכתב נכסיו לשני בני אדם הוא הדין בעל פה, וגדולי הראשונים חולקין בזו כמו שכתבנו בפרק יש נוחלין, ומפרשים לשטה זה בהפך, והוא שגדולי קדמונינו סוברים לדעתם שאלו היתה טענתם בעקר הלואה פשוט היה שנאמנין לגבי מלוה ולוה שחולקין את הדבור, אלא שהם חולקין עליהם לענין הדין שמאחר שהערב במקום הלוה הוא הרי הם כגוף אחד ואין חולקין בהם את הדבור אף בכפירת עקר הטענה ומפרשים אותה בעדות שטר, אבל בעל פה נאמנין לגבי מלוה ולוה ופוסלין אותו לגבי ערב:
גדולי המפרשים פרשו בענין זה בשיטת גדולי קדמונינו אלא שמוסיפין בה דברים והוא שהם כתבוה כמו שפרשנו שהלווה היה טוען פרעתי והערב מודה בערבותו אלא שנסמוך בטענת הלווה ובאו אלו והעידו שבפניהם הודה לו עכשיו שהוא חייב לו והיה רב פפא סבור לומר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו ויכולין להעיד עליה ואע"פ שאין נאמנין על הערב מכל מקום נאמנים הם על הלווה אחר שאין על הערב אחריות לשלם כל שיש נכסים ללוה ואינו דומה לשנים שלוו מן האחד ונעשה אחד מהם קרוב עם העדים שבזו הואיל ושניהם אחראין וערבאין זה לזה הרי הוא כמי שמעיד על הקרוב אבל זו אינה כן ואמר לו שכנגדו אי לית ליה ללוה וכו' ואחר שמודה שנעשה לו ערב ואם אין נכסים לוה הוא חוזר עליו עכשיו גם כן אע"פ שיש נכסים ללוה הרי הוא כמעיד על הערב והרי הערב טוען שנפרע והם מעידים כנגדו שלא נפרע והרי הם כמחייבים את קרובם ר"ל הערב לפרוע והלכך אף על הלוה אין נאמנין אבל אם היה הערב טוען שלא נעשה לו ערב אין ספק שהם נאמנין על הלוה ואפילו היו מעידים על הערב שנעשה לו ערב ובלבד שלא יעידו על הערב בתוך כדי דבור של עדות הלווה אלא לאחר כדי דבור שהן שתי עדויות ואין אומרים בתר ערבא אזיל שאין נאמנין על הערב הואיל והוא אינו מודה בתוך כדי דבור הואיל ועדות אחת היא בטלה מקצתה בטלה כלה:
ובמקום אחר מצאתי להם בהגדת גליון ספריהם שאין אלו מעידין על הערב אלא שהערב מודה על ערבותו אלא שנסמך על טענת הלווה שאמר פרעתי ואלו מעדים שהיום הודה וחשב רב פפא לחייב את הלווה על פי העדים והערב בהודאת עצמו שהרי לא העידו הם עליו כלום ואמר ליה רב הונא דכיון דאית ליה לווה לאו בתר ערבא אזיל נמצא שעל פיהם הוא מתחייב, אבל אם כפר הלווה בהלואה והערב בערבותו והעידו הם על הלווה שלוה ושזה נעשה לו ערב נאמנים הם על הלווה ולא על הערב ששני עדויות הם ואין כאן חלוקת דבור כלל, ובעידי לווה ומלוה אין צד להאמינו כלל על הערב שאם אין הלואה אין ערבות ויש חולקים לומר שאין בזה דין בטלה מקצתה כלל ששני עדויות הם ולא נאמר דין פלגינן דבורא או לא פלגינן אלא בדבר אחד שכולל שני דברים ככותב נכסיו לשנים, ובעל שאמר גרשתי את אשתי, אבל שני דברים חלוקים זה מזה אפילו תוך כדי דבור חולקין את הדבור ואפילו אמרו עדים פלוני נתן מנה זה לשמעון ומנה זה ללוי אע"פ שהעדים קרובים לאחד כשרים אצל האחר כמו שכתבנו בפרק יש נוחלין ואף בזו נאמנין על הלוה אחר שאין הערב מודה בערבותו, ויש מפרשים שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב לו ותבעו שמעון וטען זה פרעתי והיתה ההלואה בדרך שלא היה זה נאמן בפרעתי כגון בשטר או שאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והיה צריך להביא עדים על הפרעון והביא עדים שהיו קרובים ללוי והעידו ששמעון פרעו ופסקו שמאחר שהם קרובים לערב אין נאמנין והדברים אמתיים אלא שלענין פי' לא היה רב פפא כדאי לטעות בזה:

דף ו עמוד בעריכה

המשנה האחת עשרה וענינה בביאור החלק הרביעי גם כן ואמר על זה היו שנים רואין אותו ר"ל בשעה שהורג את הנפש מחלון זה ושנים אחרים מחלון זה וכלם מתכונים להעיד ואחד מתרה בו באמצע עד שכל העדים שומעין בהתראתו בזמן שמקצתם רואין אלו את אלו הרי הן עדות אחת ואין נזומין עד שיזומו כלן ואם אין מקצתם רואין זה את זה הרי הן שתי עדויות וכל שנמצאת אחת זוממת הוא והן נהרגין ר"ל הוא נהרג על פי כת האחרת שלא הוזמה והם נהרגים על פי הזמתם וכן הלכה:
ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהו שני עדיו מתרים בו ונמצא שאין הדבר תלוי אלא במתרים ואין הלכה כדבריו אלא יתרה מי שירצה הואיל והעדים שמעו בהתראתו חייב, דבר אחר על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן כלומר שצריך שהבית דין יהא שומע ומבין מפי העדין וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, עדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות וכשרה בדיני ממונות כיצד בדיני נפשות היה אחד רואהו מחלון זה בשעה שהרג את הנפש או שבא על הערוה או שחלל את השבת וכיוצא באלו, ואחד רואהו מחלון אחר אם שניהם רואים זה את זה מצטרפין ואין זה עדות מיוחדת ר"ל נעשית באחד אחד אלא עדות אחת, אבל אם לא היו רואין זה את זה אין מצטרפין, היה שם מתרה אחד שהוא רואה את שניהם ושניהם רואין אותו אע"פ שאין שניהם רואין זה את זה המתרה מצרפן הא אם היו שם שני מתרין מתרה אחד אצל כל אחד משניהם הואיל ואין המתרה רואה את שניהם אין מצטרפין:
היו שניהם בבית אחד והוציא אחד מהם את ראשו וראה זה שהערה ואחר מתרה והכניס והוציאו חברו וראה שגומר אע"פ שכל אחד רואה בכדי כל החיוב אין מצטרפין כל שבדיני נפשות צריך שיראו כאחד בבית דין אחד, ומותרה שאמרו למדת לפי דרכך שאין ההתראה צריכה שתצא מפי העדים אלא אף מפי אחרים אפילו מפי אשה כל שהותרה בפני עדים אפילו מפי השד ר"ל דרך משל ששמע קול המתרה ולא ראהו אפילו התרה הוא בעצמו כגון שראה אדם ממשמש ובא להתרותו ואמר אינך צריך יודע אני שאני עובר עבירה שיש בה מיתת בית דין ועל מנת כן אני עושה ועשה תוך כדי דבור חייב:
בדיני ממונות אינן כן אלא כל שראה את ההלואה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה מצטרפין ואע"פ שהוא עדות לדיני ממונות לדיני נפשות מיהא אינו עדות אף להציל, ר"ל שאם ראהו אחד מחלון זה ושנים מחלון זה והוזמה הכת שהיא מחייבת הרי היא נהרגת אע"פ שעדות האחד היה מצטרף לדיני ממונות והיה לנו לומר שלא יהו השנים נזומין עד שיוזם השלישי, ואע"פ שמזו הקשו בגמ' לראיה שאף בדיני ממונות לא תהא עדות עד שנשארת בקישא כבר ידעת שאין מונעין מלפסוק מצד קשיא אלא מצד תיובתא והלכך לענין פסק בדיני נפשות פסולה ואינה מצלת ובדיני ממונות כשרה, וזו לא הוצרכה ללמדה אלא לדעת האומר שהלואה אחר הלואה אין מצטרפין הואיל ולא העידו שניהם על מנה אחד, אבל לדעתנו לא היה צריך ללמדה שאם הלואה אחר הלואה מצטרפין כל שכן זו, ויש טורחין לתרץ בזה דברים אחדים והוא שגדולי המפרשים תירצו שהוצרכו לזה שאמרו בשבועות מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני עדים רואין אותו מבחוץ מהו, ואמר ליה רב המנונא והלה מה טוען, אי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כלומר חייב היית לי ופרעתני כי עדים רואין אותו מאי הוי ולמד מעכשיו דלא סוף דבר דהלואה אחר הלואה ששנים מעידים שבתורת הלואה באו לידו אע"פ שהם שני ענינים אלא אף במנו לו סתם וראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אם אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, ויש מתרצים בעדות דכשרה פירושו ליחשב בבת אחת שאם נמצא אחד זומם עדותו בטלה אף לשבועה או אף לכשיצטרף עם אחד מה שאין כן בהלואה אחר הלואה שהשני כשר לשבועה או להצטרף עם אחר:
ולעקר השמועה עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות כמו שביארנו ואפילו הלואה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה מצטרפין על הדרכים שביארנו בסנהדרין ואין צריך לומר הודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה כמו שביארנו בסנהדרין, וכן אם מעיד אחד היום ולכשיבא חברו למחר שומעין לו ומצטרפין כמו שביארנו בסנהדרין וכן עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין כמו שביארנו בבתרא, וכן היעדו על זה בבית דין פלוני וזה בבית דין פלוני הרי בית דין אחד שולח לחברו שכך העיד פלוני בפניהם ומצטרפין וכבר ביארנו כל זה בבתרא של בתרא:
השונא שהרג בשוגג אינו נהרג ואינו נקלט אינו נהרג שאפילו אתה דנו במזיד מכל מקום אין כאן התראה ואפילו היה חבר שכבר ביארנו שאף החבר צריך התראה ואינו נקלט שחזקה עליו שקרוב למזיד הוא כמו שיתבאר בפרק שאחר זה:
אע"פ שביארנו במשנה שצריך שיהא הב"ד מבין דברי העדים ולא שיקבל עדותם על ידי תורגמן מכל מקום כל שהוא מבין את דבריהם אלא שאין יודע לדבר באותו לשון ולהשיב להם עד שיחקור את דבריהם כראוי מותר לו להושיב תורגמן בינו וביניהם להשיב להם ולחקרם שהרי מכל מקום מבין הוא את דבריהם ואע"פ שהוא מדבר על ידי תורגמן אינו שומע אלא מפיהם, ומכל מקום יראה דוקא בעדים אבל בעלי דבר אף לשמען על ידי תורגמן מותר כמו שאמרו בכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתא לקמיה דרבא ואוקים שליחא ביניהו ומידי דהוה אמורשה ששומעין ממנו טענת הבעל דין, ואחרוני הרבנים שבספרד פרשו שאף בעלי דין צריך לשמוע מפיהם בעדים מה....[1] ובלא עד מפי עד הוא אלא אף בבעלי דין, ושמועה שבכאן שהוצרך שאף הוא היה מבין את לשונם אלא שלא היה יודע לדבר ולהשיב בבעלי דין נאמרה, ומורשה שאני שיש לו בשטר כח הבעל דין והרי הוא כגופו וזו של ההוא ארוס וארוסתו יש לומר לדבריהם שאף הוא היה שומע מפי כל אחד מהם אלא שלא רצו להעמידם שיטענו זה בפני זה, והדברים רחוקים, ולדברי הכל דברי העדים מיהא צריך לשמען מפיהם ומתוך כך היו משתדלים בסנהדרין שיהו יודעים ברוב הלשונות כמו שהתבאר בסנהדרין אלא שאין הדבר מעכב בדיעבד:

דף ז עמוד אעריכה

המשנה השתים עשרה וענינה בביאור מה שנתגלגל לכאן שלא מן הכונה והוא החלק החמישי, והוא שאמר מי שנגמר דינו ליהרג וברח ונזדמן אחר כך שהוכר במקום שהיה שם והביאוהו לאותו בית דין בעצמו, כגון שנשתנה הבית דין ונעתק ממקום שהיה שם בתחלה למקום שהוכר בו זה עכשיו, אין צריכין לסתור את דינו ולדון עליו בתחלה אלא כל שיבאו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני על ידי פלוני ופלוני עדים הרי זה נהרג, והקשו בגמ' במשנה זו רישא אסיפא שמתחלת השמועה נראה דוקא באותו בית דין הא בבית דין אחר סותרין ומסיפא נראה שאף בבית דין אחר כל שיבאו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדים שיהרג, ותירצו כאן בארץ כאן בחוצה לארץ וכך הוא הענין כל שנגמר דינו וברח מארץ ישראל לארץ ישראל או מחוצה לה לחוצה לה, והוכר במקום אחר והביאו לבית דין אף שלא מאותו שגמרו את דינו, אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו בו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני על ידי פלוני ופלוני עדים יהרג הא כל שנגמר דינו בחוצה לארץ ובא לו לארץ סותרין את דינו ודנין אותו כתחלה מפני זכותה וכבודה של ארץ ישראל, אבל אם בא לפני אותו בית דין בעצמו אף מחוצה לארץ לארץ, כגון שנעתק הבית דין משם לשם אין סותרין את דינו והורגין אותו ודברים אלו כלם דוקא ברוצח אבל שאר עבירות עד שיבאו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו על פיהם ושיעידו בפני בית דין של עשרים ושלשה כמו שביארנו בסנהדרין. זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
המשנה השלש עשרה וענינה בחלק זה בעצמו סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר שכל שהיה בית דין הגדול בירושלים דנין דיני נפשות אף בחוצה לארץ ובסנהדרין הסמוכין בארץ כמו שהבתאר אבל כל שאין בית המקדש קיים אין דנין דיני נפשות בשום מקום מתורת דיני סנהדרין אלא דרך הוראת שעה או דרך נימוסי המלכות שנא' לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט בזמן שיש כהן יש שופט וכו':
ואף בזמן שבית המקדש קיים דוקא שהיה שם סנהדרי קבועה במקומה בלשכת הגזית הא כל שגרם העון והוצרכו לגלות אין דנין אפילו היה בית המקדש קיים ומתוך כך בטלה דיני נפשות ארבעים שנה קודם חורבן שגלו סנהדרין ולא עמדו במקומן ושאלו בגמ' אחר שסנהדרין נוהגת אף בחוצה לארץ מה תלמוד לומר בכל שעריך הרי אף בחוצה לארץ כן, ותירץ בשעריך אתה חייב להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אבל בחוצה לארץ אי אתה מושיב בכל פלך ובכל עיר ועיר כלומר שאינך חייב בכך אלא שאם הם ממנין שם יש בהן תורת סנהדרי ויש גורסים אבל בחוצה לארץ מושיב בכל פלך ופלך ר"ל המחוזות, אבל לא בכל עיר ועיר ולא יראה כן שכל שבחוצה לארץ אנו אין לנו. זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הארבע עשרה וענינה באותו חלק בעצמו ואמר סנהדרי ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית כלומר שהורו שאינם חוקרין ובודקין יפה ר' אלעזר אומר אחת לשבעים שנה כלומר שדרכה ראוי להרוג אחת לשבעים שנה ולא יותר, ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, ופרשו בגמ' שהיו חוקרים טרפה הרג או שלם הרג, ואע"פ שאלו אמרו אין אנו יודעין אין בזה כלום, מכל מקום היו מתבהלים לרוב החקירות עד שתזדמן הכחשה בתוך העדות, ובעריות היו שואלין אם ראו הענין כמכחול בשפופרת ר"ל הקיסם הדק שמכניסין בשפופרת שהכחול בתוכו ליטול ממנו מעט ליתן על העין שהם סוברים שלא יתחייבו הנואף והנואפת עד שיראו בו כמכחול בשפופרת ורחוק הוא לעוברי עבירה שלא יכסה עצמו בבגדים עד שלא יראה כל כך, ומכל מקום אין הלכה כן, אלא במנאפים עד שיראו כמנאפים, ר"ל שעומדים בתוכנת המזדווג עם בת זוגו ונראה עליה מתנהג כמנהג תשמיש כן הלכה, רשב"ג אומר אף הם היו מרבים שופכי דמים בישראל כלומר שכמו שמצוה להשתדל בהצלת הנקי כך מצוה להשתדל בהריגת המתחייב ולבער הרע וכן הלכה, זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל
  1. ^ ניכר שחסר כאן בכת"י, ואולי צ"ל "... מפיהם דהא בעדים מה צריך לדרשא דהלא עד מפי עד הוא", המעתיק