חידושי הרמב"ן על הש"ס/מכות/פרק ג

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף יג עמוד א עריכה

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. פי' חלוצה לאו דוקא מדרבנן היא ולא לקו והא דקתני לה הכא שגירות הלשון הוא ובריש מכילתין נמי דקתני מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה ונמצאו זוממין לוקין את המ' ויש במשמע דבן חלוצה פסול מדאורייתא דאי לא אמאי לוקין את המ' לאו כלום קא עבדי ליה מדאורייתא וכן הא דגרסינן בפרק משוח מלחמה תנן ר"י הגלילי היכא ורך הלבב זה שהוא מתירא מן העברות שבידו רק יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זה הירא ורך הלבב ואמרינן בגמ' וא"ר איכא בינייהו עברה דרבנן דלר' יוסי לא הדר ולר"י הגלילי הדר אלמא עברה דאורייתא היא כולי הני לאו דוקא ובפ' יש מותרות גרסינן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה שנית מד"ס אין לה כתובה וא"ר טעם הללו ד"ת ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וד"ס צריכין חזוק, ואמרי דבר א' מאן תני לה ומדהרינן איבעית אימא ר' קתני לה ואיבעית אימא ר"ש בן אלעזר חתנו קתני ליה, איבעיא אימא ר' קתני לה חלוצה קא קשיא ליה והא חלוצה דרבנן הוא ואית לה כתובתה הדר אמר כיון דפסיל זרעה מדרבנן זו היא מרגילה אלמא דאמרינן והא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת אימא אינו חייב אלא על אחת לעולם שתי שמות וחלוצה דרבנן והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מניין ת"ל ואשה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלא היינו טעמא דרשיא דקתני גרושה ברישא דמתני'והדר תני דלא מחייב עליו משום דתא אגב רישא ריהטא תני ולעולם אגב גרושה חלוצה וכן דתניא ברישא הדר אורמ לאו דוקא היא דלא לקי עלה ואי לא קתני לה כלל חיישינן דלמא אגב דרגילי אינשי למתנינהו טעו בה תנאי ולפי' תנא סיפא לגלויי על רישא דלאו דוקא וכל היכא דקתני לה בדאורייתא לאו דוקא אלא שגירות לשון התנא הוא וכיוצא בה אמר בירושלמי דמסכת ברכות ומגילה דתנן חוץ מחרש שוטה וקטן לית כאן חרש אשיגרת לשון הוא:
ממזרת ונתינה לישראל. מכאן למדנו שנתינים מדאורייתא אסירי דקיימי בלאו לא תתחתן בם אפילו בגרותן דבגיותן לית להו חתנות וליכא למימר בהא נמי לאו דוקא דא"ה ליתני בסיפא ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על א' כדקתני בחלוצה ועוד דבשלמא חלוצה אלאו דגרושה אסמכוה רבנן ומשום הכי קתני להו לתרווייהו אבל נתינה וממזרת מה ענין זו לזו אלא ודאי נתינה דאורייתא וכן פי' רבינו ז"ל בכאן והכי איתא ביבמות בפרק הערל, ודאמרינן התם נתינים דוד גזר עליהם לאו חתון קאמר דמדאורייתא הוא אלא עבדות קאמר ולא כמו שפי' שם רש"י ז"ל כבר כתבתיה שם בפ' הערל כל הצורך:
נותר ופיגול.^[1] איכא למידק הכא והא לאו שבכללות הוא והיכי לקי עלייהו כדכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו והיינו לאו שבכללות בשלמא נותר כיון דגביה כתיב אפשר דלא מיקרי לאו שבכללות אלא פגול קשיא דהא לאו שבכללות הוא וכדאמרינן בפסחים פ"ק מנין לכל איסורין בהנאה ת"ל כל חטאת וגו', ואקשינן עלה ואימא ליחודי ליה לאו לגופא הוא דאתא דאי מדר' אלעזר דאמר כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה אכילתו אין לוקין על לאו שבכללות אלמא האי לאו שבכללות הוא ואיכא למימר כיון דאסיקנא התם דהא קרא לכל חטאת אשר יובא לייחודי לאו אתא דאי מדר' אלעזר אין לוקין עליו על לאו שבכללות והשתא לוקין על חטאת שהובא מדמה לפנים ה"נ לוקין אכל חד מכללא דה"ל חטאת דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כלו יצא והכי קאמרינן דאי מדר' אלעזר אין לוקין על כל הכלל לפי שאין לוקין על לאו שבכללות והשתא אתא ההוא לאו דכתיב גבי חטאת ללמד שלוקין על כל הכלל ולא דאיק אלא שאני פגול דאיתקש לנותר:

דף יג עמוד ב עריכה

גמרא. הא דאקשינן א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת. ה"פ אי אמרת בשלמא טעמיה דר"ע לאו משום דדריש כדי רשעתו אלא סברא הוא דחייבי מיתות כיון שאתה מקיים בו אותו הלאו שאתה ממיתו מאותו השם אין לך להלקותו שכבר קיימת בו לאו שעבר עליו ובחייבי כריתות כיון שאם עשה תשובה אין ב"ד של מעלה ממיתין מאותו השם אין לך להלקותו שכבר קיימת בו לאו שעבר עליו ובחייבי כריתות כיון שאם עשה תשובה אין ב"ד של מעלה ממיתין אותו אשתכח דלא מקיים ביה ההוא לאו הלכך מלקין ליה, אלא אי אמרת טעמיה דר"ע משום דדריש ליה כדי רשעתו אפילו בחייבי כריתות נמי והא דאקשינן ליגמר מלעיניך ול"ק לן אמאי לא גמרינן מעיניך דכתיב גבי עדים זוממים לא תחוס עיניך ועדים זוממים בני מלקות נינהו היינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דגבי ממון דכתיב יד ביד דהיינו דבר הניתן מיד ליד והתם לא לקו אלא בעדות בן גרושה וכיוצא בו שלוקין משום והצדיקו ולהך לישנא דאוקימנא טעמא דר"ע משום ג"ש א"נ משום רשעה המסורה לב"ד הא דקא נסיב לה תלמודא שאם עשו תשובה ה"ק מצינו חייבי כריתות למלקות ואין דנין חייבי מיתות מכריתות במה מצינו שאין דנין חמור מקל להקל עליך וחייבי כריתות קלין שאם עשה תשובה אין ב"ד שלמעלה ממיתין אותו וללישנא דרבא שאמר משום דאזהרת כרת לא צריך ברייתא לאו עיקר טעמא נסיב אלא טעמא דקרא הוא:
הא דאמרינן איתקש כל התורה כלה לע"ז. בתורת כהנים לה מדכתיב ועשה מא' מהנה אלא דילמא היינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דאליבא דר"ע מגדף ואע"ג דלית ליה מעשה ורבנן ממעטי ליה כדאיתא בכריתות ומייתינן לה בפרק ארבע מיתות:

דף טו עמוד א עריכה

ה"ג הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל ר' יוחנן לתנא קיימו ולא קיימו. וכן כתוב בכלהו נוסחי עתיקי ודוקני וה"פ דלמאי דאמרינן השתא לתקוני לאו הוא דאתא אקשינן הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו דכל ל"ת שיש בו קום עשה שבה כגון שלח את האם פטור וכן כל זמן שיכול לומר אשלחנה ואי לא קיימו כגון שמתה אע"פ שלא בטלו שלא הרגה הוא חייב יכלת למימר לתקוני לאו הוא דאתא אלא למ"ד לעולם לא מחייב עד שבטלו כלומר ששחטה או ששבר גפיה מאי איכא למימר הא לא יכלת למימר לתקוניה לאויה אתא דהא אע"ג דלא מתקן ליה לעולם כגון מתה מאליה פטור כל זמן שלא בטלו הלכך לנתקו מלאו ולאוקמי בעשה אתא וכתב התם משום דבהתראת ספק והתראת ספק לא שמה התראה כיון דבטולו חייב ומקבל התראה בעשה אלמא עיקר מלקות עוקר מן הלאו והעמידו על עשה והכא ה"נ הו"ל למימר בלאו שקדמו עשה, ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל לתנא תני קיימו ולא קיימו אבל לריש לקיש לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקינן עלה והא כתיבה ותנינא כדאשתבע רבא לעיל, וא"ל דהכי אקשיה ליה ר"פ לרבא והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע"ג דאפשר לקיומי לעשה שבה והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם א"א לקיים בו דבר אחר אבל הכא אפשר לקיומיה לעשה ונימא דמקיימי ליה ופטור ומפרקינן משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע הא ודאי לאו לתקן הלאו אתא אלא לאחמורי עליה אתא ואקשינן ליה א"ה לאו שניתק לעשה נמי לומר דלקי עליה דלא גרע מלאו דחסימה ולאחמורי עליה הוא דכתב רחמנא עשה, איכא למיר התם לתקוני לאויה אתא מדלא כתבה רחמנא מקמי לאו ש"מ ה"ק לא תקח האם ואם לקחתה שלחה, ומ"מ בין מר בין מר ס"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה בו ליכא לקיומי ומההיא שעתה דעבר עליה דהא איבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע"ג דמוזהר הוא לקיום עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תיקון כניסתו ומכיון שנכנס עבר על לאו ובטל עשה וה"ל כלאו שניתק לעשה שבטל עשה שבו הילכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא דכתיבה ותנינא קס"ד דהא דבר רבה בר בר חנא ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה רחמנא ללאו ויהב דין עשה ועשה שבו קדם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא אידחיא אבל הא דר' פפא טעמא אחריתי הוא פנים חדשות באו לכאן כנ"ל.
ורש"י ז"ל גריס איפכא הניחא למאן דתני בטלו אלא למאן דתני קיימו ולא קיימו מאי למימרא וכו', ופי' דמ"ד קיימו ולא קיימו ס"ל דקיום עשה תחת מלקות עומד וכשיבוא לב"ד יאמרו לו שילקה או שיקיים העשה ויעלה לו במקומו ולהכי אקשינן למ"ד קיימו ולא קיימו היכי מצית למימר כל ימיו בעמוד וחזור קאי שאם לא יחזירנה מיד לכשיבא לב"ד ילקוהו ואין זה נכון בעיני דהא הכא קרא כתיב כל ימיו ותקון עשה דהאי בכל ימיו הוא והכא לא לקי עד שמתה או שנדרה ממנו דהא בכל ימיו בעמוד וחזור דאנן כל ימיו דקרא דרשינן מדאמר רחמנא כל ימיו לאו שניתק לעשה הוא וה"ק לא ישלחנה כל ימיו וכן פירש"י ז"ל עצמו וה"נ מפורש בגמ' בפ"ק דתמורה כתב קרא כל ימיו לשוויה לאונס לא תעשה שניתק לעשה וכיון שכן אשלוחין דכל ימיו חייב רחמנא ולא לכשיבא לב"ד:

דף טו עמוד ב עריכה

דמר סבר התראת ספק שמה התראה. פי' לפי גרסת הספרים לר' יוחנן התראת ספק היא שא"א להתרות בו אלא בשעה שלקח האם על הבנים ואפשר שלא תמות ויקיים עשה שבה לר"ל מתרינן ביה בששוחטה או משבר אגפה, וא"ק לך הא דאמרינן במס' שבועות אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל משום דבעידן איסוריה הוא דמתרינן ביה ולא בתנאיה וה"נ נימא דבשעה שעבר לאו הוא דבעי לאתרויי ביה ולא כשבטלו לעשה, וא"ל הכי כיון שנתקו לעשה עיקרו של לאו ביטול עשה הוא:

דף טז עמוד א עריכה

והא דאמרינן בנותר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין. ה"ק לומר שאין לוקין עליו בשלא ביטל עשה שבו אבל זרק הנותר בים או האכילו לכלבים לוקה ככל ל"ת שביטל עשה שבו והתראת ודאי היא כיון שבשעת ביטול עשה שבו מתרה ביה ודרכו של רש"י ז"ל לפי פירש פשוט בפירושיו, ובירושלמי במס' שבועות שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר"י וריש לקיש תרווייהון אמרין פטור לא דאמר אהן אמר אהן טעמא דר' יוחנן שאין ראוי לקבל התראה וטעמיהי דר"ל משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה מאי מפקא מביניהון והשליכה אין תאמר משום שאינו ראוי לקבל התראה פטור אין תאמר משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה הרי יש בו המעשה משמע מיהא דהתראה בשעת איסור בעינן כדברי רש"ח ז"ל וצ"ע, ומיהו הא דאמרינן לקמן אי דקטלה קים ליה בדרבה מיניה הכי משמע התראה בשעת ביטול עשה שבו אתא דאי לאו הכי מאי קים ליה בדרבה מיניה איכא מעידנא דגרשה עבריה ללאו ואההיא שעתא הוא דלקי והשתא בעידנא דקטלא הוא דאיחייב ליה מיתה וגלויי בעלמא מתגלי דמחייב מלקות משום ביטול עשה היא והלכך שעת התראה הוא כדפרישית:
הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו. אדק"ל והא ר' יוחנן קיימו ולא קיימו לפי גרסת הספרים שכתבנו, ואין מקום לקושיא זו דאנן מתני' קא קשיא לן דקתני זה הכלל למאן דתני בטלו ולא בטלו לאיתויי מאי אלא הא איכא לאקשויי דאמרינן לקמן אלא זאת ועוד אחרת אהאי אבל אונס לא, והא ר"י תני קיימו ולא קיימו והיכי אמר אין לנו אלא עוד אחרת הא אית ליה, ויש מי שכתב דכל היכא דליתיה בבטלו ליתיה בלא קיימו ודברי הבאי הם דא"ה היכי אמרינן הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו לכ"ע אלא ה"ק ר' יוחנן אנו אין לנו אלא דומה לזו אלא עוד אחרת ואע"ג דלעין אין חייבין עליה דקתני מתני' באונס נמי משלם ואינו לוקה משמע הא אם א"א לומר בה קום עשה לוקה והיינו דאקשינן בכולה שמעתא היכי משכחת לה דלקי:
הא דאמרינן הכא כגון שהדירה על דעת ב"ד. ותמיה לי אם מצא בה היאך הוא לוקה הרי אינו רשאי לקיימה כדתנן מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה, וא"ת כגון שאמר הוא מצאתי בה ערות דבר ואין אנו מאמינין לדבריו ולפיכך הוא לוקה ומ"מ נדרו נדר שאם אמר בדבריו כך חל נדרו על דעת רבים אין לו הפרה, וא"כ היאך אמרינן לקמן שלדבר מצוה יש לו הפרה והרי אין כאן מצוה להתיר נדרו אלא שלא להתירו.
ואיכא לפרושי כגון דאמר מצאתי בה ערות דבר פלוני וגרשה והדירה על דעת רבים בלא שום תנאי בעולם ונמצא שם רע שאינו כגון שבאו עדים שזינתה או שהיתה פסולה והוכחשו או הוזמו והוא יודע בהן שאין אותו שם רע כלום לפיכך הוא לוקה שעדיין אסורה לו מחמת הנדר על דעת רבים שהיו סבורין שהיתה אסורה לו כמו שהעידו אותן הראשונים אע"פ שנמצא שם רע שאינו מתירין לו שאין דעת הרבים אלא לקיים המצות ולא לבטלן זהו תורף פירוש רש"י ז"ל, ולמדנו מדבריו ז"ל שאין נדר על דעת רבים כלום אלא בשנדר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא, ויש לסברא זו רגלים בפ' השולח דאקשינן התם ולידרה ברבים ואמרינן דיש לו הפרה ולא אקשינן ולידרה על דעת רבים, ולדעתי לא נתכוין הרבה בפי' הזה אלא לומר שאין על דעת רבים חל בדבר איסור ואונס שהדיר אסור לו והיאך הרבים נסמכים לו, וכבר כתבנו שם הרבה בענין זה, ודעת ר"ת ז"ל דכי אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה דוקא כי הנך מילי דמיקרי דקרדקי דהוו סברי רבנן דמדרי ליה למעבד מצוה ואשתכח דאיסורא הוא ולא אשתכח דדייק כותיה ועל דעת אביהם של תינוקות הודר ועל דעתם הותר ואנן סהדי שנתחרטו אבל אם היתה שם מצוה אחרת אין מתירין לו בחרטה אחרת שמא לא נתחרטו הרבים ואם נתחרטו שנולדה להם דעת חדשה איהו למיסר ליה שויוה שלוחין ולא למשרייה ודאיק לה מדקאמרינן כי הא אלמא לא בחרטה אחרת ואין פי' זה מחוור שהרי אונס שהדיר את אשתו אין בו כעין מצוה זו אלא א"כ הוא מפרש שהדירה על דעת רבים משום חשש עורה כדברי רש"י ז"ל ולא נתכוונו ובמס' גיטין כתב רש"ל ז"ל כגון שהדירה על דעת רבים ואמרו לה אם על דעתנו אנו משביעין אותך משמע שאין נדר נדר עד שיהא על דעת רבים וברבים, אבל אם אינן שם אין על דעת רבים כלום וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל בתשובותיו:

דף טז עמוד ב עריכה

ביניתא דבי כרבא. פי' רבינו ז"ל תולעת של כרוב, וקשיא א"ה פשיטא אמאי לא לקי עלה כי אכיל ליה ואפילו באוכל כרוב ובו תולעת נמי פשיטא דלקי דה"ל אתליעו אילנא גופיה דודאי לקי וכ"ש דקי"ל אפילו בקישות שהתליע באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ ותו מאי ביניתא, לפיכך פר"ת ז"ל דג שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה, וכיון שפעמים שהוא רומש על הארץ לוקה משום רמש האדמה ולקי נמי משום שהוא דג טמא אי אתרו ביה משום דג טמא:

דף יז עמוד א עריכה

מתני'. קדשי קדשים חוץ לקלעים. פרש"י ז"ל דלקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו וקשה לי דהא הוי לאו שבכללות דמרבי קדשי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ועובר שהוציא ידו חוץ למחיצתו ממעי אמו ולחולין שנשחטו בעזרה, וכיון דלאו שבכללות הוא לא לקי עליה, ואיכא למימר כיון דלא כתיבי אסורי אלא אמר מי שיצא חוץ למחיצה הראויה לו שהוא בשדה לא תאכלו כלהו כחד איסורא דמי ודמי ללאו דלא תאכלו כל נבלה ולאו דלא תעשה כל מלאכה דלא הוי לאו שבכללות זה כתבתי לקיים דברי רש"י ז"ל, ולי נראה דלקי משום לא תוכל לאכול בשעריך בקרך וצאנך זה חטאת ואשם חוץ לקלעים כדר"ש וכדבעינן למכתב בגמ':

דף יז עמוד ב עריכה

אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. פרש"י ז"ל דהיינו ר' יצחק דאית ליה עונש אחותו שהיא בת אביו ובת אמו מן הדין, ואין זה נכון דהא אמרינן בריש פרקין גמר עונש מאזהרה בג"ש דאחותך אחותך קאמר ולא במה מצינו דהא אמרינן בשמעתא מפורש לרבנן אין עונשין מן הדין ואידך גמר עונש מאזהרה ולא אמרינן עונשין מן הדין , אלא מדר"ש גופיה קאמרינן דאמר העובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומפרש לה התם בגמ' קסבר עונשין מן הדין והתם ליכא אזהרה דהא אזהיר רחמנא אע"ז ולא אשכחן בשום דוכתא דאמר מזהירין מן הדין ואע"ג דהתם איכא לפרושי דקסבר ר"ש גלויי מילתא בעלמא הוא הכי קאמרינן אפילו את"ל דסבר ר"ש בכל מקום נמי עונשין מן הדין התם לא אשכחן דמזהירין ומיהא משמע לכ"ע דאין עונשין מן הדין אלא היכא דס"ל גלויי מילתא בעלמא דהא לא אשכחן מ"ד גבי עדים זוממין הרגו נהרגין וכלהו ס"ל אין נהרגין וטעמא משום דאין עונשין מן הדין:

דף יח עמוד א עריכה

אלא קרא יתירה הוא מכדי כתיב והבאתם שמה ליכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם. פי' וא"ת להלקותו באו דלא להוי לאו שבכללות ל"ק כיון שפרטם הכתוב וחזר וכתב אחר הפרט לא תאכלם לא הוי לאו שבכללות אלא דמי לנבלה וטרפה לא תאכלו:
מהדר מפרט בהו למה לי ליחודי להו לאו כל חד וחד. פרש"י ז"ל והוי כמו שכתב בכל אחד ואחד לא תוכל לאכול בשעריך ואם אינו ענין לחוץ לחומה תנהו ענין לדבר אחר לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אתא ואינך כל חד וחד למילתה, וא"ת בכל קדשים הכתובים כאן דייך אם תתן את הלאו לאוכל לפני זריקה חוץ מבכורים, אין ה"נ ומתני' דקתני לוקה באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים מבשר בשדה לא תאכלו נפקא לן כדלקמן ולוקה חמש, דאמר ה' איסורים קאמר זה כתב רש"י ז"ל, ול"נ דבשר בשדה טרפה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו, וכי אקשינן לקמן ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה איסורא בעלמא דהא רבא נמי אסור קאמר כפי' רש"י ז"ל, וכן נמי הא דאקשינן לילקי נמי מדר' אלעזר דאמר כל שבקודש פסול איסורא בעלמא דלאו שבכללות הוא כדמפורש בפ' כל שעה, וכן נמי הא דא"ר אלעזר כל שהוא בכליל תהיה ליתן ל"ת על אכילתה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אבל מתני' דקתני לוקין בקדשי קדשים שאכלן חוץ לקלעים מדר"ש אתיא דאם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לאוכל חוץ לקלעים, ומה שהקשה רש"י ז"ל לומר תנהו ענין לאוכל לפני זריקה דהאי קרא באוכל קדשים חוץ למקומם כתיב הלכך יתירה באוכל חוץ לקלעים מוקמינן לה דהיינו חוץ למקומם, ובכלהו נמי שייך למכתב לא תוכל לאכול בשעריך שכל שהוא חוץ לשער מקומו בשעריך קרינן ביה, והאי חוץ למקומו הוא דהא חזינן דאזהר ביה רחמנא בעשה דכתיב במקום קדוש יאכל בחצר אהל מועד הלכך האי קרא יתירא אלאו דחוץ לקלעים מוקמינן למילתייהו, ומיהו רבא ה' איסורי קאמר כדברי רש"י ז,ל ופירש אסורי אסור ועשה ולומר דרשינן ק"ו לאוסופי עשה דהא אחבריה לר"ש.
ויש לפרש ענין אחר דלעולם רבא ה' מלקיות קאמר דקרא יתירה הוא דליכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מהדר מפרטא בהו למה לי ליחודי לאויה לכל חד וחד ואם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לדבר אחר שלא נכתב באחד מהם שמה שנכתב באחד מהם כבר נתרבה בכלם דאיתקושי איתקוש להדדי ולא הוה צריך למיכתב חד מינייהו בכל רבוי או רבויא ומ"ה מרבי בכל חד מלתא חדתי ובהקישא לוקין כדמפרש בפסחים והאי דמייתי להו ר"ש בק"ו מילתא בעלמא לומר שאף ק"ו הוא אבל עיקר מילתיה בהיקשא הוא ולהאי פירושא הא דאקשינן עליה דרבא ולילקי משום ובשר בשדה משום כל שבקדש פסול בדין הוא דהל"ל משום שאין לוקין על לאו שבכללות אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה:

דף יח עמוד ב עריכה

הפריש בכורים קודם החג והביאן לאחר החג דאמרינן ירקבו. פירושה כגון שהפריש קודם החג והביאן מיד שנראו ונדחו ומ"ה אמרינן ירקבו אבל הפרישן להביאן אחר החג דלאו נראו כלל מביא ואינו קורא וה"נ במשלח ע"י שליח וכל שמביאין ואינן קורין וכן מפורש בירושלמי במס' בכורים וכתבתיה בבבא בתרא:

דף יט עמוד א עריכה

אי סבר קדושה ראשונה וכו'. פירוש קדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. אפילו בכור נמי נאכל בירושלים ואי משו"ה קרבה מקריבין אע"פ שאין בית כדאמרינן בשבועות ובמגילה אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומ"ה פשיט ליה בבכור דלא נאכל שהרי בטלה קדושת הבית והעיר ולא קרינא ביה לפני השם אלקיך אפילו מעשר נמי לא ניכול דהא לא קרינא ביה לפני השם תאכלנו ואע"ג דעיקר מעשר דרבנן הוא אם לא קדשה לע"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועוד דאנן אפילו מעשר דאורייתא קאמרינן כגון שהיה לו מעשר מפירות של קודם גלות הארץ, ומפרקינן לעולם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד ואלו בנו מזבח נאכל הוא אלא הכא בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית דמקשינן בשרו לדמו מה דמו למזבח אף בשרו למזבח ועכשיו אין שם מזבח לפיכך אינו נאכל עד שיבנו אותו ואקיש רחמנא מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אף מעשר כך גרסא זו כתובה ברוב הנוסחאות וקורב לזה פירשה הרב אב ב"ד ז"ל, ומיהו אם בנה שם מזבח אוכל שם מעשר שאף אותו בכור נאכל שם ולא בעינן מזבח אחר, וק"ל כיון דקסבר קדשה לעתיד בכורים אמאי אינן נאכלין כדאמרינן בכורים יוכיחו והלא מקרבין אע"פ שאין בית ובמס' תמורה מוחלפת שיטה זו בעיקר נוסחי.
וה"ג לה התם אי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד אפילו בכור נמי אי קסבר לא קדשה אפילו בבכור נמי תיבעי פירוש תיבעי בכור שנזרק דמו קודם חרבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אם נאכל בירושלים אם לאו אי קרינא ביה לפני השם תאכלנו או דילמא הואיל ולא קדשה לא ואמאי לא אבעיא לר' יוסי בבכור גופיה כדאבעיא ליה במעשר וה"ה לבכורים אלא דעדיפא מינה אקשי דמבכור ילפינן ליה ואיהו גופיה צ"ת:
ומפרקינן לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד והכא בבכור שנזרק דמו קודם חרבן ועדיין בשרו קיים דמקשינן בשרו לדמו. פי' היינו טעמיה דלא מבעיא לן ביה משום דפשיטא לן דמקשינן בשרו לדמו, ורש"י ז"ל גרס בשמעתין כי ההיא גרסא בתמורה ועדיין קשה בכורים שנקרבו למזבח קודם חרבן אמאי לא מבעיא ליה דקאמר בכורים יוכיחו, ואיכא למימר כיון דבעו הנחה וקריאה לגבי המזבח, והשתא ליכא מזבח לא מתאכלי ואע"ג דכבר קרא כיון דהשתא לא חזו לקרייה ולהנחה כדאמרינן בבכור אבל במעשר שיש בו צד מזבח מבעיא לן כנ"ל, ומיהו לגרסת קש"י ז"ל קשה היכי אמרינן דסבר ר' יוסי לא קדשה הא ר' יוסי הוא דאמר קדושה ראשונה ושניה יש להם ג' אין להם.
ואיכא למימר קדושת הארץ קדשה לעתיד אבל קדושת העיר והבית בטלו משבאו פריצים וחללוה וא"נ משום ר' ישמעאל קאמר וליה לא ס"ל, ותו ק"ל כיון דקסבר לא קדשה היכי קרינא ביה לפני השם אלקיך באכילה ובכל דוכתא דקאמרינן אוכלים קדשים קלים ואע"פ שאין חומה משום קדושה ראשונה, לעתיד לבוא קאמרינן:

דף כ עמוד ב עריכה

אלא בחדא התראה מי מחייב. וא"ק לך אמאי לא מחייבו הא רבי רחמנא קרחה ולהכי כתב רחמנא ליחייב על כל קרחה וקרחה אפילו בחדא התראה דאי בשתי התראות פשיטא למה לי קראי, ל"ק דקרחה לא רבי דליחייב יותר משאר איסורין שבתורה אלא שתהא כל קרחה וקרחה דבר בפני עצמו ואפ"ה בחדא התראה לעולם לא מסתבר דליחייב אלא חדא וכי רבי רחמנא בכגון דאיכא התראה כדתמרץ ואזיל:
אחד המקיף וא' הניקף לוקה. פי' הראב"ד ז"ל משום דכתיב לא תקיפו מדאפקיה רחמנא בלשון רבים לא תקיפו פאת ראשכם אתרווייהו קאי ולהאי פירושא גבי השחתה דלא כתיב לא תשחיתו אין המושחת במשמע אא"כ נדרוש בהם רבוי מלא יגלחו דהוא לשון רבים א"נ לא תקיפו משמע לא תניחו להקיף דאפילו על הניקף אזהר רחמנא ולהאי פירושא גבי השחתה נמי שניהם במשמע ותניא בתוספתא הכי המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין וכו' וכן קתני בפאת זקן ובקרחה ובשריטה ובכתובת קעקע ומשמע כלה משום לשון רבים:

דף כא עמוד א עריכה

מתני'. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא'. פי' הא מתני' מוקמינן לה בנזיר בפ' ג' מינין בחבורים כלומר פירש מן המת וחזר ונטמא ואפ"ה משמע דסתמא כר' טרפון דתניא במס' שמחות היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבל מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ר' עקיבא פוטר, ואע"ג דגבי כלאים מוקי לה רב אשי בשהיה בעלמא אע"ג דלא פשט התם הוא דכתיב לא תלבש וכל שעתא ושעתא דלבוש לובש הוא, אבל הכא כתיב לא יחללו וכל זמן שלא פירש מחלל ועומד הוא ואינו חייב אלא א' כדאיתא התם במס' נזיר והראב"ד ז"ל כתב הלכתא כמ"ד התם ביאה וטומאה אבל טומאה וטומאה פטור ומתני' דהכא מפ' הרב ז"ל דמוקי לה טומאה וביאה ולא ידענא ליה להאי פי' דטומאה וביאה בבת אחת הוא מדחייב כגון שנכנס שם בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה ומתני' לא משמע הכי וצ"ע, וכת' הרב ז"ל כהני בזמן הזה שהן טמאי מת אין לוקין על הטומאה אבל אסורין וזה ודאי אינו שאין כל ענין שמועה זו אלא לנטמא בו ביום אבל לנטמא למחר הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום א' ומרבה טומאה לעצמו והכי תניא בהדיא באבל רבתי:

דף כא עמוד ב עריכה

מתני'. יש חורש תלם אחד והם מוקדשים. פרש"י ז"ל אמוקדשים חייב שתים אשור משום לא תעבוד בבכור שורך ולכ קדשי מזבח כשור חדא אחמור שהוא בדק הבית משום שהזיד במעילה והזיד במעילה באזהרה בגמר חטא חטא מתרומה כדאמרינן בסנהדרין ובתמורה זה פרש"י ז"ל במס' פסחים וקשיא לן ליחשוב תשע דכלאים בכרם מחייב שתים חדא משום כלאי הכרם וחדא משום כלאי זרעים דהא כל זורע כלאי הכלם חייב שתים ואי אתרו ביה משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם כמו שפירשנו במס' חולין, וכי אקשינן בגמ' ולחייב נמי משום זורע ביום טוב ליקשי הא ותו למה לי למתני כלאים דכרם ליתני כלאים סתמא שאף בכלאי זרעים הוא לוקה ותו דאוקימנא בגמ' מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ואקשינן הקדש ואוקימנא בבכור ובבכור ליכא מעילה דממון כהן הוא, ולפיכך נראה לפרש דלא מחייב משום דמוקדשים אלא חא חדא משום לא תעבוד בבכור שורך ואחמור לא ומשום מעילה לא מחייב דבבכור עסקינן ולית ביה מעילה משום דמוקדשין דחמור לא חשיב דמידי דאיתא בשאלה לא קתני, וכלאי הכרם קתני לאיחיובי תרתי משום כלאים ומשום כלאי זרעים דתרי לאוי נינהו:

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כאן ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

נכתב ונחתם על ידי יוסף גרשון בר מאיר גרשון ס"ט למשכיל ונבון ר' ניסם ביבא"ש ועשיתי אותו בהיותינו קורין תורת אלקינו בגוארדה לה חג"רה בישיבת המאור הגדול מורינו ורבינו הרי"א, וסיימתיו לכ"ה ימים לר"ח אדם בשנת בזאת יבא אל הקדש השם יזכהו להגות בו ובספרים אחרים ויקיים קרא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו':

^ בספר נמצא לאחר ד"ה הא דאמרינן לקמן י"ג ע"ב והעתקתיו על סדר הגמ'. המעתיק:

[1] בספר נמצא לאחר ד"ה הא דאמרינן לקמן י"ג ע"ב והעתקתיו על סדר הגמ'. המעתיק:

[1]