התורה והמצוה על שמות כב ט

<< | התורה והמצוה על שמותפרק כ"ב • פסוק ט' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"ב, ט':

כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכׇל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃



פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב ט:

קנד. כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו' דעת המכלתא כבריתא די"ג מדות, שדריש לה בפרט וכלל. ולא כסוגית הגמ' בבא מציעא (דף נז ע"ב) שדריש כי יתן כלל, שהוא כלל שאינו מלא. כמה שאמרו בזבחים (דף ד ע"ב). וכן לא כסוגיא דנזיר (דף לה) שדריש לה פרט וכלל ופרט. דסבירא ליה דלשמור פרט, שע"ו הקדים שצ"ל לשמור שיאמר לו הלך שמור לי זה.

ושואל שיכתוב הכלל לבד וכל בהמה, ול"ל הפרט. ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד כל מיני בהמות. לכן אמר חמור או שור, לחייב על כל זא' בפני עצמו. ושואל, שלא יכתוב כל בהמה, רק כי יתן בהמה לשמור. ומשיב שאם יכתוב הכלל, נוכל לטעות שבהמה דוקא, לא חיה. אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרוש. וכתב שכל בהמה כולל הכל אף חיות. ואין כאן מקום להאריך בזה יותר.

קנה. ומת או נשבר או נשבה. המיתה הוא בידי שמים והשבירה הוא בידי חיה טורפת, כמו ולא שבר את החמור (מלכים א' יג). והשבי הוא על ידי שודדים מזוינים. וסבירא ליה לר' אליעזר שלמדנו שבר ושבי ממיתה שאין בידו להציל. ורבי עקיבא השיב, שאין דנין אפשר משאי אפשר. ואזלי לשיטתם, שביבמות (דף מו) ומנחות (דף פ”ב), סבירא ליה לר' אליעזר דנין אפשר משאי אפשר. ורבי עקיבא סבירא ליה, שאין דנין אפשר משאי אפשר. ולמד רבי עקיבא מן גנבה, כי בשאפשר להציל לא עדיף מנגגב שחייב. ורבי שמעון למד לה, ממה שאמרו הטרפה לא ישלם כמו שיתבאר בסימן משפטים קסב .

קנו. אין רואה , ואם הוא במקום שיש עדים מצוים, צריך להביא עדים אם לא ישלם. כמו שאמר בח"מ (סי' רצד) ואם מביא עדים פטור משבועה שלא שלח בה יד, וכמו שאמר ההגהות מימוניות [בפ”ו מה' שאלה ופקדון דין ג'] ושכן נראה ממה שאמרו בבבא מציעא (דף פג) הא יש רואה, יביא ראיה ויפטר.





קיצור דרך: mlbim-jm-22-09