התורה והמצוה על דברים כב יט


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כב יט:

צד.

ונתנו לאבי הנערה . היה לו לומר "ונתן לאביה"! ופי' שמלמד שתהיה גם עתה נערה. אף שלענין סקילה אמרינן, שאם אשתני גופא לא אשתני קטלא. זו מעשיה גרמו לה, וזו עקימת שפתיו גרמו לו, וההיא שעתא בוגרת הוה, כמ"ש בגמ' (כתובות מה).

וממ"ש ונתנו לאבי הנערה , ממעט כשהורתה שלא בקדושה, שאז אין לה אב. עיין בגמ' (כתובות מד ע"ב) ובתוס' ד"ה "המוציא".

צה.

כי הוציא שם רע על בתולת ישראל . לשון "בתולת ישראל", "בתולת בת ציון", "בתולת יהודה" וכדומה, לא בא בשום מקום בתנ"ך על בתולה יחידה; רק על הכלל והקבוץ. וכן מוכרח לפרשו פה, שר"ל שבזה הוציא שם רע על הכלל. שהם כלם בחזקת כשרות וצניעות, וע"י שם רע הזה, כי נמצא ביניהן זונות וקדשות, בא לזות שפתים על כלנה.

וי"ל שלעומת מ"ש בערכין טו, "נמצא האומר בפיו, חמור מן העושה מעשה". שהאונס אינו נותן רק חמשים, והמוציא שם רע נותן מאה. אמר, שזה הוציא שם רע על כלל בתולות ישראל, לכן ענשו חמור יותר.

צו.

ולו תהיה לאשה . זה מיותר, שדי לומר " לא יוכל שלחה כל ימיו "! וגם איך יצדק לשון " לו תהיה ", שמשמע שיקחנה עתה לאשה, והרי כבר נשא אותה! ופי' חז"ל שמלמד ששותה בעציצו. ר"ל אפי' שנמצאו בה מומים שמבטלים את הקדושין, כמו שמבואר באה"ע לט, ואם לא היה מוציא שם רע - אינה מקודשת. עתה אחר שהוציא שם רע, יחולו הקדושין.

ותפס לשון "הויה", שמורה על הקיום, כמ"ש ב אילת השחר תר , שרק אם רשאי לקיימה, לא אם אינה ראויה. וגם י"ל שלכן תפס " ולו תהיה ", שתלה הדבר בדידה. כי בגמ' מקשה "וליתי עשה ולדחי ל"ת? ומשני, דאי אמרה "לא בעינא", ליכא לעשה כלל. ואם היא אסורה לו, הלא היא צריכה לומר "לא בעינא", כי גם היא מוזהרת, ואצלה ליכא עשה!". ועז"א " ולו תהיה ", שתלוי ברצונה.

צז.

לא יוכל לשלחה כל ימיו . הוסיף " כל ימיו ", אף אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שמצוה לגרשה. ועז"א, שאפי' לאחר זמן עשר שנים, לא יוכל לשלחה.



קיצור דרך: mlbim-dm-22-19