העמק דבר קדמת העמק

בעת אתה הקב"ה מרבבת קדש ובידו אש דת לישראל, הגביל כח כל אחד מהעומדים לפני ההר, גם בעמידתם סביב ההר, וכדכתיב בפרשת יתרו (שמות יט יב): "והגבלת את העם סביב לאמר", ולא כתיב "והגבלת את ההר", כמו שכתיב להלן (שמות יט כג): "הגבל את ההר וקדשתו". אלא הפירוש, שמלבד קדושת ההר עצמו שהיו מוזהרים ישראל באזהרת מיתה שלא לעלות עליו, עוד הוזהרו באזהרת עשה לעשות גבולין לעם בעמידתם סביביו, היינו: הכהנים הנגשים אל ה' קרוב לההר, ראשי העם אחריהם, והמון עם ה' מאחוריהם, נשים עבדים וטף מאחוריהם, ועיין מה שכתבתי בפנים בספר דברים ה' כ'. והגבלה זו היתה לפי השגת כח הקדושה שחלה אז בשפע על כל אחד. ומכל מקום לא נשתווה שפע נבואה לכל העומדים, אלא כפי עמידתם, כך היתה השגתם, וכך היתה הבנתם בדבר ה'. וכידוע מאמרם בשמות רבה פרשה כט: "'קול ה' בכחו' לא נאמר, אלא (תהלים כט ד): "קול ה' בכח" - בכח של כל אחד ואחד".

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

מבעל המחבר העמק דבר.

להראות כי מקראי קדש יש בהם תוך ובר.

ומובנים להוגה בהם לפי כח אותו הגבר.

ב

וכך הוא לדורות: אין הבנת כל האדם שוה במקראי קדש — אפילו מי שלא הגיע לעמוד על דיוק הלשון, אלא על שטחיות הפרשה וצורתה החיצונה, וכמו שהיתה מועתקת ללשון אחר, שאז לא שייך דיוק אותיות, וכן היה באמת עיקר הבנת המקרא באומות הקדם, שצוה הקב"ה להעתיק בשבעים לשון, כדאיתא בסוטה דף ל"ו — מכל מקום, אינו דומה קורא אותה בפעם הראשונה לחוזר ושונה אותה, וכדאיתא במגילה דף ד: "כמאן דאמר 'אעבור פרשתא דא ואתנייה'". ובא הגמרא שם לבאר הא דאמר ר' יהושע בן לוי: "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום". סבור מינה למיתני מתניתין דידה ביום. אמר ר' ירמיה: "לדידי מיפרשא מיניה דרבי חייא בר אבא, כגון דאמר: 'אעבור' וכו'". וכבר ידוע הפלא שבזה, דאם כן מאי קא משמע לן ריב"ל, הרי משנתנו היא: "אין קורין את המגילה אלא ביום" (מגילה פרק ב משנה ד)? ונראה, דבא ריב"ל עצמו לבאר דבריו במה שאמר: "ולשנותה ביום" ולא אמר "לקרות את המגילה בלילה וביום", אלא להא לא אצטריך, דמשנתנו היא, ולא העלה ריב"ל אלא דמצוה לשנותה ביום, והיינו כגון דאמרי: "אעבור פרשתא דא ואתנייה", דמשמעו כדי להתבונן בה יותר, כך מצוה לקרות המגילה ביום בשום לב יותר ממה שקורא בלילה.

[ונראה עוד דהא דאיתא בבבא מציעא דף כ"ט ב' במוצא ס"ת "לא יקרא וישנה", דלא שאסור לקורא מקרא שתי פעמים, אלא אסור לשנות, היינו להתבונן בביאור הפרשה, והיינו דתנן התם: "לא ילמוד בהן בתחלה". פירוש: הקריאה בפעם ראשונה מותר, אבל הלמוד, היינו לשנות בתחילה, אסור; אם לא שכבר למד והבין הפרשה, רשאי לשנות בס"ת זו, דשוב אינו מתבונן יותר.

והכי מוכח בקידושין דף מ"ט א': "על מנת שאני שונה... אמר ר' יוחנן: 'תורה'", וסלקא דעתיה דהוא תורה שבכתב. ולכאורה קשה: אם כן היינו קריינא? אלא הפירוש "שאני שונה" — יודע הפירוש כמו שקורא ושונה.

ונראה לפרש הא דאיתא בנדרים דף ל"ז: "תינוקות אין קורין בתחלה בשבת, אלא שונין בראשון", ולא נתבאר יפה לשון "בראשון". והר"ן פירש "אפילו בראשון", ונראה דוחק ומיותר, ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ה) גייזי לזה. אבל ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ב) איתא "שונין לראשון". ונראה ביאורו שבא לאפוקי משונין דעלמא, דמשמעו ביותר ביאור מפעם ראשונה, וזה אסור בשבת. אלא שונין לראשון, היינו חוזר על לימוד הראשון שלא ישכח, אבל לא לימוד חדש, אפילו אותה פרשה.]

כל זה לא דיברנו אלא בלי דיוק באותיות ושנויין, וכמו בהעתקה אחרת המותרת אפילו לעובד כוכבים, אבל עוד הזהירה התורה בספר דברים ל"ב (מה-מו): "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם". וביארנו במקומו שאי אפשר לפרש אזהרה זו על מצוה מעשה הכתובה בתורה, אלא אזהרה זו על הבין במקרא על כל קוץ וקוץ, שלא לחשוב חס וחלילה שנפל במקרה לכתוב כך, על זה אמרה תורה: "כי לא דבר ריק הוא מכם". ופירש בירושלמי פאה (פרק א הלכה א): "ואם ריק הוא — מכם הוא ריק, שאין אתם יגעין בה". ובמקומו ביארנו פירוש "מכם", דבעובדי כוכבים, אף־על־גב שרצון הקב"ה שילמדו מקרא, ומשום הכי צוה הקב"ה להעתיק על שבעים לשון, אבל לא שיעמיקו בדקדוק הלשון, מה שאין כן לישראל, לא דבר ריק הוא, ועליהם לדקדק בכל האפשר. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא י"ח ה'.

ג

והנה בנדרים דף ל"ח העלו בפירוש המקרא (דברים לא יט): "כתבו לכם את השירה", שהוא כל התורה, והביאו ראיה מסיפיה דקרא: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד" [ואופן הוכחה זו מבואר במקומו של אותו מקרא] הא מיהא יש להבין היאך נקראת כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא על־כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה, דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה המליצה מספור פרזי בשני עניינים: בטבע ובסגולה.

א) דבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בספור פרזי, וצריך לעשות הערות מן הצד — דזה החרוז כוון לזה הסיפור, וזה החרוז כוון לזה — ולא מיקרי דרוש, אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט. ומושכל עוד, דמי שיודע בטיב עניין שהביא לידי מליצה זו, שנתחבר עליו, מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין, ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין,ומזה עלול הוא להשערות בדויות, מה שלא היה מעולם ולא לזה כיוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות לו הערות ופירושים לדקדוקי הלשון, ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד, דאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה', אם לא שמכוון לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ועיין ספר במדבר ז' ז', מה שכתבתי.

ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר, וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט, רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים אשר מחמת זה בא כל פעם המקרא בלשון שאינו מדוייק כל־כך. וכל זה אינו רק בתורה הקדושה, אלא בכל מקראי קודש, כמו שביארנו בספר דברים בפ' שופטים, על הפסוק (דברים יח יח): "ודבר אליהם את כל אשר אצונו", פירוש מקרא בספר יחזקאל, שהיה בספר יחזקאל מרומז סתרי הטבע וסודות התורה, מה שלא ניתן רשות להנביא לגלות לבני דורו.

על שני הדברים הללו — היינו, על על טבע דבר ה' ועל סגולת דבר ה' — כתיב במשלי ב' (ד-ה): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". פירוש: טבע דבר ה' הוא הפשט המכוסה, ונצרך לחקירה יפה לעמוד עליו — הרי זה דומה לכסף המכוסה בעפרורית מוצא הכסף, ונצרך למצרף והשתדלות להוציא את הכסף מזוקק. אבל סודות התורה, שהיא סגולתה — הרי זה כמו שידוע שיש מטמונים באדמה, וכמו שאמר אשמדאי גיטין דף ס"ח על ההוא גברא דהוי יתיב אבי גזא דמלכא, היינו אוצר זהב וכסף טמון, ואין מקום על־פי שכל והשערה לדעת מקום המטמון, אם לא שמתגלה בסיעתא דשמיא — כך סודות התורה שאינו מעניין הפרשה, אי־אפשר למצוא מצד שכל אנושי. מכל מקום, הודיע החכם ברוח הקודש, אשר "אם תבקשנה ככסף" — הפשט מעניין הפרשה, "וכמטמונים תחפשנה" — הסודות המרומזים בה — "אז תבין יראת ה'" — היינו פשט המקרא שהוא הלכות או אגדה ומוסרים, "ודעת עליון תמצא" — היינו מטמוני מסתרי התורה. וכדאיתא בסנהדרין דף צ"ט: ""נפש עמל עמלה עמלה לו" - נפש עמל בדברי תורה, התורה עומלת לו במקום אחר". ופירש רש"י שהיא מסייעת להבינו ולעמוד על עומק דבריה. וזה הפירוש היה פשוט כל־כך לחז"ל, עד שבבראשית רבה פרשה ע"ט פירשו כי (בראשית מא נא): "נשני אלהים את כל עמלי", זה דברי תורה, כמו שהכתוב אומר: (משלי טז כו): "נפש עמל עמלה לו".

ד

והנה כתיב בישעיה ל"ד (ד): "ונמקו כל צבא השמים, ונגלו כספר השמיים, וכל צבאם ייבול" וגו'. ביאור הדברים - דמכתב אלהים הוא הספר, הרי זה כמו בריאת אלהים טבע שמים וארץ:

דיש טבע פשוטים וידועים לכל אדם, ויש הרבה סתרי הטבע אשר מתגלה בכל דור ע"י חכמי הטבע כח המשפיעים מכל יסוד ויסוד ומכל בריה וצמח האדמה. וקודם שנתגלה אותה ידיעה, אם נראה לפרקים דבר יוצא משיטת הטבע הגלויה לכל, כסבורים שהוא מקרה יוצא מן הטבע, ולא חקרו על עומק הדבר כדי לעמוד ולדון מזה למקום אחר, מה שאין כן אחרי שעמדו על החקירה ונודעו שאינו אלא סתרי הטבע והוא פשט הבריאה, שוב למדו מזה עוד עניין רב לתועלת העולם ומלואו.

וכך הוא ספר מכתב אלהים - קודם שבאים לידי חקירה טבע ולשון התורה וכללותיה, אם נראה מקרא משונה בלשונו, כסבורים שהוא מקרה ודבר ריק חס וחלילה. ואם כן, אי אפשר ללמוד מזה למקום אחר. אבל אחרי שנעמוד על החקירה, ויהיה נודע שכך הוא טבע והוא פשט הספר, שוב נלמוד מזה ענין רב לכמה מקראות וידיעות בהלכות או באגדה.

והנה משמעות השמים - פעם הכוונה על רקיע אשר קרא אלהים שמים, ופעם משמעו משפיעים, כמו שכתבתי ריש פרשת בראשית ובכמה מקומות. וצבא השמים שהוא הרקיע, הפירוש - המזלות מכל בריה כדאיתא ברבה בראשית פרשה י: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל. וצבא השמים שהמה משפיעים, הפירוש: תכלית כל דבר למה שנוצר כלשון המקרא (איוב ז א): "הלא צבא לאנוש עלי ארץ". ועיין מה שכתבתי בספר שמות י"ב נ"א בפירוש "על צבאותם".

מעתה כך פירוש הכתוב: כי בעת שיהיה קצף לה' על כל הגויים וחמה על כל צבאם, ואל יהיו בשלוה ומנוחה שיהיו חוקרים בחכמת הטבע, על כן נמקו כל צבא השמים, היינו מזלות שברקיע ימקו מצער ויגון שאין הברואים מגיעים לתכלית יצירתם. "ונגולו כספר השמים" - כמו ספר שאין מדקדקים בו יפה, והרי הוא כספר מגולל, שהרי אי אפשר לדקדק יפה בעל פה, אלא בפנים הספר, שרואים ומביטים השינויים והקוצים שבכל תיבה, משום הכי, כשאין מדקדקים, הנה הוא ספר חתום ומגולל. וכך יהיו השמים שהם המשפיעים, שלא יהיה אדם יודע עד כמה כח השפעה של כל דבר. "וכל צבאם ייבול" - היינו תכליתם ייבול, יגיע לריק, כמו עלה מגפן ונובלת מתאנה.

וכבר ביארנו בפתיחה לספר שמות על פי דברי בה"ג, שהתורה לישראל הוא חלק מהבריאה, וכמו שעל חכמי אומות העולם החוששים לכבוד אלהים מצווה לחקור בחכמת הטבע שהוא הבריאה, שבזה נותנים כבוד להקדוש ברוך הוא, וכמו שביארנו בשירת האזינו על הפסוק (דברים לב מ): "כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי חי אנכי לעולם", והוא בכלל הכתוב (בראשית ב ג): "אשר ברא אלהים לעשות", היינו לבאר ולחדש בטבע הבריאה כל האפשר — כך עלינו, מי שיש לו יכולת לחקור בעומק לשון התורה, והוא כבוד אלהים, וכדאיתא בבראשית רבה פרשה ט: '"כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר" — מתחילת הספר ועד כאן, כבוד אלהים הוא, הסתר דבר [פירוש: שמות שבהם נבראו שמים וארץ, והוא מעשה בראשית, ובזה כבוד להסתיר דבר]; מכאן ואילך, כבוד דברי תורה שנמשלו במלכים, שנאמר (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו", לחקור דבר.' וכבר ביארנו שהוא מצוות עשה מן התורה לשמור ולעשות את כל דברי התורה, ועל זה נכרת הברית בערבות מואב: ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ופירוש "לשמור ולעשות" הוא לבאר ולחדש בתורה ככל האפשר, כמו שהוכחנו בספר ויקרא (י"ט) [י"ח] ה'.

ה

ונקל להבין, כי כמו שאי אפשר לחכם בסתרי הטבע להתברך בלבבו כי עמד על כל סתרי הטבע [זולת שלמה המלך שעמד על כל הברואים ותכליתן על ידי סתרי התורה, כמו שכתבתי בהעמק שאלה סימן קעא בסיעתא דשמיא], ולא עוד אלא אפילו מה שעלה בחקירתו, אם אין לו בחינה ברורה כי כך הוא, יכול להיות שיבוא רעהו או בדור אחריו וחקרו באופן אחר, ויסתור בניין הקודמו — כך אי אפשר להתברך לחוקר בטבע התורה ולעמוד על כל השינויים והנדרש שום לב ולומר כי הוא עמד על כולן, וגם מה שביאר אין הוכחה שכיוון לאמיתה של תורה. ומכל מקום עלינו לעשות מה שבידינו.

ואני בעניי מעולם לא הגעתי לחיפוש מטמוני התורה, היינו סגולת התורה ברמזיה, וגם לא מצאתי דעת אלהים שכתבנו לעיל אות ג. בכל זאת, הודות לה' שהגיעני לבקשת טבע התורה שהוא הבנת המקרא ודקדוקיה, ובינותי בכמה מקראות להוציא מהם יראת ה' ומוסרים טובים, וזכות הרבים עמדה לי שפירשתי בכל יום הפרשה לפני היושבים לפני ה' בית התלמוד עץ החיים אשר נטע אביר הרועים הגאון מהור"ח זצ"ל. וכבר ידוע במדרש פרשת תבוא, בעובדא דרבי, דהקהל את העם מסייע להוציא יקר בעזרתו יתברך.

ועל פי דקדוקי הפרשה באתי הרבה פעמים להבנת כל העניין באופן אחר ממה שראיתי בפירושי רבותינו הראשונים ז"ל שהיה לפני - היינו חומש הרמב"ן ורשב"ם וספורנו וראב"ע. ושאר מפרשי התורה לא נפניתי לראות, כי ספרים הרבה אין קץ. ואם על פי מקרה מצאתי כדבריי בספר אחר, לא החדלתי על פי רוב לציין שמצאתי בזה הספר. וגם יש פירושים אשר שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בימי חרפי, והרבה דקדוקים מאיזה גדולי ישראל יצ"ו רשמתי בשמם. עד שיצא פירוש וחיבור שלם מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל".

ואם שראוי היה לחדול מלהעמיד איזה ביאור בפרשת בראשית, אשר רבו בזה ספרים וחכמת המחקרים, בכל זאת אי אפשר להוציא דבר שאינו שלם, ויגעתי ומצאתי בפרשה זו גם כן חדשות מה שלא ראיתי שקדמוני. ואם ימצא באיזה ספר, ידוע מאמר חז"ל: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכמו כן שני מחברים שכיוונו לדבר אחד, בכל זאת אין דבריהם באים בסגנון אחד ממש.

והנה הבא לעמוד על כוונת השירה של איזה מחבר, עליו לדעת טבע והליכות המחבר בשירותיו במקום אחר, כידוע לכל מבין שלא נשתוו הליכות המשורר בן גבירול להליכות המשורר ר' יהודה הלוי זצ"ל. ומכל שכן אשר עלינו להתבונן על טבע התורה, והן המה חוקות התורה, שנקראים בלשון חז"ל כללי התורה. והתורה הזהירה על זה הרבה פעמים לעשות החוקים כמבואר בפרשת בהר ובפרשת ראה (דברים טז יב): "ושמרת ועשית את החוקים האלה", עיין שם במקומו.

וכמו שיש כללים להוציא הלכות לאור, על פי שבע המדות שדרש הלל, כדתניא בתוספתא בסנהדרין פ"ז, ואחר כך הוסיפו עליהן תנא דרבי ישמעאל, ושנה י"ג מידות, וכל זה הוציאו מן ההלכות המקובלות שכבר היו בידם מכבר לדון במקום אחר שלא היה הלכה ידוע, כך יש להוציא כללים בפירוש המקרא — כמו ל"ב כללים של רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה, שהוציא מדיוק המקראות, שמצא מקרא שאי אפשר לפרש באופן אחר, אלא על פי זה הכלל, ומזה אנו למדים במקום אחר לעמוד על פירוש המקרא שאינו מדוייק כל כך, אם לא בפירוש דוחק, אבל אחר שעמדנו על אותו הכלל, נוח לפרש על פי זה הכלל גם אותו המקרא — כך יש להוסיף ולבאר בכל דור, אף על גב שלא נתפרש מקודם. וכל זה בכלל מצוות עשה לשמור ולעשות. והנני לבאר איזה כללים שראיתי לרשום פה בהקדמה — אכן המדקדק בביאורנו ימצא עוד יותר.

ו

יש תיבות שמתפרשין כמו שהיו כתובין באותו מקרא שתי פעמים. כמו שאנו רואין בספר בראשית, דכתיב בפעם אחת (בראשית לט ו): "כל אשר לו", ובפעם אחת כתיב (בראשית לט ד): "כל יש לו" - הרי אנו רואים דשני דברים הם. והנה כתיב באותה פרשה פעם אחת (בראשית לט ה): "כל אשר יש לו". על־כן מתפרש כמו שהיה כתוב בזה המקרא "כל אשר לו, כל יש לו". ובמקומו מבואר היטב כמה מדויק בכל מקרא.

מזה אנו למדים בספר שמות ז יא: "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים", שהלשון מוקשה מאד, אבל העיקר שהוא כמו שהיה כתוב: "גם הם, גם חרטמי...". ושם מבואר יפה. וכן הרבה מקראות בתורה כמה פעמים. ולא מלות קצרות בלבד, כמו "כל", "גם" מתפרש כך, אלא אף הרבה תיבות יחד אי אפשר לפרש אלא בזה האופן.

כמו בספר דברים ריש פרשת שופטים (דברים טז כא): "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח". ועל כרחך המה שתי אזהרות, כמו שהיה כתוב: "לא תטע לך אשרה, לא תטע לך כל עץ...".

ויותר מזה, הכרחנו לפרש מקרא בפרשת משפטים (שמות כב ח): "על כל דבר פשע: על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה", שהוא כמו דכתיב שתי פעמים: פעם אחת מסיים המקרא "אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם", ובפעם שניה מסיים המקרא: "אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו". ובמקומו יבואר יפה. דמשונה הכונה של ראש המקרא "על כל דבר פשע..." — לזה הסיום משמעו כך, ולזה הסיום משמעו כך. והכי פירשו חז"ל כמבואר יפה שם בסיעתא דשמיא.

ויש עוד באופן אחר, שדומה כאלו נכתבו זה התיבה שתי פעמים. היינו למעלה ולמטה. והנה זה ידוע, דאות הבאה בסוף התיבה משתמשת הרבה פעמים לתחלת תיבה שאחריה. ועיין עוד מה שכתבנו בספר במדבר לב מב, בהא דכתיב "ויקרא לה נבח". וכן בתיבה שלמה כבר כתב רבינו הגר"א ז"ל בספר בראשית לו יב, גבי "ותמנע", דהאי ותמנע קאי גם על מקרא הקודם. והוי כמו דכתיב "... וקנז ותמנע. ותמנע היתה...". ובזה ביארנו בזה הספר ל"א מ"ט, "והמצפה אשר אמר יצף...", שהוא כמו דכתיב: "אשר אמר, אמר יצף...".

ובספר ויקרא ט יט: "ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה", דהוי כמו דכתיב שתי פעמים "ומן האיל", היינו: "ואת החלבים מן השור ומן האיל; ומן האיל, האליה..."

ובספר דברים א: "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע ויהי בארבעים שנה דבר...", תיבת "ויהי בארבעים שנה" קאי למעלה ולמטה.

ובזה מתפרש יפה עוד הרבה מקראות. וזהו טבע התורה. ועיין עוד ספר דברים לב לז: "ואמר אי אלהימו..."

ז

ביארנו בספר בראשית ב' כ"ה, דיש תיבה שכתובה שלא בדיוק לפי שורשה, ומוכרחים אנו להבין דזו התיבה מורכבת משני שורשים, והראינו לדעת דכמה תיבות בתורה ובנ"ך מתפרשים כך. וכן אם הוא משונה ובא שלא בדיוק הבנין בזה השורש, אות היא שתיבה זו מיוסדת על שני בניינים, כמו שכתבנו בזה הספר י"ח מקרא י"ט על הפסוק (בראשית יח יט): "כי ידעתיו". ולא עוד, אלא שיש המשך מקרא שלא בדיוק הראוי כמו (ויקרא א א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", ומבואר מזה שהוא מתפרש על פי שני פשטים כמבואר במקומו. ויותר מזה, פרשה שלמה בספר שמות, "אתם ראיתם" (שמות יט, וראו פירושו שם), נאמר ונכתב בתורה באופן שיש לה שני פשטים המוכרחים, והיינו אמירה לבית יעקב והגדה לבית ישראל.

ומזה יש ללמוד טבע התורה ודבר ה' גם במקום אחר, אפילו במקום שאין הכרח מצורת המאמר, מכל מקום מובן שנאמר באופן שיהיה לו שתי כוונות מתחלפות, אפילו בפשט שאין המקרא יוצא ממנו (שאין המקרא יוצא מידי פשוטו), כמו במאמר ה' לקין (בראשית ד ז): "אם תיטיב שאת" וכו', יעויין שם.

וכן יש נמסר דגש יוצא מכללי הדקדוק, והוראתו בשני אופנים:

• אחד בא ללמדנו שיש בזו התיבה שני משמעות, כמו שביארנו בספר בראשית במקרא (בראשית ב כה): "ויהיו שניהם ערומים", ובספר שמות ט"ז י"ב "את תלונות בני ישראל".
• אופן השני, בא הדגש ללמדנו שהמדבר הוציא דברו אלה^[1] בקול מחריד, כמו שכתבנו בספר בראשית י"ט י"ד: "קומו צאו", וכן בספר שמות י"ב ל"א: "קומו צאו", ובדברים ב' כ"ד: "קומו סעו", וכן בויקרא י' י"ט: "הייטב בעיני ה'". וכן הרבה גם בנביאים.

ויש דגש שמורה על חוזק הפעולה של אותה תיבה, כמו הדגושים בתיבת ויביאו בספר בראשית מ"ג כ"ו ובספר ויקרא כ"ג י"ז, ומבואר כל אחד במקומו, בעזרת ה'. והרי זה הדגש כמו דגש שבא על פי כללי הדקדוק, שפעם בא לסימן הבניין שהוא על חוזק העניין, ופעם בא להורות למלאות חסרון אות השורש. וכמו סימן הדגש, היוצא מן הכלל. כן בא וא"ו השימוש והוא מיותר ללמדנו על כפילות הכוונה על פי הפשט, כמו שכתבנו בספר שמות כ"ה י"ב: "ושתי טבעות", וכן שם כ"ז י"ד: "וחמש עשרה אמה", יעויין שם. והוא מעין הדרש הידוע "וא"ו לרבות", כמו דרשה "וזה לכם הטמא" — "לרבות דם השרץ כבשרו", כידוע.

גם בנגינות יש מסורה שלא על פי כללי הדקדוק, ובא לעניין הנוגע להבנת הפרשה, כמו בספר שמות כ"ו ל"ג: "והבדילה הפרוכת לכם" — מצויין והבדילה מלרע. וכן בספר ויקרא ט"ו כ"ט: "והביאה אותם" - האי והביאה מלרע, ומבואר במקומו.

ח

הרבה שרשים יש להם שתי הוראות:

• כמו שורש חי — פעם משמעו חי ולא מת, ופעם משמעו בריא ועלז בשלמות, ומתפרש לפי העניין. ובמקום שאפשר לטעות, פירש: "ונחיה ולא נמות". ומבואר יותר בספר שמות א'.
• שורש אהבה — פעם משמעו חושש לקיומו או לכבודו, פעם משמעו דבק ברעיונו בו. ומבואר בספר דברים ו' ה'.
• שורש עשייה — יש משמעו לעשות מה שלא היה ויש משמעו מתקן ומיישב הנעשה כבר. ומתפרש גם בזה עשייה על הדיבור, היינו להעמיד דקדוקי הדברים על מתכונתם.

ויש מקומות שמתפרש בשני אופנים. וכיוצא בזה כתבו התוספות סנהדרין דף ע"ט בשורש הכאה. וכן יש שמות דשני משמעות להם, כמו חוקים ומשפטים, כמו שכתבתי בספר ויקרא י"ח ה'. ועוד הרבה.

וכן יש מילות המצטרפות, אשר להן שני אופני הוראות:

• כמו מילת "לך" הסמוך לפעולה — פעם משמעו להנאתך, ופעם משמעו בפני עצמך בלי פרסום. והכי מוכח בנדרים דף ל"ח, דקאמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד כז): "כתב לך", (שמות לד א): "פסל לך" — מה "פסול לך" לעצמך, אף "כתוב לך" לעצמך'. הרי, מדכתיב "כתוב לך" לא היינו מבינים הכי. ובמקומו בספר שמות מבואר יותר.
• וכן "לו" דכתיב גבי נשיאת אישה — אינו דומה משמעות (בראשית ד יט): "ויקח לו למך" וגו' להא דכתיב (בראשית טז ג): "ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה". ומבואר במקומו (בלמך ובאברם) ובספר שמות ו'.
• תיבת כאשר — פעם משמעו "כמו", פעם משמעו תכף ומיד, כמו בספר בראשית, ריש פרשת לך (בראשית יב ד): "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", ומבואר במקומו.

עוד יש הרבה מלות כאלה, וכל כיוצא בזה נקראו כללים. הן המה בלשון תורה בכל מקום "החוקים".

ט

וכן להיפך — יש שני שורשים בתורה, אשר אין ההבדל ביניהם גלוי ונדרש לחקירה עד שנוכל לעמוד על הכלל המבדיל ביניהם; כמו: דיבור ואמירה. והנה כשבאה תיבה זו בראש המאמר של המדבר, ידוע במסכת מכות דף י"א, דדיבור משמעו עז ואמירה — הוא רך. וכך הפירוש בספר בראשית מ"ד ט"ז: "מה נאמר לאדוני מה נדבר", כמבואר במקומו. וכן יש עוד איזה כמה מקומות.

אבל הרבה מקומות שאי אפשר לפרש בזה הכלל, כמו "וידבר" וגו' "לאמר"; "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם". ובריש ספיר ויקרא ביארנו על פי הירושלמי ומדרשים, דדבור הוא דבר ה' כהווייתו, ואמירה היא הפירוש והרחבת הדברים, ועיין עוד מה שכתבתי בספר שמות י"ט, בכתובים (שמות יט ג): "כה תאמר לבני ישראל", (שמות יט ו): "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

וכן יש כמה לשונות בתורה על תשמיש המיטה: פעם כתוב ידיעה, פעם שכיבה, ביאה, בעילה, קריבה. ויש הבדל בכל אלה — עיין מה שכתבתי בספר בראשית ד' א' בתיבת ידיעה. ובספר ויקרא ט"ו י"ח, בהבדל בין שכיבה לביאה, ובספר דברים כ"א י"ג, כ"ד א' הבדל בין ביאה בין בעילה. ושם עוד כ"ב י"ד בהוראת לשון קריבה.

וכמו כן יש מילות המשמשות את הפעלים, ובאה המילה בשני אופנים, ויש הבדל ביניהם:

• כמו פעם כתוב על הבדלה בין דבר לדבר ב-ל', כמו (בראשית א ו): "בין מים למים", (ויקרא כ כה): "בין הבהמה הטהורה לטמאה"; ופעם כתיב בתיבת בין, כמו (בראשית א ד): "בין האור ובין החושך", (ויקרא יא א): "בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור", ומבואר יפה בספר בראשית א' ובכל מקום.
• פעם כתיב דבי קריאה לאדם ב-ל', כמו (שמות יט כ): "ויקרא ה' למשה" - שמות י"ט מקרא כ', פעם כתיב ויקרא אל משה, ופעם כתיב שני השימושים במקרא אחד, כמו בספר שמות ח' כ"א "ויקרא פרעה אל משה ולאהרון", ומבואר עמו, ו[[מבואר בספר בראשית י"ב ד', [[וי"ג א'.
• וכן בדבור ה', כתיב בספר במדבר ז פ"ט: "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מדבר אליו", ושם י"א י"ז כתיב: ודברתי עימך שם. והכול מבואר במקומו.
• בשכיבת אישה: פעם כתיב "עימה" פעם כתיב "איתה", ומבואר גם כן בספר ויקרא סוף פרשת מצורע.
• פעם כתיב "יאכלנה", פעם כתיב "יאכל אותה", ועיין מה שכתב הרא"ש פרק ג' דשבועות דיש נפקא מינה בין האומר "שבועה שאוכל ככר זה" לבין האומר "שבועה שאוכלנה" ועיין [[מה שכתבתי בספר ויקרא ו' י"ט.
• ושם כ"ד י"ב בהבדל הלשון: במגדף כתיב ויניחהו במשמר, ובמקושש בספר במדבר ט"ו ל"ד כתיב ויניחו אותו במשמר. ועוד הרבה מאוד יש כמו אלה.

וכל דבר הוא נצרך לחקירה, ונקראים גם כן "חוקי התורה".

ובהרבה מקומות יש להבין במקרא במה שהסדר משונה במקום אחד ממה דכתיב במקום אחר, אף על גב שהם שווים בעניינם:

• כמו בפרשת תרומה כתיב במזבחות שיעור האמות באורך וברוחב, ואחר כך כתיב רבוע, ובחושן כתיב תחילה רבוע, ואחר כך כתיב זרת ארכו וזרת רחבו.
• וכן במסך לפתח האוהל כתיב תכלת וגו' מעשה רוקם, ובמסך לשער החצר כתיב מעשה רוקם תכלת וגו'.
• וכן יש שינוי במלאכת המעיל משארי בגדים בלשון, יעויין שם.
• וכיוצא בזה יש שינוי בפרשת מועדות דספר ויקרא, דכתיב בסוכות "ובחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה" ובפרשת מוספין כתיב "לחודש השביעי", ולא כתיב הזה.
• פעם כתיב "ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה'", ופעם כתיב "כאשר דיבר ה'". עיין בספר במדבר ה' ד'.
• בספר שמות י"ב כ"ה [כ"ח?] כתיב "וילכו ויעשו בני ישראל", ושם מקרא ג' כתיב "ויעשו בני ישראל". ועוד יש שם שינויים, יעויין שם.

וכל זה ניתן להבין במקרא ולעמוד על עיקרי הלכות או אגדות, כפי העניין.

י

יש לדעת, דהכללים המתבארים אחר החקירה, אין לסתור אם נמצא במקום אחר יוצא מן הכלל, דודאי יש בזה דרש:

כמו שביארנו בכל מקום דכתיב "אותה" גבי שכיבה, והרי כתיב בפרשת סוטה (במדבר ה יג): "ושכב איש אותה שכבת זרע", ושם מיירי ברצון, אבל משום הכי בא הדרש: "אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה".

והנני להראות עוד דוגמא לדבר: דמשמעות "אחרון" פירש בגיטין דף כ"ט דמדתנן "ואין שליח אחרון" וכו' דשליח עושה שליח, היינו משום דלא תנן "ואין שליח השני". הרי מבואר דעל שני דברים לא שייך לשון אחרון על השני. וכבר הקשה בזה בתוספות יום טוב מסכת דמאי פרק ז' משנה ג' מכמה מקראות דכתיב אחרון על השני, ואישתמיטתיה גמרא בנזיר דף כ"א דקאמר "מאי אחרון דקתני אמצעי" ואיידי דתנו ראשון תנא אחרון. למדנו דהיכא דלא כתיב ראשון, לא שייך לכתוב על השני אחרון, אם לא שיש אמצעי; אבל היכא דכתיב הראשון, כתיב על השני אחרון.

והנה יש קושיא גם על זה בספר שמואל ב' כ"ג: "ואלה דברי דוד האחרונים". והרי בזה הספר לא נמצא דברי דוד, כי אם השירה הקודמת, ואם כן האיך שייך לכתוב לשון 'האחרונים'? אבל בזה עמדנו על סוגיא במועד קטן דף ט"ז ב': "מר זוטרא בר טוביא הוי קפסיק סידרא קמיה דרב יהודה כי מטי להאי פסוקא: "אלה דברי דוד האחרונים", אמר ליה: '"אחרונים" מכלל דאיכא ראשונים — ראשונים מאי היא'? שתיק ולא אמר ליה ולא מידי וכו' ודאתן עלה אחרונים מכלל דאיכא ראשונים — ראשונים מאי היא? "וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול". אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: 'דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? וכו'.' ותמוה: וכי לא ראו התלמיד והרב שירת דוד הראשונה? ותו: למאי מסיים הגמרא כאן: 'אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד' וכו' התרעומת על זה לכאורה אינו נוגע ליישוב הקושיא.

אלא כך העניין: דהיה קשה למר זוטרא לשון האחרונים, אחרי דאין כאן אלא רק שירה אחת, ולשון הראשונים גם כן לא כתיב כאן — אם כן, מאי "אחרונים"? על זה יישבו מזה הדרוש דאמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד וכו', דבלאו זה, יש לבהין הא דכתיב ביום הציל הק אותו מכף כל אויביו ומכף שאול, שהכוונה בסוף הכול, אחרי שהניח ה' לדוד מכל אויביו, אז אמר השירה, ואם כן, לא אמרה אלא פעם אחת בחייו, ואם כן ודאי מוקשה לשון "האחרונים". אבל מדהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד באומרו שירה על מפלתו של שאול, ואי איתא שלא אמרה אלא פעם אחת אחרי ככלות הכול, אין מקום לתרעומת על דוד, שהרי לא פירש דוד מיתת שאול בשירה. אום אפילו חשב בליבו גם מות שאול, אין בזה עוון להיתפש. אלא צריך לומר דדוד אמר אותה שירה הרבה פעמים, בכל עת שניצל מאיזה רודף, ומשום הכי גם במות שאול אמר גם כן השירה, ובזה נתפס אל נכון. למדנו מזה דשירת דוד הקודמת נאמרה מפי דוד כמה פעמים — מעתה שייך לשון אחרונים על השירה הנאמרה אחריהן.

ומזה נלמוד בכל הכללים.

יא

הן קראתי בשם זה החיבור, אשר זכני ה' החונן דעת אף לשאינו הגון, העמק דבר כמשמעו, שבא להעמיק בדבר ה' בכל שנוי ויתיר וכדומה.

ואמנם מזה הסתעפו הרבה ענינים וביאורי פרשיות בנ"ך ודרושים אשר רחש לבבי והעליתי בדעתי הדלה, עד שבאו להמשיך אחריהם גם הרבה מאמרי חז"ל המאירים את דרך עץ החיים לישראל. ובאיזה מקומות הגיע להשכיל ולהוסיף לקח בהלכה על־פי העמקה בדבר ה'. ולמען לא יהיה למשא ולהעתרת דברים לפני הבא להבין הפרשה במקומה לבד, על־כן הבדלתי הרבה ענינים מגוף החיבור, וקראתי אותם בשם הרחב דבר.

ואם אמנם כן ידעתי כי להמשיך השתלשלות דרוש וחקר הלכה אין קץ, ולא יאות להעמיד כל אשר ברוח בביאור תורה שבכתב גם לפני הבא להשכיל בדרוש או בתלמודו, על־כן גם אנכי לא הרביתי להרחיב דבר כי אם במקומות מועטים אשר משכני החשק להציגם בשערי עמלי תורה, וביחוד במקום שהגיע להראות לעם ה' כמה חובתנו וכמה יפה לנו מכל צד להגדיל עמל תורה ועיונה, אשר חפץ ה' בצדקו לזכות בה את עמו בהחזקת תורה ומשענה. והוא הבריח המחבר את את ישראל לאביהם שבשמים, ומקיים את האומה בכל אפסים. ובאשר השעה צריכה לכך, לא חדלתי מלהרחיב בזה.

ועוד יד ה' עמדי להוציא חיבור רנה של תורה שבו יהיה נכלל ביאור שלם על שיר השירים, אשר השיר הקדוש הלז מיוחד ביחוד על אהבת ה' וישראל על־ידי עיונה ש"ת כאשר יבואר ברצות ה' את דרכי.

ועתה הנני תפלה תחנה ובקשה מלפניו יתברך,

לעזרני בזה החיבור מהחל עד כלה.

אורו ואמתו ישמרוני ממשגה ותקלה.

ויתגדל ויתקדש שם שמים וכבוד התורה למעלה.

כנפש העמוס בעבודה,

נפתלי צבי יהודה ברלין

הערות

<refrences />

1. כנראה צ"ל: זה. ויקיעורך