דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק יז
בירורי השמעתות.
כבר נתבאר לנו בחלק ב׳ מן עמוד 106ולהלן ״ענין דברי הירושלמי ביבמות פרק החולץ הלכה י"א בנוגע לרבה דמתניתא ורבה דאולפנא, ונתבאר לנו שם כי בימים הראשונים ההם הי׳ לראשי גדולי הדור שנים שקבלו מהם (ביחוד) האחד הי׳ מהתנאים שוני המשנה והברייתות עליה ומתוכה, וזה יקרא בירושלמי ״רבה דמתניתא״, והם לא היו העיקר כי כל ענינם הי׳ רק להיות כספרים חיים אבל על הרוב לא היו גדולים בטעמי המשנה ועיקריה״.
ועי׳ במס׳ סוטה ד׳ כ"ב ״תניא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתם תניא נמי הכי אמר ר׳ יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן וכו׳ אלא שמורין הלכה מתוך משנתם״.
ולשונו של רש"י ז"ל שם ״שמורין הלכה מתוך משנתם קאמר שמבלי עולם בהוראת טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה וכו׳״.
ומבואר שכן הי׳ הדבר נהוג ובא מהימים היותר ראשונים, הרבה מלפני ימי ר' יהושע עד שכבר בימים מלפנים כבר אמרו על התנאים שידעו רק לשון המשנה הקבוע כי ״מבלי עולם הן״ ור׳ יהושע כבר פירש זה שעל כן אמרו עליהם כן מפני שיש מהן גם אלה ״המורין הלכה מתוך משנתן״.
ועל כן באמת לא היו הם עיקר, כי מהם למדו רק הנוסח עצמו של המשנה ביסודה, אבל לא טעמיה וכלשונו של רש״י ״דהם לא ידעו טעמי המשנה״.
ורבם העיקרי הי' זה אשר למדם טעמי המשנה וגדר דבריה וזה יקרא בירושלמי שס ״רבה דאולפנא״.
ועל כן על דברי ר׳ יוחנן בירושלמי שם ״כל מקום ששנה סתם משנה דרבנן עד שיפרוש לו רבו״ ישאל הירושלמי:
״ר׳ זעירא בעא קומי ר׳ מנא הידינו רבה רבה דמתניתא או רבה דאולפנא״.
והיינו כדברינו שם ששאלתו היא ״אם יספיק ונוכל לסמוך גם על הקבלה בענין זה מרבה דמתניתא או שצריך שיהי' זה דוקא קבלה מרבה דאולפנא״.
ושם בח"ב נתבארו לנו הדברים לכל ענינם.
והננו רואים שזה הי׳ כן כבר מימים רבים לפני ימי ר׳ יהושע בהיות באמת המשנה קבועה וטבועה כבר מהימים הראשונים.
ועל פי כל הדברים האלה נבין גם ענין מחלוקתם של ר' מאיר ור׳ יהודה בבבא מציעא ד׳ ל"ג, כי על דברי יסוד המשנה שם:
״הי׳ אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו״.
בא שם על זה בגמ׳:
״תנו רבנן רבו שאמרו (ביסוד המשנה) רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר׳ מאיר ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ר׳ יוסי אומר אפי׳ לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו״ (האמור במשנתנו).
והנה המחלוקת בזה אינה כי אם בין ר' יהודה ור׳ יוסי שר׳ יהודה סובר שרוב חכמתו ממנו ור׳ יוסי סובר אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת.
אבל שניהם מודים לדברי ר׳ מאיר ״כי רבו שאמרו הוא שלמדו חכמה"(כג).
ולשונו של רש״י ז"ל על דברי ר׳ מאיר ״שלמדו חכמה סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא הנקרא גמרא״.
ואחר זה כתב ״מקרא ,תורה נביאים וכתובים, משנה, כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן".
ודברי רבינו הגדול ברורים, אבל הדברים מפורשים ופרושים לפנינו בכל ענינם.
והננו רואים כי את אשר יקרא בפי האמוראים בירושלמי ״רבה דאולפנא״ יקרא בפי ר׳ מאיר ״רבו שלמדו חכמה" ואת אשר יקרא בפי האמוראים בירושלמי ״רבה דמתניתא" יקרא בפי ר׳ מאיר "רבו שלמדו משנה". ומכל זה הננו יודעים שני הדברים יחד, ראשונה כי דבר המשנה להאמוראים ולהתנאים אחת היתה, וגם ר׳ מאיר וגם ר׳ יהושע ידברו עליה ממש ככל דברינו אנחנו, ודברי ר׳ יהושע גם נוגעים באת אשר הי׳ הרבה לפניו בדורות הקודמים.
וזאת שנית כי דרכם הי׳ שקבלו תחלה ״מרבה דמתניתא" את לשון המשנה כולה בלא טעמיה ובלא פירושיה, וקבלו רק לשונה הקבוע, ובכל דקדוק נוסחה.
ואחר זה נכנסו לפני ולפנים וישבו לפני רבותיהם הגדולים ״רבו שלמדו חכמה, רבה דאולפנא״ ומהם קבלו טעמי הדברים ופירושם.
ומרבותיהם ״רבה דמתניתא" כשם שקבלו המשנה בכל סגנונה ודקדוק לשונה, כן גם קבלו מהם את השמעתות הפסוקות בהמתיבתות, אשר נחלטו שם.
וגם בהם לא קבלו מהם לא טעם הדברים ולא פירושם, וברבים מהשמעתות האלה קבלו פירושם וכל ענינם אחר זה ״מרבה דאולפנא״.
ואז באו אחר זה בשמם סתם כאלו נולדו על ברכם, אחרי אשר הדברים נתקבלו מהם (עי' כרך שלישי 282 ולהלן).
אבל באו והיו שם גם הרבה מקומות אשר בהשמעתות האלה לא הספיקו לקבל פירושם וכל ענינם ״מרבה דאילפנא״, ואלה נתבררו אז במתיבתא, והן הבירורים על זה אשר נראה בימי יבנה.
ונביא בזה איזה דוגמאות לברר הדבר ולהזריח עליו אור.
ועי׳ יבמות ד׳ ע"ט (פרק ח׳ משנה ד׳) ״אמר ר׳ יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצים לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצים לאשתו ואין לי לפרש אמר ר' עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו מפני שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה לא חולץ ולא חולצים לאשתו מפני שלא היתח לו שעת הכושר, ר׳ אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולציס לאשתו מפני שיש לו רפואה סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שאין לו רפואה העיד ר׳ יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהי׳ בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים דברי ר׳ עקיבא״.
והדבר מבואר שהי׳ זה בימי יבנה הראשונים בשעה שישב עוד גם ר׳ אליעזר בבית הוועד.
והוא באמת עיקר זמן הבירורים ביבנה כמו שכבר נתבאר.
ור׳ עקיבא כבר הי׳ גם הוא אז מראשי גדולי הדור הגדול הזה כמו שכבר נתבאר בדברינו מיבנה לירושלים פרק ט״ו (לעיל צד 61).
ור׳ יהושע בן בתירא מראשי זקני הדור עוד בימי רבן יוחנן בן זכאי בירר זה מתוך הלכה למעשה אשר נעשה בירושלים.
וכן הם ענין הדברים במשנה פסחים פרק ט׳ משנה ד׳:
"אמר ר׳ יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו״.
ואם במקומות האלה אמר רבי יהושע ״אין לי לפרש״ ועל כן הציע הדבר בבית הוועד סתם ״שמעתי וכו׳ ואין לי לפרש״ ונתברר על ידי יתר ראשי בית הוועד, הנה במקום שלפי דעתו הי׳ בידו לפרש, שם באו הדברים סתם על שמו.
כמו במשנה שקלים פרק ד׳ משנה ז׳:
״המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי המזבח זכרים ונקבות ר׳ אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות וכו' אמר ר׳ עקיבא רואה אני את דברי ר׳ אליעזר מדברי ר׳ יהושע שר׳ אליעזר השוה את מדתו ור' יהושע חלק אמר ר׳ פפייס שמעתי כדברי שניהם שהמקדיש בפירוש כדברי ר׳ אליעזר והמקדיש סתם כדברי ר׳ יהושע״.
ומבואר שבאמת היו הדברים אצל כולם שמועה, ״שמעתתא" ור׳ אליעזר פירשה אחר זה שהכונה כן, ור׳ יהושע פירשה באופן אחר, ועל כן באו הדברים סתם על שמם.
ור׳ פפייס כבר שמע פירוש השמועה ועל כן בירר ״שמעתי כדברי שניהם שהמקדיש נכסיו וכו׳".
ומענין הזה הנם הדברים במס׳ ערלה פרק א' משנה ז׳:
״ר׳ אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור, אמר ר׳ יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי״.
והיינו ששניהם שמעו שמועה זו וקבלוה סתם ונתבררה עתה בבית הוועד.
אבל לר׳ יהושע כבר נתפרשו הדברים ״מרבו שלמדו חכמה" (רבה דאולפנא) ״שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף וכו׳ בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי״.
וכל זה ממש ככל ענינם של האמוראים בגמ׳ בכל כיוצא בזה ״לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל, לדידי מפרשא לי מיניה דר׳ יוחנן (עי׳ ע"ז דברינו בח״ב מעמוד 485).
וכמו שאין דברי האמוראים מתוך דרשות שדרשו כי אם או מתוך המשנה או מתוך קבלותיהם מרבותיהם,
כן ממש הוא גם כל דבר התנאים או מתוך יסוד המשנה או מתוך קבלותיהם מרבותיהם.
״ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה אמר ״ר׳ יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה“.
ובברייתא בגמ׳ שם ״תניא אמר לו ר' אליעזר לר׳ יהושע אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת אני שמעתי הרבה אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד אלא למי שראה".
והננו רואים שאף שבמשנה באו הדברים סתם ״ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן״ כאלו הי׳ זה דברי ר׳ אליעזר מפי עצמו, אין זה כי אם דברי קבלתו כמו שיאמר מפורש ״אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת אני שמעתי וכו׳״.
ועיקר הקבלה קבל גם ר׳ יהושע כמו שהוא מפורש גם במשנה.
רק ״שרבה דמתניתא" של ר' יהושע קבל בזה לשון קצר ״ורבה דמתניתא" דר׳ אליעזר קבל הדברים האלה בשלמותם כמו שהם.
ובהדברים במס׳ ערלה הי׳ הדבר להיפך שר' אליעזר קבל הדברים סתם, ור׳ יהושע קכלם בכל פירושם וענינם. וכל זה ביררו אז בבית הוועד בפני כל חכמי הוועד, והשוו קבלותיהם יחד, וכל דבר נתבאר בפני כולם.
וזה הוא נם ענין הדברים בתוספתא ריש מס׳ זבים:
״כשהי׳ ר׳ עקיבא מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חבירו יבוא ויאמר אמר לפניו ר' שמעון משום ר׳ אליעזר בן יהודה איש ברתותא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו' אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם אמר לפניו ר׳ שמעון כך אמרו בית הלל לבית שמאי וכו׳ וחזר ר׳ עקיבא להיות שונה כר׳ שמעון.״
וכל הדברים האלה אחת הם, כי כשהי׳ ר׳ עקיבא מסדר ההלכות שקבל ״מרבה דמתניתא״ לפני תלמידיו, ובידעו כי גם תלמידיו היושבים לפניו אשר הוא הי׳ להם ״רבו שלמדו חכמה" אבל בכל זה כבר גדלו והצליחו אז (יבואר לפנינו) וכבר למדו וקבלו גם הם כל הדברים האלה מפי ״רבה דמתניתא״ ועליו לבאר להם ענין הדברים טעמם ונימוקם,
הנה בעותנותו הגדולה רצה לשמוע ולדעת אולי כבר קבלו גם תלמידיו טעם הדברים יסודם וענינם, על כן הי׳ מדרכו הגדולה להקדים ולהרשותם לזה ולאמר להם: ״כל מי ששמע טעם על חבירו יבוא ויאמר".
וזה הי׳ באמת הדרך הגדולה והנפלאה של רבותינו הגדולים, אשר אך דרישת האמת היתה אורם ואמתם ויבקשו האמת וידרשוהו גם בין תלמידיהם עד אשר נתבררו להם הדברים מכל צד.
וראוי לנו לבאר בזה דברי המשניות במס׳ נגעים פרק ט׳ משנה ג׳ ושם פרק י"א משנה ז׳ אשר מפני כי היו נעלמים עד כה הדברים הפשוטים האלה נשארו הדברים סתומים ודחוקים.
ושם בנגעים פרק ט׳ בא:
״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לגדל שער לבן אינה ראויה ולפשיון אינה פושה ולמחיה אינה מטמאה אמר להם שמא תכנוס ותפשה אמרו לו והלא מקומה כגריס אמר להן לא שמעתי אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים."
וזה עצמו בא גם בתורת כהנים תזריע פרשה ג׳ סוף פרק ו׳:
״שאלו את ר׳ אליעזר וכו׳ אמר להם שמא תכנוס ותפשה אמרו לו והרי מקומה כגריס אמר להם כך שמעתי יסגיר אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא וכו׳ אמר לו אם לקיים דברי חכמים וכו׳.״
והנה הדבר מבואר שכל זה הי׳ דבר ששמע ר׳ אליעזר וקבל, והאמור במשנתינו ״אמר להם לא שמעתי״ היינו רק זאת שלא שמע טעם הדבר.
שהרי מפורש בתורת כהנים ״אמר להם כך שמעתי יסגיר״.
וגם במשנתנו הדבר מפורש שאמר לר׳ יהודה בן בתירא ״אם לקיים דברי חכמים הן״ וכן בסוף כאשר פירש הדברים אמר לו ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״. וכל זה יורה לנו שהיתה זה קבלה כוללת מוחלטת, רק שחפשו לדעת טעם הדבר. וזה הוא דבר אשר יכול ללמד על הכלל כלו כי אף שבאו הדברים לפנינו כאלו היתה זה שאלה חדשה וכי ר׳ אליעזר מעצמו ומסברתו השיב ״אמר להם יסגיר״, הנה באמת היא קבלה חלוטה כוללת, וכל שאילתם היתה לדעת טעמו של דבר אשר זה נשנה ברבות הימים.
וכשנתבונן נראה מלשון המשנה עצמו כי לא רק ר׳ אליעזר לבדו קבל זה כי אם שגם כולם קבלו זה גם השואלים מר׳ אליעזר, וכל שאילתם היתה אולי שמע הוא טעם הדבר וענינו ורק בדרך כבוד שאלו ממנו הדבר סתם.
כי לשון המשנה הוא ״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין״.
והלשון הזה בלתי רגיל שהרי יחסר לשון הספק, כמו שהוא ככל שאלה של ספק כמו לדוגמא במס׳ כריתות פרק ג׳ משנה ז׳:
"אמר ר׳ עקיבא שאלתי את וכו׳ בהעלם אחד מהו הייב אחת על כולן או אחת וכו׳״.
וכן שם אחר זה "ועוד שאלן ר׳ עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו".
ובמשנה ט׳ שם "ועוד שאלן וכו׳ השוחט וכו׳ מהו״.
וכן במשנה כריתות ג י|משנה י׳ שם]] ״אמר ר׳ עקיבא שאלתי את ר׳ אליעזר העושה מלאכות וכו׳ מה הוא חייב אחת על וכו'״.
אבל במקום הזה יחסר לגמרי סגנון של ספק בדין, לפי שעצם הדין קבלו גם הם, וכל שאילתם מר׳ אליעזר היתה לדעת אולי שמע טעם הדבר, או אולי קבל שמועתו בסגנון כזה אשר יבאר גם הטעם.
והוא השיב להם שקבלתו ״יסגיר״.
והדבר יוצא כן עוד יותר מפורש ממשנה שניה בזו הבאה בנגעים פרק י"א משנה ז׳:
״קייטא שיש בה פשפשים צבועים ולבנים פושין מזה לזה״ (מלבן ללבן אף שהצבועים באמצע).
״שאלו את ר׳ אליעזר והרי הוא "פספס יחידי (כשאין לה להיכן יפשה) אמר להן ״לא שמעתי״ אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים."
ובמקום הזה הדברים מפליאים מאד, כי הוא לא נכנס עמהם בשקלא וטרי׳ כלל כי אם השיב להם ״לא שמעתי".
ואם שאילתם היתה לדעת הדין עצמו איך השיב ״לא שמעתי" והרי שמע ושמע.
שהרי כשאמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו השיב ״אם לקיים דברי חכמים״ וכאשר למד יאמר שהדין כן מפני ״שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא״ השיב לו ר׳ אליעזר ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״.
ומבואר שזה ודאי שר׳ אליעזר גם בזה שמע וקבל בזה להסגיר.
ואם כן איך אפשר שהם שאלו ממנו עצם הדין אם להסגיר אי לא והוא השיב על עצם הדין ״לא שמעתי״.
והדבר מבואר שגם בזה לא היתה שאילתם כלל איך הדין, לפי שזה ידעו וקבלו גם הם להסגיר, שאילתם היתה רק זאת לדעת טעם הדבר.
ועל זה השיב להם ר׳ אליעזר במקום הזה מיד ״לא שמעתי״ כי גם הוא לא קבל מרבותיו טעם הדבר.
והר"ב בצדק כתב שם ״אמר להם לא שמעתי כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה״.
וכן כתב שם גם בפרק ט׳ משנה ג׳ ״אמר להם לא שמעתי כלומר גם זה יסגיר אבל לא שמעתי בו טעם״.
וכמה תמוהים בזה רברי התוס' יום טוב שכתב שם בפרק ט׳ משנה ג׳ בשם מהר"ם ז"ל ״לא שמעתי ולא אמר לא ידעתי כדכתב מהר"ם וז"ל דר׳ אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאיתא בסוכה ד׳ כ"ח״.
ודבריהם תמוהים דמה ענין זה לכאן, הדין אשר קבל גם הוא מרבותיו בסגנונו הרי השיב להם ״אמר להם יסגיר״.
והטעם אשר זה לא קבל הרי מפורש במשנה כי באמת נסה להשיב להם מדעתו ומסברתו, וכאשר שאלו לו ״למה לגדל שער לבן אינה ראוי' ולפשיון אינה פושה ולמחיה אינה מטמאה", השיב ״אמר להם שמא תכנוס ותפשה".
ורק באשר דחו דבריו ״אמרו לו והלא מקומה כגריס״ רק אז השיב להם ״אמר להם לא שמעתי" דהיינו כמו שנתבאר וכלשונו של הר"ב ״כלומר גם בזה יסגיר אבל לא שמעתי בו טעם". ואמנם כי בעיקר הדבר תמוהים שם גם דברי הר"ב וגם דברי התוס׳ יום טוב, שהתוס׳ יום טוב כתב שם:
״אמרו לו והלא מקומו כגריס לשון הר"ב למה יסגיר וכו׳ גם הרמב"ם מפרש כן ויש לדקדק היאך שאלו למה יסגיר ועדין לא אמר להם כלום שיסגיר, וכן קשה דעל אמר להם לא שמעתי מפרש הר"ב כלומר גם זה יסגיר וכו׳ והרי כבר ידעו השואלים שיסגיר אבל לשונו זה דלקמן הוא מפי' הר"ש והוא לא פי׳ כן בוהלא מקומה כגריס למה יסגיר כלשון הר"ב ולפיכך יש לפרש לדבריו שהשאלה היתה אם יסגיר אם לאו וכן פירשו הר"ש והר"ב בפי"א משנה ז'".
ואך לחנם הי׳ לו להרב תוסיו"ט ז"ל קושי׳ על קושי׳ מתוך לשונם של הר"ש והר"ב וכל הדברים פשוטים לגמרי.
וכבר נתבאר כי שאילתם לא היתה כלל איך הדין שזה ידעו וקבלו גם הם, כל שאילתם הי׳ רק לדעת ולברר טעם הדבר.
ועל כן אין מקום לכל עיקר קושית התוס׳ יום טוב ״היאך שאלו למה יסגיר ועדין לא אמר להם כלום בזה שיסגיר״.
כי לא הי׳ צריך להם לחכות על תשובת ר׳ אליעזר בעצם הדין, וכמוהו קבלו גם הם שיסגיר וידעו זה היטב.
ועל כן כאשר השיב להם ״שמא תכנוס ותפשה״ השיבו לו בפשיטות, והלא הדין כן גם כשהוא רק כגריס בלבד ששם אי אפשר לאמר שמא ״תכנוס ותפשה״ שאם תכנוס אין כאן נגע.
ועל זה השיב להם ״לא שמעתי" היינו שגם הוא לא שמע ברור הדברים וטעמו.
והרב תוס׳ יום טוב ז"ל יסיים דבריו כי טוב לפרש הדברים כאן כפירושם של הר״ב והר"ש בפי"א ויאמר:
״ולפיכך יש לפרש לדבריו שהשאלה היתה אם יסגיר אם לאו וכן פירשו הר"ש והר"ב בפי"א מ"ז״.
ולשונו של הר"ש שם בפי"א הוא ״ומבעיא להו אי בעי הסגר משום דאין לו להיכן יפשה אמר להן לא שמעתי כלומר "קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה״.
ולשונו של הר"ב ״והרי הוא פספס יחידי כלומר וכו׳ מי בעי הסגר או לא, משום דאין לו להיכן יפשה, אמר להן לא שמעיתי כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה".
ודברי כולם נפלאו מאד ותמוהים ביותר כי המשנה בפי"א אי אפשר עוד יותר לפרשה שהשאלה היתה ״אם יסגיר או לא".
שאיך ישיב על זה "לא שמעתי״ והרי קבל מרבותיו מפורש שיסגיר.
והר"ש והר"ב עצמם הוכרחו לאמר על ״לא שמעתי״ שהכונה ״קבלתי מרבותי שטעון הסגר אבל איני יודע טעם למה״.
והוכרחו בעצמם לפרש כן מפני שדברי המשנה מפורשים שקבל הדבר בהחלט גמור שהרי יאמר לר׳ יהודה בן בתירא ״אם לקיים דברי חכמים הן״ ואחר זה ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״.
אבל מזה עצמו מבואר ששאלתם לא היתה ״אם יסגיר או לא״ שעל זה לא הי׳ יכול להשיב ״לא שמעתי״.
והרי בפרק י"א לא הי' ביניהם שום שקלא וטרי׳ על הטעם והדברים הולכים שם יחד:
״שאלו את ר׳ אליעזר והרי הוא פספס יחידי אמר להם לא שמעתי״.
ואם שאילתם היתה אם יסגיר או לא הרי בהכרח שגם תשובתו ״לא שמעתי״ ילך על אם יסגיר או לא, וזה הלא נסתר מהמשנה עצמה גם לפי דעת הר"ש והר"ב עצמם.
והדברים מבארים את עצמם באין דרך לנטות ימין ושמאל, שגם הם שמעו זה וידעו הדין המוחלט שיסגיר, רק שלא נתברר להם טעם הדבר, וזה היתה שאלתם מר׳ אליעזר, אשר בכל אשר שאלו ממנו בסגנון של שאלה ידע היטב ששאילתם היא לדעת טעם הדבר.
ועל זה הוא שהשיב להם בפשיטות ״לא שמעתי״.
ופירש זה ר' יהודה בן בתירא וכן ממש הוא בפ"ט מ"ג, והדברים ברורים ומבארים את עצמן.
וממש כן הנם דברי המשנה בנגעים פרק ז׳ משנה ד׳ אשר שם נדחקו עוד יותר:
"התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה, ולטהרה? עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא.״
״אמר ר׳ עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת ר׳ יהושע הולכין לגדווד בתוך הסגרו מהו אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו ״עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא״ התחלתי מביא להם ראיות אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן.
והר"ב שם כתב ״התחלתי מביא להם ראיות בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני
טומאה שבו, התולש סימני טומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו הלכך אחד עומד בפני הכהן וכו׳״.
ויפלא מאד שבדברי המשנה כל העיקר חסר מן הספר.
ואף שנמצא כן שבמשנה באו הדברים סתם ובתוספתא יש ראי׳, כל זה כשבמשנה לא הוזכר דבר מראיות.
לא כן במקום הזה שנתפרש במשנה מפורש ״התחלתי מביא להם ראיות״ ואיך אפשר שאין במשנה דבר מזה.
והתוס׳ יום טוב שם תמה על זה וכתב ״כתב הרב וכו׳ ודבר תמוה הוא זה שאין ראיתו אלא על שלא ראה וילמד ממנה עד שיאמר לו וכו׳ אע״פ שראה, אבל בתוספתא והביאה הר"ש איתא שר' עקיבא לא אמר אלא הראי׳ משלא ראה על שלא ראה ואמרו לו יפה אמרת ואחר כך איתא אחד עומד ולפי זה אחר שהסכימו לר׳ עקיבא בלא ראה הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר וכו׳ ולא שר' עקיבא מדנפשיה הוציא לפסוק כל שלא אמר וכו׳ ואין לו ראי׳ אלא על שלא ראה וכו'״ אלה דבריו.
ולא נוכל לדעת ענין לתירוצו הן הוא מקשה על הר"ב איך יוציא ר׳ עקיבא מתוך הראי׳ משלא ראה הכהן על כשראה, ובמה יתרץ זה במה שיאמר שרבן גמליאל ור׳ יהושע הם פסקו כן אחר ששמעו ראית ר' עקיבא.
אבל הלא אכתי תיקשי הקושיא הזאת עצמה על רבן גמליאל ור׳ יהושע וכי מנין יפשטו הם שאלתו מתוך זה.
והלא קודם זה השיבו לר׳ עקיבא ״לא שמענו״ ומה נתוסף להם עתה, וראית ר׳ עקיבא הלא אין ראי׳ משלא ראה על ראה.
אבל גם במקום הזה נדחקו רק מפני שהי׳ חסר הכלל היותר גדול בכל המשנה, והוא דבר יסוד המשנה, וכי כל דברי התנאים מהלל ושמאי ואילך הנם רק עליה וממנה.
וגם השמועות אשר קבלו גם הם היו אצל דברי יסוד המשנה ועליה.
ולשון יסוד המשנה הי':
״התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה״.
ואצל זה באה קבלתם:
״ולטהרה? עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא״.
והדברים פרושים לפנינו שנאמרו אצל יסוד המשנה ועליה.
ואת השמועה הזאת קבל גם ר׳ עקיבא אצל המשנה, והדברים יוצאים כן מפורשים משאלת ר׳ עקיבא.
שהרי אין מקום לשאול ״בתוך הסגרו מהו" כי אם בשכבר ידוע איך הדין לפני בואו אל הכהן, ואיך הדין לאחר ההחלט.
ורק מפני שכבר ידע נם ר׳ עקיבא את שני הצדדים ״שעד שלא בא אצל הכהן טהור״ ולהיפך אס עשה כן ״לאחר החלטו טמא״.
על כן שאל איך הדין ״בתוך הסגרו מהו״. ״אמר ר׳ עקיבא שאלתי אח רבן גמליאל ואת ר' יהושע הולכין לגדווד "בתוך הסגרו מהו״.
והדברים פרושים לפנינו ששאלתו היתה אחרי אשר ידע גם הוא דברי יסוד המשנה והקבלה עליה בדין לפני בואו לפני הכהן, ולהיפך לאחר ההחלט.
ועל כן הנה גם דבר שאלתו וגם כל דברי המשנה פשוטים ומובנים והכל על מקומו.
שלפי כל זה שר׳ עקיבא ידע גם הוא את הקבלה על המשנה הלא לא יוכל להיות שאלת ר' עקיבא כי אם זאת, אם שמעו הם וידעו אם רישא של הקבלה על המשנה דוקא או םיפא דוקא.
והיינו אם הרישא דוקא ״עד שלא בא אצל הכהן טהור״ זה הוא דוקא, וממילא הדין ״דתוך ימי הסדר" שהוא כבר אחר בואו אל הכהן טמא, או דסיפא דוקא ״לאחר החלטו טמא" ואם כן לפני החלטו דהיינו ״בתוך ימי הסגרו״ טהור.
ועל זה השיבו לו ממש כתשובת ר׳ אליעזר במשנת נגעים פרק ט׳ ופי״א ועוד ביתר ביאור כי לא שמעו דין תוך ימי הסגר וקבלתם גם היא רק סתם לפני בואו אל הכהן ולאחר ההחלט ״לא שמענו אבל שמענו (סתם) עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא".
ועל כן התחיל לברר הדבר לפניהם כי בהכרח דרישא לאו דוקא וסיפא דוקא.
והן דבריו במשנתנו: ״התחלתי מביא להם ראיות אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן".
והן ממש דברי התוספתא (הביאה הר"ב) ״מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו התולש סימני טומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו הלכך אחד עומד בפני הכהן וכו׳״.
וזה ממש הם דבריו גם במשנה דבהכרח דרישא לאו דוקא וסיפא דוקא.
שהרי זה ודאי דהלשון ברישא ״עד שלא בא אצל הכהן״ לאו דוקא, כי האם נוכל לאמר שאם כבר בא אצל הכהן ״ועומד בפניו״ ותלש שם סימני טומאה יהי׳ טמא, אף שהכהן עדין לא עשה כלום ולא הסגירו.
וכיון דזה ודאי ״דעד שלא בא אצל הכהן״ לאו דוקא והוא הדין גם ״בעומד כבר לפני הכהן״,
ממילא דסיפא דוקא ״לאחר החלטו טמא" ואם בן בתוך הסגרו טהור.
והם דברי המשנה ״התחלתי מביא להם ראיות שהרי זה ודאי דגם ״עומד בפני הכהן, טהיר״ אם כן ״אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגרו טהור״ שהרי גם ״אחד עומד בפני הכהן״ אינו ״עד שלא בא אצל הכהן" ואינו טמא ״עד שיטמאנו הכהן״.
והיינו דסיפא ״לאחר החלטו טמא״ זה הוא דוקא.
וכל זה הארכנו רק לברר דברי המשנה אבל בנוגע לעיקר דברינו שזה הי' אז מעשיהם ברורי המשנה וגם ברורי השמעתות על המשנה הדבר הזה בולט מעצמו גם במקום הזה.
שהרי זה ודאי שאין מקום לשאלת ר׳ עקיבא ״בתוך הסגרו מהו״ כי אם כשידע גם הוא איך הדין בשני הצדדים לפני ההסגר ולאחר ההסגר.
וכבר נתבאר לנו כן גם בענין דברי הברייתא חולין קכ״ט (לעיל צד 237).
וסוף כל דברינו בנוגע לדור הזה הוא את אשר כבר נתבאר לנו מראשית ימי התנאים עד סופם.
ולא לבד שהי׳ דרכם לגמרי הדרך הזו עצמה אשר הלכו בה מראשית תקופת התנאים מימי הלל ושמאי ואילך לברר את כל גדרי יסוד המשנה וכל סגנון דבריה וענינם.
כי אם שגם השתדלו אז להעמיד בזה הלכה ברורה בישראל, וכדרכם לברר כל גדרי יסוד המשנה והשמעתות עליה, עברו גם על כל דברי בית שמאי ובית הלל אשר נאמרו על יסוד המשנה והחליטו ההלכה כבית הלל, לבד המקומות אשר החליטו כבית שמאי.
וכל הבירור הגדול הזה לכל "יסוד המשנה" בכלל אשר בתוך זה הי' גם בירור דברי בית שמאי ובית הלל וקביעת ההלכה, כל זה ארך זמן גדול של שלש שנים רצופים בעבודת כל בית הוועד כל ראשי חכמי ישראל.
והן דברי שמואל במס׳ ערובין ד׳ י"ג:
״אמר רב אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כבית הלל״.
וכבר נתבאר כי זה הי' ביבנה וכדברי ר׳ יוחנן בירושלמי יבמות סוף פרק א׳ "באיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר׳ יוחנן ביבנה יצאה בת קול".
וכבר גם נתבאר שהי׳ זה בראשית ימי הדור הזה ביבנה, וכמו שהוא בתוספתא בריש עדיות ״כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה וכו׳ אמרו נתחיל מהלל ושמאי״ וכמו שנתבאר לנו כל זח בפרק ד׳ מעמוד 213והלאה.
הערות
הערה (כג): בגמ׳ שם בא אחר זה ״איתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה כר׳ יוסי ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה מאי חכמה רוחב חכמתו".
ועל זה כתב רש״י ז״ל ״ותנן רבו שלמדו חכמה סתמא כר׳ מאיר, רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה״.
וכבודו הגדול של רבינו במקומו אבל לא נוכל לדעת מדוע נכנס בפרצה דחוקה, שהרי פשטן של דברים דזה שאמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה היינו שלא כר׳ יוסי.
אבל ר׳ מאיר מפרש דברי המשנה, וכולם מודים בדבריו.
ונפלאתי על דברי רבינו שאם ראית הגמ׳ ממה שנאמר בגמ׳ אחר זה ״רבו שלמדו חכמה״ היא דסתמא כר׳ מאיר ולא כר' יהודה, אם כן מה ענין לתירוץ הגמ׳ ״מאי חכמה רוב חכמתו״, ואיך יהי׳ זה כר׳ יהודה ולא כר׳ מאיר, שהרי לשון המשנה הוא ממש כלשונו של ר׳ מאיר.
אבל דברי הגמ׳ פשוטים והקושי׳ היא שדברי המשנה הן כר׳ יוסי ולא כר׳ יהודה שהלשון "רבו שלמדו חכמה״ יורה כר׳ יוסי שלמדו חכמה אפי׳ במשנה אחת כלשונו של ר' יוסי ״אפי׳ לא העיר עיניו אלא במשנה אחת״.
ועל זה תירוץ הגמ׳ ברור "מאי חכמה רוב חכמתו" והיינו כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי.