משנה כריתות ג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק ג · משנה ח | >>
ועוד שאלן רבי עקיבא, אבר המדולדל בבהמה מהו.
אמרו לו, לא שמענו.
אבל שמענו באבר המדולדל באדם, שהוא טהור, שכך היו מוכי שחין בירושלים עושין, הולך לו ערב פסח אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשעורה, ותוחבו בסירה, והוא נמשך ממנו, והלה עושה פסחו, והרופא עושה פסחו.
ורואין אנו שהדברים קל וחומרכג.
משנה מנוקדת
וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא:
- אֵבָר הַמְּדֻלְדָּל בַּבְּהֵמָה, מַהוּ?
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא שָׁמַעְנוּ;
- אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבָר הַמְּדֻלְדָּל בָּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר,
- שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין בִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין:
- הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא,
- וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כַּשְּׂעוֹרָה,
- וְתוֹחֲבוֹ בְּסִירָה,
- וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ;
- וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ,
- וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ.
- וְרוֹאִין אָנוּ,
- שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
נוסח הרמב"ם
שאלן רבי עקיבה: אבר המדולדל בבהמה - מה הוא?
- אמרו לו: לא שמענו,
- אבל שמענו, באבר המדולדל באדם - שהוא טהור,
- שכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין,
- הולך לו ערב פסחים אצל הרופא,
- וחותכו - עד שהוא מניח בו כשעורה,
- ותוחבו בסירה - ונמשך הימנו,
- והלה עושה פסחו, והרופא עושה פסחו,
- ורואין אנו - שהדברים קל וחומר.
- אבל שמענו, באבר המדולדל באדם - שהוא טהור,
- אמרו לו: לא שמענו,
פירוש הרמב"ם
סירה - רצועה. וצריך לזעזעו בכוח גדול כדי שיפרוש ממנו במהרה [ולא יראה כנוגע בו בשעת פרישה. ועוד יתבאר בשני מאהלות שאבר מן החי] מטמא טומאת מגע ובמשא ובאהל.
ועניין הקל וחומר כך הוא, ומה אדם שמטמא מחיים אם היה זב ומצורע אבר המדולדל בו טהור, בהמה שאינה מטמאה מחיים אבר המדולדל בה אינו דין שיהא טהור.
וזה ודאי שאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שיפרוש מן הבהמה. וכבר נתבאר בתשיעי מחולין ההפרש שיש בין אבר מן החי ואבר מן הנבלה ועניין טומאת נבלה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אבר המדולדל בבהמה - תלוש רובו ומעורה במקצתו. מהו שיטמא משום אבר מן החי כאילו נתלש לגמרי. וקיימא לן בהעור והרוטב, דאבר מן החי מטמא כנבילה. ואבר הנתלש מן האדם לגמרי מטמא כמת:
באבר המדולדל באדם - שמעורה קצת, טהור:
מוכי שחין - שאבריהן נופלין:
וחותכה - לא משום טהרה, שקודם לכן נמי טהור. אלא שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל:
שמניח בו כשערה - ואינו חותכו לגמרי, שלא יטמא את החותכו שנוגע בו בשעת פרישה:
ותוחבו - לאבר:
בסירה - בקוץ כב המחובר לקרקע:
והוא - החולה:
נמשך - ונתלש האבר מאליו. והחולה אינו טמא לפי שמושך עצמו בכח בבת אחת והאבר נתלש ממנו בכח וליכא נגיעה בשעת פרישה:
שהדברים קל וחומר - ומה אדם שמקבל טומאה מחיים, האבר המדולדל ממנו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים אינו דין שיהא האבר המדולדל ממנה טהור:
פירוש תוספות יום טוב
בסירה. פירש הר"ב בקוץ. וכן פירש"י והוא לשון עברי כקול הסירים (קהלת ז') וכן מבור הסירה כמדרשם ז"ל:
ורואין אנו שהדברים ק"ו. ובפ"ט דחולין משנה ז' ילפינן לה מקרא. דכתיב כי יפול עד שיפול. ולא דטרח קרא למכתב מלתא דאתיא בק"ו. שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה נפול. ואבר מדולדל. ממילא משמע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כב) (על הברטנורא) והוא ל' עברי כקול הסירים וכן מבור הסירה כמדרש חז"ל:
(כג) (על המשנה) ק"ו. ובפ"ט דחולין מ"ז ילפינן לה מקרא. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ועוד שאלן: מחק זה הועוד הרי"א ז"ל וכתב כן מצאתי:
מוכי שחין: לא אמרו במוכי שחין ממש אלא בכל מכה שמדולדל אבר מחמתה הרגמ"ה ז"ל:
הולך לו ערב פסח: תוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ג:)
וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה: פירש הרגמ"ה ז"ל דרבותא אשמועינן דאפילו כי חתכו ופסקו בזה הענין טהור הרופא ובעל האבר דלא טמייה אבר לאדם בשעת פרישתו דמיירי שמושך עצמו בכח ע"כ וקרוב להאי מתניתין איתא במסכת שמחות פ"ד סימן כ"ח:
שהדברים ק"ו: פירוש אדם שמטמא מחיים לנוגע בו כגון אם יהיה זב או מצורע ובאר הטומאות הפורשות ממנו אבר המדולדל בו טהור עם היות שיש בו טומאה בהיותו בחיים ובזה היה דין שיטמא גם בהיות האבר שלו דבק והוא חי אחר שהוא מדולדל ועכ"ז הוא טהור בהמה שלא נמצא בה טומאה מחיים כלל אינו דין שאבר המדולדל בה יהיה טהור אחר שעדיין שהוא חי כן פירוש הרמב"ם ז"ל אלא שהלשון מועתק מספר קרבן אהרן:
תפארת ישראל
יכין
ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדל בבהמה: שנתלש רוב האבר ומעורה במקצת. דבנתלש כולו, הרי אבר מהחי של בהמה מטמא כנבילה.
מהו: שיטמא כנבילה, מי הוה כנתלש לגמרי, והו"ל כאמה"ח, או לא:
אמרו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדל באדם: דבנתלש לגמרי, הו"ל אמה"ח של אדם דמטמא כמת. מיהו הכא עדיין מדולדל הוא:
שכך היו מוכי שחין בירושלים עושין: כשהוחלו בשחין רע, שאבריהן מתפרקין ונופלין:
וחותכו: לאו משום טהרה חתכו המצורעין האבר, דהרי האבר עצמו בעודו מחובר קצת, טהור הוא, רק חתכוהו, כדי שלא יתמאסו בין חבריהם ברגל באבר המדולדל:
עד שהוא מניח בו כשעורה: שאם יחתכו לגמרי, יטמא האבר להרופא שנוגע בהאבר בשעת פרישה:
ותוחבו בסירה: סירה הוא קוץ, כמו בור וסירה גרמא ליה [סנהדרין מ"ט א']. ור"ל שבעוד האבר מחובר באדם קצת, תוחב האבר בקוץ התקוע בקרקע או בכותל. [כך כתב רש"י. ונ"ל דלהכי לא יאחז הרופא בידו את הקוץ שבו תחוב האבר, בשפה שהמצורע נתלש בכח מהאבר, משום דאף שלא יתטמא הרופא עי"ז טומאת מגע, דהרי הקוץ אינו מקבל טומאה מדאינו מאכל אדם ולא כלי [עי' רמב"ם פ"א וב' מאוכלין]. עכ"פ אפ"ה לא אחז הרופא הקוץ בידו, דכשינתז המצורע ויתלש מהאבר, יהיה הרופא נושא את האמה"ח שמטמא במשא ואהל כמת כרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"ג] ולרמב"ם בפי' משניות, סירה ר"ל רצועה, כמ"ש בני הגאב"ד דל"ב שליט"א בשמו. נ"ל דמצינו דוגמתו במשנה לבן הפוסק בסירה [בכורות דל"ח א'] דר"ל הרצועה, המקפת את בבת העין. מיהו לשון תוחב לא שייך ברצועה, דהול"ל קושרו בסירה]:
והוא נמשך ממנו: ר"ל אחר שתחב הרופא האבר בקוץ. החולה נמשך והולך, ונתלש האבר מאליו:
והלה עושה פסחו: גם החולה עושה פסחו, דמיירי שנתלש בכח בפעם א', שלא נגע בו האבר בשעת פרישה:
והרופא עושה פסחו ורואין אנו שהדברים קל וחומר: דמה אדם שמקבל טומאה מחיים וגם יש בו טומאה בחייו מעצמו כשהוא זב או מצורע, אפ"ה אבר המדולדל בו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים, דאין שום בעל חי מקטו"מ [כחולין ע"ה א'], וגם אין בגופה טומאה בחייה, מכ"ש שהאבר המדולדל בה טהור וכן מסקינן חולין [פ"ט מ"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת