דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק טו
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| כרך א, חלק שני, פרק טו | |
| →חלק שני, פרק יד | חלק שני, פרק טז← |
בירורי הדברים.
והנה בית שמאי ובית הלל הם הנם הדור הראשון לתקופת התנאים, והם הנם הראשונים אשר באו מהם במשנה מחלקאות ואשר מזה טעו לחשוב שהם היו מיסדי ההלכה. כי על כן עלינו רק לפתוח את ספר המשנה ולראות על מה ילכו שם כל דבריהם. וברוב המקומות נוכל עוד גם אנחנו היום להבדיל ולהפריש את יסוד המשנה לעצמו, ואת אשר נחלקו על זה התנאים, מבית שמאי ובית הלל ואילך, לעצמם.
ועי׳ לדוגמא במס׳ אהלות פרק ז׳ משנה ג׳:
המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורים, חשב להוציאו באחד מהם, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים.
בית שמאי אומרים והוא שחשב עד שלא ימות המת ובית הלל אומרים אף משמת.
ומי לא יראה כי דברי בית שמאי ובית הלל אינם כי אם מה שנחלקו בפירוש כונת דברי המשנה, במה שנאמר בה חשב להוציאו וכו׳.
שבית שמאי סוברין שהכונה שחשב עוד טרם שימות המת ובית הלל מפרשים דין המשנה שהוא גם בכל האופנים, וגם אם חשב משמת.
ומחלקאות כאלה יבואו לפנינו גם בדברי מפרשי המשנה, רק שדברי התנאים בכל כיוצא בזה נקבעו אחר זה על המשנה ובאו לפנינו כבר סדורים עמה יחד. ועי׳ עוד יותר במס׳ חולין ד׳ קל"ה ריש פרק ראשית הגז, ולשון יסוד המשנה:
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ולחיים ובקיבה מראשית הגז שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחילות ואינו נוהג אלא במרובה.
וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחילות שנאמר יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, ובית הלל אומרים חמש שנאמר חמש צאן עשויות.
ומפורש שכל דבריהם אינו אלא לפרש דברי המשנה ״ואינו נוהג אלא במרובה" ועל זה באו דבריהם "וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי וכו׳ ובית הלל אומרים חמש". ועי׳ בריש מס׳ חגיגה:
הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה "וקטן" טומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא החולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
"איזהו קטן" כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית. ולפנינו בזה שכל מחלוקותם של בית שמאי ובית הלל אינו כי אם זה לפרש איזה יקרא "קטן" בדין המשנה הזאת. שכידוע הנה בשאר דיני התורה קטן האמור שם היינו כל שלא הביא שתי שערות, וזמנו בכלל קבוע מבן י"ג שנה, אבל במקום הזה שהוא מצות עשה ויש כאן חובת חינוך ובלשון הכתוב נאמר כל זכורך (עי׳ ברמב"ם ה׳ חגיגה פ״ב ה"ג) יצא מכלל רק קטן גמור.
וכל זה וכיוצא בזה הוא מהדברים שנסתפקו בהן בפירוש דברי המשנה הקבועים, אחרי ימי המבוכות ופיזור החכמים, שהי׳ בכל משך זמן הזוגות, וחזרו ונתבררו מימי שמאי והלל ואילך, והוכרע הדבר.
ועי׳ במם׳ אהלות פרק ב׳ משנה ג׳: אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל עצם כשעורה, וארץ העמים(כ"ב) ובית הפרס, אבר מן המת, ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי "השדרה והגולגולת שחסרו״.
כמה היא חסרון בשדרה בית שמאי אומרים שתי חוליות, בית הלל אומרים אפי׳ חוליא אחת.
ובגולגולת (כמה הוא החסרון בגולגולת שנאמר במשנה) בית שמאי אומרים כמלא מקדח, ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות.
והאם יש בכל זה מקום לנטות ימין ושמאל שכל דבריהם אינם כי אם לפרש דברי המשנה, ושנחלקו רק בפירוש דברי המשנה שלפניהם.
ועי׳ בריש מס׳ קדושין:
האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה.
"בכסף״ בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה.
והכל הולך למקום אחד, שבית שמאי ובית הלל נחלקו רק על דברי המשנה ביסודה, ובשיעור דין כסף האמור שם.
ובאמת כי לפי מסקנא דרבא בקדושין ד׳ י״ב הנה מודים גם בית שמאי שעיקר השיעור מדין תורה הוא גם בקדושין בפרוטה ובשוה פרוטה כדברי בית הלל, וכל דברי בית שמאי אינם אלא מדרבנן לטובת בנות ישראל.
רבא אמר היינו טעמא דבית שמאי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר.
וכלשונו של רש"י כהפקר לקנות בדבר מועט ומדרבנן הוא דקאמרי לה בית שמאי דאפקעיה רבנן לקדושין הפחותין מדינר. ויהי׳ איך שיהי׳ אך זה לבד הוא כל דבר מחלוקותם בשיעור דין "כסף" האמור במשנה לפניהם ולפנינו.
ועי׳ במס׳ נדרים ד׳ כ׳: (פ״ג מ"א): "ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אונסין, נדרי זירוזין כיצד הי׳ מוכר וכו׳ נדרי הבאי אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים, אם לא ראיתי וכו׳ נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה וכו׳ ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו. היו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הן (אביו ואחיו שנאמרו במשנה) מותרין ומה שעמהם אסורין, ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין.
ואחר זה שם במשנה ג׳ מדין נדרי אונסין בא לשון יסוד המשנה: נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין, נודרין להרגים ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה אף על פי שאינה של תרומה, שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך(כ"ג). בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה, ובית הלל אומרים אף בשבועה, בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ובית הלל אומרים אף יפתח לו, בית שמאי אומרים, במה שהוא מדירו, ובית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו.
והננו רואים לפנינו את כל ענין דבריהם, ומה הם דברי בית שמאי ובית הלל על יסוד המשנה.
הננו רואים מפורש שכל דיני ארבעה נדרים שהתירו חכמים, זה הי׳ כלו כבר לפניהם, כמו שהוא לפנינו.
והננו רואים גם זאת כי דבריהם אין לו ענין כלל לעצמו, והנהו הולך רק על יסוד המשנה, ועל לשונה הקבוע לפניהם.
והם נחלקו אצל דין נדרי שגגות שביסוד המשנה נאמר על נדרי שגגות, כגון שראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו.
ועל זה נחלקו בכונת דברי המשנה, ובענינה, אם הכונה שרק אביו ואחיו מותרין כמו שהוא בלשון המשנה, אבל אם היו שם גם אחרים אצלם נשאר הנדר כמו שהוא שהרי אצלם אין זה נדרי שגגות.
ובית הלל סוברים שאי אפשר להיות נדר מקצתו מותר ומקצתו אסור, ומכיון שנאמר במשנה שאביו ואחיו מותרין משום נדרי שגגות, הותר כל הנדר ממילא, גם בנוגע לאחרים.
ועל כן הנה גם יותחלו דבריהם מן האמצע ואין לו ענין לעצמו, כי אם על יסוד המשנה. היו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הן מותרין (אביו ואחיו הנאמרים במשנה) ומה שעמהם אסורין ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין (כד). וכן הוא גם עם מחלקותם במשנה השניה בדין נדרי אונסין שעל יסוד דין המשנה שנדרי אונסין מותרין, סוברים בית שמאי שזה דוקא ולא שבועה החמורה יותר, וגם בנדר לא יפתח הוא בעצמו, וגם לא יוסיף על מה שלא ידרשו ממנו בפירוש, וכל זה גם לבית שמאי רק חומרא מדרבנן, ובית הלל מתירין.
ודבר שאין צריך לאמר הוא, כי דיני נדרים בסידור המשנה שהי׳ לפני בית שמאי ובית הלל לא הותחל בנדרים שהתירו, שהרי בדין התורה העיקר הוא נדרים האסורים, ובהכרח שכבר בא שם נדרי איסור, ואחר זה ארבעה נדרים המותרין, וכמו שהוא באמת גם לפנינו (כה).
ועי׳ במס׳ אהלות פרק י״א משנה א׳: הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים, טומאה בפנים כלים שבחוץ טהורים.
בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים ובית הלל אומרים כל שהוא, ר׳ יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח.
ועי׳ תרומות פרק א׳ משנה ד׳:
אין תורמין זיתים על השמן, ולא ענבים על היין.
ואם תרמו בית שמאי אומרים תרומת עצמן בהן, ובית הלל אומרים אין תרומתן תרומה.
ובמס׳ יבמות ד׳ ס"א במשנתינו (פ"ו מ״ו):
לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים.
בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה. והדברים בולטין בכל זה לפנינו שדבר בית שמאי ובית הלל הנם רק לפרש גדר דברי המשנה ביסודה, ושם נאמר "אין תורמין וכו׳" ובאו הם לבאר איך הדין אם עבר ותרם, וביבמות במשנה נאמר סתם "אלא אם כן יש לו בנים"
ויגדירו הם מה נכלל בזה אם שני זכרים או זכר ונקבה, ובמשנה אהלות נאמר סתם "הבית שנסדק" ויגדירו הם אם הכונה גם לסדק כל שהוא, או שצריך שיעור אם טפח או ארבעה טפחים.
וכל זה מפורש ומבואר שכל דבריהם אינם כי אם זה לבד לפרש להגדיר ולבאר דברי המשנה.
ועי׳ שביעית פרק ח׳ משנה ג׳:
אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל. בית שמאי אומרים אף לא אגודות, ובית הלל אומרים את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרישין ונץ החלב. ועי׳ כלים פרק י"ד משנה ב׳:
מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו טמא(כו) וכולן שעשאן לנוי טהורין, עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה. מאימתי היא טהרתה בית שמאי אומרים משיחבל ובית הלל אומרים משיחבר.
ועי׳ ממש כן גם במס׳ כלים פרק כ' משנה ו׳:
סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת.
מאימתי הוא טהרתו בית שמאי אומרים משיחבר בית הלל אומרים משיקשר ר׳ עקיבא אומר משיקבע.
ועי׳ במס׳ יבמות ד׳ כ״ו (פ״ג מ״א):
ארבעה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות.
ואם קדמו וכנסו יוציאו ר׳ אליעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו.
ור׳ אליעזר סובר שעל דין המשנה האמור סתם ״הרי אלו חולצות ולא מתיבמות" נחלקו בביאורה בית שמאי ובית הלל אם הוא רק לכתחלה, או גם בדיעבד(כז) ות״ק סובר שאין בזה מחלוקת.
ועי׳ במס׳ חולין ד׳ ט"ו: (פ"א משנה ב׳):
הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ "ממגל קציר" והמגירה והשנים והציפורן מפני שהן חונקין.
השוחט "במגל קציר״ בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.
ובגמרא מבואר שגם כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבילה אבל באכילה אסורה. ומבואר מעצמו שאך על יסוד המשנה ״חוץ ממגל קציר והמגירה״ נחלקו בית שמאי ובית הלל איך הדין אם שחט במגל קציר בהולכה לבד אם כשר בדיעבד ואינו מטמא משום נבילה.
ובמס׳ כלים פרק ט״ו משנה א׳ נאמר ביסוד המשנה:
כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין נשברו טהרו וכו׳ השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש וכוורת הקנים(כח) שיש להן שולים והן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש הרי אלו טהורים.
ועל זה בא בפרקים שלמים אחר זה היינו שם פרק י"ח משנה א׳:
השידה בית שמאי אומרים נמדדת מבפנים ובית הלל אומרים נמדדת מבחוץ. והכונה פשוטה שדבריהם הולכים על משנה דפרק ט"ו מ"א וכמו שפירשו באמת גם כל מפרשי המשנה.
ולשון הר״ב "השידה דתנן לעיל פרק ט"ו כלי עץ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור, והיינו אמה על אמה ברום שלש אמות והכא קמיפלגי כיצד מודדין, לבית שמאי מודדים חלל שבפנים ולא עובי הדפנות והשולים ולבית הלל מודדים חוץ וכו'.
וכל הדברים הולכים ומבארים את עצמן שגם דברי בית שמאי ובית הלל, הבתים הראשונים בין התנאים, הנה גם דבריהם הם, אינם לא שום דבר של הלכה ביסודה, ולא דברים חדשים, כל דבריהם יסבו בלכתם רק לבאר ולפרש את המשנה הקבועה ועומדת וטבועה בלשונה וסדורה, והם בימיהם כל דבריהם יחד אינם כי אם או בנוגע לפירושה או בנונע לסוף גדר דבריה.
ונראה בזה גם דבר גדול וכולל המורה על עצמו במס׳ סוכה פרק שלישי.
שבכל הפרק הזה ילכו בהמשנה על הסדר כל הפסולים הפוסלים בארבעת המינים, ובאו שם תחלה פסולי לולב ואחר זה כל הפסולים הפוסלים בהדס, ואחר זה בערבה, ולאחרונה כל הפסולים הפוסלים באתרוג.
ונאמר בריש הפרק לולב הגזול והיבש וכו׳ לאחר זה הדס הגזול והיבש וכו׳ ואחר זה ערבה גזולה ויבשה, ואחר כל זה בא במשנה ה׳: אתרוג הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר.
של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.
ומי לא יראה בזה שמפני שדמאי הוא דבר חדש, אשר נתקן מחדש אחרי יסוד המשנה, כשלשה דורות לפני ימי הלל ושמאי, בימי יוחנן כהן גדול, ועל כן חקרו הם בימיהם איך הדין בדיני המשנה ועל פי דבריה, בדמאי אחרי התקנה. ונראה בזה דבר נפלא מאד בתוספתא אהלות ריש פרק י"ב, שבמשנה באו דברי בית שמאי ובית הלל על יסוד המשנה, ור׳ יוסי שונה דברי בית הלל על יסוד המשנה בענין אחר ,ועל זה יאמר רבי בתוספתא שדברי ר׳ יוסי בדברי בית הלל אינם על משנה זו כי אם על משנה אחרת ועליה נאמרו.
ונביא הדברים ונבארם.
הנה כבר הובא לנו דבדי המשנה אהלות פי"א משנה א׳ שבא שם ביסוד המשנה, ועליה דברי בית שמאי ובית הלל.
הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים טומאה בפנים כלים שבחוץ טהורים.
בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים ובית הלל אומרים כל שהוא, ר׳ יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח.
ובתוספתא אהלות ריש פרק י"ב באו דברי בית שמאי ובית הלל על המשנה ויותחל הפרק בלשון זה:
"וכמה יהי׳ הסדק הזה בית הלל אומרים כל שהוא מלא חוט המשקולת ור׳ יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח, אמר רבי תמיה אני אם אמר ר׳ יוסי בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד." וכבר כתב שם גם המפרש "לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד, ולענין הצלה על הפתחים דתנן בפ״ג משנה ו׳ כזית מן המת פתחו בטפח להציל הטומאה על הפתחים אבל הכא בבית שנסדק טומאה בפנים וכו'" (והוא מדברי הר״ש).
והנה דברי ר׳ יוסי בשם בית הלל, היינו דברי בית הלל במשנתינו ריש פרק י״א שר׳ יוסי יאמר שדברי בית הלל הם פותח טפח.
ועל זה יאמר רבי שלפי דעתו לא נאמרו דברי בית הלל בפותח טפח על משנה זו שלפנינו ודברי בית הלל על משנה זו היא כל שהוא.
וקבלת ר׳ יוסי בשם בית הלל פותח טפח היא על משנה שבפ״ג, ששם הכל מודים בזה, וכמו שבא שם במשנה.
כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בארבעה טפחים להציל הטומאה על הפתחים.
ועי׳ בזה דבר גדול מאד במס׳ נזיר ד׳ נ"ב: שבא שם תוספתא דמס׳ אהלות:
"דתניא בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים או משנים או משלשה ובית הלל אומרים רובע מן הגויה, מרוב הבנין או מרוב המנין אמר ר׳ יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד שבית שמאי אומרים משנים או משלשה או משני שוקיים וירך אחד או משני ירכיים ושוק אחד הואיל ורוב גובהו של אדם מגובה ובית הלל אומרים מן הגויה או מרוב בנין או מרוב מנין הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים."
והיינו שעל יסוד המשנה במס׳ אהלות פ"ב מ״א "אלו מטמאין באהל המת וכו׳ רובע עצמות וכו׳״ על זה נחלקו בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים וכו׳ ובית הלל אומרים רובע עצמות מן וכו׳.
ויבאר זה ר׳ יהושע שקבלת בית שמאי על המשנה וקבלת בית הלל על המשנה אחת היא, ומחלקותם באה רק מפני ששמעו וקבלו זה בסגנונים שונים שבאמת אינם אלא אחת.
והוא ממש כמו שכבר נתבאר לנו בחלק ב׳ מעמוד 484ולהלן בנוגע להאמוראים. ועי׳ במס׳ כלאים ריש פרק ו׳:
איזה עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, נותנין לו עבודתו ד׳ אמות. בית שמאי אומרים מודדין ד׳ אמות מעיקר הגפנים לשדה ובית הלל אומרים מן הגדר לשדה, אמר ר׳ יוחנן בן נורי טועים כל האומרים כן אלא אם יש שם ד׳ אמות מעיקר גפנים וכו׳. והנה על זה שנאמר "נותנין לו עבודתו ד׳ אמות״ נחלקו בית שמאי ובית הלל האיך מודדין זה(כט).
ועי׳ במס׳ ערלה פרק ב׳ משנה ד׳ שאחרי מה שנאמר שם לפני זה בדבר השיעורין שהאיסורין בטלים בהם, כל אחד לפי שיעורו, אם במאה אם במאתים, נאמר שם אחר זה דין דבד המעמיד שבזה הדין שגם שיעור יותר קטן אינו בטל. כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אוסר.
בית שמאי אומרים אף מטמא ובית הלל אומרים לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה, דוסתאי איש כפר יתמה הי' מתלמידי בית שמאי ואמר שמעתי משמאי הזקן לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה.
והנה כל דברי המשניות ביסודם הנם שם רק בדיני האיסורין.
ולזה באו דברי בית שמאי על המשנה לאמר שאף לענין טומאה הדין כן "בית שמאי אומרים אף מטמא".
ובית הלל קבלו שאין הדבר כן, ואין כל זה כי אם באיסורין לבד, ככל אשר בא כן בדברי המשנה, אבל בטומאה לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה, ודוסתאי איש כפר יתמה העיד אחר זה שקיבל כן גם משמאי עצמו.
והכל שב אל מקום אחד, וכל הדברים הולכים ומבארים את עצמן שכל דבריהם אינם כי אם שקלא וטרי' ומחלקאות בפירוש דברי המשנה, ובביאור גדר דבריה, וכי כל דבריהם אינם כי אם על המשנה אשר כבר היתה לפניהם ערוכה וסדורה בכל מקצועות שבתורה מראש הש"ס לסופו, ורק על זה יסבו דבריהם.
ובכל כיוצא בזה יבואו מחלקאות גם בין רש"י ותוס׳ גם בין הרמב״ם והראב״ד בפירוש וגדר דברי המשנה והגמ׳.
וכשם שאי אפשר לאמר על הרי"ף והרמב"ם ורש״י והתוס' שהם היו מיסדי ההלכות, כן ממש אי אפשר לאמר כן על בית שמאי ובית הלל, וכל התנאים כולם, בנונע לזה. החילוק הנדול בין התנאים והאמוראים לבין אחר זה, הראשונים מפרשי המשנה והתלמוד, הוא רק זה. שהתנאים והאמוראים הי׳ אצלם עוד קבלה שלמה, ובכל דבר אשר לא נחלקו הוא מפני שידעו כולם בקבלתם שהדבר כן וכן, וכל סגנוני קבלותיהם הי׳ שם אחת, וגם במקום שנחלקו הנה נחלקו רק באופן זה וזה ולא באופנים אחרים מפני שידעו שזה אי אפשר, ואינו נכלל כלל בקבלותיהם. וסוף ההכרעה בחתימת המשנה ובחתימת התלמוד בא על ידי מה שביררו כל קבלותיהם יחד באסיפת כל ראשי חכמי ישראל יחד, והשוו כל קבלותיהם ואחרי הבירור הגמור הוכרע על ידי כל המקבלים יחד ככל מה שכבר נתבאר לנו כל זה בח״ב.
אבל בנונע לענין המחלקאות עצמם, הנה גם כל מחלוקותיהם הם הנם רק על דברי המשנה, אם בפירוש דבריה, או בגדר ענינה, או במקרה חדש איך הדין שם על פי יסודי המשנה הידועים לכל וקבועים בגרסתם. ואין מהם בכל הש"ס מראשו לסופו מחלוקת ביסוד של דבר(ל) ככל אשר עוד יתבאר לנו ענין הדבר. ויותר מזה נראה עוד שגם בהמקומות אשר בשעה שנתוספו דברי בית שמאי ובית הלל על יסוד המשנה ראו הכרח לסידור דברי המשנה אם לצורך קשורי הדברים או לצורך בירורם לשנות את הלשון הראשון אשר הי׳ לפני זה בדברי המשנה ביסודה הנה גם שם נכיר זה.
ונם אחרי השינוי הזה עם העיון והחקירה יתראו לנו הדברים גם משם כי דברי בית שמאי ובית הלל באו רק על דברי יסוד המשנה אשר היתה לפניהם.
ונביא בזה איזה דוגמאות לברר הדבר.
עי׳ במס׳ יבמות ד׳ קי"ד וקט׳׳ז: שבאו שם שתי משניות זה אחר זה.
במשנה שבריש הפרק נאמר: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם.
ובמשנה השניה שאחריה נאמר: בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהי׳, אמרו להם בית שמאי אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה מן הבציר ואחת הבאה ממדינה למדינה לא דברו הכמים בקציר אלא בהוה, חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
והדברים מתמיהים, ולשונם של בית שמאי ובית הלל הוא פלא כי יסתרו זה את זה. תשובתם של בית שמאי היא ״לא דברו חבמים בקציר אלא בהוה״ וזה הלא אין לו ענין על מעשה שהי׳ כי אם על דבר קבוע לרבים, כמו שבא זה במקומות אחרים(ל״א).
אבל הלא דברי בית הלל הם ״לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהי'".
ועל זה הלא הי׳ די לבית שמאי להשיב בפשיטות ״מעשה שהי׳ כך הי'".
ומה ענין לדברי תשובתם על מעשה שקרה והוראת חכמים על זה מה שהורו על אותה מעשה והתירוה להנשא מה ענין לאמר על זה ״לא דברו חכמים אלא בהוה".
ואילו לא הי׳ כאן כי אם מה שאירע מעשה ובא הדבר לפני חכמים והתירוה, איך אפשר לאמר על זה ״לא דברו חכמים אלא בהוה״ הלא התשובה הפשוטה זה היא "מעשה שהי׳ כך הי'". ובית הלל עצמם איך לא הבינו זה, שהם הורו על מה שבא לפניהם, וממילא הוא הדין בכיוצא בזה. ויותר מכל זה יפלא שבכל המקומות שבא שם ויכוח בין בית שמאי ובית הלל, וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי, לא בא זולת זה משנה מיוחדת לבד זה על הדין הזה, כי אם שאנו למדין זה מדברי בית שמאי ובית הלל ואחר שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי ממילא כן הדין.
ובמקום הזה בא תחלה משנה שלמה בדין זה לגמרי ככל דברי בית שמאי, וכמו שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי, ואחר זה באו דברי בית שמאי ובית הלל.
אבל הדבר מתבאר מעצמו על פי כל יסודי דברינו.
אין ספק שעיקר הדבר כבר הי׳ לפניהם בהיות זה גם יסוד כולל בכל הדינים האלה.
רק ששם לא בא הדבר על האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שזה עצמו ממושב בני ישראל בהמון במדינות הים הי׳ רק אחר זה, ורק מאז ואילך החלו לשנות דבריהם בסגנון זה.
ובראשונה דברו חכמים בהוה, ונקטו בלשונם כמעשה הבאה לפניהם בבאה מן הקציר ואמרה מת בעלי, ונקבע כן במשנה, והי׳ כן לפני בית שמאי ובית הלל.
ועל כן חשבו בית הלל ואמרו "לא שמענו ממשנתינו אלא בבאה מן הקציר והיינו דוקא באותה מדינה, וכמעשה שהי׳ שהרי כן גם קבעו זה במשנה.
ועל זה השיבו בית שמאי כשם שזה ודאי שאחת לי באה מן הקציר או באה מן הזיתים, שהרי בזה תודו שזה לאו דוקא, כך אחת היא אותה מדינה או מדינה אחרת, ובמשנה נקבע באה מן הקציר מפני "שדברו הכמים בהוה".
אבל מפני שממדינה למדינה כבר יכול להיות מלחמה בעולם, ואז באמת אינה נאמנת, ומפני שאף שבימים הראשונים בימי עזרא ואחריו היו בני ישראל יושבים במקומם ודברו חכמים בהוה הי׳ אז כמעשה שהי׳ בבאה מן הקציר היינו ממקומות הסמוכים אבל ברבות הימים הי׳ ההוה באמת נם בבאה ממדינת הים.
על כן הוכרחו במקום הזה לעזוב לגמרי את הלשון הקצר של יסוד המשנה ולקבוע לשון שלם שאין לטעות בו.
״האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם."
ואחרי אשר הוא לשון חדש, העמידו אחר זה לבירר דברי בית שמאי ובית הלל על זה.
ואחר זה באו שם במשנה השלישית דברי בית שמאי ובית הלל, בנוגע לחקירה חדשה על דין המשנה. שאחרי שמפורש בדין יסוד המשנה שהיא נאמנת להנשא, איך הדין עם הכתובה.
בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה ובית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה, אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל, אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה אמרו להם בית שמאי הלא מספר כתובה נלמד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
ובשני המשניות האלה כל דיניהם אינו כי אם לדון מתוך הידוע, מאת אשר לפניהם, וכמו שהם דברי בית הלל גם במשנה זו "מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה". כי בימיהם הם כבר הי׳ הכל מוכן לפניהם מן הימים היותר ראשונים, אשר סופם הי׳ זמן אנשי כנסת הגדולה, אשר הם היו סוף התקופה ההיא.
ודברי בית שמאי ובית הלל, הנם במשנה ב׳ בנוגע לפירוש דברי המשנה ביסודה, ובמשנה ג׳ בנוגע לחקירת דין, איך הדין בכתובה לפי דין המשנה הקבוע וידוע(ל׳׳ב).
והדברים האלה יאירו לנו להבין גם את סדר וענין דברי המשנה במס' כלאים ריש פרק ד׳ אשר הנם תמוהים מאד.
כי הנה שם בא לפנינו לשון המשנה:
קרחת הכרם בית שמאי אומרים כ"ד אמות ובית הלל אומרים שש עשרה אמה, מחול הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה, ואיזה קרחת הכרם כרם שחרב מאמצעו אם אין שם שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם היו שם שש עשרה אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר, איזו היא מחול הכרם בין כרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם היו שם שתים עשרה אמה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר.
ולפי מה שהורגלנו נחשוב שכל הדברים מראשיתם הם דברי בית שמאי ובית הלל, וזה הוא כאן יסוד דין המשנה.
אבל אם הי׳ הדבר כן איך יחסר בדבריהם העיקר ואין שם לא איסור ולא היתר, כי אם דברי פירוש.
ואם היו הדברים של בית שמאי ובית הלל עיקר הדבר ויסודו הי׳ לשון המשנה צריך להיות:
"כרם שחרב מאמצעו בית שמאי אומרים אם אין שם כ"ד אמות לא יביא זרע לשם ובית הלל אומרים שש עשרה אמה."
וכן אחר זה הי׳ צריך להיות לשון המשנה: "בין כרם לגדר בית שמאי אומרים אם אין שם שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה.״
אבל הלשון הזה הבא לפנינו הוא רק לשון הבא לפרש את האמור במקום אחר.
קרחת הכרם בית שמאי אומרים כ"ד אמות ובית הלל אומרים שש עשרה אמה, מחול הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמה ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה.
והלשון הזה מורה על עצמו שמחלקותם רק לפרש הסתום, ושעיקר הדין כבר נתבאר בלעדם, ודבריהם הם באו רק לפרש מתי נקרא קרחת הכרם ומתי יקרא מחול הכרם וכמה שיעור הרוחב שיהי׳ בהם דין זה. אף גם זאת שלאיזה צורך קבעו בימי רבי לשון כזה קרחת הכרם ומחול הכרם, אשר לא הי' אז נהוג כלל לא בפי העם ולא בפי החכמים, עד שהוצרכו לפרש אחר זה במשנה מה זאת, ור' יהודה גם נחלק על זה ופירש פירוש אחר.
וגם אם נאמר שקבעו זה כן מפני שזה הי' לשונם של בית שמאי ובית הלל, הנה הדבר ידוע שזמן בית שמאי ובית הלל אינו רחוק כל כך מזמן ר׳ יהודה וחכמי דורו עד שיהי' אפשר שדבר אשר בימי בית שמאי ובית הלל הי׳ שגור לגמרי עד שלא נקטו בלשונם דבר פשוט, ונקטו לשון זה מפני שזה הי׳ הלשון הפשוט, ובימי ר׳ יהודה וחכמי דורו יהי׳ כבר נשכח, ויהי׳ צריך לפירושים וחקירות. אבל הדברים פשוטים והולכים למשרים, וכן הדבר שדברי בית שמאי ובית הלל אינם באמת כי אם מה שנחלקו בפי׳ דברי יסוד המשנה, ששם נשנה במקום הזה בקצרה ובא הלשון שם:
"קרחת הכרם ומחול הכרם נותנים להם עבודתם וזורע את המותר.״
אבל מפני שזה לשון קצר ביותר ונתפרש על ידי בית שמאי ובית הלל כל אחד לפי שיטתו על כן בא במקום הזה עיקר לשון המשנה יחד עם דברי פירושם של בית שמאי ובית הלל על זה. ומפני שגם השמות עצמם "קרחת הכרם" "ומחול הכרם״ הנם רק מהימים היותר ראשונים, ובימי התנאים כבר פסקו מפי העם ועל כן נתפרש גם זה במשנה עצמה, ובא הכל יחד בתוך המשנה, יסוד המשנה עם דבריהם.
קרחת הכרם — בית שמאי אומרים כ"ד אמות, ובית הלל אומרים שש עשרה אמה — מחול הכרם — בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה, ואיזה קרחת הכרם כרם שחרב מאמצעו אם אין שם שש עשרה אמה (כדברי בית הלל) לא יביא זרע לשם, היו שם שש עשרה אמה — נותנין לה עבודתה וזורע את המותר -ואיזו מחול הכרם בין כרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה (כדברי בית הלל) לא יביא זרע לשם, היו שם שתים עשרה אמה — נותנין לו עבודתו וזורע את המותר.
ומענין הזה הנם גם דבר המשנה בריש מס׳ פסחים, ולשון המשנה שם הוא:
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ולמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ,ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות.
וכבר העיר שם הגאון רבינו עקיבא איגר ז״ל בגליון המשניות וכתב "ובספר הכריתות כתב שקודם רבי היו סדרי משנה ושם היו שונים שתי שורות במרתף״. ודבריהם תמוהים ושלא בדקדוק והדבר מבואר כאן שהי׳ זה גם קודם בית שמאי ובית הלל, שהרי אך על זה יסבו דברי בית שמאי ובית הלל.
רק שלשון יסוד המשנה הי׳ כאן קצר ביותר והי׳ נאמר שם:
"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, ושתי שורות במרתף."
ופירושו הוא שיש כאן שני דברים, הראשון הוא עיקר הדין לכל מקום שאור לארבעה עשר בודקין את החמץ בכל מקום. וזאת שנית שבמרתף של יין צריך לבדוק רק שתי שורות. שמפני שאך זה לבד יש לו דין לעצמו פרטו זה ביסוד המשנה, והוא דין מיוחד.
ועל הלשון הזה ילכו בהדיא דברי בית שמאי ובית הלל.
אבל מפני שהלשון קצר ביותר, ואפשר כבר לטעות בו שהכל אחת, ושידובר רק מדין בדיקת מרתף של יין וכן אפשר לטעות גם להיפך שגם מקום שאין מכניסין בו חמץ צריך לבדוק, על כן הוסיפו בימי יבנה או בימי רבי בלשון המשנה ביאור הדברים, ויצא לשון המשנה יחד:
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ — כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ולמה אמרו — שתי שורות במרתף — מקום שמכניסין בו חמץ. -
בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות. והדברים מבארים את עצמן.
וכל הדברים הולכים יחד ומבארים לנו את הדבר מראש המשנה ועד סופה בכל המקצועות הרבים והשונים שכל דברי בית שמאי ובית הלל הולכים כולם רק על יסוד המשנה אשר היתה כבר קבועה וסדורה לפניהם מלפני ימי תקופת המבוכות מלפני ימי התקופה האמצעית ותהי מאז בכל סדרה ולשונה כמו שהיא לפנינו, ורק שבמקומות מעטים ראו הכרח לבאר הדברים, ואז לפעמים גם נקשרו יחד.
וגם שם בהרבה מקומות עיקר הלשון הראשון בולט וניכר עוד לעצמו.
ובמס׳ זבחים ד׳ ל״ו: (פ״ד מ״א) בא בלשון המשנה:
בית שמאי אומרים כל הניתנים על מזבח החיצון שאם נתנם מתנה אחת כיפר ובחטאת שתי מתנות ובית הלל אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקונה ואת השניה חוץ לזמנה כפר.
והלשון הזה ״שאם נתנם״ הוא פלא שהרי הי׳ צריך להיות "בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתנם מתנה וכו׳״.
ורבינו התוס׳ יום טוב כבר הרגיש בזה וכתב ״שאם" עי׳ במשנה דלקמן מה שכתבתי״ ושם כתב ״שאם הר״ב העתיק אם והיא גירסא נכונה״.
ובמשנה שבגמ׳ מחקו לגמרי תיבת ״אם״, ובמשנה השניה נאמר גם במשנה שבגמרא ״שאם״.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שאלו לא הי׳ כן "שאם" בעיקר הגירסא, לא הי׳ אדם מגיה כן מסברתו, אחרי שלפי מה שהבינו עד היום אין לזה פירוש כלל, ובאמת לא ידעו פירוש לזה.
אבל להיפך הוא מובן מאד שמפני שלא ידעו לפרש זה, מחקו בגמ׳ ונשאר גם שם במשנה השניה. ואין ספק כלל שלא לבד שאין צריך להגיה, כי אם שאי אפשר להגיה.
ועל כיוצא בזה נאמר יגיד עליו רעו, ומדברי המשנה שאחר זה ששם אין מחלוקת בית שמאי ובית הלל ונשארה בכל לשונה נוכל להבין לשון משנה הראשונה שהרי שניהם ענין אחד לגמרי.
והרי עיקר הדין ממתנות אין מקומו כלל בפרק זה כי אם בפרק הבא, וכל דין משנתינו הוא רק בנוגע למחשבת פיגול וחוץ למקומו. ורק כמו שכתוב באמת "שאם" אפשר להבין לשון המשנה וענינה.
וביסוד המשנה הי׳ נאמר: כל הניתנין על מזבח החיצון "שאם״ נתנן מתנה אחת כפר לפיכך אם נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה חוץ לזמנה כפר.
וממש כן הוא באמת לשון המשנה שאחר זה: כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר לפיכך אם נתן כלן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. וענין דברי שתי המשניות אחת הם וסיגנונם אחד והולכים זה על זה לאמר:
שכל הניתנין על מזבח החיצון הואיל והדין בהם שאם נתנם במתנה אחת כפר לפיכך וכו׳. וכל הניתנין על מזבח הפנימי הואיל והדין בהם שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר לפיכך וכו׳.
ומזה עצמו הדבר מבואר שכן הוא כמו שהוא לפנינו "שאם" ואין מקום להגיה "אם״.
ובית שמאי ובית הלל מחלקותם רק זאת שמפני שאין למדין מן הכללות סבר בית שמאי דרישא דמתניתן הוא הוץ מחטאת, ובאה מחלקותם יהד עם דין המשנה ובכל זה נשאר הלשון הראשון "שאם" לפי שגם עתה אין דברי המשנה סכום המתנות כי אם היוצא מזה לענין שאם נתן השאר שלא כתיקנן. והדברים פשוטים ,ורק כפי שהוא בלא הגהות כן הוא.
ועי׳ אהלות פרק ט״ו משנה ח׳:
חצר הקבר העומד בתוכו טהור עד שיהא בה ארבע אמות כדברי בית שמאי בית הלל אומרים ארבעה טפחים.
והדבר פשוט שעל כן שנו הלשון ולא נאמר "בית שמאי אומרים חצר הקבר העומד בתוכו טהור עד שיהא בה ארבע אמות וב"ה אומרים ארבעה טפחים״.
מפני שעצם הדברים אינם דברי בית שמאי ובית הלל, דבריהם הם הוא רק זה לבד, אם השיעור הוא ארבע אמות או ארבעה טפחים.
והיינו שלבית שמאי הגירסא "ארבע״ והכונה אמות ולבית הלל הגירסא ״ארבעה״ והכונה טפחים.
ובזה הוא גם ענין דברי המשנה במס׳ פיאה פרק ו׳ משנה ה׳:
שני עמרים שכחה ושלשה אינם שכחה שני צבורי זיתים וחרובין שכחה ושלשה אינם שכחה, שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינם שכחה, שני גרגרים פרט ושלשה אינם פרט, שני שבלין לקט ושלשה אינם לקט. אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית.
וזה הוא גם הטעם מה שבא במקום הזה דברי בית הלל לפני בית שמאי, שמפני שהוא רק מחלוקת בגירסת לשון המשנה, ורוב השונים שנו משנתם סתם כבית הלל, ועל כן נתוסף בימי רבי:
"אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים וכו׳״ והיינו שהם חולקין על גירסת בית הלל. והדברים מעידים על עצמן.
הערות
הערה (כ"ב): הדבר פשוט כי ארץ העמים נתוסף בלשון המשנה אחר מה שגזרו על זה וכבר הערנו במקומות הרבה על כיוצא בזה.
הערה (כ"ג): אם גם הפרטים המפרשים את הכלל מן נודרין להרגים וכו' עד בית המלך גם הם מיסוד המשנה, או שבאו אחר זה לפרט ולבאר, זה הוא ענין גדול בנוגע לכל סידור המשנה, אשר יבואר לכל פרטיו בכרך הבא בדברינו על ימי יבנה וחיתום המשנה בימי רבי. ולדברינו במקום הזה אין זה נוגע לפי שדברי בית שמאי ובית הלל הנם על עיקר יסוד דברי המשנה בנדרי אונסין, ולא על הבא אחר זה.
הערה (כד): הגירסא במשנה צ״ל ״היו״ ולא ״והיו״ כי הלא מתיבת "היו עמהם אחרים״ מתחיל הענין, בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל, והוא ענין לעצמו, ודבר נדרי שגגות נגמר לגמרי עם ונמצאו אביו ואחיו, ובטעות הוסיפו וי״ו על תיבת ״היו״.
הערה (כה): ועי' הדברים לפנינו בהימים הראשונים פרק ל"ב.
הערה (כו): במשנה שם נאמר אחר סימרו טמא ״ר׳ שמעון אומר עד שיעשה בו שלשה סדרים"
והוא פי׳ של ר' שמעון על דברי המשנה, שזה שנאמר סימרו טמא הכונה רק אם עשה בו ג' סדרים של מסמרים. ולפנינו יבואר לנו הרבה כיוצא בזה במשנה ועיקרי הדברים האלה לכל פרטיהם מקומם בכרך הבא בדברינו על חתימת המשנה בימי רבי.
הערה (כז): וע"ש בדברי הרע"ב והתוס׳ יום טוב.
הערה (כח): במשנה נאסר גם ״ובור ספינה אלכסנדרית" וזה נתוסף אחר זה כמו שכבר הערנו, ועי׳ הערה כ"ב ויבואר כל זה במקומו בכרך שאחר זה.
הערה (כט): ור' יוחנן בן נורי פליג על ת"ק בענין דברי בית הלל, עי׳ שם בתוס' יו״ט בשם הכסף משנה
הערה (ל): בכל הש״ס מראשו לסופו אין לנו סתם דבר בזה, זולתי במקום אחד ותוא בדין צרת ערוה.
אבל שם אין זח מחלוקת שנחקרה מהם תחלה והם נחלקו בזח מעצמם כי אם שהיו בזה קבלות שונות, ועל כן באמת בימי יבנה חקרו ודרשו למצוא הדרך מקבלה חלוטה בזה.
וכל זה יבואר לנו בדברינו בימי יבנה כי שם מקום הדברים.
ובכל זה גם באופן זה הנה רק זה יחיד בכל מחלקותם ואין גם דוגמתו שלא נחלקו בשום מקום ביסוד הדבר עצמו.
הערה (ל״א): כבר העיר רב שרירא גאון באגרתו על הלשון הזה במשנה וכתב:
״ואיכא דוכתא דאוסיף בהו רבי פירושי כגון הא דתנן הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגים (שבת פ״ו מ״ט) הכי הות מתניתן מפומא דראשונים ואוסיף בה רבי ופריש בה וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה."
ופראנקעל בדברי המשנה בעמוד 280הביא דברי רב שרירא אלו לכללי המשנה.
אבל לא ידע שזה נמצא כן גם בפי בית שמאי, וכמו שנתבארו הדברים בפנים.
וכבר נתבאר לנו בחלק ב׳ עמוד 92מענין משנה כזאת אשר באו עליה דברי ר׳ יהודה וחכמי דורו בלשונות האלה ועי׳ לפנינו בפרק י״ט.
הערה (ל׳׳ב): לא למותר יהי׳ להעיר על דקדוק לשון המשנה.
כי במשנה השניה נאמר בסוף ״חזרו בית הלל להורות כבית שמאי״.
ובמשנה השלישית נאמר ״חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".
וזה הוא מפני שבמשנה השנית אין שם דברי בית שמאי כלל, כי אם דברי יסוד המשנה לבד, ודברי בית שמאי ובית הלל שם אינם חקירה חדשה כי אם, איך הוא פי׳ דברי המשנה, אם דוקא או שדברו חכמים בהוה.
אבל במשנה השלישית הוא כבר חקירה חדשה על דין המשנה, ועל כן נאמר שם חזרו בית הלל להורות ״כדברי״ בית שמאי. והדברים פשוטים כן, אבל הערנו על זה מפני שזה גם יוסיף לבאר ענין דברינו.