דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק טו



‫בירורי הדברים‪.‬‬

‫והנה בית שמאי ובית הלל הם הנם הדור הראשון לתקופת התנאים, והם‬ ‫הנם הראשונים אשר באו מהם במשנה מחלקאות ואשר מזה טעו לחשוב שהם‬ היו מיסדי ההלכה‪.‬‬ ‫ כי על כן עלינו רק לפתוח את ספר המשנה ולראות על מה ילכו שם‬ כל דבריהם‪.‬‬ ‫ וברוב המקומות נוכל עוד גם אנחנו היום להבדיל ולהפריש את יסוד‬ ‫המשנה לעצמו, ואת אשר נחלקו על זה התנאים, מבית שמאי ובית הלל ואילך, לעצמם‪.‬‬

ועי׳ לדוגמא במס׳ אהלות פרק ז׳ משנה ג׳:

המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן‬ ‫טהורים, חשב להוציאו באחד מהם, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים‬ הציל על כל הפתחים‪.‬‬

‫בית שמאי אומרים והוא שחשב עד שלא ימות המת ובית הלל אומרים אף‬ ‫משמת‪.‬‬

ומי לא יראה כי דברי בית שמאי ובית הלל אינם כי אם מה שנחלקו‬ ‫בפירוש כונת דברי המשנה, במה שנאמר בה חשב להוציאו וכו׳‪.‬‬

‫שבית שמאי סוברין שהכונה שחשב עוד טרם שימות המת ובית הלל מפרשים‬ דין המשנה שהוא גם בכל האופנים, וגם אם חשב משמת‪.‬‬

‫ומחלקאות כאלה יבואו לפנינו גם בדברי מפרשי המשנה, רק שדברי‬ ‫התנאים בכל כיוצא בזה נקבעו אחר זה על המשנה ובאו לפנינו כבר סדורים‬ עמה יחד‪.‬‬ ‫ ועי׳ עוד יותר במס׳ חולין ד׳ קל"ה ריש פרק ראשית הגז, ולשון יסוד‬ המשנה‪:‬‬

‫ראשית הגז נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין‬ ‫אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ולחיים ובקיבה מראשית הגז שהזרוע והלחיים‬ ‫והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחילות‬ ‫ואינו נוהג אלא במרובה‪.

‫וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחילות שנאמר יחיה איש עגלת‬ בקר ושתי צאן, ובית הלל אומרים חמש שנאמר חמש צאן עשויות.

‫ומפורש שכל דבריהם אינו אלא לפרש דברי המשנה ״ואינו נוהג אלא‬ ‫במרובה" ועל זה באו דבריהם "וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי וכו׳‬ ובית הלל אומרים חמש".‬ ‫ועי׳ בריש מס׳ חגיגה:

‫הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה "וקטן" טומטום ואנדרוגינוס ונשים‬ ‫ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא החולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו‪.‬‬

"‬איזהו קטן" כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים‬ ‫להר הבית דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של‬ ‫אביו ולעלות מירושלים להר הבית. ‬ ‫ולפנינו בזה שכל מחלוקותם של בית שמאי ובית הלל אינו כי אם זה‬ ‫לפרש איזה יקרא "קטן" בדין המשנה הזאת. ‬ ‫שכידוע הנה בשאר דיני התורה קטן האמור שם היינו כל שלא הביא שתי‬ ‫שערות, וזמנו בכלל קבוע מבן י"ג שנה, אבל במקום הזה שהוא מצות עשה ויש‬ ‫כאן חובת חינוך ובלשון הכתוב נאמר כל זכורך (עי׳ ברמב"ם ה׳ חגיגה פ״ב ה"ג)‬ ‫יצא מכלל רק קטן גמור‪.‬‬

‫וכל זה וכיוצא בזה הוא מהדברים שנסתפקו בהן בפירוש דברי המשנה‬ ‫הקבועים, אחרי ימי המבוכות ופיזור החכמים, שהי׳ בכל משך זמן הזוגות, וחזרו‬ ‫ונתבררו מימי שמאי והלל ואילך, והוכרע הדבר.

‫ועי׳ במם׳ אהלות פרק ב׳ משנה ג׳: ‬ ‫אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל עצם כשעורה, וארץ העמים(כ"ב) ובית הפרס, אבר מן המת, ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי‬ "השדרה והגולגולת שחסרו״‪.‬‬

‫כמה היא חסרון בשדרה בית שמאי אומרים שתי חוליות, בית הלל אומרים‬ ‫אפי׳ חוליא אחת‪.‬‬

‫ובגולגולת (כמה הוא החסרון בגולגולת שנאמר במשנה) בית שמאי אומרים‬ כמלא מקדח, ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות.

‫והאם יש בכל זה מקום לנטות ימין ושמאל שכל דבריהם אינם כי אם‬ ‫לפרש דברי המשנה, ושנחלקו רק בפירוש דברי המשנה שלפניהם.

‫ועי׳ בריש מס׳ קדושין:

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף‬ בשטר ובביאה‪.‬‬

"בכסף״ בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים בפרוטה‬ ובשוה פרוטה.

‫והכל הולך למקום אחד, שבית שמאי ובית הלל נחלקו רק על דברי‬ המשנה ביסודה, ובשיעור דין כסף האמור שם‪.‬‬

‫ובאמת כי לפי מסקנא דרבא בקדושין ד׳ י״ב הנה מודים גם בית שמאי‬ ‫שעיקר השיעור מדין תורה הוא גם בקדושין בפרוטה ובשוה פרוטה כדברי בית‬ ‫הלל, וכל דברי בית שמאי אינם אלא מדרבנן לטובת בנות ישראל‪.‬‬

‫רבא אמר היינו טעמא דבית שמאי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר‪.‬‬

וכלשונו של רש"י כהפקר לקנות בדבר מועט ומדרבנן הוא דקאמרי לה ‫בית שמאי דאפקעיה רבנן לקדושין הפחותין מדינר‪.‬‬ ‫ויהי׳ איך שיהי׳ אך זה לבד הוא כל דבר מחלוקותם בשיעור דין "כסף"‬ ‫האמור במשנה לפניהם ולפנינו‪.‬‬

‫ועי׳ במס׳ נדרים ד׳ כ׳: (פ״ג מ"א): ‬ "ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי‬ ‫אונסין, נדרי זירוזין כיצד הי׳ מוכר וכו׳ נדרי הבאי אמר קונם אם לא ראיתי‬ ‫בדרך הזה כיוצאי מצרים, אם לא ראיתי וכו׳ נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי‬ ‫ונזכר שאכל ושתה וכו׳ ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו‬ ‫אביו ואחיו‪.‬ ‬ ‫היו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הן (אביו ואחיו שנאמרו במשנה)‬ ‫מותרין ומה שעמהם אסורין, ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין‪.‬‬

‫ואחר זה שם במשנה ג׳ מדין נדרי אונסין בא לשון יסוד המשנה: ‬ ‫נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו‬ ‫נהר, הרי אלו נדרי אונסין, נודרין להרגים ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה‬ ‫אף על פי שאינה של תרומה, שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית‬ ‫המלך(כ"ג)‪. ‬‬ ‫בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה, ובית הלל אומרים אף‬ ‫בשבועה, בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ובית הלל אומרים אף יפתח‬ ‫לו, בית שמאי אומרים, במה שהוא מדירו, ובית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו.

‫והננו רואים לפנינו את כל ענין דבריהם, ומה הם דברי בית שמאי ובית‬ ‫הלל על יסוד המשנה‪.‬‬

הננו רואים מפורש שכל דיני ארבעה נדרים שהתירו חכמים, זה הי׳ כלו‬ ‫כבר לפניהם, כמו שהוא לפנינו‪.‬‬

‫והננו רואים גם זאת כי דבריהם אין לו ענין כלל לעצמו, והנהו הולך רק‬ ‫על יסוד המשנה, ועל לשונה הקבוע לפניהם‪.‬‬

והם נחלקו אצל דין נדרי שגגות שביסוד המשנה נאמר על נדרי שגגות, ‫כגון שראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו‪.‬‬

‫ועל זה נחלקו בכונת דברי המשנה, ובענינה, אם הכונה שרק אביו ואחיו‬ ‫מותרין כמו שהוא בלשון המשנה, אבל אם היו שם גם אחרים אצלם נשאר הנדר‬ ‫כמו שהוא שהרי אצלם אין זה נדרי שגגות‪.‬‬

‫ובית הלל סוברים שאי אפשר להיות נדר מקצתו מותר ומקצתו אסור, ‫ומכיון שנאמר במשנה שאביו ואחיו מותרין משום נדרי שגגות, הותר כל הנדר‬ ‫ממילא, גם בנוגע לאחרים‪.‬‬

‫ועל כן הנה גם יותחלו דבריהם מן האמצע ואין לו ענין לעצמו, כי אם‬ ‫על יסוד המשנה‪. ‬‬ ‫היו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הן מותרין (אביו ואחיו הנאמרים‬ ‫במשנה) ומה שעמהם אסורין ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין (כד)‪.‬‬ ‫ וכן הוא גם עם מחלקותם במשנה השניה בדין נדרי אונסין שעל יסוד דין‬ ‫המשנה שנדרי אונסין מותרין, סוברים בית שמאי שזה דוקא ולא שבועה החמורה‬ ‫יותר, וגם בנדר לא יפתח הוא בעצמו, וגם לא יוסיף על מה שלא ידרשו ממנו‬ ‫בפירוש, וכל זה גם לבית שמאי רק חומרא מדרבנן, ובית הלל מתירין‪.‬‬

‫ודבר שאין צריך לאמר הוא, כי דיני נדרים בסידור המשנה שהי׳ לפני בית‬ ‫שמאי ובית הלל לא הותחל בנדרים שהתירו, שהרי בדין התורה העיקר הוא נדרים‬ ‫האסורים, ובהכרח שכבר בא שם נדרי איסור, ואחר זה ארבעה נדרים המותרין, ‫וכמו שהוא באמת גם לפנינו (כה).

‫ועי׳ במס׳ אהלות פרק י״א משנה א׳:‬ ‫ הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים, טומאה בפנים כלים‬ ‫שבחוץ טהורים‪.‬‬

‫בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים ובית הלל אומרים כל‬ ‫שהוא, ר׳ יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח‪.‬‬

‫ועי׳ תרומות פרק א׳ משנה ד׳:

‫אין תורמין זיתים על השמן, ולא ענבים על היין‪.‬‬

‫ואם תרמו בית שמאי אומרים תרומת עצמן בהן, ובית הלל אומרים אין‬ ‫תרומתן תרומה‪.

‫ובמס׳ יבמות ד׳ ס"א במשנתינו (פ"ו מ״ו):‬

‫לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים‪.‬‬

‫בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה‪.‬‬ ‫ והדברים בולטין בכל זה לפנינו שדבר בית שמאי ובית הלל הנם רק‬ ‫לפרש גדר דברי המשנה ביסודה, ושם נאמר "אין תורמין וכו׳" ובאו הם לבאר איך‬ ‫הדין אם עבר ותרם, וביבמות במשנה נאמר סתם "‬אלא אם כן יש לו בנים"‬

‫ויגדירו הם מה נכלל בזה אם שני זכרים או זכר ונקבה, ובמשנה אהלות נאמר‬ ‫סתם "הבית שנסדק" ויגדירו הם אם הכונה גם לסדק כל שהוא, או שצריך שיעור‬ ‫אם טפח או ארבעה טפחים‪.‬‬

‫וכל זה מפורש ומבואר שכל דבריהם אינם כי אם זה לבד לפרש להגדיר‬ ‫ולבאר דברי המשנה‪.‬‬

‫ועי׳ שביעית פרק ח׳ משנה ג׳:

‫אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ולא תאנים‬ ‫במנין ולא ירק במשקל‪.‬‬ ‫ בית שמאי אומרים אף לא אגודות, ובית הלל אומרים את שדרכו לאגוד‬ ‫בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרישין ונץ החלב‪.‬‬ ‫ועי׳ כלים פרק י"ד משנה ב׳:

‫מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו טמא(כו) וכולן‬ ‫שעשאן לנוי טהורין, עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו‬ טמאה‪.‬‬ ‫ מאימתי היא טהרתה בית שמאי אומרים משיחבל ובית הלל אומרים משיחבר‪.

ועי׳ ממש כן גם במס׳ כלים פרק כ' משנה ו׳‪:‬‬

‫סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת‪.‬‬

‫מאימתי הוא טהרתו בית שמאי אומרים משיחבר בית הלל אומרים משיקשר‬ ‫ר׳ עקיבא אומר משיקבע.‬

ועי׳ במס׳ יבמות ד׳ כ״ו (פ״ג מ״א):

‫ארבעה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי‬ ‫אלו חולצות ולא מתיבמות‪.‬‬

‫ואם קדמו וכנסו יוציאו ר׳ אליעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית‬ ‫הלל אומרים יוציאו‪.

‫ור׳ אליעזר סובר שעל דין המשנה האמור סתם ״הרי אלו חולצות ולא‬ ‫מתיבמות" נחלקו בביאורה בית שמאי ובית הלל אם הוא רק לכתחלה, או גם‬ ‫בדיעבד(כז) ות״ק סובר שאין בזה מחלוקת‪.‬‬

‫ועי׳ במס׳ חולין ד׳ ט"ו: (פ"א משנה ב׳)‪:‬‬

ה‬כל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ "ממגל קציר" והמגירה‬ ‫והשנים והציפורן מפני שהן חונקין‪.‬‬

‫השוחט "במגל קציר״ בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין‪.‬‬

‫ובגמרא מבואר שגם כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי‬ ‫נבילה אבל באכילה אסורה. ‬ ‫ומבואר מעצמו שאך על יסוד המשנה ״חוץ ממגל קציר והמגירה״ נחלקו‬ ‫בית שמאי ובית הלל איך הדין אם שחט במגל קציר בהולכה לבד אם כשר‬ בדיעבד ואינו מטמא משום נבילה‪.‬‬

ובמס׳ כלים פרק ט״ו משנה א׳ נאמר ביסוד המשנה:

‫כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין‬ ‫נשברו טהרו וכו׳ השידה וה‬תיבה והמגדל כוורת הקש וכוורת הקנים(כח) שיש‬ ‫להן שולים והן מחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש הרי אלו טהורים‪.‬‬

‫ועל זה בא בפרקים שלמים אחר זה היינו שם פרק י"ח משנה א׳‪:‬‬

‫השידה בית שמאי אומרים נמדדת מבפנים ובית הלל אומרים נמדדת מבחוץ‪.‬‬ ‫והכונה פשוטה שדבריהם הולכים על משנה דפרק ט"ו מ"א וכמו שפירשו‬ באמת גם כל מפרשי המשנה‪.‬‬

‫ולשון הר״ב "השידה דתנן לעיל פרק ט"ו כלי עץ שמחזיק ארבעים סאה‬ ‫בלח שהן כוריים ביבש טהור, והיינו אמה על אמה ברום שלש אמות והכא‬ ‫קמיפלגי כיצד מודדין, לבית שמאי מודדים חלל שבפנים ולא עובי הדפנות והשולים‬ ולבית הלל מודדים חוץ וכו'.

‫וכל הדברים הולכים ומבארים את עצמן שגם דברי בית שמאי ובית הלל, ‫הבתים הראשונים בין התנאים, הנה גם דבריהם הם, אינם לא שום דבר של הלכה ‫ביסודה, ולא דברים חדשים, כל דבריהם יסבו בלכתם רק לבאר ולפרש את‬ ‫המשנה הקבועה ועומדת וטבועה בלשונה וסדורה, והם בימיהם כל דבריהם יחד‬ ‫אינם כי אם או בנוגע לפירושה או בנונע לסוף גדר דבריה‪.‬‬

‫ונראה בזה גם דבר גדול וכולל המורה על עצמו במס׳ סוכה פרק שלישי‪.‬‬

‫שבכל הפרק הזה ילכו בהמשנה על הסדר כל הפסולים הפוסלים בארבעת‬ ‫המינים, ובאו שם תחלה פסולי לולב ואחר זה כל הפסולים הפוסלים בהדס, ואחר‬ ‫זה בערבה, ולאחרונה כל הפסולים הפוסלים באתרוג‪.‬‬

‫ונאמר בריש הפרק לולב הגזול והיבש וכו׳ לאחר זה הדס הגזול והיבש‬ ‫וכו׳ ואחר זה ערבה גזולה ויבשה, ואחר כל זה בא במשנה ה׳: ‬ ‫אתרוג הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, של ערלה‬ ‫פסול של תרומה טמאה פסול של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר‪.‬‬

‫של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין‪.‬‬

‫ומי לא יראה בזה שמפני שדמאי הוא דבר חדש, אשר נתקן מחדש אחרי‬ ‫יסוד המשנה, כשלשה דורות לפני ימי הלל ושמאי, בימי יוחנן כהן גדול, ועל‬ כן חקרו הם בימיהם איך הדין בדיני המשנה ועל פי דבריה, בדמאי אחרי התקנה. ‬ ‫ונראה בזה דבר נפלא מאד בתוספתא אהלות ריש פרק י"ב, שבמשנה באו‬ ‫דברי בית שמאי ובית הלל על יסוד המשנה, ור׳ יוסי שונה דברי בית הלל על‬ ‫יסוד המשנה בענין אחר‪ ,‬ועל זה יאמר רבי בתוספתא שדברי ר׳ יוסי בדברי בית‬ ‫הלל אינם על משנה זו כי אם על משנה אחרת ועליה נאמרו‪.‬‬

‫ונביא הדברים ונבארם‪.‬‬

הנה כבר הובא לנו דבדי המשנה אהלות פי"א משנה א׳ שבא שם ביסוד‬ ‫המשנה, ועליה דברי בית שמאי ובית הלל‪.‬‬

‫הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים טומאה בפנים כלים‬ ‫שבחוץ טהורים‪.‬‬

‫בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים ובית הלל אומרים כל‬ ‫שהוא, ר׳ יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח‪.‬‬

‫ובתוספתא אהלות ריש פרק י"ב באו דברי בית שמאי ובית הלל על המשנה ויותחל הפרק בלשון זה:‬

"וכמה יהי׳ הסדק הזה בית הלל אומרים כל שהוא מלא חוט המשקולת‬ ‫ור׳ יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח, אמר רבי תמיה אני אם אמר ר׳ יוסי‬ ‫בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד." ‫וכבר כתב שם גם המפרש "לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד, ולענין‬ ‫הצלה על הפתחים דתנן בפ״ג משנה ו׳ כזית מן המת פתחו בטפח להציל‬ ‫הטומאה על הפתחים אבל הכא בבית שנסדק טומאה בפנים וכו'" (והוא מדברי‬ הר״ש)‪.‬‬

‫והנה דברי ר׳ יוסי בשם בית הלל, היינו דברי בית הלל במשנתינו ריש‬ ‫פרק י״א שר׳ יוסי יאמר שדברי בית הלל הם פותח טפח‪.‬‬

‫ועל זה יאמר רבי שלפי דעתו לא נאמרו דברי בית הלל בפותח טפח על‬ ‫משנה זו שלפנינו ודברי בית הלל על משנה זו היא כל שהוא‪.‬‬

‫וקבלת ר׳ יוסי בשם בית הלל פותח טפח היא על משנה שבפ״ג, ששם‬ ‫הכל מודים בזה, וכמו שבא שם במשנה‪.

כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בארבעה טפחים להציל הטומאה‬ ‫על הפתחים‪.‬‬

‫ועי׳ בזה דבר גדול מאד במס׳ נזיר ד׳ נ"ב: שבא שם תוספתא דמס׳ אהלות:

"‬דתניא בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים או משנים או משלשה‬ ‫ובית הלל אומרים רובע מן הגויה, מרוב הבנין או מרוב המנין אמר ר׳ יהושע‬ ‫יכולני לעשות דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד שבית שמאי אומרים משנים‬ ‫או משלשה או משני שוקיים וירך אחד או משני ירכיים ושוק אחד הואיל ורוב‬ ‫גובהו של אדם מגובה ובית הלל אומרים מן הגויה או מרוב בנין או מרוב מנין‬ ‫הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים‪.‬‬"

‫והיינו שעל יסוד המשנה במס׳ אהלות פ"ב מ״א "אלו מטמאין באהל המת‬ ‫וכו׳ רובע עצמות וכו׳״ על זה נחלקו בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים‬ ‫רובע עצמות מן העצמים וכו׳ ובית הלל אומרים רובע עצמות מן וכו׳‪.‬‬

‫ויבאר זה ר׳ יהושע שקבלת בית שמאי על המשנה וקבלת בית הלל על‬ ‫המשנה אחת היא, ומחלקותם באה רק מפני ששמעו וקבלו זה בסגנונים שונים‬ שבאמת אינם אלא אחת‪.‬‬

‫והוא ממש כמו שכבר נתבאר לנו בחלק ב׳ מעמוד ‪ 484‬ולהלן בנוגע‬ להאמוראים‪.‬‬ ‫ ועי׳ במס׳ כלאים ריש פרק ו׳:‬

‫איזה עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה‬ ‫טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, נותנין לו עבודתו‬ ד׳ אמות‪.‬‬ ‫ בית שמאי אומרים מודדין ד׳ אמות מעיקר הגפנים לשדה ובית הלל אומרים‬ ‫מן הגדר לשדה, אמר ר׳ יוחנן בן נורי טועים כל האומרים כן אלא אם יש שם‬ ‫ד׳ אמות מעיקר גפנים וכו׳‪.‬‬ ‫ והנה על זה שנאמר "נותנין לו עבודתו ד׳ אמות״ נחלקו בית שמאי ובית‬ ‫הלל האיך מודדין זה(כט)‪.‬‬

ועי׳ במס׳ ערלה פרק ב׳ משנה ד׳ שאחרי מה שנאמר שם לפני זה בדבר‬ ‫השיעורין שהאיסורין בטלים בהם, כל אחד לפי שיעורו, אם במאה אם במאתים, ‫נאמר שם אחר זה דין דבד המעמיד שבזה הדין שגם שיעור יותר קטן אינו בטל‪.‬‬ ‫ ‫כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אוסר‪.‬‬

בית שמאי אומרים אף מטמא ובית הלל אומרים לעולם אינו מטמא עד‬ שיהא בו כביצה, דוסתאי איש כפר יתמה הי' מתלמידי בית שמאי ואמר שמעתי‬ ‫משמאי הזקן לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה‪.‬‬

‫והנה כל דברי המשניות ביסודם הנם שם רק בדיני האיסורין‪.‬‬

‫ולזה באו דברי בית שמאי על המשנה לאמר שאף לענין טומאה הדין כן‬ "בית שמאי אומרים אף מטמא".

‫ובית הלל קבלו שאין הדבר כן, ואין כל זה כי אם באיסורין לבד, ככל‬ ‫אשר בא כן בדברי המשנה, אבל בטומאה לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה, ‫ודוסתאי איש כפר יתמה העיד אחר זה שקיבל כן גם משמאי עצמו.

‫והכל שב אל מקום אחד, וכל הדברים הולכים ומבארים את עצמן שכל‬ ‫דבריהם אינם כי אם שקלא וטרי' ומחלקאות בפירוש דברי המשנה, ובביאור גדר‬ ‫דבריה, וכי כל דבריהם אינם כי אם על המשנה אשר כבר היתה לפניהם ערוכה‬ ‫וסדורה ‬בכל מקצועות שבתורה מראש הש"ס לסופו, ורק על זה יסבו דבריהם‪.‬‬

‫ובכל כיוצא בזה יבואו מחלקאות גם בין רש"י ותוס׳ גם בין הרמב״ם‬ ‫והראב״ד בפירוש וגדר דברי המשנה והגמ׳‪.

‫וכשם שאי אפשר לאמר על הרי"ף והרמב"ם ורש״י והתוס' שהם היו מיסדי‬ ‫ההלכות, כן ממש אי אפשר לאמר כן על בית שמאי ובית הלל, וכל התנאים‬ ‫כולם, בנונע לזה. ‬ ‫החילוק הנדול בין התנאים והאמוראים לבין אחר זה, הראשונים מפרשי‬ ‫המשנה והתלמוד, הוא רק זה. ‬ ‫שהתנאים והאמוראים הי׳ אצלם עוד קבלה שלמה, ובכל דבר אשר לא‬ ‫נחלקו הוא מפני שידעו כולם בקבלתם שהדבר כן וכן, וכל סגנוני קבלותיהם הי׳‬ ‫שם אחת, וגם במקום שנחלקו הנה נחלקו רק באופן זה וזה ולא באופנים אחרים‬ ‫מפני שידעו שזה אי אפשר, ואינו נכלל כלל בקבלותיהם‪.‬‬ ‫ וסוף ההכרעה בחתימת המשנה ובחתימת התלמוד בא על ידי מה שביררו‬ ‫כל קבלותיהם יחד באסיפת כל ראשי חכמי ישראל יחד, והשוו כל קבלותיהם‬ ‫ואחרי הבירור הגמור הוכרע על ידי כל המקבלים יחד ככל מה שכבר נתבאר לנו‬ ‫כל זה בח״ב‪.‬‬

‫אבל בנונע לענין המחלקאות עצמם, הנה גם כל מחלוקותיהם הם הנם רק‬ ‫על דברי המשנה, אם בפירוש דבריה, או בגדר ענינה, או במקרה חדש איך הדין‬ ‫שם על פי יסודי המשנה הידועים לכל וקבועים בגרסתם‪.‬‬ ‫ ואין מהם בכל הש"ס מראשו לסופו מחלוקת ביסוד של דבר(ל) ככל‬ ‫אשר עוד יתבאר לנו ענין הדבר‪.‬‬ ‫ ‫ויותר מזה נראה עוד שגם בהמקומות אשר בשעה שנתוספו דברי בית‬ ‫שמאי ובית הלל על יסוד המשנה ראו הכרח לסידור דברי המשנה אם לצורך‬ ‫קשורי הדברים או לצורך בירורם לשנות את הלשון הראשון אשר הי׳ לפני זה‬ בדברי המשנה ביסודה הנה גם שם נכיר זה‪.‬‬

‫ונם אחרי השינוי הזה עם העיון והחקירה יתראו לנו הדברים גם משם כי‬ ‫דברי בית שמאי ובית הלל באו רק על דברי יסוד המשנה אשר היתה לפניהם‪.‬‬

ונביא בזה איזה דוגמאות לברר הדבר‪.‬‬

‫עי׳ במס׳ יבמות ד׳ קי"ד וקט׳׳ז: שבאו שם שתי משניות זה אחר זה‪.‬‬

‫במשנה שבריש הפרק נאמר: ‬ ‫האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם‬ ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם‪.‬‬

‫ובמשנה השניה שאחריה נאמר:‬ ‫ בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה‬ שהי׳, אמרו להם בית שמאי אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת‬ ‫הבאה מן הבציר ואחת הבאה ממדינה למדינה לא דברו הכמים בקציר אלא בהוה, ‫חזרו בית הלל להורות כבית שמאי‪.‬‬

‫והדברים מתמיהים, ולשונם של בית שמאי ובית הלל הוא פלא כי יסתרו‬ זה את זה. ‬ ‫תשובתם של בית שמאי היא ״לא דברו חבמים בקציר אלא בהוה״ וזה הלא אין‬ ‫לו ענין על מעשה שהי׳ כי אם על דבר קבוע לרבים, כמו שבא זה במקומות‬ ‫אחרים(ל״א)‪.‬‬

‫אבל הלא דברי בית הלל הם ״לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה ‫מדינה וכמעשה שהי'"‪.

‫ועל זה הלא הי׳ די לבית שמאי להשיב בפשיטות ״מעשה שהי׳ כך הי'".

‫ומה ענין לדברי תשובתם על מעשה שקרה והוראת חכמים על זה‬ ‫מה שהורו על אותה מעשה והתירוה להנשא מה ענין לאמר על זה ״לא דברו‬ חכמים אלא בהוה".

‫ואילו לא הי׳ כאן כי אם מה שאירע מעשה ובא הדבר לפני חכמים והתירוה, ‫איך אפשר לאמר על זה ״לא דברו חכמים אלא בהוה״ הלא התשובה הפשוטה‬ ‫זה היא "מעשה שהי׳ כך הי'". ‬‬ ‫ובית הלל עצמם איך לא הבינו זה, שהם הורו על מה שבא לפניהם, ‫וממילא הוא הדין בכיוצא בזה. ‫ויותר מכל זה יפלא שבכל המקומות שבא שם ויכוח בין בית שמאי ובית‬ ‫הלל, וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי, לא בא זולת זה משנה מיוחדת לבד‬ ‫זה על הדין הזה, כי אם שאנו למדין זה מדברי בית שמאי ובית הלל ואחר‬ ‫שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי ממילא כן הדין‪.‬‬

‫ובמקום הזה בא תחלה משנה שלמה בדין זה לגמרי ככל דברי בית שמאי, ‫וכמו שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי, ואחר זה באו דברי בית שמאי ובית הלל‪.‬‬

‫אבל הדבר מתבאר מעצמו על פי כל יסודי דברינו‪.‬‬

אין ספק שעיקר הדבר כבר הי׳ לפניהם בהיות זה גם יסוד כולל בכל‬ ‫הדינים האלה‪.‬‬

‫רק ששם לא בא הדבר על האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שזה‬ ‫עצמו ממושב בני ישראל בהמון במדינות הים הי׳ רק אחר זה, ורק מאז ואילך‬ ‫החלו לשנות דבריהם בסגנון זה.‬

‫ובראשונה דברו חכמים בהוה, ונקטו בלשונם כמעשה הבאה לפניהם בבאה‬ ‫מן הקציר ואמרה מת בעלי, ונקבע כן במשנה, והי׳ כן לפני בית שמאי ובית הלל‪.‬‬

‫ועל כן חשבו בית הלל ואמרו "לא שמענו ממשנתינו אלא בבאה מן הקציר ‫והיינו דוקא באותה מדינה, וכמעשה שהי׳ שהרי כן גם קבעו זה במשנה.

‫ועל זה השיבו בית שמאי כשם שזה ודאי שאחת לי באה מן הקציר או‬ ‫באה מן הזיתים, שהרי בזה תודו שזה לאו דוקא, כך אחת היא אותה מדינה או‬ ‫מדינה אחרת, ובמשנה נקבע באה מן הקציר מפני "שדברו הכמים בהוה".‬

‫אבל מפני שממדינה למדינה כבר יכול להיות מלחמה בעולם, ואז באמת‬ ‫אינה נאמנת, ומפני שאף שבימים הראשונים בימי עזרא ואחריו היו בני ישראל‬ ‫יושבים במקומם ודברו חכמים בהוה הי׳ אז כמעשה שהי׳ בבאה מן הקציר היינו‬ ‫ממקומות הסמוכים אבל ברבות הימים הי׳ ההוה באמת נם בבאה ממדינת הים‪.‬‬

‫על כן הוכרחו במקום הזה לעזוב לגמרי את הלשון הקצר של יסוד המשנה ‫ולקבוע לשון שלם שאין לטעות בו‪.‬‬

‫״האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם‬ ‫ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם."

‫ואחרי אשר הוא לשון חדש, העמידו אחר זה לבירר דברי בית שמאי ובית‬ ‫הלל על זה‪.‬‬

‫ואחר זה באו שם במשנה השלישית דברי בית שמאי ובית הלל, בנוגע‬ ‫לחקירה חדשה על דין המשנה. ‬ ‫שאחרי שמפורש בדין יסוד המשנה שהיא נאמנת להנשא, איך הדין עם הכתובה‪.‬‬

‫בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה ובית הלל אומרים תנשא ולא‬ ‫תטול כתובתה, אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה החמורה לא תתירו את הממון‬ ‫הקל, אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה אמרו להם‬ ‫בית שמאי הלא מספר כתובה נלמד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה‬ ‫שכתוב לכי, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

‫ובשני המשניות האלה כל דיניהם אינו כי אם לדון מתוך הידוע, מאת אשר‬ ‫לפניהם, וכמו שהם דברי בית הלל גם במשנה זו "מצינו שאין האחים נכנסים‬ ‫לנחלה על פיה".‬ ‫כי בימיהם הם כבר הי׳ הכל מוכן לפניהם מן הימים היותר ראשונים, אשר‬ ‫סופם הי׳ זמן אנשי כנסת הגדולה, אשר הם היו סוף התקופה ההיא‪.‬‬

‫ודברי בית שמאי ובית הלל, הנם במשנה ב׳ בנוגע לפירוש דברי המשנה‬ ‫ביסודה, ובמשנה ג׳ בנוגע לחקירת דין, איך הדין בכתובה לפי דין המשנה הקבוע‬ וידוע(ל׳׳ב)‪.‬‬

‫והדברים האלה יאירו לנו להבין גם את סדר וענין דברי המשנה במס'‬ ‫כלאים ריש פרק ד׳ אשר הנם תמוהים מאד‪.‬‬

‫כי הנה שם בא לפנינו לשון המשנה‪:‬‬

קרחת הכרם בית שמאי אומרים כ"ד אמות ובית הלל אומרים שש עשרה‬ ‫אמה, מחול הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים‬ ‫עשרה אמה, ואיזה קרחת הכרם כרם שחרב מאמצעו אם אין שם שש עשרה אמה‬ ‫לא יביא זרע לשם היו שם שש עשרה אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר, ‫איזו היא מחול הכרם בין כרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא‬ ‫זרע לשם היו שם שתים עשרה אמה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר‪.‬‬

‫ולפי מה שהורגלנו נחשוב שכל הדברים מראשיתם הם דברי בית שמאי‬ ‫ובית הלל, וזה הוא כאן יסוד דין המשנה‪.‬‬

‫אבל אם הי׳ הדבר כן איך יחסר בדבריהם העיקר ואין שם לא איסור ולא‬ ‫היתר, כי אם דברי פירוש‪.‬‬

‫ואם היו הדברים של בית שמאי ובית הלל עיקר הדבר ויסודו הי׳ לשון‬ ‫המשנה צריך להיות:‬

"כרם שחרב מאמצעו בית שמאי אומרים אם אין שם כ"ד אמות לא יביא‬ ‫זרע לשם ובית הלל אומרים שש עשרה אמה."

‫וכן אחר זה הי׳ צריך להיות לשון המשנה: "בין כרם לגדר בית שמאי אומרים אם אין שם שש עשרה אמה לא יביא‬ ‫זרע לשם ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה‪.‬״‬

‫אבל הלשון הזה הבא לפנינו הוא רק לשון הבא לפרש את האמור במקום אחר‪.‬‬

‫קרחת הכרם בית שמאי אומרים כ"ד אמות ובית הלל אומרים שש עשרה‬ ‫אמה, מחול הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמה ובית הלל אומרים שתים‬ ‫עשרה אמה.

‫והלשון הזה מורה על עצמו שמחלקותם רק לפרש הסתום, ושעיקר הדין‬ ‫כבר נתבאר בלעדם, ודבריהם הם באו רק לפרש מתי נקרא קרחת הכרם ומתי‬ ‫יקרא מחול הכרם וכמה שיעור הרוחב שיהי׳ בהם דין זה‪.‬‬ ‫אף גם זאת שלאיזה צורך קבעו בימי רבי לשון כזה קרחת הכרם ומחול ‫הכרם, אשר לא הי' אז נהוג כלל לא בפי העם ולא בפי החכמים, עד שהוצרכו‬ ‫לפרש אחר זה במשנה מה זאת, ור' יהודה גם נחלק על זה ופירש פירוש אחר.

‫וגם אם נאמר שקבעו זה כן מפני שזה הי' לשונם של בית שמאי ובית‬ ‫הלל, הנה הדבר ידוע שזמן בית שמאי ובית הלל אינו רחוק כל כך מזמן ר׳‬ ‫יהודה וחכמי דורו עד שיהי' אפשר שדבר אשר בימי בית שמאי ובית הלל הי׳‬ ‫שגור לגמרי עד שלא נקטו בלשונם דבר פשוט, ונקטו לשון זה מפני שזה הי׳‬ ‫הלשון הפשוט, ובימי ר׳ יהודה וחכמי דורו יהי׳ כבר נשכח, ויהי׳ צריך לפירושים‬ וחקירות‪.‬‬ ‫ אבל הדברים פשוטים והולכים למשרים, וכן הדבר שדברי בית שמאי ובית‬ ‫הלל אינם באמת כי אם מה שנחלקו בפי׳ דברי יסוד המשנה, ששם נשנה במקום‬ ‫הזה בקצרה ובא הלשון שם:

"קרחת הכרם ומחול הכרם נותנים להם עבודתם וזורע את המותר‪.‬״‬

‫אבל מפני שזה לשון קצר ביותר ונתפרש על ידי בית שמאי ובית הלל‬ ‫כל אחד לפי שיטתו על כן בא במקום הזה עיקר לשון המשנה יחד עם דברי‬ פירושם של בית שמאי ובית הלל על זה‪.‬‬ ‫ ומפני שגם השמות עצמם "קרחת הכרם" "ומחול הכרם״ הנם רק מהימים‬ ‫היותר ראשונים, ובימי התנאים כבר פסקו מפי העם ועל כן נתפרש גם זה במשנה‬ ‫עצמה, ובא הכל יחד בתוך המשנה, יסוד המשנה עם דבריהם‪.‬‬

‫קרחת הכרם — בית שמאי אומרים כ"ד אמות, ובית הלל אומרים שש‬ ‫עשרה אמה — מחול הכרם — בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל‬ ‫אומרים שתים עשרה אמה, ואיזה קרחת הכרם כרם שחרב מאמצעו אם אין שם‬ ‫שש עשרה אמה (כדברי בית הלל) לא יביא זרע לשם, היו שם שש עשרה אמה‬ ‫— נותנין לה עבודתה וזורע את המותר ‪ -‬ואיזו מחול הכרם בין כרם‬ ‫לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה (כדברי בית הלל) לא יביא זרע לשם, היו‬ ‫שם שתים עשרה אמה — נותנין לו עבודתו וזורע את המותר‪.‬‬

‫ומענין הזה הנם גם דבר המשנה בריש מס׳ פסחים, ולשון המשנה שם הוא:

‫אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כל מקום שאין מכניסין‬ ‫בו חמץ אין צריך בדיקה ולמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ‪.‬‬ ‫בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף‪ ,‬ובית הלל אומרים שתי‬ ‫שורות החיצונות שהן העליונות‪.‬‬

‫וכבר העיר שם הגאון רבינו עקיבא איגר ז״ל בגליון המשניות וכתב "ובספר‬ ‫הכריתות כתב שקודם רבי היו סדרי משנה ושם היו שונים שתי שורות במרתף״‪.‬‬ ‫ ודבריהם תמוהים ושלא בדקדוק והדבר מבואר כאן שהי׳ זה גם קודם בית‬ ‫שמאי ובית הלל, שהרי אך על זה יסבו דברי בית שמאי ובית הלל‪.‬‬

‫רק שלשון יסוד המשנה הי׳ כאן קצר ביותר והי׳ נאמר שם‪:‬‬

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, ושתי שורות במרתף."

‫ופירושו הוא שיש כאן שני דברים, הראשון הוא עיקר הדין לכל מקום‬ ‫שאור לארבעה עשר בודקין את החמץ בכל מקום‪.‬‬ ‫ וזאת שנית שבמרתף של יין צריך לבדוק רק שתי שורות‪.‬‬ ‫שמפני שאך זה לבד יש לו דין לעצמו פרטו זה ביסוד המשנה, והוא‬ ‫דין מיוחד‪.‬‬

‫ועל הלשון הזה ילכו בהדיא דברי בית שמאי ובית הלל‪.‬‬

‫אבל מפני שהלשון קצר ביותר, ואפשר כבר לטעות בו שהכל אחת, ‫ושידובר רק מדין בדיקת מרתף של יין וכן אפשר לטעות גם להיפך שגם מקום‬ ‫שאין מכניסין בו חמץ צריך לבדוק, על כן הוסיפו בימי יבנה או בימי רבי בלשון‬ ‫המשנה ביאור הדברים, ויצא לשון המשנה יחד:

‫אור לארבעה עשר בודקין את החמץ — כל מקום שאין מכניסין בו‬ ‫חמץ אין צריך בדיקה ולמה אמרו — שתי שורות במרתף — מקום שמכניסין‬ ‫בו חמץ. -

‫בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי‬ ‫שורות החיצונות שהן העליונות‪.‬‬ ‫ והדברים מבארים את עצמן‪.‬‬

וכל הדברים הולכים יחד ומבארים לנו את הדבר מראש המשנה ועד סופה‬ ‫בכל המקצועות הרבים והשונים שכל דברי בית שמאי ובית הלל הולכים כולם רק‬ ‫על יסוד המשנה אשר היתה כבר קבועה וסדורה לפניהם מלפני ימי תקופת המבוכות‬ ‫מלפני ימי התקופה האמצעית ותהי מאז בכל סדרה ולשונה כמו שהיא לפנינו, ורק‬ ‫שבמקומות מעטים ראו הכרח לבאר הדברים, ואז לפעמים גם נקשרו יחד‪.‬‬

‫וגם שם בהרבה מקומות עיקר הלשון הראשון בולט וניכר עוד לעצמו‪.‬‬

‫ובמס׳ זבחים ד׳ ל״ו: (פ״ד מ״א) בא בלשון המשנה:

‫בית שמאי אומרים כל הניתנים על מזבח החיצון שאם נתנם מתנה אחת‬ ‫כיפר ובחטאת שתי מתנות ובית הלל אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר‬ ‫לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקונה ואת השניה חוץ לזמנה כפר‪.‬‬

‫והלשון הזה ״שאם נתנם״ הוא פלא שהרי הי׳ צריך להיות "בית שמאי‬ ‫אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתנם מתנה וכו׳״‪.‬‬

‫ורבינו התוס׳ יום טוב כבר הרגיש בזה וכתב ״שאם" עי׳ במשנה דלקמן מה‬ ‫שכתבתי״ ושם כתב ״שאם הר״ב העתיק אם והיא גירסא נכונה״‪.‬‬

‫ובמשנה שבגמ׳ מחקו לגמרי תיבת ״אם״, ובמשנה השניה נאמר גם במשנה‬ ‫שבגמרא ״שאם״‪.‬‬

‫ודבר שאין צריך לאמר הוא שאלו לא הי׳ כן "שאם" בעיקר הגירסא, לא‬ ‫הי׳ אדם מגיה כן מסברתו, אחרי שלפי מה שהבינו עד היום אין לזה פירוש כלל, ‫ובאמת לא ידעו פירוש לזה‪.‬‬

‫אבל להיפך הוא מובן מאד שמפני שלא ידעו לפרש זה, מחקו בגמ׳‬ ‫ונשאר גם שם במשנה השניה‪.‬‬ ‫ ואין ספק כלל שלא לבד שאין צריך להגיה, כי אם שאי אפשר להגיה‪.‬‬

‫ועל כיוצא בזה נאמר יגיד עליו רעו, ומדברי המשנה שאחר זה ששם אין‬ ‫מחלוקת בית שמאי ובית הלל ונשארה בכל לשונה נוכל להבין לשון משנה ‫הראשונה שהרי שניהם ענין אחד לגמרי‪.‬‬

‫והרי עיקר הדין ממתנות אין מקומו כלל בפרק זה כי אם בפרק הבא, וכל‬ ‫דין משנתינו הוא רק בנוגע למחשבת פיגול וחוץ למקומו‪.‬‬ ‫ורק כמו שכתוב באמת "שאם" אפשר להבין לשון המשנה וענינה‪.‬‬

‫וביסוד המשנה הי׳ נאמר‪: ‬‬ ‫כל הניתנין על מזבח החיצון "שאם״ נתנן מתנה אחת כפר לפיכך אם נתן‬ ‫את הראשונה כתקנה ואת השניה חוץ לזמנה כפר‪.‬‬

‫וממש כן הוא באמת לשון המשנה שאחר זה‪:‬‬ ‫ כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר לפיכך‬ ‫אם נתן כלן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת‪.‬‬ ‫ וענין דברי שתי המשניות אחת הם וסיגנונם אחד והולכים זה על זה לאמר‪:‬‬

‫שכל הניתנין על מזבח החיצון הואיל והדין בהם שאם נתנם במתנה אחת‬ כפר לפיכך וכו׳‪.‬‬ ‫ וכל הניתנין על מזבח הפנימי הואיל והדין בהם שאם חסר אחת מן המתנות‬ ‫לא כפר לפיכך וכו׳‪.‬‬

‫ומזה עצמו הדבר מבואר שכן הוא כמו שהוא לפנינו "שאם" ואין מקום‬ ‫להגיה "אם״.

‫ובית שמאי ובית הלל מחלקותם רק זאת שמפני שאין למדין מן הכללות‬ ‫סבר בית שמאי דרישא דמתניתן הוא הוץ מחטאת, ובאה מחלקותם יהד עם דין‬ ‫המשנה ובכל זה נשאר הלשון הראשון "שאם" לפי שגם עתה אין דברי המשנה‬ ‫סכום המתנות כי אם היוצא מזה לענין שאם נתן השאר שלא כתיקנן. ‬ ‫והדברים פשוטים‪ ,‬ורק כפי שהוא בלא הגהות כן הוא‪.‬‬

‫ועי׳ אהלות פרק ט״ו משנה ח׳:

חצר הקבר העומד בתוכו טהור עד שיהא בה ארבע אמות כדברי בית שמאי‬ ‫בית הלל אומרים ארבעה טפחים‪.‬‬

‫והדבר פשוט שעל כן שנו הלשון ולא נאמר "‬בית שמאי אומרים חצר‬ ‫הקבר העומד בתוכו טהור עד שיהא בה ארבע אמות וב"ה אומרים ארבעה טפחים״‪.‬‬

‫מפני שעצם הדברים אינם דברי בית שמאי ובית הלל, דבריהם הם הוא רק‬ ‫זה לבד, אם השיעור הוא ארבע אמות או ארבעה טפחים‪.‬‬

‫והיינו שלבית שמאי הגירסא "ארבע״ והכונה אמות ולבית הלל הגירסא‬ ‫״ארבעה״ והכונה טפחים.

‫ובזה הוא גם ענין דברי המשנה במס׳ פיאה פרק ו׳ משנה ה׳‪:‬‬

‫שני עמרים שכחה ושלשה אינם שכחה שני צבורי זיתים וחרובין שכחה‬ ‫ושלשה אינם שכחה, שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינם שכחה, שני גרגרים‬ ‫פרט ושלשה אינם פרט, שני שבלין לקט ושלשה אינם לקט‪.‬‬ ‫ אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבעה‬ ‫לבעל הבית‪.‬‬

‫וזה הוא גם הטעם מה שבא במקום הזה דברי בית הלל לפני בית שמאי, ‫שמפני שהוא רק מחלוקת בגירסת לשון המשנה, ורוב השונים שנו משנתם סתם‬ ‫כבית הלל, ועל כן נתוסף בימי רבי‪:‬‬

"אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים וכו׳״ והיינו שהם חולקין‬ ‫על גירסת בית הלל‪.‬‬ ‫ והדברים מעידים על עצמן.

הערות

הערה (כ"ב): הדבר פשוט כי ארץ העמים נתוסף בלשון המשנה אחר מה שגזרו על זה וכבר‬ הערנו במקומות הרבה על כיוצא בזה.

הערה (כ"ג): אם גם הפרטים המפרשים את הכלל מן נודרין להרגים וכו' עד בית המלך גם‬ ‫הם מיסוד המשנה, או שבאו אחר זה לפרט ולבאר, זה הוא ענין גדול בנוגע לכל סידור המשנה, ‬אשר יבואר‬ לכל פרטיו בכרך הבא בדברינו על ימי יבנה וחיתום המשנה בימי רבי. ‬ ולדברינו במקום הזה אין זה נוגע לפי שדברי בית שמאי ובית הלל הנם על עיקר יסוד דברי המשנה‬ ‫בנדרי אונסין, ולא על הבא אחר זה.

הערה (כד): הגירסא במשנה צ״ל ״היו״ ולא ״והיו״ כי הלא מתיבת "היו עמהם אחרים״ מתחיל‬ ‫הענין, בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל, והוא ענין לעצמו, ודבר נדרי שגגות נגמר לגמרי עם ונמצאו אביו‬ ‫ואחיו, ובטעות הוסיפו וי״ו על תיבת ״היו״‪.

הערה (כה): ועי' הדברים לפנינו בהימים הראשונים פרק ל"ב.

הערה (כו): במשנה שם נאמר אחר סימרו טמא ״ר׳ שמעון אומר עד שיעשה בו שלשה סדרים"‬

‫והוא פי׳ של ר' שמעון על דברי המשנה, שזה שנאמר סימרו טמא הכונה רק אם עשה בו ג' סדרים של מסמרים. ‬ ‫ולפנינו יבואר לנו הרבה כיוצא בזה במשנה ועיקרי הדברים האלה לכל פרטיהם מקומם בכרך הבא‬‬ ‫בדברינו על חתימת המשנה בימי רבי‪.‬‬

הערה (כז): וע"ש בדברי הרע"ב והתוס׳ יום טוב‪.‬‬

הערה (כח): במשנה נאסר גם ״ובור ספינה אלכסנדרית" וזה נתוסף אחר זה כמו שכבר הערנו, ועי׳ הערה כ"ב ויבואר כל זה במקומו בכרך שאחר זה.‬‬

הערה (כט): ור' יוחנן בן נורי פליג על ת"ק בענין דברי בית הלל, עי׳ שם בתוס' יו״ט בשם הכסף משנה‬

הערה (ל): בכל הש״ס מראשו לסופו אין לנו סתם דבר בזה, זולתי במקום אחד ותוא בדין צרת ערוה.

‫אבל שם אין זח מחלוקת שנחקרה מהם תחלה והם נחלקו בזח מעצמם כי אם שהיו בזה קבלות‬ ‫שונות, ועל כן באמת בימי יבנה חקרו ודרשו למצוא הדרך מקבלה חלוטה בזה.

‫וכל זה יבואר לנו בדברינו בימי יבנה כי שם מקום הדברים‪.‬‬

‫ובכל זה גם באופן זה הנה רק זה יחיד בכל מחלקותם ואין גם דוגמתו שלא נחלקו בשום מקום ביסוד‬ ‫הדבר עצמו‪.‬‬

הערה (ל״א): כבר העיר רב שרירא גאון באגרתו על הלשון הזה במשנה וכתב:

‫״ואיכא דוכתא דאוסיף בהו רבי פירושי כגון הא דתנן הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזוגים (שבת‬ ‫פ״ו מ״ט) הכי הות מתניתן מפומא דראשונים ואוסיף בה רבי ופריש בה וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה."

‫ופראנקעל בדברי המשנה בעמוד ‪ 280‬הביא דברי רב שרירא אלו לכללי המשנה‬.

‫אבל לא ידע שזה נמצא כן גם בפי בית שמאי, וכמו שנתבארו הדברים בפנים‪.‬‬

‫וכבר נתבאר לנו בחלק ב׳ עמוד ‪ 92‬מענין משנה כזאת אשר באו עליה דברי ר׳ יהודה וחכמי דורו‬ ‫בלשונות האלה ועי׳ לפנינו בפרק י״ט‪.‬‬

הערה (ל׳׳ב): לא למותר יהי׳ להעיר על דקדוק לשון המשנה.

‫כי במשנה השניה נאמר בסוף ״חזרו בית הלל להורות כבית שמאי״‪.‬‬

‫ובמשנה השלישית נאמר ״חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי"‪.‬‬

‫וזה הוא מפני שבמשנה השנית אין שם דברי בית שמאי כלל, כי אם דברי יסוד המשנה לבד‪, ודברי‬ ‫בית שמאי ובית הלל שם אינם חקירה חדשה כי אם, איך הוא פי׳ דברי המשנה, אם דוקא או שדברו‬ חכמים בהוה‪.‬‬

‫אבל במשנה השלישית הוא כבר חקירה חדשה על דין המשנה, ועל כן נאמר שם חזרו בית הלל להורות‬ ‫״כדברי״ בית שמאי‪.‬‬ ‫ והדברים פשוטים כן, ‬אבל הערנו על זה מפני שזה גם יוסיף לבאר ענין דברינו.