משנה אהלות טו ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק טו · משנה ח | >>
חצר הקבר, העומד בתוכה טהור, עד שיהא בה ארבע אמות, כדברי בית שמאי.
בית הלל אומרים, ארבעה טפחים.
קורה שעשאה גולל לקבר, בין עומדת בין מוטה על צדה, אין טמא אלא כנגד הפתח.
עשה ראשה גולל לקבר, אין טמא אלא עד ארבעה טפחים.
ובזמן שהוא עתיד לגוד.
רבי יהודה אומר, כולה חבור.
חצר הקבר -
- העומד בתוכה - טהור,
- עד שיהא בה ארבע אמות - כדברי בית שמאי.
- ובית הלל אומרין: ארבעה טפחים.
- העומד בתוכה - טהור,
- קורה שעשאה גולל לקבר -
- בין עומדת, בין מוטה על צידה -
- אין טמא - אלא כנגד הפתח.
- בין עומדת, בין מוטה על צידה -
- עשה ראשה גולל לקבר -
- אין טמא - אלא עד ארבעה טפחים, בזמן שהוא עתיד לגוד.
- רבי יהודה אומר: כולה חיבור.
כבר התבאר שזה החצר מקורה, ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר, והוא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור, לפי שאם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות הנה הוא אז מתקרב אל פי המערה ויטמא, ולפי דעת בית הלל הוא טהור עד שיהיה בחצר ארבע על ארבע. ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זה עניין, אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא "בזמן שהיא פתוחה לאויר, אפילו מרוחק מן השקוף כל שהוא, הנכנס לתוכה טהור, ובלבד שלא יגע בשקוף".
ואמרו אין טמא אלא כנגד הפתח - רוצה לומר פתח הקבר.
עוד אמר שאם העמיד הקורה נצבת על פי הקבר ושמוה כנגדו, אם היה גבוה ארבעה טפחים לבד יטמא משום גולל, ובלבד שיתכוין לחתוך הנוסף על ארבעה טפחים. ורבי יהודה אומר, אפילו כולה היא גולל.
לגוד - לחתוך, מן "גודו אילנא"(דניאל ד, יא).
ואין הלכה כרבי יהודה:
חצר הקבר. בסוטה בסוף משוח מלחמה (דמ"ד. ובב"ב קא.) מייתי לה ובתר מילתא דב"ה קתני במה דברים אמורים שפתחה מלמעלה אבל פתחה מן הצד ארבע אמות וברייתא היא הכי ופריך עלה מן הצד (בגמ' איתא מידריד ונפיק.) מכדי נפיק מלמעלה אי אפשר דלא מאהיל אלא במה דברים אמורים שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות והני מילי חצר הקבר דמסיימין מחיצתא אבל מת בעלמא תופס ארבע אמות לטומאה:
תניא בתוספתא [שם] ואי זו היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לתוכה טמא במה דברים אמורים בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפי' כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף. פי' שאינה פתוחה לאויר כשהחצר מוקפת ארבע מערות מארבע רוחותיה ויורדין לשם כמו בגת היינו אינה פתוחה לאויר דאינה פתוחה לאויר העולם אלא למערות. אבל בזמן שפתוחה לאויר היינו כשאין שם אלא שלש מערות משלש רוחות ורוח רביעי של חצר פתוחה לאויר העולם והיינו מן הצד דמסקנא דסוטה (דף מד.): ובלבד שלא יגע בשקוף דקיימא לן טומאה בבית הנוגע בשקוף טמא:
כנגד הפתח. העומד על פתח הקבר טמא ושאר הקורה טהורה. אין טמא אלא עד ארבעה טפחים כלומר מן הקורה:
ובזמן שהוא עתיד לגוד. לקוץ ואע"פ שלא קצץ עדיין מלשון גודו אילנא (דניאל ג):
כולה חיבור. כל זמן שלא קצץ ואע"פ שעתיד לקוץ:
תניא בתוספתא (שם) גל של צרורות שעשאו גולל לקבר הנוגע בו עד ארבע טפחים טמא דברי ר' יהודה וחכ"א אין טמא אלא הסדר הפנימי צורכו של קבר אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד. פי' שעשאו גולל לקבר שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל לקבר. עד ד' טפחים בעובי הגל. סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר. נראין דברי ר' יהודה אקורה דמתני' קאי ומשמע מתוך דברי רבי דרבנן פליגי אפילו באינו עתיד לגוד ואי אפשר לומר כן מדמוכחא מילתא מתני' וצריך לומר דהכי קאמר נראין דברי ר' יהודה לחכמים בזמן שאינו עתיד לגוד שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא בזמן שהוא עתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד לגוד מודו ליה וכה"ג מפרשינן פ"ק דחולין (דף יב.) גבי הא דתניא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה שמצאו באשפה ודברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאו בבית:
חצר הקבר - חצר המוקפת מארבע רוחותיה ארבע מערות של קברות:
טהור עד שיהא בה ארבע אמות - כל זמן שיש בה ארבע אמות טהור העומד בה ז. אבל פחותה מארבע אמות, טמא העומד בה. ואם אין שם אלא שלש מערות משלש רוחות ורוח רביעית של חצר פתוחה לאויר העולם, אפילו אינו מרוחק מפתח המערה אלא כל שהוא, טהור, ובלבד שלא יגע למשקוף של פתח המערה. והני מילי, חצר הקבר דמסיימא מחיצתה, אבל מת בעלמא תופס ארבע אמות לטומאה ח:
גולל לקבר - כיסוי על פתח הקבר:
אלא כנגד הפתח - של הקבר. והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר, טהור:
עשה ראשה גולל לקבר - והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן ט. הנוגע ממנה בארבע טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל, ומארבע ולמעלה טהור:
בזמן שהוא עתיד לגוד - לקוץ. ואע"פ שלא קצץ עדיין. לגוד, כמו גודו אילנא (דניאל ד):
כולה חיבור - כל זמן שלא קצץ, ואע"פ שעתיד לקוץ. ואין הלכה כרבי יהודה:
חצר הקבר. איזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. תוספתא הביאה הר"ש. ובספ"ו דב"ב מפורש ג"כ שהחצר הוא כמו גומא יורדין לתוכה והמערות פתוחות לתוכה:
טהור עד שיהא בו ד"א. פי' הר"ב כל זמן שיש בה ד"א טהור העומד בה. וצריך לומר דאזיל בשידה תיבה ומגדל. דאל"ה כיון שיש ד' מערות לד' רוחות כבר נטמא כשהלך על הקברות שבמערות. כ"כ הרשב"ם והתוס' בפ"ו דב"ב דף קא. ומ"ש הר"ב וה"מ חצר הקבר כו' אבל מת בעלמא תופס כו'. בפ"ח דסוטה דף מד דייקי' הכי. מדאצטריך למתני העומד לתוכה טהור. ש"מ ה"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצות כו' וטעמא פירש"י דחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בד' אמותי. כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו. ויהא סבור שלא האהיל. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל. ולאו אדעתיה. אבל חצר הקבר דכיון דמערה חלוקה הימנה. ומחיצותיה נכרות. לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיהם לצד המערה דכי גזור רבנן ד' אמות. במת המוטל באויר. וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה. אבל כאן יש היכר. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם אין שם אלא שלש מערות כו'. צ"ע טעמא מאי [*והר"ש הביא תוספתא ששנויה כך. ופירשה דהיינו כמסקנא דסוטה. ואם באנו להשווינה למסקנא דסוטה לא דק הר"ב כלל. דהתם מסקינן אדברי ב"ה בד"א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות] ופירש"י הטעם דכשעשוי לחצר מדרון [צריך] לצאת דרך צדדים. איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות סגי להו להא [חצר] בד' טפחים. והעומד בה הרי זה טהור שאין לנו במה לטמאו. דא"צ לטפס ולעלות שיפשט זרועותיו ויאהיל כנפיו על חלל הפתח. דכי נפיק מידדי ונפיק נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו. אבל כשחצר מוקפת מערות מד' רוחותיה ואינה פתוחה בשום רוח דהשתא פתחה מלמעלה. אי אפשר דלא מאהיל כיון דאינו אלא ד' טפחים א"א לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות. אלא א"כ האהיל על חלל הפתח. ע"כ. [*והשתא פירוש התוספתא בכל שהוא היינו ד' טפחים דמתני' וקרי להם כ"ש. [שהוא] שיעור מועט החשוב בשאר דוכתי. וא"כ היאך מפרש הר"ב ואם אין שם אלא ג' מערות כו' דאדרבה משנתינו דוקא בהכי מיירי. ומש"ה ס"ל לב"ה דסגי בד"ט והיינו כל שהוא. ודוחק לומר דהר"ב על דברי ב"ש מהדר. וכמו שהוא קאי בדברי ב"ש. דקשיין תרתי חדא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן. ותו דה"ל לפרש כ"ש שהוא *) ב"ש ועוד בה שלישיה מנליה לפרש כן אדברי ב"ש. אלא ודאי שהר"ב אין לו פירוש בב"ש. אלא כמשמעו. וקאי אדברי ב"ה. ואין טעם בדבר. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יגע במשקוף. תוספתא. ופירש הר"ש דקי"ל [בספי"ב] טומאה בבית הנוגע בשקוף טמא] ולהרמב"ם פי' אחר ואין להאריך:
עשה ראשה גולל לקבר. לשון הר"ב. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן. כ"כ הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ה']. והקשה הראב"ד. דא"כ היינו עומדת. אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל. ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר. כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר. לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא. אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חבור. ע"כ. כלומר דמוטה על צדה אינה שוכבת ומוטלת לארץ. אלא מוטה בהטייה וזקופה קצת שנסמכה על הקבר במקצתה. וקצתה האחר זקוף ועולה. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם שהוא מפרש דעומדת ומוטה על צדה. תרוייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר. אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה. וקתני שאם היתה ארוכה. או רחבה יותר מהקבר. אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור. לפי שא"צ לגולל. אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן. אע"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמא כולה אפי' כשעתיד לקוץ. מתוך שא"צ לגולל ממנה אלא קצתה. לא טימאו ממנה. אלא עד ד' טפחים. והוא שעתיד לקוץ. ע"כ. ודוחק לפירושו מאי דקרי עומדת כשמוטל על הקבר לרחבה. ולכן נראה לפרש דעומדת הוא שעומדת זקופה. ואיכא בין רישא לסיפא. דברישא שעומדת על עמדה על שרשה. ושם היא עבה ורחבה ויוצאת חוץ מהקבר בצדי הרוחב של הקבר. וקאמר דאין טמא הנוגע באותן הצדדים. כיון שאינן כנגד הפתח. וסיפא עשה ראשה גולל. היינו שנתהפכה ועומדת על ראשה. ושם היא צרה. ואינה יוצאת חוצה לצדדין. וקמ"ל. דאין טמא בארכה אלא עד ד' טפחים ופשיטא דברישא נמי כי קתני עומדת ה"מ לאשמועי' הא דאין טמא אלא עד ד' טפחים אלא כיון דאיכא למשמע התם. דאין טמא מן הצדדין שלא כנגד הפתח סגי ליה בהכי. וקמ"ל השתא הא דעד ד' טפחים בגוונא אחרינא. וממילא שמעינן דה"נ בעומדת על שרשה. דאין טמא אלא עד ד' טפחים. דודאי דלא שנא. וכן ג"כ אי משכחת בעשה ראשה גולל דאפ"ה יוצאת חוץ לצדדי הקבר. כגון שהקבר צר מאוד. שהוא קבר של נפל. או שהקורה עבה גם בראשה. דאה"נ דטהור הנוגע בצדדים היוצאים חוצה. אלא שדברו בהווה ורגיל להיות:
(ז) (על הברטנורא) וצריך לומר דאזיל בשידה תיבה ומגדל. דאי לאו הכי, כיון שיש ארבע מערות לארבע רוחות, כבר נטמא. הרשב"ם:
(ח) (על הברטנורא) דגזרו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב אצלו ויפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה. אבל בחצר הקבר יש היכר רש"י. ועתוי"ט שהאריך בזה כפי מסקנת הגמרא:
(ט) (על הברטנורא) וקשה, דאם כן היינו עומדת אלא סיפא שהקורה שוכבת וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל, ורישא שהיא עומדת או מוטה וסומכת על הקבר, כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל, לפיכך כל שהיא כנגד הקבר, טמא. דמוטה פירוש זקופה קצת. אבל כשהיא שוכבת אינו כן ומה שעתיד לקוץ אינה חיבור. הר"א. ועתוי"ט:
חצר הקבר וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) ונראה ששם היא ברייתא דקתני התם הכי חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהו בה ד' אמות דברי ב"ש ובה"א ד' טפחים בד"א שפתחה מן הצד אבל אם פתחה מלמעלה ד' אמות ופי' רש"י ז"ל והוא שיש בה ד' אמות הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא למהוי מקום לעצמה ובה"א ד' טפחים הוי מקום חשוב בכל דוכתא בד"א שפתחה מן הצד ב"ה קאמרי לה אבל פתחה מלמעלה אם אינו אלא ד' טפחים אי אפשר דלא מאהיל על חלל הפתח כשהוא פורש כנפיו ומטפס ועולה הלכך מודו ב"ה דכשפתחה מלמעלה דבעי' ד' אמות לטהר האי גברא. ופי' הרמב"ם ז"ל שזה החצר מקורה וע"ש בהשגת הראב"ד ז"ל שפי' שם שאין כאן קרוי אלא שפתחה מלמעלה או מן הצד ומן הצד קרי בתוספתא פתחה לאויר ע"כ וע"ש בכסף משנה:
אין טמא אלא וכו' כצ"ל:
עשה ראשה גולל לקבר. כגון שהקורה עומדת ועתיד לחתוך כל גובהה ולא ישאר אלא ראשה גולל הנוגע בקורה עד ד' טפחים טמא ואפילו דעתו לחתוך כ"כ מהקורה שלא ישאר ממנה עובי ד' טפחים כל זמן שלא חתך טמא עד ד' טפחים שהוא דבר מסויים וחשוב ובזמן שאין דעתו לגוד מודה ת"ק דכולה חבור. הרא"ש ז"ל:
לגוד. בערוך גריס לגור ברי"ש לשון מגוררות במגרה ע"כ וגם ה"ר יהוסף הגיה לגור ברי"ש וכתב כן מצאתי עד כאן. וכתב הר"ש ז"ל דאיתא בתוספתא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד ומשמע מתוך דברי רבי דרבנן פליגי אפילו באינו עתיד לגוד ואי אפשר לומר כן מדמוכחא מילתא דמתני' וצריך לומר דה"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בזמן שאינו עתיד לגוד שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא בזמן שהוא עתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד מודו ליה וכה"ג מפרשי' בפ"ק דחולין וכו' ע"כ:
יכין
חצר הקבר: הוא גומא מרובעת שממנה נכנסין לתוך המערות שבג' רוחותיה בפנים. וברוח הד' שם יש הכבש שבו יורדין להחצר ההוא:
עד שיהא בה ארבע אמות: האי עד מלמעלה למטה קחשיב. ועד בכלל. ור"ל דכשיש ד' אמות או יותר בהחצר אז טהור הנכנס שם. דאע"ג דחכמים גזרו טומאה לכל הנכנס תוך ד' אמות של מת או קבר [כסוטה מד"א] וא"כ ה"נ אף שיש בהחצר ד' אמות. הו"ל לטמא הנכנס לתוכו. דהרי אדם המתרחק ד' אמות שבחצר מהקבר שבמערה זו מתקרב א"ע לתוך ד' אמות של הקבר שבמערה שכנגדה. ומכ"ש דק' לב"ה דסגי להו בד' טפחים. י"ל הכא בחצר שאני. דמדיש שם סי' מחיצות לבלי להתקרב להטומאה אע"ג שהפתח פתוח מזל"ז. אפ"ה כל שרוח הד' של החצר פתוח לא גזרו בה רבנן:
בית הלל אומרים ארבעה טפחים: מיהו דוקא בשפתוח החצר מצד א'. וכדאמרן. דהו"ל תרתי לטיבותא. דמסיימי מחיצות. וגם אין טומאה מסבבו. אבל ביש מערות סביב החצר בכל הד' רוחות. אע"ג שנכנס לשם באופן שלא נטמא. מודו ב"ה דצריך ד' אמות. דאל"כ חיישינן שמא יתקרב ויגע בהטומאה. מיהו בכל גוונא אם נגע בהמשקיף שע"ג פתח המערות נטמא [כלעיל ספי"ב]:
קורה שעשאה גולל לקבר: דהיינו שכיסה בה הקבר:
בין עומדת: נ"ל דר"ל בין שהקורה עומדת זקופה על פה הקבר וקצהו התחתון רחב יותר מפתח הקבר:
בין מוטה על צרה: שעומדת הקורה בשפוע ממעל להקבר. וה"ה במונחת ארכה על הקבר. רק קמ"ל דכלהשפוע שממעל לפתח הקבר טמא. אף שהשפוע הוא טפי מרוחב הקבר:
אין טמא: מי שנוגע בקורה זאת:
אלא כנגד הפתח: אבל אדם או כלי הנוגע באותו חלק של הקורה שעודף חוץ להקבר טהור. דבכל גולל אינו מטמא רק מה שיש ממנו נגד חלול הקבר [וכמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' ל"ט]:
עשה ראשה גולל לקבר: נ"ל דלעיל קמ"ל דין הנוגע בחלק של הקורה במה שעודף הקורה יותר משטח הקבר ברחבו. והכא קמ"ל עד היכן בגובה הקורה נגד חלול הקבר יטמא להנוגע שם. והא דנקט הכא עשה ראשה וכו' ולא כלעיל היתה עומדת וכו'. היינו מדבעי למנקט דמקצה ראשה שסמוך להקבר מודדין הר טפחים. [וזה כוונת הרמב"ם [פ"ו מט"מ ה"ה] שכ' על הסיפא וז"ל. והיא עומדת על הקבר כאילן. נ"ל כוונת דברי רבינו להודיענו דאיו דברינו בזה מדין הנוגע ברוחב עובי הקורה כברישא. רק בנוגע בגובה הקורה]:
אין טמא אלא עד ארבעה טפחים: שסמוכין להקבר. אבל למעלה מד"ט טהור:
ובזמן שהוא עתיד לגוד: ר"ל ודוקא בזמן שעתיד לחתוך מה שלמעלה מד':
ר' יהודה אומר כולה חבור: אפי' דעתו לחתוך לאחר זמן את השאר. אפ"ה כל זמן שמחובר בו. כולו חיבור וטמא. מיהו באין דעתו לקוץ הנותר גם לת"ק כולו חיבור. [ונ"ל דלשטתייהו אזלו [מקוואות פ"י מ"ה] דלת"ק הכא והתם ס"ל כל העומד לקצץ כקצוץ דמי. ור' יוסי ס"ל לאו כקצוץ דמי]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת