שולחן ערוך אבן העזר קכד א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

גט שכתבו על איסורי הנאה, כשר. מיהו, בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה, אם כתב עליו הגט, בטל (הר"ן פרק בתרא דגיטין):

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וכו':    לא ידעתי למה כתב בפשיטות הגט בטל הא הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי ור"ש הוא דאית ליה הכי כדאיתא במנחות דף ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קי"ל כר"ש וכמו שפסק הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואילו מאן דס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הדם בכוס נמי ועיין בפי' המשנה להרמב"ם פ"ו דכריתות אף שאין משמע כן מפי' רש"י במנחות דף הנ"ל, בב"ח כתב דאף דאית' בגמר' דכתבו על איסורי הנאה כשר דמשמע דוקא דיעבד וכן כתבו התוס' להדיא דאסור לכתוב לכתחלה דהא מתהני באיסורי הנאה מ"מ נראה לי עיקר דשרי לכתחלה דאין מתכוין ליהנות כלל אלא לכתוב עליו גט ודבריו תמוהין מאד איך נחלק על דברי התוספות בדבר פשוט כזה וכי אין לך הנאה גדולה מזה שעושה צרכיו בדבר שאסור בהנאה וגם משתכר ממון דהא היה צריך לקנות קלף לכתוב עליו הגט ולא גרע זה משוחט מסוכנת בסכין של ע"ז דאסור ואין לך הנאה גדולה מזה שמגרש אשה רעה מביתו ומתרפא מצרעתה ואף שמשמעו' לשון הטור והרמב"ם דכותבין לכתחלה היינו מצד איסור הגט אין בו דררא דאיסורא וכעין שכתב הרא"ש ריש פ"ק דשבת גבי פטור ומותר דאף דאסור מפני לפני עור לא תתן מכשול מ"מ מצד איסור שבת אין בו חשש איסור ומותר והדבר פשוט:

בית שמואל

(א) כשר:    משמע בדיעבד כשר אבל לכתחילה אסור והיינו כדעת תוספות דסבירא להו כן משום דהוי כאלו מתהני מאיסורי הנא' אבל הרמב"ם והטור מכשירים אפילו לכתחלה ועיין ב"ח:

(ב) מיהו בדבר שצריך ביעור:    כ"כ הר"ן אליבא דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואז הוי כאלו האותיות פורחי' באויר ובדין זה פליגי ר' שמעון ורבנן בכמה מקומו' ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובח"מ הביא ראי' דרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כר"ש דהא כ' פ"ד הל' פסולי המוקדשי' אם נודע שלא חטא אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ש"מ אם נודע קודם שזרק לא יאכל והיינו כרבנן דסבירא להו כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי, ויש לתמוה עליו איך אישתמט' מיניה הש"ס בכריתות דף כ"ד דאוקמי שם דאתיא אפי' לר"ש אימר אמר ר"ש אלא במידי העומד לזריקה אבל האי אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש, ועיין בכ"מ פ"ג הל' פ"מ דין י"ט דפסק הרמב"ם שם כלי השרת מקדש דם הפסול ליקרב כתב עליו דפוסק כר' יוסי שם בכריתות דס"ל אם נודע שלא חטא כשהדם בכוס יזרוק משום כלי השרת מקדש את הפסול ליקרב ותימא אם כן למה פסק שם פ"ד דוקא כשנודע אחר שזרק אז יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נראה באשם תלוי לא ס"ל כרבי יוסי מטעם הנ"ל לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי השרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף וכ"כ תוספת שם בכריתו' להדיא לפ"ז ס"ל להרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן העומד לשרוף אלא אשם תלוי שאני וכן לא אמרי' באשם תלוי כ"ש מקדש, ובשאר פסולים דמקדש י"ל דלמד מסוגיא זבחים דף פ"ז פשט ר' יוחנן דכ"ש מקדש ואפשר מה שמחלק הרמב"ם בפ"ג דכ"ש מקדש דם ולא שאר דברים למד ג"כ מסוגיא הנ"ל דפשט רבי יוחנן כ"ש מקדש, ובמנחות דף ו' פשט דאינו מקדש מ"ה מחלק בין דם לשאר דברים ובזה מיושב קושית הר' פטר בתוספת שם, גם אין להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם רפ"ג ה' מעילה היתר לכהנים לא נקרא אלא שנזרק הדם ובסוגיא במנחות משמע לר"ש אפילו קודם שנזרק נקרא היתר לכהנים משום דעומד לזריקה דהא כתבו תוס' במעיל' דף ה' דסוגיא ס"ל אפי' לר"ש לא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא אחר הזריקה ועיין ברמב"ם פי"ג ה' תרומות שם משמע דפוסק כר"ש, ועיין בהרא"ש ס"פ גיד הנשה ועיין תשובת שער אפרים דף י"ט:

ט"ז

באר היטב

(א) כשר:    הרמב"ם והטור מכשירים אפינו לכתחלה וכ"פ הב"ח. והחלקת מחוקק לא כ"כ ע"ש.

(ב) ביעור וכו':    דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כאלו האותיות פורחות באויר. ועיין ח"מ ב"ש. ומ"ש הב"ש ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש ע"ש. לא מצאתי שם כלום. גם כל הראיות שמביא הב"ש ע"ש. לא ראיתי ממנו שום הוכחה שהרמב"ם פסק כר"ש. ואדרבה בפירוש המשנה בב"ק פרק מרובה פסק בהדיא (ואינו) [ואין] הלכה כר"ש ע"ש פר"ח חולק ופסק דהגט כשר כשאר איסורי הנאה ע"ש פלפול ארוך והעלה דהרמב"ם ס"ל כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי זולת במידי דבעי שיעור ע"ש.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אבן העזר לחץ כאן



▲ חזור לראש