גור אריה על רש"י שמות ה

פסוק א

[א] אבל הזקנים נשמטו כו'. הקשה הרא"ם דהא בהך קרא כתיב (ר' להלן כד, א-ב) "ועלית אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל ונגש משה לבדו והם לא יגשו", אם כן קרא איירי אף באהרן נדב ואביהו, ואם ע' זקנים חטאו - אהרן נדב ואביהו מה חטאו, ונראה שלא הוחזרו רק ע' זקנים, לפי שכל אחד היה לו מחיצה בפני עצמו; למשה מחיצה בפני עצמה, ולאהרן מחיצה בפני עצמה, וכן לנדב ואביהו מחיצה בפני עצמה, ולע' זקנים מחיצה בפני עצמה, וכמו שפירש רש"י אצל "ועלית אתה ואהרן" (להלן יט, כד) 'אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו', וכיון שרצו שבעים זקנים לעלות - הוחזרו לאחריהם ואמרו להם אל תעלו, וממילא ידעו נדב ואביהו ואהרן שלכל אחד מחיצה בפני עצמו ועמדו במקום הראוי להם, ולא הוחזרו לאחריהם רק ע' זקנים, והוא גנאי. ועוד דכיון דלכל אחד היה לו מחיצה, ועלו נדב ואביהו למקום שלא הורשו לבא שם ע' זקנים, יש להם הגשה, אבל ע' זקנים לא נגשו כלל. וכך משמע הכתוב - "ונגש משה לבדו אל ה'", אבל אהרן נדב ואביהו לא נגשו אל ה', מכל מקום נגשו קצת, אבל שבעים זקנים לא נגשו כלל:

[ב] נשמטו אחד אחד. דאם לא כן כיון דכלל אותם הקב"ה ללכת לפרעה, כדכתיב (לעיל ג, יח) "ובאת אתה וזקני ישראל", למה לא הלכו, אלא שנשמטו (כ"ה ברא"ם):

פסוק ד

[ג] שבטו של לוי לא נשתעבדו. ואם תאמר ומאי שנא שבטו של לוי שלא נשתעבד מכל שאר השבטים, וגזירת "כי גר יהיה זרעך" (בראשית ט"ו, י"ג) על הכל, יש לומר דכתיב "כי גר יהיה זרעך", ואילו שבטו של לוי היה חלק גבוה, כי יעקב נתן אותו למעשר כדאיתא במסכת בכורות, והיה הוא כולו לגבוה, ולכך לא היה בכלל השעבוד. ואם תאמר ופרעה שהיה רשע (שמו"ר יא, א) למה לא היה משעבד את שבטו של לוי, ואפשר יש לומר כי פרעה בשביל זה גם כן שהיה מתיירא מן הנבואה "כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו גם הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (ר' בראשית טו, יג-יד), ולפיכך אמר שלא ירצה לשעבד את כלם, והכתוב אמר "כי גר יהיה זרעך" - כל זרעך, ומפני כי שבטו של לוי היה חשוב, אמר הנה אפטור מן השעבוד שבטו של לוי כדי שיהיה נחת רוח בזה. ולא ידעו כי שבט לוי הוא לשמים, והיה מקוים "כי גר יהיה זרעך ועבדום אותם", שהם זרעו ואינם חלק ה'. ויש מפרשים מפני כי יעקב היה נוהג כבוד בשבטו של לוי, כי לא נשא לוי ארונו של יעקב, ובשביל כך פרעה גם כן היה נוהג כבוד בהם ולא שעבד אותם. ומכל מקום צריך לטעם הראשון, דהא כתיב "כי גר יהיה זרעך", ומשמע כל זרעך, והרי שבטו של לוי לא נשתעבד, אלא כמו שאמרנו. ובספר גבורות ה' הארכנו עוד:

פסוק ו

[ד] הנוגשים מצריים היו. דאם לא כן למה היו הנוגשים אצים (פסוק יג) והשוטרים היו מוכים (פסוק יד), אלא שהנוגשים היו מצריים:

פסוק ז

[ה] כתמול שלשום כאשר הייתם עושים עד הנה. פירוש שלא היה להם זה "תמול שלשום" בלבד, דהא גם לפני זה היו משלימים חק שלהם, דהא לא הוכו רק עכשיו (פסוק יד), אלא פירוש "כתמול שלשום" הוא לשון בני אדם שמדברים כך על הזמן שלפני זה:

פסוק ט

[ו] ואי אפשר לפרש אל ישעו אל יפנו וכו'. ובפרשת בראשית (בראשית ד', ד') קאמר (רש"י) אצל "וישע ה' אל הבל" 'וכן אל ישעו - אל יפנו', ולא קשיא, דודאי אף אם פירוש המלה לשון דבור צריך לתרץ ולומר דלשון 'שעה' - פנה, דאם לא כן למה כתב כאן לשון "ישעו", והוי ליה למכתב 'ואל ידברו בדברי שקר', אלא מפני זה כתב לשון "ישעו" מפני שאמר עליהם שאל יהיו פונים אל דברי שקר, לכך אמר לשון נופל על הלשון "אל ישעו" כשבא לומר אל ידברו בדברי שקר. וכן יש לתרץ אצל "אריק חרבי" בפרשת בשלח (להלן טו, ט, אות יד), עיין שם:

פסוק יג

[ז] דבר יום ביומו חשבון של כל יום. אבל אין פירושו שלא עשו המלאכה לגמרי דהיינו עשיית לבנים, דודאי עשו, אלא 'חשבון של כל יום':

[ח] כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן. לא "כאשר בהיות התבן" כמשמעו - דמשמע דהשתא לא היה להם תבן, וזה אינו, דבודאי היה להם תבן, אלא שאינו מוכן:

פסוק יד

[ט] למה ויוכו שהיו אומרים מדוע וכו'. אבל אין פירושו כי הנוגשים שמו השוטרים עליהם שיאמרו "מדוע לא כליתים חקכם", ויהיה "לאמר" קאי על שוטרי ישראל, וזה לא יתכן, דלא הושמו השוטרים לומר "מדוע לא כליתם חקכם" רק לעשות המלאכה:

[י] כתמול השלישי. לא כיום אתמול, דהא יום אתמול לא היו משלימים, דכתיב "גם תמול גם היום":

[יא] לשון ויופעלו. לא כמשמעות הכתוב דמחובר למעלה (פסוק יג) "והנוגשים אצים לאמור כלו מעשיכם", ומשמע דהם היו מכים את השוטרים, אך לא יתכן, דהוי למכתב 'ויכו' היו"ד בפתח:

פסוק טז

[יב] ולבינים אמרים לנו הנוגשים עשו כמנין הראשון. אבל אין פירוש "ולבנים אומרים לנו עשו" כלומר דאיך נעשה לבנים כאשר לא יתן להם תבן, דהא בודאי עשו לבנים, ולא היו מבקשים רק שלא יצטרכו להשלים המנין הקצוב. ועוד, דלא היו הנוגשים מכים אותם רק שלא השלימו, ולא בשביל שלא עשו כלל:

[יג] אילו היה נקוד בפתח הייתי אומר שהוא דבוק דבר זה חטאת עמך כו'. פירוש שאם היה כולו בפתח אפשר לפרש על מעשה הנזכר, דהיינו מה שאומרים "כלו מעשיכם" (פסוק יג) הוא חטאת של עמך, דכיון שהוא סמוך אפשר לפרש אותו שם התאר. אבל עכשיו שהוא קמץ, ואין לפרש אותו רק בלשון הזה - 'ודבר זה מביא חטאה על עמך', שוב לא יתכן לפרשו שם התאר, שאם כן היה פירושו ודבר זה - דהיינו מה שאומרים "כלו וגומר" - מביא דבר שהוא חטאת לעמך, וזה לא יתכן, שאיך יאמר כי דבר זה מביא דבר שהוא חטאת. אבל כאשר נפרש שם דבר כמו חטא הוי שפיר, כי דבר זה מביא חטא, כי פירוש חטא הוא חסרון, כי על ידי זה שאומרים "כלו מעשיכם" יבא להם צער וחסרון, וזה פשוט. והרא"ם פירש את דבריו בדרך זר, ולא יתכן כלל, אבל דבר זה פשוט:

פסוק יט

[יד] ויראו שוטרי בני ישראל את חבריהם. פירוש אף על גב דלא נזכרו 'חבריהם' במקרא, צריך לפרש כנוי "אותם" עליהם, דאם לא כן את מי ראו (כ"ה ברא"ם):

[טו] ראו אותם ברעה וצרה. לא שראו אותם ברע עין כדי להכביד עליהם, שהרי השוטרים היו צדיקים, ובשביל ישראל היו מוכים (רש"י פסוק יד):

פסוק כ

[טז] אנשים מישראל. לא השוטרים, כי השוטרים היו צדיקים:

פסוק כב

[יז] ואם תאמר מה איכפת לך. פירוש משה אמר להקב"ה - אם תאמר אלי מה איכפת לך שאתה אומר "למה הרעות" לשאול על מדותיו של הקב"ה, אין לך להרהר על זה אחר שלא איכפת לך, בזה קובל אני ששלחתני, ובשביל כך אני נכנס לדבר "למה הרעות". ומה שהוצרך לפרש "למה זה שלחתני" בלשון 'אם תאמר', מפני שלא היה למשה רבנו עליו השלום לומר "למה הרעות" ואחר כך "למה זה שלחתני", ואיפכא הוי ליה לומר - "למה זה שלחתני" בחנם כי לא הצלתם, ועוד יותר הרע להם, אבל לשאול שאלה חזקה למה הרע להם, ואחר כך ישאל "למה זה שלחתני" לא יתכן, ולפיכך צריך לפרש כך 'ואם תאמר ומה איכפת לך וגומר':