מפרשי רש"י על ויקרא יא יא
רש"י
"ושקץ יהיו" - לאסור את עירוביהן אם יש בו בנותן טעם (חולין צט)
"מבשרם" - אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות
"ואת נבלתם תשקצו" - (שם סו) לרבות יבחושין שסיננן יבחושין מושיילונ"ש בלע"ז
רש"י מנוקד ומעוצב
וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ – לֶאֱסֹר אֶת עֵרוּבֵיהֶן, אִם יֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם (ספרא שמיני, פרשתא ג,ט).
מִבְּשָֹרָם – אֵינוֹ מֻזְהָר עַל הַסְּנַפִּירִים וְעַל הָעֲצָמוֹת (שם,י).
וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ – לְרַבּוֹת יַבְחוּשִׁין שֶׁסִּנְּנָן (חולין ס"ז ע"א). יַבְחוּשִׁין, מוש̃קירונ"ש [moscherons = יבחושים[1]] בְּלַעַז.
מפרשי רש"י
[ט] לאסור את עירוביהן. אם יש בהן בנותן טעם. והא דתניא בתורת כהנים 'כמה יהא בו ויהא אסור, עשר זוז ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל בגרב שמחזיק סאתים, רבי יודא אומר רביעית בסאתיים, רבי אמי אמר אחד בשש עשר', עד כאן, על כרחך ציר דג טמא שאני, דמפני שהציר חריף נותן טעם הרבה, לכך אפילו לא הוי רק מעט בגרב - נקרא שיש בו טעם ציר. ובהא פליגי תנאי; למר, טעם הוי בהכי, ולמר - בהכי, ולעולם השיעור הוא בנותן טעם:
[י] לרבות יבחושין שסננן. פירוש, אף על גב דקרא לא אסר אלא שרצים הגדילים בימים ובנחלים, ולא שבבורות וכלים, שהשרצים הגדלים בהם מותרים (חולין דף סו:), אפילו הכי אם סיננו אותן, ופירשו מן המים על גבי כלי או על שאר דבר, הם אסורים (חולין סוף סז.). ומפני שאמר הכתוב "מבשרם לא תאכלו", ולא הוי צריך למכתב "ואת נבלתם תשקצו", לא בא אלא לרבות יבוחשין שסננן (כ"ה ברא"ם):
- ^ רש"י מביא את דברי מדרש תורת כהנים, שלפיהם המלית "את" בפסוק "ואת נבלתם תשקצו" באה לאסור סוגים מסויימים של חרקים.