מפרשי רש"י על דברים טו יב
רש"י
"כי ימכר לך" - (קידושין יד) ע"י אחרים שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר והרי כבר נאמר (שמות כא) כי תקנה עבד עברי ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן א' שכתוב או העבריה אף היא תצא בשש ולא שמכרוה בית דין שאין האשה נמכרת בגנבתה שנא' בגנבתו ולא בגנבתה אלא בקטנה שמכרה אביה ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא ועוד חידש כאן העניק תעניק
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי יִמָּכֵר לְךָ – עַל יְדֵי אֲחֵרִים; בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין בִּגְנֵבָתוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר (קידושין י"ד ע"ב). וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כא,ב), וּבִמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר (מכילתא משפטים יב)? אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ כָּאן: אֶחָד, שֶׁכָּתוּב אוֹ הָעִבְרִיָּה, אַף הִיא תֵּצֵא בְּשֵׁשׁ. וְלֹא שֶׁמְּכָרוּהָ בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות כב,ב) וְלֹא 'בִּגְנֵבָתָהּ' (סוטה כ"ג ע"ב); אֶלָּא בִּקְטַנָּה שֶׁמְּכָרָהּ אָבִיהָ. וְלִמֵּד כָּאן, שֶׁאִם יָצְאוּ שֵׁשׁ שָׁנִים קֹדֶם שֶׁתָּבִיא סִימָנִין, תֵּצֵא (ספרי קיח). וְעוֹד חִדֵּשׁ כָּאן, הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק.
מפרשי רש"י
[ז] במכרוהו בית דין הכתוב מדבר. ופירש רש"י בקידושין (דף יד:) ד"כי ימכר לך" משמע על ידי אחר. והקשה הרא"ם, דהא "כי ימוך ונמכר לך" (ר' ויקרא כה, לט), דהוא גם כן לשון נפעל כמו "ימכר", ואפילו הכי דרשינן (קידושין דף יד:) דהוא על ידי עצמו, ואם כן בזה נמי נאמר דהוא על ידי עצמו. ויראה דלא קשיא, דכיון דכתיב "כי ימוך אחיך ונמכר לך", שפירושו מצי למכתב לשון נפעל מפני שכתוב לפניו "כי ימוך", והנה הפועל והגורם המכירה הוא העניות, ושייך לשון "נמכר", אף על גב דהוא מכר עצמו, כיון דאינו עושה מדעתו, רק שהעניות הביאו לזה, שייך ביה שפיר "ימכר" לשון נפעל, כאילו על ידי אחרים נמכר. אבל כאן דלא כתיב "כי ימוך", רק "כי ימכר", איירי בודאי על ידי בית דין, דכן משמע "כי ימכר לך", על ידי אחרים:
[ח] בשביל ב' דברים. הקשה הרא"ם, דלמה לא אמרו גם כן בשביל ללמדך שלא יצא בראשי איברים, דילפינן (מכילתא שמות כא, יז) מהיקש דהוקש עברי לעבריה, מה עבריה אינה יוצאת בראש איברים, דכתיב (שמות כ"א, ז') "לא תצא כצאת העבדים", אף עבד אינו יוצא בראשי איברים. ואין זה קשיא, דלא אמרינן דנשנית בשביל חדוש (סוטה דף ג.) - רק היכי דהחדוש הוא בעצמו, דאי לא כתב כאן הענקה, אי נמי לצאת העבריה בשש, לא היה לנו לומר מדעתנו דבר זה. אבל שלא לצאת בראשי איברים, אין זה חדוש, דאדרבה, מנין לנו לצאת, אלא דהוי ילפינן בקל וחומר מעבד כנעני שיוצא בשש, והשתא כתב לך שלא יצא. ולא נקרא זה 'חדוש' של תורה, דחדוש של תורה בכל מקום דין חדוש דלא ידעינן מכח סברא, ודבר זה הוא איפכא, שלמדנו שאין לה דין ראשי איברים, ופשוט הוא: