פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים פז

טורעריכה

גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה, לפניו מלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח, אפילו אם אין בהם כלום, ואפילו אם הטיל בהן מים לא מהני.

ודווקא אם הן של חרס או של עץ שנבלע בתוכו ומלאין זוהמא, אבל אם הן של זכוכית או של חרס מצופין באבר או כלי מתכת, מותר.

כתב אבי העזרי, שאם כפאו על פיו – מותר, הואיל ומכוסה, דלא גרע מצואה בעששית. ונראה לי, כיון שהוא בלוע בתוכו – שהוא אסור, דברו כתוכו.

ואם הגרף והעביט בבית, בהא פליגי ביה תנאי. רבי שמעון בן אלעזר אמר: אפילו בית של מאה אמה חשיב כולו כד' אמות, ולא יקרא עד שיוציאנו, או יניחנו תחת המיטה, דאז חשיב כאילו הוא ברשות אחרת. ורבי שמעון בן גמליאל לא מחשב כל הבית כד' אמות, וסבר דאם הן אחר המיטה – קורא מיד, דמיטה חוצצת וחשיב כאילו הוא ברשות אחרת. לפני המיטה מרחיק ממנו ד' אמות. ורבנן סברי, אין חילוק בין לפני המיטה ולאחריה, אלא בכל עניין מרחיק ממנו ד' אמות. ולית הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר דחשיב כל הבית כד' אמות, דרבא פסק דלא כוותיה.

ולעניין מיטה אם תחוץ, פסק גאון כרשב"ג שחוצצת, מהא דבעי רב יוסף מרב הונא: מיטה פחותה מג' כלבוד דמי. גדה"ו זח"ט מאי? אמר ליה: לא ידענא. עשרה לא מיבעיא לי, דכרשותא אחריתא דמיא. אמר רבינא: הלכתא פחות מג' כלבוד דמי, י' רשות אחריתי היא, גדה"ו זח"ט בעי מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה, ולחומרא. והגאון מפרש להך בעיא אליבא דרשב"ג, דפחות מג' אינה חוצצת ודאי, ובי' חוצצת, מג' עד י' מבעיא ליה; וכיוון דמבעיא ליה אליביה פסק כוותיה, דעד י' אינה חוצצת. ומיהו לפירוש רש"י אין ראיה משם לפסוק כרשב"ג, שהוא פירש הבעיא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר ואתחת המיטה קאי, דפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כמכוסה, למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה, תחתיה מג' עד י' מבעיא ליה. ולפי זה, תחת המיטה עד ג' שרי דחשיב כמכוסה, וכן כתב הראב"ד, דאפילו רבי שמעון בן אלעזר דמחמיר – מודה בהא:

בית יוסףעריכה

גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כה:), תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, אף על פי שאין בהם כלום. ומי רגלים עצמן, עד שיטיל לתוכן מים. ומדקתני גבי מי רגלים: עד שיטיל לתוכן מים, משמע דבגרף ועביט לא מהני נתינת מים, וכן כתבו ה"ר יונה והרשב"א והרא"ש. וכתב הרא"ש דטעמא, דכיוון דמיוחדים לכך הוו להו כבית הכסא, ואפילו אין בהם ריח רע, וכן כתב הרמב"ם. וה"ר יונה כתב, דטעמא דלא מהני בהו נתינת מים כדמהני במי רגלים, משום דדיינינן להו כמו צואה, ואסור מן התורה מ"והיה מחניך קדוש"; אבל מי רגלים אינם אסורים אלא מדרבנן, דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הילכך סגי להו בנתינת מים. ולי נראה ליתן טעם אחר, דמי רגלים היינו טעמא דשרו בנתינת מים, משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים, מה שאין כן בגרף ועביט, שמה שבלוע בהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל, הילכך לא מהני להו נתינת מים. והמרדכי נסתפק בדין זה, שכתב: אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, הואיל ומיוחדים לכך, אף על פי שאין בתוכן כלום, ואפילו רביעית מים אפשר דלא מהני להו, וכן כתבו התוס':

ומה שכתב: לפניו מלא עיניו ולאחריו ד' אמות וכו' — שם בברייתא, שצריך להרחיק מהם ד' אמות. ופשוט הוא, דכיון דכצואה דיינינן להו, היינו דווקא מאחריו, אבל לפניו – כמלא עיניו. וכן כתב בספר אהל מועד. ומה שכתב בהרחקת אחריו: ד' אמות ממקום שכלה הריח, הוא על פי מה שנתבאר בראש סימן ע"ט:

ומה שכתב: אם הם של חרס או עץ וכו' — רש"י פירש שם, דגרף ועביט שניהם של חרס. וכתבו התוס': משמע לפירושו, אבל כלי דלא בלע כגון זכוכית אפשר דשרי, ובלבד שיטיל בהם רביעית מים, וכן כתב המרדכי. והרשב"א כתב וזה לשונו: בתוספות נסתפקו בכך, והם הקלו דדווקא בכלי חרס, דבכל התלמוד גרף של רעי היינו של חרס, אבל של עץ ושל זכוכית ושל מיני מתכות שרי, עכ"ל. והרא"ש כתב דמסתבר דבעץ אסור, מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא, אבל בשל זכוכית מותר, וכך הם דברי רבינו:

ומה שכתב: שאם הן של חרס מצופין מותר — נראה שלמד כן ממה שכתב ה"ר יונה בשם רבני צרפת, דשל מתכת, כגון שלנו שמקצתן של זכוכית, מותר. מפרש רבינו, דמקצתן של זכוכית היינו של חרס המצופין בזכוכית, שמקצתן שלצד חוץ הוא של חרס ומקצתן שלצד פנים הוא של זכוכית:

ומה שהצריכו התוס' והמרדכי להטיל רביעית מים בשל זכוכית – לא כתבוהו המפרשים והפוסקים, משמע דסבירא להו דנתינת מים לתוך גרף ועביט אינו מעלה ואינו מוריד. ומיהו נראה שצריך שיהא רחוץ יפה, וכן כתב בספר אהל מועד: אם רחץ הכלי במים יפים, אם הכלי של מתכת או של זכוכית מותר, אף על פי שמיוחד לכך, והוא שלא יצא ריח ממנו, עכ"ל.

ולפי דברי הרמב"ם והרא"ש דמדמו גרף ועביט לבית הכסא, נראה דגם של זכוכית אסור, שהרי בית הכסא הוא. ומיהו אפשר לומר, דכיוון דלא בלע כלל אין דין בית הכסא עליו. וכיון דשאר פוסקים ומפרשים כתבו להתיר, נקטינן כוותייהו להתיר בשל מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה:


כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו מותר וכו' — שם במרדכי: ואפילו אם כפאו על פיו, יש שאמרו מרחיק ממנו מפני שנבלע בו ומאיס והוי כמו צואה הדבוקה בסנדלו. ולראבי"ה נראה להתיר, דהא מכוסה הוא ולא עדיף מצואה בעששית, ולא דמי לצואה בסנדלו. ורבינו סובר כסברא קמא, והלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה:

מצאתי כתוב באהל מועד, שאם הגרף או העביט בתוך כלי אחר מותר, וכן כתב הרי"ץ גיאת. וטעמא דמסתבר הוא:


ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי ביה תנאי וכו' — בסוף פרק מי שמתו (שם), תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, בין לפני המטה בין לאחר המטה. רשב"ג אומר, לאחר המטה קורא מיד; לפני המטה מרחיק ד' אמות וקורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר, אפילו בית ק' אמה לא יקרא, עד שיוציאם או עד שיניחם תחת המטה, דסבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר, כל הבית כד' אמות דמי. ואיפליגו אמוראי אם הלכה כרשב"א דאמר כל הבית כד' אמות. וכתבו ה"ר יונה והרא"ש, שר"י בן גיאת פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דכל הבית כד' אמות. והם דחו דבריו, דכיוון דרבא פסק בגמרא דאין הלכה כרשב"א הכי נקטינן, וכן פסק הרי"ף, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם. וכיון שהם ז"ל הסכימו כן, פשיטא דהלכתא כוותייהו:

ולענין מחלוקת רשב"ג ורבנן, כתב הרא"ש שהגאון מפרש, דהא דבעי רב יוסף מרב הונא: מיטה פחות מג' כלבוד דמי וכו', ואסיק רבא: פחות מג' כלבוד דמי, עשרה רשותא אחריתי היא, מג' ועד י' היינו דבעי רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה ולחומרא – אליבא דרשב"ג קאי, דקאמר מיטה חוצצת, ומשום הכי פסק הלכה כוותיה:

וכתב ה"ר יונה, שפירש הגאון שמנהגם היה שמיטותיהן כולן סתומות, ומיבעיא ליה כשהגרף עומד לאחר המיטה וגובה המיטה פחות מי', ומשום הכי קאמר: י' לא קא מיבעיא לי דוודאי מחיצה היא. והוא ז"ל השיב על הגאון, דהא מילתא דפשיטא די' מחיצה גמורה היא ולא היה צריך לומר "י' לא קא מיבעיא לי". ולפיכך כתב שנראה דאפילו במיטה שאינה סתומה מיירי, ומשום הכי הוצרך לומר "י' לא קא מיבעיא לי" לאשמועינן שאף על פי שאפשר לראותה, אפילו הכי כיוון שיש בגובה המיטה י' לית לן בה. ור"י כתב: וגאון פירש, דמיירי לאחר המיטה שאמרנו שקורא מיד, שאם היה פחות מג' טפחים סמוך למיטה, מחובר למיטה היא ולא יקרא. ואם רחוקים מן המטה י', רשות אחרת היא ומותר. מג' עד י', בעיא דלא איפשיטא ולחומרא, ע"כ. ואחר כך כתב, דאפילו לדעת הרי"ף שנראה שפוסק כתנא קמא, אם מרוחק הגרף מהמיטה י' טפחים מותר דרשות אחרת היא, עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני. ורש"י פירש בעיא זו, דאמאי דאמר רבי שמעון בן אלעזר "עד שיניחם תחת המיטה" קאי, והכי קאמר: פשיטא לי במניחן תחת המטה ורגליה קצרים, שאין הימנה ולקרקע ג' טפחים, כלבוד דמי והרי הן כטמונים. י' ודאי לא קא מיבעיא לי, דנראה כאילו אינם תחתיה, מאחר שיש הפסק גדול כל כך, אין זה כיסוי. ומיבעיא ליה בגבוה מג' ועד י' אי הוי כיסוי או לא, ולא איפשיטא ולחומרא. ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך, שמה שכתוב בספרי רבינו: פסק גאון כרבי שמעון בן אלעזר, טעות סופר הוא, וצריך להגיה "כרבן שמעון בן גמליאל", וכן מצאתי בספרים מדוייקים:

ומה שכתב: למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת, נראה לי שצריך להגיה "אחת" במקום "אחרת". ומה שכתב: ולא חשיב כמכוסה תחתיה, תיבת "תחתיה" נראית כמיותרת.

והרי"ף לא הזכיר בעיא זו כלל, ותמה עליו ה"ר יונה. והרא"ש כתב, שנראה שטעמו של הרי"ף מפני שהוא מפרש דבעיא זו קאי ארשב"ג וכדברי הגאון, ואיהו סבר דהלכתא כתנא קמא. ולי נראה דאפילו אי הוה סבירא ליה הלכה כרשב"ג לא הוצרך לכתוב בעיא זו, משום דהוה מפרש כפירוש הגאון וכפי מה שפירש ה"ר יונה, דהשתא כיוון דמג' ועד י' לא איפשיטא ולחומרא, מחיצה עשרה פשיטא לן דהויא הפסק, ופחות מי' לא חשיבה מחיצה ולא איצטריך לאשמעינן. והרמב"ם גם כן לא הזכיר בעיא זו כלל. ואפשר שדעתו כמה שכתבתי שהוא דעת הרי"ף. או אפשר שהוא מפרש כפירוש רש"י, וכיוון שכתב שאם כפה על הצואה כלי או על מי רגלים, אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן, וכיון דקיימא לן דפחות מג' כלבוד דמי, כשאין המטה גבוה ג' הרי הן כקבורין ושרי. וכן פירש ה"ר מנוח, וכתב: מיהו אף על גב דמפלגינן במיטה בין גבוה ג' או פחות, בכלי לא שאני לן, דבכל גוונא חוצץ, ע"כ. ודוחק נראה לפרש כך, דאם כן למה החליף דין מיטה בדין כלי? וכל שכן שאין דינם שווה. לכך נראה לי שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי שהוא דעת הרי"ף ז"ל:

ודע, שכתב ברמזים: אם הגרף תחת המטה מותר, דחשיב כטמון, וכגון שהמיטה אינו גבוה ג' טפחים, והרי"ף אסר, עכ"ל. ואיני יודע למה כתב כן, שאף על פי שהרי"ף יפרש כפירוש הגאון, מנין לנו שיחלוק על דין זה? דמאחר דקיימא לן כל פחות מג' כלבוד דמי, כל שאין המיטה גבוה ג' טפחים, כטמון דמי, ואיכא למימר דליכא מאן דפליג דשרי:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גרף של רעי וכו' ס"פ מי שמתו (סוף דף כ"ה) ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואע"פ שאין בהן כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים משמע דגרף ועביט אין לו תקנה בנתינת מים לתוכן דדוקא מי רגלים עצמן שהם מתערבין עם המים שמטילין בתוכן נתבטלו אבל גרף ועביט דהזוהמא שנבלע בתוכם לא נתערב במים שהטילו בהן וחשוב כצואה ומי רגלים בעצמן שלא נתבטלו ואסור וז"ש רבינו ואפילו הטיל בו מים לא מהני:

ומ"ש ודוקא אם הן של חרס וכו' כך פי' רש"י גרף ועביט שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט ואסור לקרות כנגדן הואיל ומיוחדין לכך ומי רגלים עצמן בכלי שאינו מיותד להם עד שיטיל לתוכן מים עכ"ל. ומ"ש דשל עץ דינו כשל חרס כ"כ הרא"ש. ומ"ש דשל זכוכית מותר כ"פ התוס' והרא"ש:

ומ"ש או של חרס מצופין באבר פי' דמצופין באבר מכל צדדיו מבית ומבחוץ דחשיב ככלי זכוכית וככלי מתכות דלא ניכר בהו שום זוהמא כשרוחצין אותו ומותר לקרות ק"ש כנגדן אפילו בלא הטלת מים בתוכן ודלא כמ"ש התוס' והמרדכי דצריך שיטיל בהם רביעית מים דכיון דאין שם שום זוהמא לא מבפנים ולא מבחוץ לא צריך שום מים ותו דאי איתא דצריך מים א"כ לא הועילו אלא מבפנים אבל מבחוץ ה"ל כבית הכסא אלא לא צריך כלל מים והכי נקטינן וכך פסק בש"ע:

כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו כו' נראה דהוא ז"ל מפרש דהך ברייתא דאוסר גרף ועביט אע"פ שאין בתוכן כלום היינו דוקא בלא כפאה על פיה דמסתמא הן מלוכלכין מבפנים וחשוב כב"ה אבל בכפאה על פיה דמסתמא מבחוץ אין שם לכלוך ואע"פ שבלוע הוא מזוהמא כיון שאין בהן ממשות אין לחוש לבלוע ורבינו השיג עליו מסברא כיון דבלוע הוא בתוכו חשוב ברו כתוכו ואסור ואינה השגה. וב"י כתב דמסתברא כדברי רבינו וכן פסק בש"ע ואיכא למידק לראבי"ה דאין לחוש לבלוע אמאי לא מהני אם הטיל בהן מים ומדברי רבינו משמע דלדברי הכל לא מהני הטלת מים וי"ל דס"ל לראבי"ה כיון דאי אפשר שימלא מים על כל גדותיו דא"כ יהיו נשפכים א"כ כל מה שלמעלה מן המים חשיב כבית הכסא ולפיכך לא מהני בהו הטלת מים אבל כפאה על פיה מהני:

ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי וכו' פי' רשב"א מחמיר דחשיב כל הבית כד' אמות ובין לפני המטה ובין לאחר המטה אסור עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה דאז כשהיא תחת המטה פשיטא דחשיב כאילו הוא ברשות אחרת ומותר לקרות דאין חילוק בין יוציאנו או יניחנו תחת המטה. ורשב"ג לא פליג אהא אלא בשלא הוציאו ולא הניחו תחת המטה דמחמיר רשב"א דחשיב כל הבית כולו כד' אמות ואסור אפי' כשהוא לאחר המטה וקפליג רשב"ג וקאמר דליתא אלא אם הוא לאחר המטה קורא מיד אפילו אם לא הרחיק מן הגרף אלא אמה מיהו דוקא כשאין שם ריח ולפני המטה מרחיק ד' אמות ורבנן סברי אין חילוק וכו':

ומ"ש ולענין מטה אם תחוץ וכו' פי' רב יוסף אליבא דרשב"ג קמיבעיא ליה וה"ק היכא דהגרף הוא לאחר המטה והמטה אינה גבוהה אלא פחות מג"ט פשיטא לי דהמטה כארעא סמיכתא היא דכל פחות מג' כלבוד דמי לדברי הכל ואין כאן חציצה ואסור לקרות אא"כ הרחיק ד' אמות כי קא מיבעיא לי כשהמטה גבוה ג' ופחות מד"ט מי נימא נמי כלבוד דמי ואסור דהא שמעינן ליה לרשב"ג בכל דוכתא דפחות מד' כלבוד דמי כדאמר פ"ק דעירובין תחלת (דף ט') (ובסוף דף יד) ואת"ל דהכא גבי גרף נמי אחמרו כן ואמרינן לבוד לרשב"ג בפחות מד' כמו בכל דוכתא ואסור אכתי מיבעיא לי בד' ופחות מה' אי אמרינן לבוד ואסור ואת"ל דהכא נמי מחמרינן אפי' פחות מה' אכתי מיבעיא לי בה' ופחות מו' וכן כולהו קא מיבעיא ליה באת"ל עד ט' ופחות מי' אבל עשרה לא מיבעיא לי דכרשותא אחריתא דמי והויא חציצה לרשב"ג ומותר לקרות לפני המטה אפילו לא הרחיק אלא אמה אחת מן הגרף ולפ"ז הלכה כרשב"ג ובמטה גבוהה י' הויא חציצה וא"צ להרחיק ד' אמות אבל כל פחות מי' לא הוי חציצה וצריך להרחיק ד' אמות אבל לרש"י קא מיבעיא ליה לרב יוסף אליבא דרשב"א ואתחת המטה קאי דבפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כמכוסה וכו' דלפ"ז הפירוש היכא דאמר דכלבוד דמי הויא קולא דא"צ להרחיק ד' אמות הפך מפירוש דגאון דאי כלבוד דמי הויא חומרא דאינה חוצצת וצריך להרחיק ד' אמות והשתא לפי פירש"י זה כשהגרף תחת המטה לא שרי לקרות בלא הרחקת ד' אמות אא"כ במניח הגרף תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע ג"ט שהרי הוא כטמון אבל כל שיש הימנה ולקרקע ג"ט וכ"ש ביותר מג' אסור לקרות אא"כ הרחיק ארבע אמות וכיון שאין ראיה מכאן לפסוק כרשב"ג ממילא נקטינן כרבנן וכרשב"א דאין חילוק בין לפני המטה ובין לאחר המטה לעולם צריך להרחיק ד' אמות וקורא דלית הלכתא כרשב"א בהא דקאמר הבית כולו כד' אמות אבל במאי דקסבר כרבנן דאין המטה חוצצת כלל נקטינן כותייהו דלא כרשב"ג:

ומ"ש רבינו לפי פירש"י למעלה מעשרה כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה הוא מ"ש בגמרא עשרה רשותא אחריתא היא דלרש"י ה"ק חשבינן לההוא גרף כאילו הוא ברשות אחרת שלא תחת המטה דנמצא דלא חשיב כמכוסה תחתיה אלא מונח בבית בלא כסוי והב"י הגיה אחת במקום אחרת ותיבת תחתיה מיותרת ולא נהירא אלא הלשון מתוקן ומקובל ע"פ הגמרא:

ומ"ש וכ"כ הראב"ד וכו' פי' דגם הראב"ד פירש דרב יוסף אליבא דרשב"א קמיבעיא ליה ואף על גב דלית הלכתא כרשב"א היינו דוקא במאי דמחמיר וקאמר כל הבית כד' אמות ואסור לקרות עד שיוציאנו בהא קאמר רבא דלית הילכתא כרשב"א אבל במאי דמיקל רשב"א דתחת המטה הוי כמכוסה בהא ליכא מאן דפליג אדרבה כיון דאפילו רשב"א דמחמיר עד שיוציאנו מודה בהא דתחת המטה הוי כמכוסה וטמון כ"ש רשב"ג ורבנן דמקילין דמודים בהא והא דקאמר רשב"א טפי הך היתירא דתחת המטה לא אתא לאשמועינן היא גופא דהא פשיטא היא דתחת המטה שרי לדברי הכל אלא אתא לאשמועינן איסורא דכל הבית כד' אמות דמי ואסור לקרות עד שיוציאנו או עד שיניחנו תחת המטה ודו"ק. ולענין הלכה נקטינן דמטה שאינה סתומה מכל צד כמטות שלנו והגרף לאחר המטה אינה חוצצת אלא צריך להרחיק שיעור הרחקה לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח וכן כשהם לפני המטה כך הדין ואין צריך שיוציאנו ותחת המטה הוי כטמון ודוקא כשרגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע ג' טפחים שאז א"צ לשום הרחקה אבל ג"ט ומג' ולמעלה לא הוי כטמון וצריך להרחיק שיעור הרחקה אבל מטה שכולה סתומה מכל צד מסביב הוי מחיצה גמורה בגבוה עשרה וחוצצת וא"צ להרחיק כלל וכמ"ש ה"ר יונה ומביאו ב"י וכתב הרמב"ם בפ"ג וז"ל אם כפה על הצואה כלי או על מי רגלים אע"פ שהן עמו בבית הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדן עכ"ל: