טור אורח חיים עו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן עו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות קריאת שמע וברכותיה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה:

צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא דחשיבה כמכוסה, ואם היה סנדלו נוגע בה אסור:

העבירו צואה לפניו אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא מן הנהר:

היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע, רב הונא אמר מותר לקרות ורב חסדא אמר אסור לקרות. רבינו חננאל פסק כרב חסדא ורי"ף פסק כרב הונא וכן דעת אדוני אבי ז"ל, אבל צואה בפי טבעת אפילו אם היא מכוסה אסור לקרות אפילו אם אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב. ויש מפרשים דרב הונא לא שרי בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נתכסית מאליה בלא מלבושים כגון אצילי ידיו וכיוצא בו.

היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא הרוק עבה. ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד, הרוק נימוח ונבלע בה ולא בטלה:

ספק אם צואה עמו בבית או לאו, מותר לקרות כיון שאין דרך בית להיות בו צואה. וכהאי גוונא באשפה אסור. ובספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה ומצא בו אחר כך, צריך לחזור ולקרות. אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

צואה בעששית מותר לקרות כנגדה וכו' — פשוט בסוף פרק מי שמתו (דף כה:). ומפרש טעמא, משום דצואה בכיסוי תליא מילתא, דכתיב "וכסית את צאתך", והא מכסיא:

צואה בגומא וכו' ואם היה סנדלו נוגע בה אסור — שם, אמר רבא: צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע. בעא מיניה מר בריה דרבינא: צואה דבוקה בסנדלו מאי? תיקו. וכתב הרא"ש: מניח סנדלו עליה וקורא, ולא אמרינן דסנדל בטיל לגבי גופו ולא חשיב כיסוי. צואה דבוקה בסנדלו מהו, פירוש, שהסנדל נוגע בצואה מהו? תיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג מהלכות קריאת שמע. וה"ר יונה פירש בצואה בגומא פורס סנדלו עליה ומותר, דכיון שאין ריח רע מגיע אליו, כאילו היתה מכוסה בכלי דמי ומותר אפילו נוגעת בסנדלו; ומאי דבעי מר בריה דרבינא: דבוקה בסנדלו מאי? מילתא באפי נפשה היא, ורוצה לומר, היכא דהולך בדרך או עומד במקום אחד, ונדבקה ממש הצואה בסנדלו מאי? תיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואף על פי שכשנוגעת בסנדלו מותר, כשנדבקה ממש אסור. ורבינו כתב כדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, וכן הלכה:

העבירו צואה לפניו וכו' — שם, פלוגתא דאביי ורבא, והלכתא כרבא דאסור:

ופי חזיר כצואה עוברת דמי — שם, מימרא דרב פפא. ואקשינן: פשיטא? ופירש רש"י: פשיטא דפי חזיר אינו בלא צואה. ומהדרינן: לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא. וכתב ה"ר יונה: כלומר שאין הרחיצה מועלת לו, דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום, מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי. ודע, שהרמב"ם כתב גבי צואה עוברת, פי חזיר, אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד' אמות. נראה מדבריו, שאף על פי שהם עוברין לפניו, כיון שהרחיקו ממנו ד' אמות שרי, ולא דמי לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנו לפניו כמלא עיניו; דהני, כיון שעוברין והולכין להם, בהרחקת ד' אמות שרי. וכן כתב רבינו הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל. אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא, לכך נראה לי דבלאחריו מיירי, ומשום הכי סגי כשיעברו ממנו ד' אמות, אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו. וכן נראה מדברי רבינו, שכתב כאן: אסור לקרות כנגדה סתם, וסמך על מה שכתב בסימן ע"ט שיעור ההרחקה שהוא צריך להרחיק^(א):

היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו וכו' — שם: איתמר, צואה על בשרו, או שהיו ידיו בבית הכסא. רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע, ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. ופירש רש"י: ידיו בבית הכסא. מחיצה יש בינו לבית הכסא, ופשט ידיו לפנים מן המחיצה. ומפרש בגמרא, דטעמא דרב הונא משום דכתיב: "כל הנשמה תהלל יה", וטעמא דרב חסדא משום דכתיב: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". ופירש רש"י: כל הנשמה. הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים:

וכתב הרא"ש: צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא — פירוש, שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו, או שהכניס ידו דרך חור לבית הכסא, ואינו מריח ריח רע. ופסק רבינו חננאל כרב חסדא דאסור, אף על גב דרב חסדא תלמידיה דרב הונא אזלינן לחומרא. וכן פסק באור זרוע. והרי"ף כתב דקיימא לן כרב הונא, חדא דהוא רביה דרב חסדא, ועוד, דמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה (דף ל.), דאמר רב פפא: צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע, פירוש: צואה בפי טבעת. היכי דמי? אי דנראית פשיטא, ואי דלא נראית, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא, יושב נראית, עומד אינו נראית. מאי שנא מצואה על בשרו? במקומה נפיש זוהמא, שלא במקומה לא נפיש זוהמא. מדקא מקשה מיניה, שמע מינה דהלכתא היא. וכתבו ה"ר יונה והרא"ש, וכן מסתברא. ויש אומרים, דהא דשרי רב הונא צואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעמדה על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא מלבושים, כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו, אבל במקום הנראה, אין כיסוי המלבוש מועיל. ודייקי מדפריך התם: אי דנראית פשיטא, מהיכא פשיטא ליה? הא רב הונא שרי, דכיון דמכוסה בבגדיו. ואי משום שהיא במקומה, אכתי לא אסיק אדעתיה דבמקומה אסירא טפי. והרי"ף והרמב"ם גורסים: ידיו מטונפות מבית הכסא. ולא נהירא גירסא זו, דהיכי שרי ליה רב הונא, כיון שהצואה נראית? ואי מיירי ביבישה, אפילו הכי היה אסור, דאמרינן: צואה כחרס אסורה. והוסיף ה"ר יונה וכתב ז"ל: והרמב"ם רצה ליזהר מזו הקושיא, וכתב: היתה טיפת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא, כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו, או ידיו מטונפות, ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ואפילו הכי אינו מתקבל, דאם איתא דאיירי בעניין זה, למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה? דכיון שהוא כל כך מועט ויבש, שאנו דנין אותו כאילו אין שם צואה כלל, נמצא שכל עצמותיו נקיים. ורב הונא נמי לא הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה תהלל יה, שאפילו בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות, עכ"ל:

והרשב"א כתב וזה לשונו: הקשה הראב"ד, מכל מקום הא בעינן "מחנך קדוש" וליכא? ותירץ: כיון דיבשה והלך ריחה, דלא נפיש זוהמא, בטלה על גב גופו, דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו כשאינה יבישה, ואי משום מחנך קדוש, כל שהיא מכוסה ליכא משום מחנך קדוש, כדאמרינן לקמן: צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע. ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו, היינו משום דזימנין דמגליא כשהוא מהלך. והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה, הא במכוסה מישרא שרי, דכתיב: "ושבת וכסית את צאתך", ולקמן נמי אמרינן: צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא? צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא, כן נראה לי. עכ"ל:

והרמב"ם כתב לפסוק כרב הונא, ואחר כך כתב: וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות, וכך ראוי לעשות, עכ"ל^(ב):

היה לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק וכו' — שם: אמר אביי, צואה כל שהוא, מבטלה ברוק. אמר רבא: וברוק עבה. ופירש רש"י: רוקק עליה ומכסה אותה ברוק:

ומה שכתב: ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה — ירושלמי, כתבו שם הרא"ש: רבי זירא ורבי אבא יתבין וחזיין צואה. רבי אבא רקיק עלה. אמר רבי זירא: כמין ימא לטיגנא, כלומר: אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת, כמהלך מן הים לטיגנא שהוא דבר מועט, ואחר כך חזרה הצואה למקומה. וכן כתב הרשב"א בשם הראב"ד:

ספק אם צואה עמו בבית וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כה.), אמר רב יהודה: ספק צואה בבית מותרת, באשפה אסורה. ספק מי רגלים, אפילו באשפה נמי מותרין. סבר לה כי הא דאמר רב המנונא: לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, כלומר: כנגד עמוד הקילוח, וכדרבי יונתן. דרבי יונתן רמי: כתיב "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ", כלומר: לא הצריכו כיסוי, וכתיב: "ויתד תהיה לך" וגו' "וכסית". הא כיצד? כאן בגדולים כאן בקטנים, אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפל לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן – בוודאן, אבל בספיקן לא גזרו:

ואם קרא במקום הראוי להסתפק וכו' — בפרק מי שמתו (דף כב:), תנו רבנן: המתפלל ונמצאת צואה במקומו, אף על פי שחטא, תפילתו תפילה. אמר רבא: האי זבח רשעים תועבה הוא. וכתב הרא"ש: נראה דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה, הילכך פשע מתחילה ולכך תפילתו תועבה. אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק, לא מיקרי זבח רשעים, ואם התפלל תפילתו תפילה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל. וכן כתבו התוס' וה"ר יונה והרשב"א ז"ל. ואף על פי שדין זה בתפילה איתמר בגמרא, למד ממנו רבינו לעניין קריאת שמע. וכתבו התוס' והרא"ש בפרק הדר (דף סד.) אהא דאמרינן: שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה, צריך עיון אם יש להשוות ברכות לתפילה לעניין צואה ושיכור, דעל כרחך לאו לכל מילי דמו, שהרי שתוי אל יתפלל לכתחילה עד שיפיג יינו, ושתוי מברך לכתחילה ברכת המזון וכל הברכות, כדאיתא בירושלמי, "ואכלת ושבעת", ואפילו מדומדם:

וכתבו עוד התוספות: ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך, אפילו אם תאמר דמשווינן ברכות לתפילה, בצואה תניא, ומי רגלים לא חמירי כמו צואה, דהא אמרינן בסוף פרק מי שמתו: לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפל לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו וכו':

דין היה קורא וראה צואה כנגדו כתב רבינו בסימן פא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

צואה בעששית מותר ופי' בס"פ מי שמתו ומפרש טעמא משום דבכסוי תלה רחמנ' דכתי' וכסית את צאתך והא מתכסיא:

צואה בגומא וכו' שם וע"פ פי' הרמב"ם והרא"ש דלא כרבינו יונה דמפרש לקולא דבנוגע סנדלו בה מותר ואינו אסו' אלא בדבוקה הצואה בסנדלו ממש דלית':

העבירו צואה לפניו כו' שם צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור והלכה כרבא ופי' רש"י אדם שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו אסור לקרות וצריך להפסיק וכתב ב"י דהא דכתב הרמב"ם אסור לקרות כנגדן עד שיעבירו ממנו ד' אמות בלאחריו מיירי אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו עכ"ל ולא נהירא דמדכתב הרמב"ם צואה עוברת כגון שהיתה שטה ע"פ המים אסור לקרות כנגדה אלמא דמיירי בעוברת לפניו ואסור לקרות כנגדה והוא רואה אותה ומסתכל בה וקאמר דאסור עד שיעברו מפניו ארבע אמות דכיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד' אמות שרי וכ"כ מהר"י אבוהב ואיני יודע למה חלק עליו ושינה משמעות דברי הרמב"ם דמיירי בצואה עוברת לפניו וקא מפרש לה דמיירי בלאחריו אי משום דלא מצא גילוי לשיעור ד' אמות בגמרא אפשר דס"ל להרמב"ם כיון דאביי מתיר לגמרי רחוק הוא לומר דרבא אוסר לגמרי דהוי פלוגתא רחוקה מסתייה דליהוי אסור עד ד' אמות או מצא כך בתוספתא והכי נקטינן דלא כש"ע שהשמיט ולא כתב שיעור ד' אמות:

היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו או שהכניס ידו בב"ה דרך חור וכו' וכך היא גירסת רש"י או שהיה ידיו בב"ה ופי' כמ"ש רבינו וכ"כ הרא"ש אבל הרי"ף גורס או שהיו ידיו מטונפות מבה"כ וכן מבואר מדברי הרמב"ם שגורס כך וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דפירושא לפי הנראה שהיו ידיו מטונפות מקנוח בית הכסא כגון שקינח באבנים מקורזלות של בה"כ ואין בידו צואה אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא כל הנשמה תהלל יה שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל ורב חסדא סבר כל עצמותי תאמרנה ואין היד הזו ראויה לומר שירה שדעתו של אדם אוננת ממנה וזה פירוש נאה עכ"ל. ולענין הלכה קי"ל כרב חסדא דאוסר ובין שהכניס ידו בחור ובין ידיו מטונפות מקנוח אסור לקרות ק"ש שהרי הרמב"ם פסק כרב הונא וכתב בסוף דבריו וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות ולפ"ז כיון די"מ דלא שרי רב הונא אלא כגון בין אצילי ידיו שהוא נתכסה מאליה בלא מלבושים ורב חסדא אוסר א"כ ראוי להחמיר כרב חסדא אף בזו וכן נראה בש"ע ע"ש. ומיהו ודאי בידיו מטונפות או שהכניס דרך חור אם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או במידי דמנקי וקורא ק"ש ומברך כדלעיל סוף סי' ד':

ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה וכו' ברייתא בפ' מי שמתו סוף (דף כ"ב) לגבי תפלה וע"פ מ"ש התוס' בשם ר"י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכ"כ הרא"ש ורבינו כתב' לענין ק"ש דס"ל כר"י דאין חילוק כלל בין ק"ש לתפלה כדכתב לקמן בסי' ע"ח ובסי' פ"א ועיין עוד בסי' פ"ה ולעיל סי' ס"ה:

דרכי משה

(א) ואין דבריו נראין לפרש דברי הרמב"ם כך, דהרי לשון כנגדן משמע שהצואה לפניו. והא דהטור כתב סתמא בכאן, אפשר דלא נראין לו דברי הרמב"ם בזה, ולכך סמך על מה שכתב לקמן, אבל בדברי הרמב"ם נראים דברי מהר"י אבוהב:

(ב) כתב מהרי"ל הלכות יום הכיפורים דשכבת זרע על בשרו דינו כצואה על בשרו: