ברטנורא על עוקצין ב

משנה עוקצין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

זיתים שכבשן - ביין או בחומץ או בשאר משקין :

בטרפיהן - עם העלים שלהם. עלה זית, מתרגמינן טרף זיתא:

טהורים - אם נגע שרץ בעלין, טהורים הזיתים והעלים, דלא חשיבי העלים לא יד ולא שומר:

לפי שלא כבשן - בטרפיהן:

אלא למראה - כדי שיהיו נראים יפין יותר כשהעלים עמהן, דנראים כאילו מחדש נתלשו:

כשות של קישות - כשהקשואים קטנים יש להן כמין שער קטן, ונקרא כשות:

והנץ שלה - בפי הקשואים יש במו נץ ארוך מעט:

טהורים - דלא חשיבי לא יד ולא שומר:

לפני התגר טמאה - דניחא ליה לתגר בשער ובנץ, שמתוך כך נראים הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו , וכיון שרוצה בקיומן, חשיבי שומר לפרי. אי נמי, לפי שהקשואים רכים ויד הכל ממשמשים בהן לקנותן הן מתקלקליס אם לא מפני שאותו שער שומרן מכל לכלוך וטינוף:

(ב)

הגלעינים - כמו גרעינים:

ולא מצטרפות - עם האוכל להשלימו לכביצה, דיד חשיבא ולא שומר:

גלעינה של רוטב - גרעין של תמרה לחה וראויה למוץ:

אע"פ יוצאה - כלומר אע"פ שיוצאה מן האוכל, מצטרפת עם האוכל, לפי שהיא נאכלת, שמוצץ אותה מחמת רטיבות:

לפיכך חותם של יבישה - גרגיר של ענבים ותמרים יש להם חותם, שחותם נקב הפרי, ובראש החותם עוקץ, כך פירשו רבותי. וקשה לפירושם, מאי לפיכך . ובמשניות דוקניות מצאתי, לפיכך חותל של יבישה, וכן גורס רמב"ם, ומפרש טעמא דגרעינה של רוטב דהיינו של תמרה לחה, מצטרפת, לפי שהיא שומר לפרי, שאם לא הגרעין היה הפרי נפסד. ושל יבישה אינה מצטרפת, דשוב אין הגרעין שומר לפרי, שכבר כלתה הליחה שבתמרה ואין הגרעין שומרה שלא תפסד. לפיכך חותל של יבישה והוא הקרום המלופף ודבוק על הגרעין של תמרה, מצטרף עם התמרה כשהיא יבישה, מפני שהקרום הוא שומר, לא הגרעין:

ושל רוטב - דהיינו תמרה לחה, אין הקרום מצטרף. שהגרעין הוא שומר ולא הקרום. ונקרא אותו הקרום חותל, לפי שהוא מלופף ודבוק לגרעין . לשון והחתל לא חותלת (יחזקאל יז):

גלעינה שמקצתה יוצאה - כגון גרעינה של תמרה לחה (שנאכלת) [שנאכלה] חציה וחציה נשארת עם הגרעין:

מה שכנגד האוכל - חשוב שומר ומצטרף, אבל אידך לא. וכן עצם שיש עליו כזית בשר :

היה עליו - היה על העצם בשר בצד אחד שאינו מקיף את העצם, אמר רבי שמעון רואין אם יש בבשר שיעור שיוכל להקיף ממנו עובו כחוט של ערב כטבעת סביב העצם, מצטרף. ואין הלכה כר' שמעון:

כגון הסיאה והאזוב והקורנית - שגם אלו כך דינם, מה שכנגד האוכל מצטרף, ומה שאינו כנגד האוכל אין מצטרף. וסיאה וקורנית מין אזוב הם. סיאה תליי"ז בלע"ז, וקורנית שדרי"א בלע"ז:

(ג)

שנימוק מקצתו אין מצטרף - דמה שנימוק אינו חשוב אוכל, כיון שנתמסמס ואינו ראוי לאכילה:

הפטמא של רימון - כמין דד יוצא בראש הרמון, והוא הנקרא פטמא. וסביב הפטמא כמין פרח ירוק שיש בו חוטים דקים, והן קרויין נץ. וסביבות אותן החוטים כעין כוס וראשו עשוי לתלפיות, והוא קרוי מסרק, מפני שיש לו שינים כמסרק:

אף המסרק טהור - שאם יחתך מן הפרי, אין מתגלים הגלעינים בכך, הלכך לא הוי שומר. אבל הפטמא, אם יחתכוה עד שרשה, יתגלו הגרעינים ויפסד הפרי. ואין הלכה כרבי אליעזר :

(ד)

כל הקליפין - כגון קליפי אגוזים ושקדים ורמונים וקליפי ביצים, חשיבי שומר לאוכל, ומצטרפין עם האוכל להשלימו לכשיעור לקבל טומאה. ומיהו קליפה לחה העליונה שעל האגוזים בשעת לקיטתן, אינה מצטרפת, דלא חשיבא שומר, שאין שומר על גבי שומר:

קדורה - נקובה. לשון מקדרים בהרים כדתנן בעירובין. וקדורה אינה מצטרפת, לפי שאינה שומרת כשהיא נקובה וחתוכה:

והחיצונה - היא הקליפה הדקה הנופלת מאליה כשממשמשין בבצל. ואין הלכה כרבי יהודה :

(ה)

המחתך לבשל - כגון מחתך דלועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:

שלא מירק - שלא גמר החתיכה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו, במסכת יומא [דף ל"א]:

אינו חיבור - אע"פ שעדיין החתיכות מעורות במקצת:

לכבוש - שכובשים ביין ובחומץ כדי להתקיים:

ולשלוק - שליקה טפי מבישול , ובהאי ניחא ליה בחיבורן, הלכך כל זמן שלא מירק הוי חיבור. אבל לבשל לא הוי חיבור, דיודע הוא שהבשול יפרידם ויחלקם זו מזו: התחיל לפרק ולהפריד לגמרי אחד מהן, לא אמרינן כיון דגלי דעתיה באחד שרוצה להפרידן, כולהו נמי כאילו מופרדים זו מזו ולא הוי חיבור, אלא אוכל שפירק בלבד! (טו)

לא הוי חיבור, ומה שלא פירק, הוי חיבור: האגוזים שאמנן - שגדלן וחיברן זו בזו. לשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב):

שחמרן - לשון ויצברו אותם חמרים חמרים (שמות ח,). מדרך הרוצים לאצור אגוזים או בצלים, שחותכין אותן וקושרים אותן בחבל או במשיחה ומחברין אותן זו עם זו ותולין אותן כדי שיתקיימו:

לפקל - כמו לקלף. ודוגמתו שנינו פרק ד' דמעשרות משנה ו', הבצלים משיפקל:

האגוזים והשקדים - השתא מיירי במפצע האגוזים והשקדים. שהקליפה של אגוזים ושל שקדים חשיבא שומר, ואע"פ שפצען, כל זמן שהיא מחוברת באוכל חשיבא שומר:

עד שירסס - לשון והכה את הבית הגדול רסיסים (עמוס ו). כלומר עד שתהיה הקליפה רצוצה ופתותה לחלקים דקים:

(ו)

ביצה מגולגלת - צלויה קצת, עד שהיא מעורבת וראויה לגמעה:

עד שיגוז - הקליפה חשיבא שומר ומצטרפת, עד שיחתוך ממנו מעט , ואז לא חשיבא יותר שומר, שהביצה שותתת ויורדת דרך אותו שבר וחתך:

ושלוקה - אבל אם נשלקה הביצה, שהיא קשה ועומדת בתוך הקליפה ואפילו שנשברה, לעולם חשיבא הקליפה שומר, עד שתהא מרוצצת:

וכן עצם שיש בו מוח - חשיב העצם שומר למוח, ואע"פ שנשבר העצם, עד שיהיה מרוצץ:

הרמון שפירדו - שחתך הרמ [ון לשנים ועדיין הגרגרים מחוברין בקליפה, הויא קליפה חיבור, עד שיקיש בקנה ויתנענעו הגרגרים שבו:

שלל הכובסים - דרך הכובסים לשלול הבגדים הקטן עם הגדול כדי שלא יאבד, וסופו להפרידן:

והבגד שהוא תפור בכלאים - שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטין של פשתן, דודאי סופו להפרידן זו מזו, משום איסור כלאים:

חיבור לטומאה - ואם נטמא האחד נטמא חברו, עד שיתחיל להתיר, ואע"פ שלא גמר להתיר, דמעשה מוציא מידי מעשה:

(ז)

ירוקים מצטרפין - דחזו לאכילה:

לבנים אין מצטרפין - דתו לא חזו:

ובחזרים - בחזרת, אע"ג דלבנים לא חזו לאכילה, מכל מקום הוו שומר. ואין הלכה כר' אלעזר בר צדוק:

(ח)

בני בצלים - עמוד האמצעי שהוא כמו לב (ירוק) וממנו צומחים הבצלים, לההוא קרי בני בצלים:

אם יש בהן ריר - שהם מלאים ליחה ואין בהן חלל:

משתערין כמו שהן - כשבאים לשער אם יש בהן אוכל כביצה שיעור טומאה, משערין אותן עם הריר ואין [צריל] למעך את חללן. ואם יש בהן חלל, ממעך את חללן ואח"כ משער לכביצה:

ספוגנית - עשויה רכה כמין ספוג. ואינה דרוסה ובעוטה:

משתערת כמו שהיא - בלא מיעוך:

בשר העגל שנתפח - דרך בשר העגל שהוא נתפח ומתרבה כשהוא מתבשל, ובשר השור הזקן מתמעט:

בכמות שהן - אם בשר שור מבושל הוא שנתמעט ועמד על פחות מכביצה, אין אומרים כשהיה חי היה בו כביצה או יותר, ויטמא אע"פ שעכשיו אין בו כשיעור. וכן אם היה בשר עגל שנתפח ונתרבה ויש בו כדי לטמא, אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא, אף עכשיו לא יטמא:

(ט)

קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב, והוכשרה שם לקבל טומאה ונטמאת, יכתלושה ימיא: והגדילה ויצאה חוץ לעציץ - ונחשבת כמחובר, לפי שיונקת ושואבת מז הקרקע שחוץ לעציץ:

טהורה - שפרחה לה טומאה משיצאה חוץ לעציץ:

מה טיבה ליטהר - דכשקבלה טומאה היתה כתלושה, הלכך מה שבתוך העציץ נשאר בטומאתו , ומה שהוסיף אחרי כן ויצא חוץ לעציץ, טהור . ואין הלכה כר' שמעון:

(י)

כלי גללים - כלים העשויין מגללי הבקר:

שהשרשים יכולין לצאת בהן - אע"פ שאינן נקובים, השורש יוצא מעצמו ונוקב את הגלל ואת האדמה של אותו כלי. ולהכי לא נקט כלי אבנים , לפי שקשים הן ואין השורש נוקב אותן:

עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים שבתוכו - דלא מקבלי הכשר משום דחשיבי כמחובר, ואין הזרעים נכשרים לקבל טומאה אלא כשבא עליהן מים לאחר שנתלשו. ואפילו פירות תלושים אין נכשרים במים שבתוכו, לפי שאין המים מכשירין כשהן במחובר, דבעינן שיהו המים תלושין, והני מים דמנחי בעציץ נקוב, כמנחי בארעא דמו:

ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים - דבין מים שבתוכו ובין זרעים, תרוייהו חשיבי כתלושים:

מלאהו - לעציץ שאינו נקוב:

עפר עד שפתו - הואיל ורואה את האויר מארבע רוחות, הוי כעציץ נקוב, וחשיבי כמחובר, בין המים, ובין הזרעים שבו:

כטבלא שאין לה לזביז - שאין לה שפה מכאן ומכאן אלא פשוטה וחלקה, דמים שבה אינן מכשירין את הזרעים וחשיבי כמחובר, הואיל ורואין את האויר מארבע רוחות: