משנה עוקצין ב ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ב · משנה ח | >>
עלי בצלים ובני בצלים, אם יש בהן ריר, משתערין בכמות שהן.
אם יש בהן חלל, ממעך את חללן.
פת ספוגנית, משתערת בכמות שהיא.
אם יש בה חלל, ממעך את חללה.
בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט, משתערין בכמות שהן.
משנה מנוקדת
עֲלֵי בְצָלִים וּבְנֵי בְצָלִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר, מִשְׁתָּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. פַּת סְפוֹגָנִית, מִשְׁתָּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא. אִם יֵשׁ בָּהּ חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ. בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח, וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵט, מִשְׁתָּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן.
נוסח הרמב"ם
עלי בצלים, ובני בצלים -
- אם יש בהן ריר - משתערין בכמות שהן,
- אם יש בהן חלל - ממעך את חללה.
- פת סופגניות - משתערת בכמות שהיא,
- ואם יש בה חלל - ממעך את חללה.
- בשר העגל שנתפח,
- ובשר זקנה שנתמעט - משתערין בכמות שהן.
פירוש הרמב"ם
צורת עלי הבצלים ידועה, כי היא חלולה כדמות קנים ובתוכה ריר ידבק ביד.
וכן הבצל כשנגע בו המים, וצמח והוא אינו מחובר לקרקע כמו שהוא מפורסם, יצא ממנו לב ירוק דמות עלי בצלים ובתוכו גם כן ריר, ואותו דבר הצומח נקרא בני בצלים.
ואומר, כי אם היה הריר בתוך החללים ההם אז אנו משערין אותן כמו שהן מן החלל להשלים שיעור כביצה, ואם היו ריקניות בלא ריר ממעכים אותן ביד עד שיתקבצו ותסור ניפחן ואז משערין אותן בכביצה.
וכן הלחם המתחלחל חלקים כמו (פסחים דף לז.) סופגנין, והוא פת סופגניות, משערין אותו בכמות שהוא, אלא אם היה חלל בתוכה אז יתקבץ ביד.
ודרך בשר העגל היונק כשנתבשל שירבה ויגדל, ובשר מרובין בשנים מן הבהמות כשיתבשל מתכווץ ומתמעט. ואמר שאנו משערין כביצה ממנו והוא מבושל כמות שהוא, ולא נאמר זה היה קודם שנתבשל כביצה ואף על פי שהוא עכשיו פחות מכביצה, או בהפך, אבל ישוער לפי עניינו, אם היה חי חי, ואם מבושל מבושל:
פירוש רבינו שמשון
בני בצלים. לעמוד אמצעי קורא בן בצל:
אם יש בהן ריר. שעדיין מלא מריר הבצל ואין בו חלל:
משתערין לכמות שהן. ואין לנו למעכן ואם יש בהן חלול ממעך את חללו ואח"כ משערין לכביצה:
ספוגנית. שעשויה כמין ספוג ואינה דרוסה יפה ולא בעוטה מלשון הסופגנין והדובשנין דפרק כל שעה (דף לז.):
משתערת בכמות שהיא. בלא מיעוך:
בשר העגל שנתפח. אורחא דמילתא הוא דשל עגל נתפח ושל זקנה מתמעט:
בכמות שהן. פלוגתא היא בפרק כל המנחות באות מצה (דף נד.) אי משערינן כמות שהן עכשיו או לכמות שהיו מעיקרא:
תניא בתוספתא [שם] האגוז והשקד והתמרה המתקשקשין משתערין לכמות שהן. פי' מתקשקשין מתוך שנתייבש האוכל ונתמעט ומתחילתו כשהיה מלא לא היה מתקשקש ופלוגתא דמנחות שייכא הכא כמו במתני':
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בני בצלים - עמוד האמצעי שהוא כמו לב (ירוק) וממנו צומחים הבצלים, לההוא קרי בני בצלים:
אם יש בהן ריר - שהם מלאים ליחה ואין בהן חלל:
משתערין כמו שהן - כשבאים לשער אם יש בהן אוכל כביצה שיעור טומאה, משערין אותן עם הריר ואין [צריל] למעך את חללן. ואם יש בהן חלל, ממעך את חללן ואח"כ משער לכביצה:
ספוגנית - עשויה רכה כמין ספוג. ואינה דרוסה ובעוטה:
משתערת כמו שהיא - בלא מיעוך:
בשר העגל שנתפח - דרך בשר העגל שהוא נתפח ומתרבה כשהוא מתבשל, ובשר השור הזקן מתמעט:
בכמות שהן - אם בשר שור מבושל הוא שנתמעט ועמד על פחות מכביצה, אין אומרים כשהיה חי היה בו כביצה או יותר, ויטמא אע"פ שעכשיו אין בו כשיעור. וכן אם היה בשר עגל שנתפח ונתרבה ויש בו כדי לטמא, אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא, אף עכשיו לא יטמא:
פירוש תוספות יום טוב
אם יש בהן חלל. ורקנית. הרמב"ם פ"ד מהט"א:
ובשר זקנה. ה"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ"ה דמנחות דף נ"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ובשר זקנה שנתמעך: כך מ"מ בכף. בסוף פי' רעז"ל אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא אף עכשיו לא יטמא ע"כ. אמר המלקט כרב ור' חייא ור' יוחנן דאמרי כמות שהן שנינו פי' כמו שהן עכשיו ודלא כשמואל ור"ש בן רבי וריש לקיש דאמרי לכמות שהן שנינו פי' כמות שהיו מתחלה:
תפארת ישראל
יכין
ובני בצלים: י"א שהוא עמוד חלול האמצעי הצומח מראשו בין הקנים היוצאין מראש הבצל. ועליו גדל הזרע [ובפ"ק מ"ה נקרא עמוד]. ויש מפרשים דכשיעמוד הבצל במקום לח. אע"ג שאינו מחובר בקרקע. יצמחו ממנו ג"כ קניו החלולין. והם נקראין בני בצלים:
אם יש בהן ריר: הוא הליחה שבתוך הקנים:
משתערין: לכשיעור כביצה לטמא אחרים:
בכמות שהן: וא"צ למעכן. [ואין להקשות האיך אפשר שיצטרפו המשקה שבתוך הקנה. להקנה שהוא אוכל. הרי דוקא כל האוכלין מצטרפין תנן [כמעילה פ"ד מ"ה] אבל משקה ואוכל לא. וכן מוכח. דממ"נ אוכלין למשקין א"צ צירוף. דהרי משקה מתטמאה ומטמאה בכ"ש [כהרמב"ם פ"ד מאוכלין]. ומשקין לאוכלין. אף דמשקין חמור מאוכלין בשיעורא. דמשקין מטמאין לאחרים בכ"ש. ואוכלין איו מטמאין לאחרים רק ביש בהאוכלין כביצה. וא"כ הרי כל חמור מצטרף להקל [ככלים פ"ז מ"ג]. עכ"פ הרי משקין שיטמאו דבר אחר. רק מד"ס הוא אבל מדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. האיך יצטרפו לכביצה אוכלין דחמיר. דעכ"פ מטמא למשקין מדאורייתא [כהרמב"ם שם]. וכ"ש הך ריר שבקנה. הרי כל מי פירות שאינן מז' משקין להרמב"ם [פ"א מאוכלין ה"ד] איו מקבלין טומאה כלל. והאיך יצטרף להקנה שהוא אוכל ומקבל טומאה ומטמא עכ"פ למשקין מדאורייתא. י"ל דהא דמי פירות אין מקבלין טומאה כלל. היינו בכבר נסחטו מהן. אבל הך ריר. כל עוד שהוא בתוך הקנה. הו"ל כקנה עצמה ונחשב כאוכל. ולהכי שפיר מצטרף להשלים שיעוריה]:
אם יש בהן חלל: ר"ל אם הקנה היה ריקן:
ממעך את חללן: ואח"כ משער:
פת ספוגנית: נפוחה כספוג:
בשר העגל שנתפח: כן דרכו כשיבשלוהו:
משתערין בכמות שהן: דכל הטומאות כשעת מציאתן [כפ"ה דטהרות מ"ז]. וה"נ אמרינן התם [פ"ד דטהרות מ"ד] בהניח אוכל בחמה ונצטמק. או בגשמים ונתפח. בתר השתא אזלינן [ולכאורה משמע דהא דאמרינן בבשר עגל שנתפח בבישול דמשערין אותו כמו שהוא תפוח. היינו. שהמים שנבלעו בהבשר בהבישול מצטרפין להבשר. וכן הבין רבינו תוי"ט [פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים] דהמים עצמן שנבלעו בהבשר מצטרפין לשיעור כביצה של הבשר. ובמחילת כבוד רבינו א"א לומר כן וכמש"ל [סי' נ"ח]. ודוחק לומר דדוקא כשהמשקה בעין אין מצטרף להמאכל ולא בבלוע בו. ליתא. דהרי סתמא קתני [במעילה י"ז א'] כל שטומאתו ושיעורו וכו'. וכן [שם ע"ב] תני כל האוכלין וכו' וכל המשקין מצטרפין וכו' משמע ודאי דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין בשום גוונא. וכן מוכח נמי מדם השרץ שם [ע"ש ע"א תוס' ד"ה אמר] ודוק. אלא הא דקאמר הכא דבשר עגל תפוח משתער תפוח היינו משום דהליחות שבבשר עגל עצמו. מתפשט ומתרחב בבישול. והוא הוא שמצטרף. וכ"כ במניחו בקרירת זמן גשמים בחוץ. מתרחב באויר שבנקבי הפארען שבהמאכל והאויר ההוא מצטרף [וכמ"ש שם בס"ד]. אבל המים שנבלעו בהבשר ממקום אחר אין מצטרפין להשלים שיעורו. וכן מדוייק גם כן מלשון הרמב"ם שם [בטהרות פ"ג מ"ד] שהביאו שם רבינו תוי"ט בעצמו. וכל מעיין שידייק בדבריו שם היטב יראה כי גם רבינו הרמב"ם כדברינו ס"ל]. ואע"ג דלכאורה אין ענין למשנה זו סמוך לדיני יד ושומר דמכילתין. אפ"ה נקט לה הכא אגב דלעיל מינה. דתני דכל שומר מצטרף לגוף הפרי. כ"כ בהנך מצטרף המיץ שבתוך קני הבצלים. והחלול שבפת ושבבשר התפוחים לגוף המאכל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת