משנה עוקצין ב ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ב · משנה ט | >>
קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ, טהורה.
אמר רבי שמעון, מה טיבה לטהר, אלא הטמא בטומאתו, והטהור יאכליט.
קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בֶּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טִּיבָהּ לִטָּהֵר, אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל.
קישות שנטעה בעציץ,
- והגדילה ויצאה חוץ לעציץ - טהורה.
- אמר רבי שמעון: מה טיבה ליטהר?
- אלא הטמא - בטומאתו,
- והטהור - יאכל.
כשזרע קישות בכלי אינה מטמאה בהצמחתה, כי האוכלים אמנם מיטמאים אחר תלישתם מן הקרקע, כמו שביארנו בראשון של מכשירין.
ואמר רבי שמעון, כאשר יצאו מן הקישואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא, והוא אמרו והטמא בטומאתו, והטהור יאכל.
ואין הלכה כרבי שמעון:
שנטעה בעציץ. שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשילהי המצניע (דף צה:) והגדילה ויצאת חוץ לעציץ נחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה:
מה טיבה ליטהר. דכיון שכשקיבלה טומאה היתה כתלושה הלכך מה שבתוך העציץ טמא ומה שהוסיף אחרי כן שיצא חוץ לעציץ טהור:
תניא בתוספ' [ספ"ב] היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקין על גבי קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה:
קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב, והוכשרה שם לקבל טומאה ונטמאת, יכתלושה ימיא: והגדילה ויצאה חוץ לעציץ - ונחשבת כמחובר, לפי שיונקת ושואבת מז הקרקע שחוץ לעציץ:
טהורה - שפרחה לה טומאה משיצאה חוץ לעציץ:
מה טיבה ליטהר - דכשקבלה טומאה היתה כתלושה, הלכך מה שבתוך העציץ נשאר בטומאתו יז, ומה שהוסיף אחרי כן ויצא חוץ לעציץ, טהור יח. ואין הלכה כר' שמעון:
טהורה. עיין במשנה דלקמן ונ"ל טעמיה דת"ק מדתנן בספ"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב"ם משמע דס"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ"כ בחבורו פ"ב מהט"א (הלכה ט'):
אמר ר"ש מה טיבה. [פירשתי המלה במשנה ח' פ"ק דכתובות:
אר"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ"ו ובשבת ספ"י. ואף לפי' הרמב"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה"ל לר"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ"ה בברייתא רש"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י"א) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש"י אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע"כ. ואע"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ"ש ברפ"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע:
והטהור יאכל. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו:
(יז) (על הברטנורא) וטעמיה דתנא קמא, נראה לי דמדמהו לשתילי תרומה שנטמאו, שתלן טהרו. וסבירא ליה דהואיל שמה שחוץ לעציץ חשיב מחובר, ראוי שמה שבעציץ שנחשב לתלוש שיהיה נמשך למחובר. ועיין תוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) ואף דודאי מה שיצא לא עדיפא מעציץ נקוב ושמעינן ליה לר' שמעון דמשוי נקוב לאינו נקוב. שאני הכשר זרעים דהתורה ריבתה טהרה אצלם כו'. גמרא. ועיין תוי"ט:
(יט) (על המשנה) יאכל. לא ידעתי למאי שני בלישנא, ולא קתני והטהור בטהרתו:
בפי' רעז"ל קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב אמר המלקט מצאתי כתוב ולדעת הרמב"ם ז"ל בעציץ נקוב ע"כ וז"ל כשזרע קשות בכלי אינה מטמאה בה צמחתה כי האוכלין אינם מטמאין קודם תלישתן מן הקרקע כמו שבארנו בראשון של מכשירין ואר"ש כי כאשר יצא מן הקשואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא והוא אמרו הטמא בטומאתו והטהור יאכל עכ"ל ז"ל וכן הוא ג"כ שם ביד וז"ל שם קשות שנטעה בעציץ והגדילה אע"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה וכתב שם מהרי"ק ז"ל דרבינו ז"ל מפ' לה בקשות טהורה שנטעה בעציץ נקוב שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ"ל דאף עפ"כ טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג שם:
יכין
קשות שנטעה בעציץ: שאינו נקוב. דלענין טומאה דינו כתלוש. ומיירי הכא שהוכשר הקישות ונטמאה. קודם שנטעו בעציץ או אח"כ:
טהורה: נטהרה. דמדיצאה חוץ לעציץ. שואבת כח גידולה מהקרקע שתחתיה. מדאין מפסיק בינה לקרקע רק אויר. והו"ל כשתולין טמאין ששתלן דנטהרו [כספט"ו דתרומות]. אע"ג דהכא אין הקישות תחוב בקרקע. אפ"ה מחשב הכא לענין קבלת טומאה כמחובר. דלא גרע מבצלים שהשרישו בעלייה [מעשרות פ"ה מ"ב]. דאמרינן דדוקא במפסיק בין השרשים להקרקע של העלייה שולי כלי. מחשבו כתלוש גם לענין טומאה. הא באין הפסק מחשבו כמחובר. מיהו הא בהיה העציץ נקוב. תיכף כשהשריש הקישות תוך העציץ. אף שעדיין לא צמח מעציץ לחוץ. מחשב כמחובר וכולו נטהר:
אר"ש מה טיבה: מלת טיב היינו עסק. כמו מטיבתן של קרובים אתה דן על הרחוקים [סנהדרין ס"א ב']. וכן פי' בערוך. ור"ל הכא מה עסק יש כאן לטהר גם מה שבתוך העציץ שכבר טמא הי'. דכיון שלא נשרש מה שיצא. די לן לחשוב כמחובר מה שיצא. ולא מה שבתוך העציץ:
אלא הטמא: מה שיצא:
והטהור: ר"ל מה שיצא מהעציץ טהור. [ונ"ל דלהכי לא נקט הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. היינו למה דאמרינן [ספ"ט דתרומות] דשתילין טמאין שנטען. פרח טומאתן. ואסורין לאכול עד שיגום את כל הנטמא. ומה שיגדל ויצא מהשרשים אחר שיגום הטמא. מותר באכילה. א"כ להכי קמ"ל הכא רבותא. דלא מיבעיא דהיוצא נטהר. אלא אפילו באכילה מותר. משום דדוקא בשתילין שגדלו. כיון שאין סימן בין הטמא למה שגדל אח"כ. להכי כל שלא גמם הטמא קודם גידולו. הכל טמא. אבל הכא כיון דדופן העציץ סימן בין הטמא שבתוכו. למה שיצא שהוא טהור. ולהכי כיון דאיסור אכילת מה שגדל אח"כ אינו רק מעלה בעלמא [כפסחים ל"ד א']. לפיכך כשיש סימן לא גזרו. אבל אין להקשות האיך יהיה היוצא לר"ש טהור. וכי עדיף היוצא ממה שנטוע בעציץ נקוב. ואפילו הכי חשיב ליה לר"ש כתלוש [כשבת ספ"י]. י"ל הרי מסקינן התם [שבת צ"ה ב'] דלכל מילי חשיב ליה ר"ש כתלוש. לבר מטומאה דכתיב ביה מכל זרע זרוע אשר יזרע. בזריעה כל דהוא סגי לה. והיינו אפילו בעציץ נקוב. אבל עציץ שאינו נקוב אפילו גבי טומאה. דתלוש גמור הוא. והא דנקט התם בברייתא דלר"ש בכל מילי שוה נקוב לשאינו נקוב לבר מהכשר הזרעים. נ"ל דלאו דוקא הכשר זרעים נקט. אלא כל מילי דדמי להכשר זרעים. דהיינו ענין טומאה. רק נקט הכשר זרעים לרבותא. דלא מיבעיא לענין קבלת טומאה. דביה מפרש קרא וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע. אלא אפילו לענין הכשר דביה לא כתיב זרע זרוע אשר יזרע. אפילו הכי מדסמיך לבתר הך קרא דלעיל. להכי גם אהכשר קאי. וכולה הך מתני' לא שייכא במכילתין. ואפילו הכי נקט לה הכא משום ר"ש דס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ולא אמרינן דעכ"פ להוי הטהור כיד להטמא. קמ"ל דדוקא בקדם היד להטומאה שבחלק שבפנים מסופק הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם דינו כיד. אבל במה שגדל אחר שנטמא. לא מחשב כיד שיתטמא עמו. כך נ"ל. אבל אין להקשות מהך דכלים [פי"ח משנה ו' ז' ח'] בהיה כרע טמא מדרס וחברה למטה. כולה טמאה מדרס וכו' ע"ש. ואמאי. ונימא נמי התם הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. ודוחק לומר דגם בדינא דהתם פליג ר"ש. אלא י"ל דשאני התם דחיברו בידים כדי להיות גוף א'. עוד י"ל דהכא שאני דמדחשבינן למה שחוץ לעציץ כמחובר. הרי אי אפשר שיקבל טומאה כאותו שבתוך העציץ. אמנם קשה לי אם כן מה בעי הש"ס [חולין קכ"ח א'] אם יעשה מה שחוץ לעציץ יד להכניס טומאה להחלק שתוך העציץ [עיין רש"י שם]. ומה קושיא הרי אי אפשר שיצא הטמא אלא מהחלק שבתוך העציץ. מדדיינינן להחלק שמחוץ לעציץ כמחובר לקרקע. א"כ איך יכניס טומאה להחלק שבתוך העציץ דרך החלק שחוץ לעציץ שהוא מחובר לקרקע. וכי היכן מצינו מחובר שיהיה יד. והרי מסתבר טפי שהטומאה שכבר ישנה שם בהחלק שבעציץ תתפשט גם למה שבחוץ. מדנימא שהטומאה שעדיין אינה שם תדולג על החלק שבחוץ ותכנס להחלק שבפנים וכדאמרינן בש"ס [כריתות דף כ"א א'] שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. ודוק וצ"ע]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת