משנה עוקצין ב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ב · משנה ה | >>
המחתך לבשל, אף על פי שלא מירק, אינו חבור.
לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן, חבור.
התחיל לפרק, אוכל שהתחיל בו, אינו חבור.
האגוזים שאמנן, והבצלים שחמרן, הרי אלו חבור.
התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים, אינו חבור.
האגוזים והשקדים, חבור, עד שירסס.
משנה מנוקדת
הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבּוֹשׁ וְלִשְׁלוֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס.
נוסח הרמב"ם
המחתך לבשל -
- אף על פי שלא מירק - אינו חיבור.
- לכבוש, ולשלוק, ולהניח על השולחן - חיבור.
- התחיל לפרק -
- אוכל שהתחיל בו - אינו חיבור.
[ו] *הערה 1: האגוזים שאמנן, והבצלים שחמרן - הרי אלו חיבור.
- התחיל לפרק באגוזים, ולפקל בבצלים - אינו חיבור.
- האגוזים, והשקדים - חיבור, עד שירסס.
פירוש הרמב"ם
מירק - שיפליג בחתך עד שיתבאר הדבר הכרות.
וכיון שכוונתו לבשלן אינו מתכוין שישאר אותו דבר חתוך מחובר לפי שהבישול ידקקהו ויפרידהו. אמנם אם היתה כוונתו לשליקה או לכבישה או להניח הירק ההוא על השלחן הרי זה חיבור, לפי שכוונתו שישאר מחובר קצתו בקצתו כדי שתקל הוצאתו או מערכתו.
התחיל לפרק - כשהתחיל לפרק אותו חיבור, אין אנו אומרים כיון שהתחיל לפרק גלה דעתו שאין רוצה שישאר דבר ממנו מחובר ונאמר בכל אינו חיבור, אבל הדבר ההוא אשר פירק בלבד הוא אשר אינו חיבור, וכל מה שנשאר מדובק הוא חיבור.
משנה ו [נוסח הרמבם]
אמנן - גדלן וחיבר קצתן לקצתן, מלשון "ויהי אומן את הדסה"(אסתר ב, ז). והעניין שהוא לוקח האגוזים והם לחים ומחתכם בעציהם ומקבצם בעבות בחוטים או בקליפה עד ששמם בחבל אחד בגוף מחובר כדי שיקל משאן.
וחמרן - נתנן קצתם לקצתם, מלשון "ויצברו אותם חמרים חמרים"(שמות ח, י). והכוונה שהוא קבץ עליהם בעבות עד ששבו חבל אחד כדי לתלות ולעמוד זמן, כמו שעושין אצלינו במערב בבצלים אשר רוצין לאצרן.
אחר כך אמר כי האגוזים והשקדים, רוצה לומר האגוז האחד והשקד האחד, האוכל שלה וקליפתה חיבור זה לזה כמו שקדם, כי הקליפות שומרים להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חיבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה אין ספק כי אינו מיטמא, ואף על פי שהחזירה למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשאר עמו האוכל, והיתה שבירתו מעוטה כגון בקיעת כלי החרס, הרי זה חיבור עד שתתרצץ הקליפה ואז אינו חיבור, והוא אמרו עד שירצץ, מלשון "וירעצו וירוצצו"(שופטים י, ח), ואף על פי שהוא כתוב במשנה בסמ"ך זה בלשונם עובר:
פירוש רבינו שמשון
המחתך לבשל. כגון מחתך דילועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:
שלא מירק. שלא גמר החתיכה מלשון המתחיל במצוה אומרים לו מרוק ג) ומירק אחר שחיטה על ידו פ' אמר להם הממונה (דף לא:):
אינו חיבור. אע"פ שהחתיכות עדיין מעורות במקצת:
לכבוש. שכובשין ביין ובחומץ כדי להתקיים:
ולשלוק. שליקה טפי מבישול ובהני ניחא ליה בחיבורן:
התחיל למרק. שהיו ג' או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתיה בהני דתו לא ניחא ליה בחיבורן ואפילו המעורות שבהן אינן חיבור אי נמי אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חיבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חיבור.
תני"א בתוספתא (שם פ"ב) המחתך לבשל כיון שקרצו *בין חיבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חיבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור.
עוד תניא בתוספתא (שם) מלפפון שחתכו ונתנו על השלחן חיבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור והשאר אינו חיבור פיקה התחתונה חיבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו איט חיבור והשאר חיבור בן עזאי אומר טהרו שלשתם וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל בין הערבים זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור:
שאמנן. מלשון (איכה ד) האמונים עלי תולע כלומר שמגודלים ומחוברים זה עם זה ומתכסה זה מזה כתולע המכוסה:
והבצלים שחמרן. מלשון (שמות ח) ויצברו אותם חמרים חמרים שמקובצים ומחוברין יחד שדרך האגוזים ליגדל ג' או ד' בעוקץ אחד ואינו מפרידן בשעת לקיטה וכן הבצלים ומיקרי באגוזים לשון אמון ובבצלים לשון חמרן ואית דגרסי באגוזים חמרן ובבצלים עמרן לשון קבצן כעמיר גורנה:
לפרק באגוזים. להפרישן זו מזו אי נמי לפי שיש באגוזים שתי קליפות זו על גב זו ומפרקין מהן קליפה החיצונה:
ולפקל בבצלים. כמו לקלף שמסיר מעליהן הקליפה כדתנן בפ"ק דמעשרות הבצלים משיפקל ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה:
האגוזים והשקדים. השתא מיירי במפצע באגוזים שהקליפה של אגוז ושל שקדים הויא שומר ואע"פ שפצען הויא חיבור:
עד שירסס. שישתברו האגוזים והשקדים מלשון (עמוס ו) והכה את הבית הגדול רסיסים ותוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע"פ שריסס חיבור עד שיתחיל לפרק:
תניא בתוספתא [שם] התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אע"פ שיש לפניו מאה כור התחיל בא' מהם אין חיבור היו שנים או שלש והתחיל בא' מהן זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן. פי' היו שנים או שלשה צבורין אגוזים או בצלים:
עוד תניא בתוספתא [שם] התמרים והגרוגרות ששלקן ונעשו אם הרי אלו חבור רבי אומר אם ללותתן חיבור ואם להוציא את מימיהן אין חיבור:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המחתך לבשל - כגון מחתך דלועים או בצלים או בשר כדי לבשל בקדירה:
שלא מירק - שלא גמר החתיכה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו, במסכת יומא [דף ל"א]:
אינו חיבור - אע"פ שעדיין החתיכות מעורות במקצת:
לכבוש - שכובשים ביין ובחומץ כדי להתקיים:
ולשלוק - שליקה טפי מבישול יד, ובהאי ניחא ליה בחיבורן, הלכך כל זמן שלא מירק הוי חיבור. אבל לבשל לא הוי חיבור, דיודע הוא שהבשול יפרידם ויחלקם זו מזו: התחיל לפרק ולהפריד לגמרי אחד מהן, לא אמרינן כיון דגלי דעתיה באחד שרוצה להפרידן, כולהו נמי כאילו מופרדים זו מזו ולא הוי חיבור, אלא אוכל שפירק בלבד! (טו)
לא הוי חיבור, ומה שלא פירק, הוי חיבור: האגוזים שאמנן - שגדלן וחיברן זו בזו. לשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב):
שחמרן - לשון ויצברו אותם חמרים חמרים (שמות ח,). מדרך הרוצים לאצור אגוזים או בצלים, שחותכין אותן וקושרים אותן בחבל או במשיחה ומחברין אותן זו עם זו ותולין אותן כדי שיתקיימו:
לפקל - כמו לקלף. ודוגמתו שנינו פרק ד' דמעשרות משנה ו', הבצלים משיפקל:
האגוזים והשקדים - השתא מיירי במפצע האגוזים והשקדים. שהקליפה של אגוזים ושל שקדים חשיבא שומר, ואע"פ שפצען, כל זמן שהיא מחוברת באוכל חשיבא שומר:
עד שירסס - לשון והכה את הבית הגדול רסיסים (עמוס ו). כלומר עד שתהיה הקליפה רצוצה ופתותה לחלקים דקים:
פירוש תוספות יום טוב
שלא מירק. כתב הר"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ"ג משנה ד':
ולשלוק. כתב הר"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ"ו דנדרים:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור. פי' הר"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ"כ הכ"מ פ"ו מהט"א (הלכה ז'). ומ"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל"ל אוכל שפירק. והר"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע"כ [ועיין בפי' הר"ב סוף משנה דלקמן]:
האגוזים והשקדים. כתב הר"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יד) (על הברטנורא) כלומר, שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול:
(טו) (על ה) ולדיוקא איצטריך, הא אוכל שלא התחיל בו חבור. ומ"מ לישנא דהתחיל בו קשה, דהוה ליה למימר שפירק. והר"ש פירש, אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חיבור דסופה למרקה כולה, אבל בשאר חבור:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ולשלוק בשול מרובה: אבל בפי' רעז"ל נראה שצ"ל ולשלוק שליקה גרעה טפי מבשול ובהכי וכו' גם בפי' הר"ש ז"ל שממנו העתיק רעז"ל. ועיין במה שכתבתי בפ' שני דפסחים סימן ו'. עוד בפי' רעז"ל דידוע הוא שהבישול יפרידם ויחלקם זו מזו. אמר המלקט כלומר ומעיקרא אינו מכוון שישאר אותו דבר מחובר ולהניח על השלחן בכל אלו ניחא ליה בחבורן והויא כל אחת יד לחברתה אי נמי חשיבי כולהו כחתיכה אחת:
התחיל לפרק: (הגה"ה ה"ר יהוסף ז"ל הגי' התחיל למרק במם וכתוב כן מצאתי ע"כ). שהיו שלשה או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתי' בהני דתו לא ניחא ליה בחבורן ואפילו המעורות שבהן אינם חבור א"נ אותה חתיכה שהתחיל לפרק אינה חבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. תניא בתוספתא המחתך לבשל כיון שקרצו אינו חבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק. התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור. עוד תניא בתוספתא מלפפין שחתכו ונתנו על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חבור והשאר אינו חבור פוקה התחתונה חבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה מלפפונות והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל ערבית זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור הר"ש ז"ל. ועיין על גירסת תוספתא זו בר"פ ששי דהלכות טומאת אוכלין:
האגוזים שאמנם: בערוך פי' יש ששונים האגוזים שחמרן והבצלים שעמרן מלשון כי קבצם כעמיר גרנה ע"כ:
לפרק באגוזים: פי' בערוך לפרק כמו לפרש האגוזים יש להם שתי קליפות זו ע"ג זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהם קליפה החיצונה ע"כ ושם בהשגת פירש הראב"ד ז"ל כי נראה לוי חמרן ע"י האור כמו נחמרו בני מעי פי' שחררן מעט באור כדי לייבש קליפתם ואעפ"כ חבור היא עד שיתחיל לפרק ואמנם שבקש להשיר האומן שלהם מוהיו מלכים אומניך והוא הקליפה ע"כ וכפי' הראשון פירש שאמנן ושחמרן שדבקן במחובר כדי שיתאימו ונדבקו זו לזו הרי הן חבור עד שיתחיל לפרק ע"כ:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור: כתוב שם בכסף משנה דדעת הרמב"ם ז"ל דלדוקא איצטריך הא אוכל שלא התחיל חבור:
ולפקל: פי' בערוך בלשון שני פי' מפקל מפקיע עלין שלהן כיחד מאה או מאתים והראשים תלויין למטה ותולין אותן לייבש ע"כ.
ולפקל בבצלים אינו חבור: יש גורסין חבור אבל שם ביד אין הלשון כך וז"ל האגוזים שקצצן בעוקציהן כשהן רכים ואמנם כולן כמו חבל וכן הבצלים שחברן בדרך הזאת הרי אלו חבור התחיל לפרק באגוזים ולפקל אין השאר חבור ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל דהה"נ דבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהן חברו טהור כלומר שלא הוכשר חברו דלא הוי חבור לגמרי כההיא דקליעה של שום דבתוספתא ע"כ בקיצור:
עד שירסס: תוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע"פ שריסס חבור עד שיתתיל לפרח הר"ש ז"ל. בסוף פי' רעז"ל רצוצה וכתותה לחלקים דקים אמר המלקט אבל אם הסיר הקליפה של אגוזים ואע"פ שהשיבו למקומו תו לא מצטרף הרמב"ם ז"ל. והגי' ה"ר יהוסף ז"ל האגוזים והשקדים חבור משירס גם במתני' דבסמוך הגי' ביצה מגולגלת משיגוס ושלוקה משירסס וכתב כן מצאתי ברוב הספרים אמנם בבא דעצם שיש בו מוח והרמון שפרד בכל הספרים גרסינן עד ע"כ. וכתב עוד נ"ל לפ' הגירסא דגרסה האגוזים והשקדים משירסס כי האגוזים והשקדים אינן מצטרפין לטומאה כשהם אינם מחוברות יחד כדתנן לעיל במסכת טבול יום פ"ג מעשה קדרה וקטניות בזמן שהם פרודים אינם חבור בזמן שהן גוש בקערה חבור ועל זה תנן הכא האגוזים והשקדים הם חבור משירסס פי' שיתחיל לכותשם וכן החלמון והחלבון של הביצה המגולגלת הן חבור משיגוס בם כלומר משיערבם וכן פי' ר"ש ז"ל לשון מגיסה בקדרה ושלוקה שאי אפשר לגוס בה מפני שהיא קשה הויא חבור משירסס כמו שפירשתי גבי אגוזים ואפילו נאמר שריסוס לא שייך אלא על הקליפה אפ"ה פירושו של חבור הוא חוזר על האוכלים ולא על הקליפה פי' כי שני פירות שהם בקליפתם אינם מצטרפים כי הקליפה מפסקת אך כשהם מרוססים אינה מפסקת וצ"ע ע"כ:
ועל מה שפי' רעז"ל האגוזים והשקדים השתא מיירי במפצע באגוזים וכו' כתב פי' זה קשה הרבה שלא דבר כאן אלא בפרי עצמו ובכאן ידבר בקליפה עם הפרי ולא יפרש שום דבר במשנה ועוד כי מה צרוף שייך בקליפה ועוד האריך בקושיות אלא שנגרע ובסוף דבריו כתב על כן נראה שאינו חוזר אלא על האוכל שהוא חבור אע"פ שהוא מופרד זה מזה דכן המות של עצם לפעמים הוא מתפרד עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המחתך: דלועין או בצלים או בשר:
אע"פ שלא מירק: שלא גמר החתוך להפריד החלקים זה מזה לגמרי:
אינו חבור: דידוע דבבישול יתרכך ויתמעך הדיבוק שבין החלקים. ואע"ג דהשתא עדיין לא נתבשלו. אפ"ה כיון דלא איכפת ליה בדבוקן. להכי גם קודם שנתבשלו כמפורדין דמי:
לכבוש: בחומץ או מי מלח חריפים:
ולשלוק: שליקה הוא בישול מרובה. וע"י הנך תרתי אף שנתרכך הדיבוק. בתחלת הכבישה ובתחלת הבישול. שוב יצטמק ויתקשה בסוף. ומדניחא ליה בכביצה גמורה ובשליקה. הרי ניחא ליה ג"כ בדיבוק ולא התחיל לחתך רק כדי ליתן טעם בקדרה:
ולהניח על השלחן: ר"ל או שלא חתכן או שלקן על דעת לכבשן או לשלקן. אלא הפריד קצת חלקי הפרי זה מזה. כדי להניחו כך על השולחן מופרדין רק קצת כדי שיהיה נקל על המסובין ליקח חלק אחר חלק לכשירצו. ועכ"פ ניחא לי' שישארו החלקים מדובקין עד שיקחו המסובין:
חבור: דכל אחת ואחת הוה יד לחברתה. א"נ כולן חשיבי כחתיכה א' ומצטרפי נמי [הרא"ש]:
התחיל לפרק: שהי' לפניו כמה פירות. שכל אחד ואחד היה מופרד קצת כדי לשלחן שדינן כמחובר. והתחיל להפריד לגמרי החלקים זה מזה באיזה מהפירות. והשאר הניחן מופרדין רק קצת:
אוכל שהתחיל בו אינו חבור: אותו פרי שהפריד ממנו קצת מחלקיו. גם שאר חלקי הפרי שמופרדין רק קצת אינן חיבור אע"ג שמדובקין עדיין קצת יחד. אבל שאר הפירות אע"ג שכבר מופרדין קצת. נחשבין כמחובר. ולא אמרינן כיון שהפריד אחת לגמרי. גלי דעתיה שגם הנותרות לא ניחא ליה בדיבוקן [ואין להקשות מלעיל (טבו"י פ"ג מ"א) באוכל שנפרם מחלקינן בין שאוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. והכא אמרינן במחתך לבשל אף שלא מירק אינו חיבור. ולא מחלקינן בין אוחז בטמא או בטהור והשני עולה עמו. י"ל התם בנפרם ממילא שאני. (ונ"ל מה"ט בציעות הפת דמוכיחין רבותינו ז"ל מדין זה דלא יחתוך הפת כל כך עד שלא יהיה יכול להעלות כל הפת בהפרוסה שחתך). מיהו גם לפי תירוץ זה. עכ"פ מה דאמרינן הכא דבנתכוון לכבוש וכו' דהוה חיבור. על כרחך היינו רק באוחז בטמא וטהור עולה עמו. דהרי כ"ש הוא מנפרם ממילא. ורק בהנך דקאמר הכא אינו חיבור. היינו אפילו אוחז בטמא וטהור עולה עמו. ודוק. ותמהני שלא ראיתי לאחד מרבותינו שירד לחלק בזה]:
האגוזים שאמנן: ר"ל אגוזים שקצצן כשהן רכים עם העוקץ שלהן. ואמנן. ר"ל שגדלן וקשרן יחד בעוקציהן בחוט כדי לתלותן לייבשן. מדעדיין הם רכים:
הבצלים שחמרן: היינו נמי שקשרן יחד בחוט. רק באגוזים דרך למתחן יחד על החוט כמין שורה [וזה נקרא אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. וכן מצינו במשנה הולכין מאומן לאומן [פאה פ"ד מ"ד] שבכולן מלת אומן לשון המשכה היא. בין בהדרכת ילד. שמשכו אחר לימדיו. בין בשורה שנמשכת בקו שוה וישר]. משא"כ בצלים רגילין לקשרן יחד באגוז כמין צבור. כמו ויצברו אותם חמרים חמרים:
הרי אלו חבור: ר"ל כחתיכה אחת הן חשובין:
התחיל לפרק באגוזים: שא' מהאגוזים המקושרין יחד. התחיל לפרקה ולשברה. ועדיין נשאר קצת מהאגוז מחובר:
ולפקל בבצלים: שאחת מהבצלים התחיל לקלפה ולאכלה ונשאר קצת ממנה עדיין קשור בהחבל:
אינו חבור: ר"ל אותה הפרי שהתחיל לחתך ממנה קצת גם הנשאר ממנה קשור בהחבל אינו חיבור. אבל הפירות האחרות שלא התחיל בהן. חשובין עדיין כולן כחתיכה אחת [אולם תמוה מאד. דהיאך אמרינן הכא דאגוזים ובצלים שחיברן הרי הן חיבור. והרי כפירוש אמרינן [אהלות פ"ג מ"ד] דחיבורי אדם אינו חיבור. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד מטומאת אוכלין ה"ט]. וכן כתב נמי הרמב"ם בפ"ו מאוכלין הי"ב. והתבוננתי ואראה. שגם רבינו הראב"ד נתקשה בזה ומתוך כך במחילת כבוד רבינו זצוק"ל נכנס בדוחקים. לפרש שבצלים ואגוזים שחמרו ואמנן. היינו שהדביקן יחד בעודן במחובר. ועי"ז נתדבקו בגדולן יחד עוד פי' דאפשר דחמרו היינו כמו מעי חמרמרו. ור"ל דאע"ג שחמרן באש והתכוון לייבש הקליפה שלהן. אפ"ה הוה הקליפה חיבור לה. ואגוזים שאמנן. ר"ל שביקש להסיר אומן שלהן. דהיינו קליפתן. כמו והיו מלכים אומניך. עכ"ל הטהור שהוא כספר החתום. ורבינו כ"מ שם תירץ באופן אחר. דהא דקאמרינן חיבורי אדם אינו חיבור. היינו רק לענין הכשר. דבהוכשר א' לא הוכשר חבירו. ולא לעניו שכשיטמא א' לא יטמא חבירו. ובמחילת כבוד רבינו הא כמילתא בלא טעמא. דמ"ש הכשר מטומאה. ואדרבה הרי קיימא לו דהכשר וטומאה שוין. דיש יד לזה ולזה [כחולין קי"ח ב']. ותו דהרי משנה ערוכה לפנינו [באהלות פ"ג מ"ד] מעידה לנו להיפך מדברי רבינו. וגם הרמב"ם הביא הדין ההוא וכמש"ל. ועתה לכו חזו מפעלות אלהים. איך פסחים בזזו נז. כי העיר והאיר ד' עיני ננס כמוני. דבלא זה קשה מה ענין למשנה זו במכילתין. והרי אנו כל תנויי דידן בעוקצין איירינן. והאיך פסק בינתיים משנה זו דאיירי לענין צירוף אוכלין. והך דינא מישך שייך טפי לסדרה במסכת טהרות או בטבול יום. ודי לנו צער להקיא בחלב שינקנו משדי אמנו בשנראה כל פרק זה. וגם בפרק זה בסופו איזה משניות שהן כעורבא פרח לענייני מכילתין. אם לא שנאמר דאגב דזוטר דינייהו דעוקצין. להכי בחדא מחחא מחתינהו בהדי הנך מילי מעלייתי. אבל האיך נימא דגם משנה זו. דלעיל ולתתא מינה בידות מיירי. ומה לענין צירוף אוכליו בינייהו. אלא אמינא ידרוש מעליון ותחתון ויגיד עליו ריעו דגם הך משנה דבין הביניים כוותה דהנך רק בידות קמיירי. דרק לענין ידות הוה ב' חתיכות שדיבקו חיבור. ומשום דלא גרע מידות כלים שגם כן הם חיבורי אדם. ואפילו הוו חיבור [כהרמב"ם רפי"ז ורפ"כ דכלים. ורבינו כ"מ לא ציין מקום מוצא הדברים. אבל הוא דבר המבואר בכמה מקומות בסדרן. ובפרטות פ"ג דכלים סוף מ"ד. ושם פ"ד מ"ג ושם פ"ה מ"ב. ועוד בדוכתי טובי]. ולפיכך ב' החתיכות שחיברן. אינן חיבור רק לענין להיטמא ולטמא ולא לענין צירוף. ובזה יתיישב נמי כל פרק כ"ט דכלים דחורז תנא ושונה כמה מיני חיבורי אדם דהוו חיבור. [ועיין רבינו תוי"ט שם מ"ח ד"ה יד] וכ"כ בשלהי מסכת פרה. אשכחנא כמה מרגניתא כהנך דיש מהן דהוו חיבור. ובכולהו לפע"ד משום הכי הוו חיבור מדהו"ל כל א' כיד לחברתה. ומה"ט נ"ל דאם נעץ קינסא במאכל. להיות לו כיד. אע"ג שחיבורו בידי אדם. דין יד להך קינסא להיטמא ולטמא. דאין סברא לומר דדוקא עוקץ שמחובר בטבע מחשב כיד. דמ"ש זה מזה. דוכי חיבור בטבע כתב רחמנא. רק לכם לצרכיכם כתוב. ומינה ילפינן ידות [כחולין קי"ח א']. וא"כ מ"ש מחובר בטבע או בידי אדם. בין כך וכך לצרכי אדם הוא ואיתרבויי אתרבי. אבל אין להביא ראיה לדברינו דבידות אמרינן חיבורי אדם חיבור. מהא דאמרינו [כלים פי"ח משנה ו' ז' ח'] דכרע מדרס שחיברו למטה. כולה טמאה מדרס. וא"כ אי נימא דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. הול"ל דהמטה טמאה רק מגע מדרס. י"ל דאי משום הא לא אריא. די"ל דלעולם דגם בידות אין חיבורי אדם חיבור. ורק התם מדנטמא ואח"כ נתחבר. לא משום יד מטמאין המטה. רק מדנתחבר להכרע. הרי כולו כהכרע דמי. וכאלו כולו גוף א'. אולם מסברא דהמשניות שהבאנו לעיל מבואר הדבר באר היטב. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה]:
האגוזים והשקדים חבור: קליפתן חיבור להן כשאר שומר. אפילו נפצע הקליפה:
עד שירסס: ר"ל עד שירצץ כל הקליפה שסביב להגרעין. לרסיסין דקין. אז אפילו מחובר עדיין להגרעין. אינו חיבור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת