ברטנורא על זבים א

משנה זבים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הרואה ראיה אחת של זוב - זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע בא מבשר שאינו מת וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:

בית שמאי אומרים כשומרת יום - דאע"פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות. מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב. כמו כן זב, אע"פ שאינו נעשה זב גמור עד שלש ראיות, מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב :

ובית הלל אומרים כבעל קרי - ואינו עושה משכב ומושב, ואין הראיה מטמאה במשא, אלא במגע:

ראה אחת ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים - דכי ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים, ופטור מן הקרבן. ואם ראה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים וחייב בקרבן. דתניא, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו זובו טמא הוא. שלש וקראו טמא, (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. אבל הזבה אם ראתה ראיות רבות ביום אחד או בשני ימים בלא עת נדתה, שומרת יום אחד בנקיות וטהורה לערב. ואם ראתה שלש ראיות בשלשה ימים רצופים, צריכה למנות שבעה נקיים וחייבת בקרבן. דגבי זבה כתיב (שם) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ימים שנים, רבים שלשה, תלה הכתוב הזב בראיות, והזבה בימים. והשתא קאמר שאם ראה הזב שלש ראיות אלא שהפסיק יום אחד בין ראיה ראשונה לשתים האחרונות:

בית שמאי אומרים זב גמור - וחייב בקרבן כבעל שלש ראיות:

ובית הלל אומרים - ביטל היום הטהור את הראיה הראשונה, ואין כאן אלא שתי ראיות האחרונות, ופטור מן הקרבן:

מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור - דביטל היום הטהור שהפסיק, את הראיה הראשונה, כדאמרן:

על מה נחלקו על הרואה שתים וכו' בית שמאי אומרים זב גמור - דהואיל ונזקק לספירת שבעה כשראה שתים בתחילה, ביטלה ראיה את יום הטהור, ויש בידו שלש ראיות:

(ב)

ביום השלישי לספירת זובו - כגון בעל שתי ראיות שצריך לספור שבעה נקיים, ומנה ראשון ושני, ובשלישי ראה קרי, סתר שני ימים שלפניו, וחוזר ומונה שבעה כבתחלה:

לא סתר אלא יומו - ומונה חמשה להשלים שבעה, דשנים הראשונים עלו לו:

הרואה בשני - שמנה אחד, ובשני ראה קרי, סתר את שלפניו אפילו לבית הלל. ור' עקיבא סבר דבהא נמי פליגי. ואין הלכה כר' ישמעאל:

ומודים, בית שמאי שכרואה קרי, ברביעי שלא סתר אלא יומו - ושלפניו עלו לו. דדוקא כשלא נפסק הזיבות בשלשה ימים טהורים כמספר הימים שעושה זב גמור, הוא דאמרי בית שמאי דשכבת זרע סותרת, אבל לאחר שעברו שלשה ימים טהורים, מודים בית שמאי שאין קרי סותר אלא יומו. והאי דקרי סותר בזב, נפקא לן מקרא (דכתיב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה זוב סותר, אף שכבת זרע סותר. אי מה זוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל, תלמוד לומר לטמאה בה, אין לה אלא יום אחד . אבל אם ראה זוב, אפילו יום שביעי, סותר את שלפניו, דכתיב שבעת ימים לטהרתו , עד שיהיו כל שבעת הימים טהורים מן הזיבות:

(ג)

הרי זה זב גמור - וחייב בקרבן. דבראיות תלה רחמנא, דכתיב טומאתו בזובו, טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה ביומי. ומיהו בהפסיק יום בינתיים קאמרי בית הלל לעיל דלא הוי זב גמור ואין הראיות מצטרפות, לא שנא לענין טומאה כגון ראה שתי ראיות בלבד בהפסקת יום בינתים, לא שנא לענין קרבן כגון ראה שלש ראיות:

(ד)

כדי טבילה וסיפוג - כדי שיטבול ויקנח עצמו אחר טבילה. ופחות משיעור זה, לא הוי הפסק ולא חשיבא אלא ראיה אחת:

או אחת מרובה כשתים - שהיה בין התחלת הראיה לסוף הראיה כדי טבילה וסיפוג, והיה רואה תמיד בלא הפסק:

(ה)

כמן גד יון לשילוח - מקום בירושלים שהעמידו בו מלכי יוונים עבודה זרה, והיה אותו מקום רחוק מן השילוח שיעור שתי טבילות ושני סיפוגים. כמגד יון, לשון העורכים לגד שלחן (ישעיהו סה). שילוח, שם הנהר, כדכתיב (שם ח) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח:

מטמא משכב ומושב - דחשבינא לה כשתי ראיות:

אלא אם כן יש בה כדי שלש - כגון כמגד יון לשילוח, דאז נחשב כזב גמור אפילו לענין קרבן. אבל באחת מרובה כשתים, אין חולקין אותה, וכראיה אחת היא חשובה. ואין הלכה כר' יוסי:

(ו)

אם ידוע שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר - שראה קצת ראיה בסוף היום וקצתה בתחילת הלילה של מחר, אע"פ שלא היו ביניהן כדי טבילה וסיפוג, נחשבות שתי ראיות, מפני שהימים חולקין :

ודאי לקרבן ולטומאה - דיש כאן שלש ראיות, דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים, כיון דיש בה משני ימים:

ואם ספק - דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה:

ודאי לטומאה - דמה נפשך איכא שתים:

וספק לקרבן - דמספקא לן שמא שתים שמא שלש. דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה, שתים. ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה, שלש:

שני ימים בין השמשות - כגון דראשונה בתחילת בין השמשות ראשון, ושניה בסוף בין השמשות שני, כגון האחת בערב שבת בתחילת בין השמשות, ואחת במוצאי שבת בסוף בין השמשות. דאם תחילת בין השמשות יום וסוף בין השמשות לילה, אין כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים, דשבת מפסקת ואין כאן טומאת זיבה (אלא כבעל קרי). ואי בין השמשות כולו מן היום או כולו מן הלילה, יש כאן שתי ראיות בשני ימים רצופים, וטעון לספור שבעה נקיים ופטור מן הקרבן. ואם תחילת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה, נחלקת הראיה לשתים וחייב בקרבן. ולפי שיש כאן כל הנך ספיקות, קתני ספק לטומאה ולקרבן, שמא אין כאן טומאה, ושמא יש כאן טומאה ולא קרבן, ושמא יש כאן טומאה וקרבן. הלכך מביא קרבן ואינו נאכל: