משנה זבים א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק א · משנה א | >>
הרואה ראיה אחת של זוב. בית שמאי אומרים, כשומרת יום כנגד יום. ובית הלל אומרים, כבעל קרי.
ראה אחת, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה שתים ב או אחת מרובה כשתים. בית שמאי אומרים, זב גמור. ובית הלל אומרים, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.
אמר רבי אליעזר בן יהודה, מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור.
ועל מה נחלקו, על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה אחת. בית שמאי אומרים, זב גמור. ובית הלל אומרים, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.
הָרוֹאֶה רְאִיָּה אַחַת שֶׁל זוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּבַעַל קֶרִי. רָאָה אַחַת, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, זָב גָּמוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ זָב גָּמוּר. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הָרוֹאֶה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה אַחַת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, זָב גָּמוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.
הרואה ראייה אחת של זוב -
- בית שמאי אומרין: כשומרת יום כנגד יום.
- בית הלל אומרין: כבעל קרי.
- ראה אחת, ובשני הפסיק,
- ובשלישי ראה שתים, או אחת מרובה כשתים -
- בית שמאי אומרין: זב גמור.
- בית הלל אומרין: מטמא משכב ומושב,
- וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.
- אמר רבי אלעזר בן יהודה:
- מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור,
- על מה נחלקו?
- על הרואה שתים, או אחת מרובה כשתים,
- ובשני הפסיק, ובשלישי ראה אחת -
- בית שמאי אומרין: זב גמור.
- ובית הלל אומרין: מטמא משכב ומושב,
- וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.
- ובשלישי ראה שתים, או אחת מרובה כשתים -
כבר נתקדם לנו עיקר רוב ממה שצריך אלינו במסכתא הזאת בסדר הזה, אמנם אזכיר קצתן בקצרה.
- ומזה, כי הזב כשראה שתי ראיות הוא טמא טומאת זב.
- אכן כשטהר מזובו פטור מן הקרבן, וכאשר ראה שלוש ראיות נתחייב בקרבן כשיטהר.
- אמר יתברך "אדם כי יהיה זב מבשרו זובו, טמא הוא"(ויקרא טו, ב), זכר לשון זיבות שתי פעמים, ואמר "טמא".
- אחר כך זכר "וזאת תהיה טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו"(ויקרא טו, ג), זכר לשון זיבות שלש פעמים, ואמר "טומאתו היא".
- אמרו "מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלוש וקרא טמא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלוש לקרבן".
- ואפילו ראה השלוש כולן בשעה אחת, הוא טמא וחייב קרבן.
- אבל הזבה עד שתראה דם שלוש ימים רצופים, ואז תהיה זבה גמורה.
- כמו שנאמר "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים"(ויקרא טו, כה), אמרו, "מיעוט ימים שנים, רבים שלושה". ואמרו, "תלה הכתוב את הזב בראיות, ואת הזבה בימים".
- וכאשר ראתה דם יום אחד או שנים בלא עת נדתה, היא אשר נקראת "שומרת יום כנגד יום", והיא מטמאה את בועלה ותטמא משכב ומושב כמו שביארנו בנדה.
- ואמרו בסיפרא, "אין לי אלא ראתה שלושה ימים שהיא זבה, מנין לרואה שני ימים שתהא זבה, תלמוד לומר זובה כימי נדתה, מנין לרואה אחת שתהא זבה, תלמוד לומר כל ימי זובה כימי נדתה, מנין שתהא משמרת להן יום אחד, תלמוד לומר טמא יהיה". וכוונת ראייתו מאמרו "כימי נדתה", לפי שהנדה אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת היא נדה.
ושמור העיקרים האלה תמיד.
ובית שמאי אומרים, כי כאשר רואה ראיה אחת של זוב מטמא משכב ומושב, כמו שומרת יום כנגד יום.
ורבי אליעזר בן יהודה אומר, כי תכלית מה שחולקין במי שהוא טמא כשראה שתי ראיות שאינם מצריכין בראיה השלישית אשר תביא אותו לידי קרבן שתהיה רצופה לשתי ראיות, אבל אפילו היה ביניהם הפסקה היא מצטרפת.
ועל כל שני העניינים, הלכה כבית הלל:
ראיה אחת. בפרק קמא דמגילה (דף ח.) תניא מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים צריך למנות שבעה נקיים ופטור מן הקרבן וכל דין זב עליו בר מקרבן ובראייה אחת פליגי בית שמאי וב"ה:
כשומרת יום. דאע"פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות מכל מקום בראייה אחת עושה משכב ומושב כמו כן בזב אע"פ שאין נעשה זב גמור עד שלש ראיות מכל מקום בראייה אחת עושה משכב ומושב ובסוף נדה (דף עב:) מפרש כבועל שומרח יום כנגד יום דתולין אבל כשומרת יום ממש לא הוי דשומרת יום ממש אפילו פסקה בראייה אחת ושוב לא ראתה עושה משכב ומושב מדרבנן מה שאין כן בזב כדאיתא בסוף נדה (שם) דאם פסק בראייה אחת אינו אלא כבעל קרי ואם חזר עוד וראה עושה משכב ומושב למפרע מראייה ראשונה והתם מפרש מאי שנא בשומרת יום דגזור ומאי שנא בזב דלא גזור משום דאשה שכיחי בה דמים והמסיט את הראייה נמי טמא למפרע כדין מסיט זובו של זב:
ובית הלל אומרים כבעל קרי. ואינו עושה משכב ומושב ואין הראייה מטמאה במשא אלא במגע:
על מה נחלקו. בתוספתא מפרש מאי שנא זה מזה:
תני"א בתוספת"א [ריש פ"א] הרואה ראייה אחת של זוב בית שמאי אומרים כשומרת יום ובית הלל אומרים כבעל קרי ואלו ואלו מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב אמרו להם בית הלל לב"ש אי אתם מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי אמרו להם ב"ש אי אתם מודים שאם יראה למחר שהוא טמא הרי הוא כשומרת יום כנגד יום שאם תראה למחר שהיא טמאה המסיט את הראייה ב"ש אומרים תלוי ובה"א טהור משכבו ומושבו בש"א תלוי ובה"א טהור ראה שתי ראיות המסיט את שתיהן טמא כדברי בית שמאי וב"ה אומרים המסיט את הראשונה טהור שניה טמא משכבות ומושבות שבין הראשונה לשניה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין ראה אחת מרובה כשתים המסיט את כולה טמא כדברי ב"ש ובית הלל אומרים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה בלבד אמר רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שאין זה זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים שבית שמאי אומרים זב גמור ובית הלל אומרים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן כשהיה ר"ע מחבר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם מחבירו יבוא ויאמר לי אמר לפניו ר' שמעון משום ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב"ש וב"ה על הרואה אחת בראשונה ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן טעם לדבריו אמר לפניו ר"ש כך אמרו ב"ה לב"ש מה לי כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף מה לי כשראה שתים בתחלה ואחת בסוף אמרו להם ב"ש כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף ביטל יום הטהור את הראייה ויש בידו שתי ראיות כשראה אחת בתחלה ושתים בסוף ונזקק לספירת שבעה ביטלה ראייה את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות וחזר ר' עקיבא להיות שונה כדברי רבי שמעון ר' אלעזר ב"ר ינאי אמר משום רבי אלעזר חסמא לפני רבי לא נחלקו ב"ש וב"ה על שראה אחת בראשון ואחת בשני ובשלישי הפסיק וברביעי ראה אחת ועל שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת:
הרואה ראיה אחת של זוב - זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע בא מבשר שאינו מת וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:
בית שמאי אומרים כשומרת יום - דאע"פ שאינה זבה גמורה עד שלש ראיות. מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב. כמו כן זב, אע"פ שאינו נעשה זב גמור עד שלש ראיות, מכל מקום בראיה אחת עושה משכב ומושב א:
ובית הלל אומרים כבעל קרי - ואינו עושה משכב ומושב, ואין הראיה מטמאה במשא, אלא במגע:
ראה אחת ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים - דכי ראה שתי ראיות ביום אחד או בשני ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים, ופטור מן הקרבן. ואם ראה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופים, צריך למנות שבעה נקיים וחייב בקרבן. דתניא, מנה הכתוב שתים וקראו טמא, דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו זובו טמא הוא. שלש וקראו טמא, (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלש לקרבן. אבל הזבה אם ראתה ראיות רבות ביום אחד או בשני ימים בלא עת נדתה, שומרת יום אחד בנקיות וטהורה לערב. ואם ראתה שלש ראיות בשלשה ימים רצופים, צריכה למנות שבעה נקיים וחייבת בקרבן. דגבי זבה כתיב (שם) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ימים שנים, רבים שלשה, תלה הכתוב הזב בראיות, והזבה בימים. והשתא קאמר שאם ראה הזב שלש ראיות אלא שהפסיק יום אחד בין ראיה ראשונה לשתים האחרונות:
בית שמאי אומרים זב גמור - וחייב בקרבן כבעל שלש ראיות:
ובית הלל אומרים - ביטל היום הטהור את הראיה הראשונה, ואין כאן אלא שתי ראיות האחרונות, ופטור מן הקרבן:
מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור - דביטל היום הטהור שהפסיק, את הראיה הראשונה, כדאמרן:
על מה נחלקו על הרואה שתים וכו' בית שמאי אומרים זב גמור - דהואיל ונזקק לספירת שבעה כשראה שתים בתחילה, ביטלה ראיה את יום הטהור, ויש בידו שלש ראיות:
זוב. כתב הר"ב זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת וכו' עיין ברפ"ב:
ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום. פי' הר"ב דאף ע"פ שאינה זבה גמורה וכו' כמו כן זב וכו' ועושה משכב ומושב ואיכא למידק דלא פירש נמי דין ראייה גופה דפירש בדב"ה דאינה מטמא במשא א"כ ה"ל לפרש בכאן דלב"ש מטמא במשא והרמב"ם לא פי' בדב"ה כלום אבל הר"ש פי' כך בדב"ה וכתב נמי דלב"ש מסיט הראייה תולין אבל פי' דגם משכב ומושב תולין כדקתני בתוספתא המסיט את הראיי' בש"א תלוי ובה"א טהור משכבו ומושבו בש"א תלוי ובה"א טהור ומייתי לה בגמרא פרק בתרא דנדה דף ע"ב ומינה מפרשינן התם דהא דקאמרי בית שמאי כשומרת יום כנגד יום לא תימא שומרת יום כנגד יום אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום דתולין אם תראה מטמא למפרע ומשום דבועל לא שכיח לא (מטמא) בודאי כמו היא עצמה דגזרו בה רבנן וזב נמי מש"ה לא גזר ביה משום דאשה שכיחי בה דמים ע"כ. נמצאת למד שהר"ב שלא הזכיר כאן בדב"ש דין הראיי' נמשך בזה אחר לשון הרמב"ם וכשפי' אח"כ בדב"ה דין הראייה שם נמשך אחר דברי הר"ש. ולא דק:
ראה אחת ובשני הפסיק כו'. מ"ש הר"ב תלה הזב בראיות. עיין בפירושו דמ"ג:
ובשלישי ראה שתים. דאילו אחת לב"ה אינו מטמא משכב ומושב כמ"ש הר"ב במשנה ג':
או אחת מרובה כשתים. עיין במשנה ד':
אמר ר' אלעזר בן יהודה מודים ב"ש כו'. עיין מ"ש ברי' פ"ג דפיאה:
(א) (על הברטנורא) וקשה, דלא פירש לבית שמאי דין ראיה גופה כמו שפירש לבית הלל דאינה מטמאה במשא. והר"מ לא פירש בדבית הלל כלום. והר"ש פירש, דלב"ש מסיט הראיה, תולין. ופירש נמי, דמשכב ומושב תולין. כדתני בתוספתא. ומינה אמרינן בגמרא, דכשומרת יום דב"ש, היינו כבועל שומרת יום. והר"ב עירב ב' הפירושים:
(ב) (על המשנה) שתים. דאילו אחת, לב"ה אינו מטמא משכב ומושב:
בעה"י אשר סתר לו עבים. ומכסה שמים בעבים. נתחיל מסכת זבים.
בש"א כשומרת יום כנגד יום (א): בסוף נדה מפ' כבועל שומרת יום כנגד יום ולא כשומרת יום ממש דאילו שומרת יום ממש אפילו פסקה בראייה אחת ושוב לא ראתה מטמאה משכב ומושב מדרבנן אבל זב אם פסק בראיה אחת אינו אלא כבעל קרי ואם חזר עוד וראה עושה משכב ומושב למפרע מראיה ראשונה ואולך והמסיט את הטפה טמא למפרע כמסיט זובו של זב. הר"ש והרא"ש ז"ל. ומפרש התם טעמא דשומרת יום מטמאה משכב ומושב ובועלה לא מטמא דאיהי דשכיחי בה דמים גזור בה רבנן שמטמאה משכב ומושב אבל איהו דלא שכיחי בי' דמים לא גזור רבנן לטמא משכב ומושב כל זמן שלא ראתה לאחר תשמיש כר פי' רש"י ז"ל יע"ש בתוס' שיש להם שיטה אחרת דלא קאי איתו אבועל שומרת יום אלא ארואה ראיה אחת של זוב. והקשו שם תוס' ז"ל וקשה דא"כ דכבועל שומרת יום כנגד יום קאמר א"כ מסקי' דשומרת יום כנגד יום בשני שלה אין בועלה מטמא משכב ומושב והתנן בסוף נדה טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה בש"א מטמאין משכב ומושב ומטמאין משמע לשון רבים היא ובועלה וליכא למימר ראתה שאני דהא וכו' ואומר ר"י דלא קשה ממתני' דנדה דמאי ביום שלאחריו דהיינו ביום י"ב דשכיח בועל גבה דליכא איסור דאורייתא מטמא בועל משכב ומושב אע"ג דלא ראתה אבל תוך י"א יום בשני שלה אע"ג דגבי דידה לא מפלגינן בין ראתה בין לא ראתה מ"מ בועל אינו מטמא משכב ומושב אלא בראתה עכ"ל ז"ל:
אמר ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו': עיין מה שכתבתי פ"ג דאהלות סי' ה'. ובברייתא קאמר הכי ר"ש משמו לפני ר' עקיבא וחזר ר' עקיבא להיות שונה כדבריו ור' אלעזר ב"ר ינאי משום ר' אלעזר חסמא אמר לפני רבי לא נחלקו ב"ש וב"ה על שראה אחת בראשון ואחת בשני ובשלישי הפסיק וברביעי ראה אחת ועל שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או א' מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת:
יכין
הרואה ראיה אחת של זוב: זוב בא מאבר מת. והוא כלובן ביצה שאינו קשור או כמימי שעורים. וש"ז כלובן ביצה קשור:
בש"א כשומרת יום כנגד יום: מפרשי' בש"ס (נדה ע"ב) כבועל שומרת יום דמשכב ומושב שלו תלויין וכ"כ הנושא טפת הזוב בעלמה. טומאתו תלויה:
וב"ה אומרים כבעל קרי: ומשכב ומושב שלו טהורים. גם הטפה אמ"ט במשא:
ראה אחת: דדין זב תלויה בראיות דבראה ב' ראיות ביום א' או בב' ימים רצופים צריך ז"נ. ובג' ראיות ביום א' או בג"י רצופים. צריך ז"נ וקרבן. משא"כ זבה תלויה בימים דבראתה ראיות הרבה ביום א' או בב' ימים א"ל רק יום א' בטהרה. ובג' ראיות בג"י רצופים חייבת ז"נ וקרבן. ופליגי הכא בזב שהפסיק יום א' בין ראיה א' לב' אחרונות:
או א' מרובה כשתים: שראה ראייה א' כדי הלוך נ' אמה. והוא שיעור טבילה וספוג:
בית שמאי אומרים זב גמור: וחייב גם בקרבן:
ופטור מן הקרבן: דביטל יום הטהור את ראייה ראשונה והוה ליה כבעל שתי ראיות אחרונות:
בית שמאי אומרים זב גמור: מדנזקק לז"נ מב' ראיות ראשונות ולא הועיל כלום לטהרתו נתבטל יום המפסיק. והו"ל כראה ג' רצופים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת