ברטנורא על אבות ו

משנה אבות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

• הערה: הביאור ככל הנראה מיוחס לברטנורא בטעות, ראה בדף השיחה.

(א)

זוכה לדברים הרבה - להיות צדיק וחסיד כדלקמן:

כדאי הוא לו - כלומר שנברא בשבילו, וכן הוא אומר [קהלת י"ב] כי זה כל האדם:

נקרא ריע - [תהלים קל"ט] ולי מה יקרו רעיך אל:

אהוב - [שם קכ"ב] ישליו אוהביך, ואומר [שם קי"ט] שלום רב לאוהבי תורתך:

אוהב את המקום - שעושה מאהבה:

אוהב את הבריות - שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב:

ומלבשתו - התורה:

ומכשרתו להיות צדיק - הולך בתומו ואינו עושה עולה, אלא מצדיק דרכיו בקו ובהכרעת משפט:

חסיד - עושה לפנים משורת הדין:

ישר - עושה יושר, ועדיף מצדיק:

ונהנין ממנו עצה ותושיה שנאמר לי עצה ותושיה - דלעיל מהאי קרא כתיב, ה' קנני ראשית דרכו, וסמיך ליה, לי עצה ותושיה, כלומר עצה וגבורה ובינה אני ללומדי, להיות לבני אדם לעזר. תושיה, לוטיי"ר בלע"ז, ענין גאוה וגדולה:

ונותנין לו [מלכות וממשלה] וחקור דין - שעומק הדין פתוח לפניו:

ומגלין לו רזי תורה - מן השמים, הכי גרסינן:

והוי צנוע וארך רוח - הוי צנוע וארך אפים, מתוך עסק התורה יהא קשה לכעוס, דכל הכועס אפילו תורתו כמשה רבינו עליו השלום משתכחת הימנו:

מוחל על עלבונו - מעביר על מדותיו מרוב ענוה:

(ב)

מעלבונה של תורה - מעלבון שעולבין את התורה, שהיא עלובה על שאין לה עוסקין:

נזוף - מנודה, כמו [בראשית ל"ז] ויגער בו אביו, מתרגמינן ונזף ביה אבוהי:

נזם זהב באף חזיר - שאינו משמרו אלא הולך ונובר באשפה וממאיס, כן תלמיד חכם שחסר מטעמים של תורה הוא מאוס כמנודה הזה:

שאין לך בן חורין - לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו, ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:

וממתנה נחליאל - למעלה מן הפסוק הזה כתיב, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, [עירובין נ"ד. נדרים נ"ה], כיון שניתנה להם תורה במתנה, נחלו אל, כלומר הביאם בחלקו, וכיון שחלקו אל, עולים לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות:

(ג)

או דבר אחד - של טעם, דסמיך להאי קרא דואתה אנוש כערכי, סמיך אידך קרא, אשר יחדו נמתיק סוד. לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו למה אתה לומד יחידי [ועיין ברכות ס"ג:], והלא כבר נאמר [ירמיה נ] חרב אל הבדים ונואלו, [חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה וכו']. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו, והלא כבר נאמר [ויקרא י"ט] ומקדשי תיראו, שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכן הוא אומר [תהלים נ"ה] בבית אלהים נהלך ברגש, לשון אימה ופחד. ויש אומרים [שהיה נכנס לבית מדרש יחידי, ואמר לו, בבית אלהים נהלך ברגש כתיב, שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם], לפי שנאמר ברב עם הדרת מלך, [ורגש הוא לשון אסיפה, כמו למה רגשו גויים]:

ואתה אנוש כערכי - חשוב כמותי:

מיודעי - חכם שלי, כמו אנשים חכמים וידועים:

ומה דוד מלך ישראל - עשאו לאחיתופל שהיה רשע ולא היה ראוי לכך, רב ואלוף בשביל שני דברים, אדם הדיוט הלמד מחבירו שאינו רשע, על אחת כמה וכמה:

ואין כבוד אלא תורה - כלומר, אלא לתורה, ולאו אצריך לנהוג בו קאי, והכי קאמר, אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה:

כבוד חכמים ינחלו - ולמה הן נוחלין כבוד, בשביל שהן לומדין את התורה ויורשין אותה כנחלה:

(ד)

פת במלח תאכל - לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא ה"ק אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן, אלא על הארץ, אל ימנע מלעסוק בה, דסופו ללמוד אותה מעושר:

במשורה - מדה קטנה:

(ה)

אל תבקש גדולה - לרדוף אחר השררה:

ואל תחמוד כבוד - להתכבד בתורתך, שמתוך כך אתה נראה כמי שעושה שלא לשמה:

ששלחנך גדול משלחנם - הוא שכר שתקבל על למודה של תורה:

(נא) יותר מלמודך - יותר ממה שלמדת, עשה מעשים טובים וקיים מצות, כדאמרינן, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת:

(ו)

שהמלכות נקנית בשלשים מעלות - אותן שכתובים בפרשת שמואל כשבקשו ישראל מלך, ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין, מלך לא דן ולא דנין אותו וכו', ועשרים וארבע מתנות כהונה הן, עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין:

באימה ביראה - שאין לבו גבוה עליו, שנאמר יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ולכן בעלי קריין היו אסורין, שמתוך קלות ראשו של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי:

בשמחה - לפי שאין השכינה שורה מתוך צער, אלא מתוך שמחה:

בישוב - גרסינן. פירוש, בישוב הדעת:

במיעוט סחורה - דאמר מר [עירובין נ"ה, ושם איתא ר' יוחנן] לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים:

במיעוט דרך ארץ - שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק:

בקבלת היסורין - מקבל היסורין באהבה:

ומכריעו לכף זכות - שדן את חבירו לזכות:

ומעמידו על האמת - רודף אמת ושלום על הכל:

שומע - כל מה שרבו אומר לו:

ומוסיף - אבל לא לסתור את דברי רבו:

והמכוין את שמועתו - כשהוא מורה הוראה, מכוין באותו ענין שאמר לו רבו, אבל אינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לו רבו, אלא אם כן אמר לו רבו, נ"א בישוב. בישיבה, דמרבה ישיבה מרבה חכמה. דבר אחר, תרבות נודיטור"א בלע"ז:

בקבלת היסורין - כדאמרינן בברכות, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, אימתי, בזמן שתורתך תלמדנו, שהקב"ה מביא יסורין של אהבה לעוסק בה, להרבות שכרו לעולם הבא:

בעריכת שפתים - שאינו מגמגם בדברי תורה, אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקיימין אלא בהוצאת הפה, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה:

באימה - כדאמרינן [וגילו ברעדה, במקום שיש גילה שם תהא רעדה]:

בשמוש חכמים - שדוחק ונכנס בכל מקום לשמוע דבריהן ולשמשן:

בדקדוק חברים - לומד בחבורה:

ופלפול התלמידים - שיפלפלו לפניו ויחכמוהו, כדאמרינן, ומתלמידי יותר מכולם:

המכיר את מקומו - שעוסק בתורה כל שעה, דמתוך כך מתקיימת תורתו בידו, מקומו קרי לטעמים ולראיות שהוא מבין בהלכה, כדאמרינן בסנהדרין כשמלינין את הדין למחר, המחייב אומר מחייב אני במקומי, אותה ראיה ואותו טעם עצמו שאמרתי אמש, שלא מצאתי ראיה אחרת לזכות, וכן המזכה:

השמח בחלקו - שאם דואג בעניינו, אינו מכוין בה:

סיג לדבריו - שנימוקו עמו, ומביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם:

ואינו מחזיק טובה לעצמו - שאינו נושא חן בלבו על עצמו על שהרבה תורה, שהרי לכך נוצר:

ואינו מגיס לבו בלמודו - היינו שאינו מתגאה בפני הבריות:

תוכחות - דכתיב, הוכח לחכם ויאהבך:

ומעמידו על האמת - על בוריה של הלכה:

על השלום - שאינו מיישב בדין, אלא עושה פשרה ברצון:

(ז)

שהיא נותנת חיים לעושיה - אוכל פירותיה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב:

כי חיים הם למוצאיהם - אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה, בעולם הזה:

ואומר ושקוי לעצמותיך - שיהא משקה עצמותיך בקבר:

ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה - בעולם הבא, ושמא תאמר לחיים הוא זוכה, אבל מי יאמר שיהיה זוכה לעושר, שהרי יש לך בני אדם הנידונין בעניות שהמות חביב להם מן החיים, לכך נאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. איזהו דבר המביא את האדם למצוא חן בעיני האנשים, הוי אומר זה ממון. ושמא תאמר, ממון יתנו לך אבל לא יהא מכובד בין האנשים, לכך נאמר עטרת תפארת תמגנך. ושמא תאמר, אפילו למד שלא לשמה זוכה לדברים הללו, לכך נאמר אורך ימים בימינה. למיימינים בה, [שבת ס"ג], שלומדים לשמה, יש לו אורך ימים וחיים ואין צריך לומר עושר וכבוד:

בשמאלה - למשמאילים בה, עושר וכבוד יתנו לו, אבל לא חיים ארוכים, ושמא תאמר, לחיים ועושר זוכה אבל לא לשלום, לכך נאמר ושלום יוסיפו לך:

(ח)

עטרת - זה העושר:

תפארת - זה הנוי:

והבנים - ותפארת בנים אבותם:

והכח - תפארת בחורים כחם:

והכבוד - ונגד זקניו כבוד:

והחכמה - דזקנים טובא איכא הכא, וחד מנייהו לזה שקנה חכמה:

(ט)

לי הכסף ולי הזהב - פירוש, לשבחו ולכבודו, שנאמר מלא כל הארץ כבודו:

(י)

חמשה קנינים קנה הקב"ה וכו': ה' קנני ראשית דרכו - שבריאתה קודם העולם, מפני שכשעלה במחשבה לפניו לברוא את עולמו [אמר יתקיים] העולם בשביל התורה:

שמים וארץ קנין אחד - שהם עמודים של עולם, שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום יגלי, נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן ארץ שנאמר מלאה הארץ קנינך, מה להלן שמים וארץ, אף כאן שמים וארץ, וכתיב קנינך וכו':

אברהם קנין אחד מנין - שבראו הקב"ה לכך, להיות קנינו של עולם ויתקיים בשבילו, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון, ולמה, בשביל שהוא קונה שמים וארץ, שבשבילו העולם מתקיים, לפי שהוא קירב את הבריות תחת כנפי השכינה והחזירן למוטב ואמר להן דברים הנזכרין:

ישראל קנין אחד - שנאמר עם זו קנית, ומנין שהעולם מתקיים בשבילן, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, שהם עיקר אדירים של ארץ:

מקדש ה' כוננו ידיך - עדיין לא מצינו קנין, אלא מפני שנאמר כאן מקדש, ולהלן הוא אומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו, מה כאן מקדש בקנין, אף להלן מקדש בקנין, וכמה גמגום יש בדבר, ולפי הענין נראה בעיני שהברייתא לא נכתבה כתקנה, שהרי במס' פסחים בפרק האשה, לא שנינו אלא תורה ושמים וארץ וישראל, ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו הפסוק שנאמר באברהם קונה שמים וארץ:

(יא)

אלא לכבודו - לשבחו:

רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו' - לא אמר למילתיה גבי מס' אבות, אלא במס' מכות באלו הן הלוקין, ולפי שיש בה סיום נאה, נהגו כל העם לאמרה בסוף כל פרק ופרק, לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה, דאמר מר [סוטה מ"ט] [עולם אמאי קא מיקיים, אקדושה דסידרא] ויהא שמיה רבא דאגדתא, ונקראו אלו פרקי אבות. מפני שנסדרו הנה דברי אבות הראשונים שקבלו את התורה זה מזה, כגון משה ויהושע והזקנים זה מזה, עד אנשי כנסת הגדולה ושמאי והלל ורבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, והודיענו רבי איך היו מעשיהם נכונים והיו מזהירים לאנשי דורם ומדריכים אותם בדרך ישרה, כמו כן ראוי לכל חכם להזהיר את בני דורו ולהודיעם דרך ישרה: