משנה אבות ו ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.

שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי יא כב): "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם".

ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כא יט): "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

משנה מנוקדת

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם", וְאוֹמֵר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת":

נוסח הרמב"ם




פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מעלבונה של תורה - מעלבון שעולבין את התורה, שהיא עלובה על שאין לה עוסקין:

נזוף - מנודה, כמו [בראשית ל"ז] ויגער בו אביו, מתרגמינן ונזף ביה אבוהי:

נזם זהב באף חזיר - שאינו משמרו אלא הולך ונובר באשפה וממאיס, כן תלמיד חכם שחסר מטעמים של תורה הוא מאוס כמנודה הזה:

שאין לך בן חורין - לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו, ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:

וממתנה נחליאל - למעלה מן הפסוק הזה כתיב, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, [עירובין נ"ד. נדרים נ"ה], כיון שניתנה להם תורה במתנה, נחלו אל, כלומר הביאם בחלקו, וכיון שחלקו אל, עולים לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות:

פירוש תוספות יום טוב

פירוש עיקר תוספות יום טוב


תפארת ישראל

יכין

בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב:    אמרו הטבעיים בספרי [יעאגראפיע] שגם עכשו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל לההר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין. וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל, שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה. וכי עכשו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותה כראוי לשמור מצותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה. וזהו בת קול דקאמר הכא, ר"ל קול שנולד מקול אחר:

אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:    ר"ל אל תתמה שהבטחונו במשנה הקודמת כל הטובות האלה לעוסק בתורה, והרי אנחנו רואים הרבה פעמים להיפך. ע"ז קאמר ריב"ל, כל אוי שיקרה ללומדיה ח"ו, הוא מפני עלבון התורה, שלא עמלו בה כראוי:

שכל מי שאינו עוסק בתורה:    כראוי:

נקרא נזוף:    ר"ל מוגער הוא מאביו שבשמים. והגערה הוא האוי, הדבר שאינו של נייחה שקרה לו מה', שבזה גערו ה', ויזהירו על שאינו נוהג כראוי. ונ"ל דאין ר"ל דנקרא מבני אדם בשם נזוף רק ר"ל שכל אוי שיקרה לו בעולם הוא קריאה בנזיפה שיקראו לו משמים להעירו משנתו וחלומו, כמ"ש כאשר ייסר וגו' כדי שייטיב א"ע:

שנאמר נזם זהב באף חזיר:    הנזם הוא כח השכל שחננו ה' להאדם. וכשישתמש בו לדברים בזויים, הרי הוא כחזיר הנובר, המשתמש בנזם שבאפו ללכלכו באשפתות:

אשה יפה וסרת טעם:    האדם חלש כאשה שאין לה רק מה שיתן לה בעלה. ויותר מזה, חלשים הם ישראל, סיהרא לית לה מדגרמה כלום, דכל מקריותם תלוי בהשגחתו ית'. ויותר מזה חלשים הם הת"ח, כמ"ש דתה"ק נקרא תושיה שמתשת כחו של אדם [סנהדרין כ"ו ב']. וכ"כ אמרו, אליכם אישים אקרא, אלו ת"ח שדומין לנשים חלשות [יומא ד"ע ע"א]. לכן כשיסיר הקב"ה ת"ו השו.תתו הפרטית מהם, א"א שיטיב להם בעולמם, וכן ראוי להם, מדהן כאשה יפה בכח שכל שחננם ה'. אבל השכל שלהם הוא בלי טעם וריח, מדאין משתמשין בו כראוי. ודוגמתו הוא כהאשה היפה שאמרנו שבעלה נתן לה תכשיטין אבל מדהיא סוכלת אינה שומרתן כראוי, היא נגערת מבעלה, כמו שגוערין לחזיר הנובר באשפה, עם טבעת זהב שבחוטמו. וכ"כ יגערו משמים במי שחננוהו משמים בשכל ובלב צדק. ואעפ"כ ילך תועה, והרע שיקרא לו היא הגערה להקיצו משנת אולתו, כזבוב היספאניע שיניח הרופא על אבר מת להעיר בו רוח חיים. וכ"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיה לעונש לא אשים עליך. רק יסוריך הוא לבעבור כי אני ד' רופאיך להבריאך:

ואומר:    וא"ת עכ"פ לא הפסיד עי"ז דעבדא בהפקירא ניחא ליה להיות בן חורין ולא יצטרכו למשוך תמיד בעול הזהב של תה"ק לעסוק בה תמיד, ולצמצם התאוה במתג ורסן של מצותיה. על זה קאמר ואומר וכו':

אל תקרא חרות אלא חירות:    דכח השכל שבאדם הוא דוגמת הלוח, והשתמשו בו לתורה הוא דוגמת הכתב. וכשיהיו שניהן כראוי, אז מעשה אלהים הנה, והנושאן הוא בן חורין. אבל רק בהכתב תלוי החירות, דהרי אצל הכתב כתיב מלת חרות, לרמז החירות:

שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה:    שרק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות, וזאת החירות, שנפשו אינה משועבדת לתאות הגופני, זהו לבד חירות האמיתית ולא כשתאותו משוחרר ונפשו משועבדת לתאוה:

הרי זה מתעלה:    שלא תאמר לאו כל אדם זוכה לכתר תורה, רק כשיש לו תרתי, שיש לו שכל גדול ושישתמש בו בתורה, ע"ז קאמר שכל העוסק וכו', ר"ל אפילו אין לו שכל גדול:

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:    ר"ל אם משתמש בתכמתו שהיה לו למתנה מה', לתורה ולמע"ט, אז יהיה נחלי אל. יזכהו ה' שינחל חוזק אלהית, יותר מאשר יכול לקוות מטבעו. ועי"ז יתעלה שוב לבמות גבעות עולם:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


פירוש מגן אבות (רשב"ץ)