משנה אבות ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה ג | >>
הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר (תהלים נה יד): "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי".
והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד.
ואין כבוד אלא תורה, שנאמר (משלי ג לה): "כבוד חכמים ינחלו", (משלי כח י): "ותמימים ינחלו טוב", ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי", וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב", וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ":
או דבר אחד - של טעם, דסמיך להאי קרא דואתה אנוש כערכי, סמיך אידך קרא, אשר יחדו נמתיק סוד. לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו למה אתה לומד יחידי [ועיין ברכות ס"ג:], והלא כבר נאמר [ירמיה נ] חרב אל הבדים ונואלו, [חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה וכו']. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו, והלא כבר נאמר [ויקרא י"ט] ומקדשי תיראו, שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכן הוא אומר [תהלים נ"ה] בבית אלהים נהלך ברגש, לשון אימה ופחד. ויש אומרים [שהיה נכנס לבית מדרש יחידי, ואמר לו, בבית אלהים נהלך ברגש כתיב, שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם], לפי שנאמר ברב עם הדרת מלך, [ורגש הוא לשון אסיפה, כמו למה רגשו גויים]:
ואתה אנוש כערכי - חשוב כמותי:
מיודעי - חכם שלי, כמו אנשים חכמים וידועים:
ומה דוד מלך ישראל - עשאו לאחיתופל שהיה רשע ולא היה ראוי לכך, רב ואלוף בשביל שני דברים, אדם הדיוט הלמד מחבירו שאינו רשע, על אחת כמה וכמה:
ואין כבוד אלא תורה - כלומר, אלא לתורה, ולאו אצריך לנהוג בו קאי, והכי קאמר, אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה:
כבוד חכמים ינחלו - ולמה הן נוחלין כבוד, בשביל שהן לומדין את התורה ויורשין אותה כנחלה:
יכין
הלומד מחבירו פרק אחד: שיש בו כמה הלכות:
או הלכה אחת: שיש בו כמה דבורים:
אפילו אות אחת: שבמשנה או במקרא, כגון ויו מוסיף על ענין ראשון, בתולה בתולות הבתולות [כתובות כ"ט ב'] וכדומה:
שכן מצינו: מייתי ראיה שלא תאמר דזה דוקא בקטן שלומד מגדול להכי קאמר שכן מצינו וכו':
בדוד מלך ישראל: דהמע"ה היה גדול בתורה ומופלא שבסנהדרין, דהרי הלכה כמותו בכל מקום, כמ"ש חז"ל מדכתיב בו וה' עמו [סנהדרין צ"ג ב'] ואפ"ה קרא לאחיתופל רבו, א"כ אפילו גדול שלומד מקטן חיוב גמור ולא חסידות הוא שיקראנו רבו, דאל"כ לא היה רשאי דהמע"ה לעשות כן דאסור לו למחול על כבודו [כסנהדרין די"ט ב']:
שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד: שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ"ד בקומה זקופה:
ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד: דכערכי משמע דשוה לו, ואח"כ קראו אלופו. אע"כ שלא למד ממנו רק דברים מעטים, ולפיכך היו נאותים לו ב' הכנויים האלו:
קראו רבו אלופו ומיודעו: דאלופי ר"ל רבי ואדוני:
ואין כבוד אלא תורה: ר"ל אין כבוד ראוי לו לאדם אלא בשביל התורה שלמד, דכבוד שיעשו לו בשביל עושר או יופי שלו, הוא תלוי בדבר, ואינו ראוי לו, כ"א להדבר, אבל כבוד שיעשו לאדם בשביל תורתו היא ראויה לו בעצמו, דהרי קשורה בנפשו כלהב בפתילה:
ותמימים ינחלו טוב: זה סיפא מפסוק אחר, והכי הוה רישא דהך קרא בתרא, משגה ישרים בדרך בשחותו הוא יפול ותמימים [ר"ל תלמידים שהם תמימים] ינחלו טוב, ר"ל ילמדו מרבותיהם התורה שנקראה טוב, וכיון שזכו מרבותיהם דבר שעושה להם כבוד, כדמוכח מקרא קמא כבוד חכמים ינחלו, וגם זכו על ידן להיותר טוב שבעולם. כדמוכח מקרא בתרא, להכי צריכים ג"כ לנהוג כבוד במלמדיהם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
בת קול יוצא מהר חורב. יש לשאול למה הבת קול יוצאת מהר חורב והלא אין אדם שומע בת קול הזה, ועוד מנין לו זה שבת קול יוצאת ודוחק לומר ששמע בת קול זה, ועוד קשה למה אמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני, ועוד מה הוא הראיה שהביא מן אשה יפה וסרת טעם לדבר זה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, ומכ"ש הראיות שהביא אח"כ ואומר והמכתב מכתב אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות הוא חרות על הלוחות מה ענין ראיות אלו שאין שייכים לכאן:
דע כי ריב"ל בא להודיע, כי מה שנקרא הר סיני הר חורב דכיון שנתנה תורה על הר סיני שהתורה בנינו של עולם לא היה לו לקרותו בשם הר חורב רק הר בנין, אבל נקרא הר חורב כי בודאי מה שנתנה התורה על ההר הזה הוא שמביא חורבן על בני אדם שמרחיקים את התורה, ולפיכך מצד הזה ראוי שיקרא שמו הר חורב ואף על גב כי מי שמקרב עצמו לתורה קונה שלימות ובנין, מכל מקום נקרא ההר על שם החורבן משנקרא על שם מי שעוסק בתורה לשמה שיש לו כל המעלות אשר מבוארים למעלה, כי דבר זה יותר מורגש בעולם. כי מי שיש לו שני בני אדם האחד הוא שונא שלו והאחד אוהב שלו כועס על שונאו והוא נמצא ברצון אצל אוהבו, ויותר ניכר הרושם של השנאה מה שהוא שונא של האחד ממה שניכר האהבה והרצון שהוא עם אוהבו. כי השנאה עושה היכר ורושם ולא כן האהבה שלא נמצא מזה רושם. ולפיכך קריאת ההר בשם חורב כפי מה שנמצא אצל אחרים שבא להם החורבן ויותר ראוי שנקרא הר חורב ממה שיקרא בשם בנין. וזה שאמר בת קול יוצאת מהר חורב במקום הזה שבא לומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', ושייך לומר כי דבר זה נגזר מן הר חורב שהוא ההר שממנו יוצא חורבן לעולם כשמרחיקין מן התורה. אבל בפרק היה קורא (ברכות דף יז:) קאמר ג"כ בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וכו' ולא זכר שם שום חורבן, מוכח כי מפני שכל בת קול במדת הדין שהרי כל לשון דבור הוא לשון קשה כמו (בראשית, מב) דבר אתנו אדוני הארץ קשות, ולכך אמר בת קול יוצאת מהר חורב כי שם הזה מה שנקרא הר סיני הר חורב מורה על מדת הדין כדאיתא פרק ר"ע (שבת דף פט:) הר חורב שממנו בא חורבן לאומות העולם הרי כי שם חורב נקרא להר סיני מפני החורבן והשממה שהגיע ממנו לאומות העולם, ומפני כי נקרא הר חורב בשביל מדת הדין שבא ממנו אמר אצל בת קול חורב המורה על מדת הדין כי לא שייך לפרש שם כמו כאן וזה עיקר הפירוש בודאי. ואע"ג שאין בת קול הזה נשמע, מ"מ הוא מורגש ועושה רושם בעולם לאותם שאינם עוסקים בתורה, ואע"ג דאיהו לא שמע אותה בת קול מזליה שמע ובודאי מזליה הוא מכריע אותו אל התורה, ולפיכך אמר בת קול יוצאת מהר חורב שכאשר נתנה התורה על הר סיני בודאי התורה היא סם חיים למימינים וסמא דמותא למשמאילים בה, וכדאמרינן במס' שבת בפרק ר' עקיבא אמר רב חנינא לרב פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה לנגיד מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא ע"כ. בארו כי התורה יש בה דבר זה, שכשם שהנגיד המקרב אליו ועושה רצונו הנגיד מגביהו ומרומם אותו, והפך זה לפי גדולתו של הנגיד אם עובר אדם רצונו הנגיד משפילו ומורידו, וכך הם דברי תורה לפי מעלתן ומדריגתן אם אינו נוהג עמהם כאשר ראוי יש עליו עונש ושפלות. ומפני כי הר סיני היה מוכן שממנו ירדו דברי תורה לעולם וכן הוא מוכן שיצא לעולם גזירה זאת והיא בת קול שאומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כי למשמאילין בה סמא דמותא. וזה שאמרו שם ג"כ נקרא הר חורב שממנו בא החורבן לאומות העולם והיינו מפני שהאומות מרוחקים מן התורה, וזהו מדת התורה למשמאילין בה סמא דמותא. וזהו הבת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף פי' שהוא מרוחק מן הש"י כמו כל נזיפה שהיא הרחקה וכך מי שאינו עוסק בתורה הוא נזוף למקום:
ומביא ראיה נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ור"ל כי נזם זהב שהוא דבר משובח מאוד אם הוא באף חזיר, שזה הנזם עם חשיבתו שיש לו הוא מגונה מצד הנושא שהוא החזיר, וכן היא אשה יפה וסרת טעם כלומר שהנוי הזה עם חשיבתו כאשר הוא אצל מי שהיא סרת טעם מגונה ומאוס אע"ג שאין הטעם נראה לאדם והאשה יפה בתכלית מ"מ היופי הזה מאוס. ואשה יפה דקאמר ר"ל האדם השכלי שהוא נקרא אשה נאה שיש לה היופי שהוא הזיו והאור דומה לחכמה בכל מקום, שהחכמה היא אור וזיו שנאמר (קהלת, ח) חכמת אדם תאיר פניו וכדאיתא במס' בבא בתרא (דף ד.) אצל הורדוס הוא כבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם. וקרא החומר של אדם סרת טעם כי הסרחון הוא פחיתות כמו הצואה וכיוצא בזה וחומר האדם יש לו פחיתות, כלל הדבר כי נזם זהב שנקי וטהור מאוד, והוא עומד באף חזיר שהאף של חזיר נובר באשפה והוא מאוס ומגונה ועי"ז מתגנה הנזם הטהור, וכך היא אשה יפה וסרת טעם ורצונו לומר כך הוא האדם שיש לו שכל ואינו עוסק בתורה, שהשכל עומד בגוף האדם החמרי שיש לו פחיתות ועוסק בדברים גופניים פחותים ומתגנה השכל הטהור ע"י זה. רק אם הוא עוסק בתורה אז השכל נבדל מן החומר ואין לו פחיתות החומר, וכבר אמרנו כי נקרא האדם אשה יפה ע"ש הזיו שיש לשכל, והיא סרת טעם כלומר שהשכל עומד בגוף שיש בו פחיתות החמרי. וכמו שהנזם אם הוא באף חזיר מקולקל ואינו שוה כלום, וכך בעצמו השכל באדם מקולקל והוא לבטלה לגמרי כאשר אינו עוסק בתורה רק הולך אחר הדברים הגופניים, דומה בזה אל החזיר שיש לו נזם זהב באף ונובר באשפה, כך החכמה שיש בחכם כאשר עוסק בדברים גופנים פחותים, אבל כאשר עוסק בתורה הרי לא נחשב שיש לו פחיתות החמרי. והבן המשל הזה שמדמה את האדם כאשר הוא חסר התורה לחזיר, כי החזיר היא ביותר רודף אחר ענין גופו ותאותיו ואין כיוצא בו, כי שאר בעלי חיים מבקשים קצת כבוד בטבע כמו שאמרו (חגיגה דף יג:) ארבע גאים שור בבהמות ארי בחיות וכו' וכן עזות נאמר על קצת בעלי חיים, אבל החזיר אינו רק לבקש אכילתו הגופנית דרך מאוס ודרך טינוף. וכך הוא האדם כאשר עוזב את התורה השכלית ואינו הולך רק אחר תאותו הגופנית, ולכך מדמה למעלה (פ"ג) השלחן אשר אין עליו דברי תורה שאכלו קיא צואה, וזה שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כלומר שהוא מרוחק שהרי בשביל פחיתות החמרי שבו הוא מרוחק ודבר זה מבואר. ומה שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה, משמע שהוא ראיה למעלה שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, לא קאי על מה שאמר מעלבונה של תורה רק אל מלת אוי קאי, שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף ולכך אוי להם. ומה שאמר מעלבונה של תורה, ר"ל דוקא אם יש עלבון לתורה דהיינו שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, אבל בלאו הכי לא שאין כאן עלבון אחר שאי אפשר לו לעסוק בתורה:
ואומר והמכתב וכו', הביא ראיה שראוי שיהיה מי שאינו עוסק בתורה נזוף, שכבר אמרנו כי התורה למימינים בה סמא דחייא למשמאילים בה סמא דמותא, ומפני שתמצא כי למיימינים בתורה שהם בני חורין, מזה תדע כאשר מתרחקים מן התורה הם פחותים ושפלים וירודים, ולפיכך מביא ראיה שנאמר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות. ומ"מ לפי הסוגיא יש לפרש יותר שמביא ראיה לא זה שהוא מרוחק מן הש"י אלא אפילו יותר מזה שלא נקרא בן חורין רק משועבד נקרא, שאין בן חורין רק מי שעוסק בתורה, ואין ספק כי מי שאינו בן חורין יש לו יותר שפלות כי הגוף אינו רק שמרוחק מן הש"י, ואמר כי יותר מזה שלא נקרא כלל בן חורין ופירוש זה נכון. וכתב ר"י אברבנאל ז"ל שכך מצא בברייתא שר"ל לא זה שהוא נזוף אלא אף משועבד נקרא מי שאינו עוסק בתורה. ומה שאמר אל תקרי חרות וכו', לפי הנראה הוא דרש רחוק מאוד כי מה ענין זה למה שאמר הכתוב והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות שירמז במקום הזה מה שהעוסק בתורה הוא בן חורין. אבל הדבר הזה כמו שאר דברי חכמים שנראים רחוקים מאוד למי שהוא חסר דעת ורמזו בכאן דבר מופלג מאוד. וזה כי השכל הוא ציור המציאות וכן התורה כולה הוא ציור המציאות וכן הוא הכתב שהוא צורה וציור הכתיבה, וכל חקיקה של כתב נקרא בלשון חרות כי הכתב יש לו צורה וזה ענין הכתב אע"ג שהוא צורה גשמית מ"מ שם צורה יש עליו. וכל דבר שהוא צורה ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר כי מצד הצורה אין שעבוד, ודבר זה רמזו ז"ל (יבמות דף סב.) על עבד כנעני שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר כי המשועבד מתפעל מאחר, ודבר זה ענין החומר שהוא מתפעל אבל בצורה כיון שאין בצורה התפעלות כלל לא שייך לומר על הצורה שעבוד רק חירות ודבר זה מבואר. ומפני שדברי תורה מופשטים מסולקין מן החמרי לגמרי, ולכך רמז לך הכתוב בצורת אותיות הלוחות אשר הם מורים על ציור השכלי שבתורה המופשט לגמרי והוא שכל בלא שום צירוף חמרי, בלשון חרות ולא בלשון חקיקה, לומר לך כי התורה היא חירות וחורין לגמרי שהצורה היא חירות כמו שהתבאר, ומכ"ש ציור התורה שהוא ציור שכלי מופשט לגמרי. ולפיכך כתב הלוחות נראה משני עבריהם שתהיה החקיקה הזאת חקיקה גמורה והיא צורה לגמרי, לא כמו שאר חקיקות שהם על הלוח אע"ג שהם חקוקים אינם חקוקים מעבר לעבר, ואין זה צורה גמורה שהרי עדיין נשאר הנושא שהצורה עליו והוא דומה לצורה שהיא בחומר, אבל צורת כתב הלוחות שמורה צורת הכתיבה על ציור השכלי של תורה והוא ציור גמור שלא בנושא כלל, וכך היה כתב הלוחות חקוק משני עבריהם עד שהיתה צורת האותיות צורה גמורה. ובודאי דבר זה היא חירות גמור שאין כאן חמרי לגמרי שבו השעבוד. ולכך אצל זה שכתוב כי הכתב של הלוחות משני עבריהם, כתוב לך חרות על הלוחות שהוא לשון חירות, כי מה שהיה בב' עבריהם דבר זה הוא צורה גמורה בלי חומר ומורה זה על חירות גמור שיש בתורה כאשר חכמת התורה ציור שכלי גמור מופשט, ומעתה תדע כי באמת ובאמונה אמרו אל תקרי חרות אלא חירות. והענין החירות הזה שיש אל התורה אע"ג שמצאנו הרבה בעלי תורה שאינם בני חורין, מ"מ אין הדבור כאן רק שהוא בן חורין באמת לפי סדר המציאות, ולפעמים גורם החטא מצד אחר מ"מ לפי השכל אין בן חורין רק מי שעוסק בתורה. ואומר שאין לך בן חורין רק העוסק בתורה, כי אף המלך שהוא בן חורין לא נקרא בן חורין בערך מי שעוסק בתורה, וזה כמו שאמרו ואל תתאוה לשלחנם כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם, כי המלך אף ע"ג שהיא מלך, הנה יש לו יראה באולי ימרדו בו בני מלכותו ובשביל כך אינו בן חורין לגמרי, שלא יקרא בן חורין רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד, וזה לא ימצא רק במי שעוסק בתורה שהוא בן חורין לגמרי כמו שבארנו כי השכל הוא בן חורין אין שייך שעבוד בו. ואמר שכל העוסק בתורה מתעלה ר"ל שאין זה בלבד שהוא בן חורין אבל הוא מתעלה, וזה כי הוא מתעלה מן העולם הזה השפל ולכך אמר שכל העוסק בתורה מתעלה שנאמר ומנחליאל במות, ופסוק זה נדרש על התורה במסכת עירובין בפרק כיצד מעברין, וכאן אין מקום להאריך כי יתבאר זה בעז"ה בנתיבת עולם ואין להאריך במקום הזה:
ראוי להבין ראשונה אמאי לא תלה הדבר במלמד ולימא הכי מי שלימדו חבירו פרק א' וכו'. ועוד אמאי קאמר מחבירו ולא אמר מן האדם כענין איזהו חכם הלומד מכל אדם ועוד אמאי כרוכלא אזיל ותני חמשה דברים לימא הלומד מחבירו אפי' אות אחת וכו' וכששנה המשנה חלוקות שהם בזו אף זו מצינו שהגמרא נותנת צריכות כפול אי אשמעינן הא ה"א וכו' וכ"ש בנדון דידן שאינם חלוקות מחולפות בנושאים חלוקים כדי שנאמר שהן בזו אף זו ועוד שאם היה רוצה להשמיענו חלוקות רבות אמאי לא התחיל ממסכת' ולימא הכי הלומד מחבירו מסכתא אחת או פרק אחד וכו', ועוד קשה אמאי לא קאמר חייב לכבדו ומאי מלת צריך ומלת לנהוג ומלת בו, ועוד אמאי האריך באמרו בתחלה שכן מצינו בדוד וכו' ובתר עביד הק"ו והכי הל"ל צריך לנהג בו כבוד ק"ו מדוד מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל וכו' הלומד מחבירו אינו דין וכו' ועוד להבין איך דריש ק"ו מדוד למי שלא למד אלא אות אחת דאיכא למפרך מה לדוד שלמד שני דברים תאמר במי שלא למד אלא אות אחת שיהא צריך לנהג בו כבוד והמפרשים פירשו שכאשר נעריך ערכו של דוד היות צדיק וישר ומלך ישראל ואחיתופל רשע ועם כל זה היה נוהג בו כבוד כפי ערך זה יוצא לנו שהלומד מחבירו שהוא שוה אליו ק"ו שצריך לנהג בו כבוד אפי' על אות אחת ואין דעתי נוחה מאלו הערכין משום דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שם בדוד היה על שלמד שני דברים אף בכל אדם צריך שני דברים ולא על אות אחת לבדו וענין הדיו נפקא לן ממרים שנא' ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים ק"ו לשכינה י"ד יום ואעפ"כ אמר הכתוב תסגר שבעת ימים וא"כ אין מקום כלל לפי' המפרשים רק אם נאמר שברייתא זו אתיא כרבי טרפון דלית ליה דיו או שנאמר שאין זה ק"ו גמור רק מלתא בעלמא וכל זה דוחק:
עוד יש להבין למה הוצרך לומר עוד ואין כבוד אלא לחכמים וכו' עוד להבין הראיות שמביא שנא' כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב כי פסוק זה לא נמצא שפסוק כבוד חכמים ינחלו מסיים סיפיה דקרא וכסילים מרים קלון ופסוק ותמימים ינחלו טוב התחלתו משגה ישרים בדרך רע וגו' ותמימים ינחלו טוב ותימה הוא איך נקט רישיה דהאי קרא וסיפיה דהאי קרא וחיבר אותם לאחד:
ואפשר לפרש בכוונת הברייתא כי אמר הלומד לפי שלפעמים אדם שומע מחבירו איזה דבר או איזה חידוש ומבין בדבריו הבנה אחת טובה וישרה ולא כן היתה כוונת מי שאמרו ולבבו לא כן חשב והשומע למד זה הפירוש ממנו והבין שזו היתה כוונתו והשמיענו שאפי' בנדון זה שהוא למד מבלי מלמד שהרי המלמד עדיין אינו יודע אותו עם כל זה צריך לנהג בו כבוד שאלולי חבירו לא היה לומד אותו ואמר מחבירו לרמוז כי לא מבעיא אם הוא אדם גדול וחכם ממנו אלא אפי' שלא יהיה אלא חבירו השוה אליו צריך לנהג בו כבוד ואמר צריך ולא חייב לפי שאין לנו ראיה לחיוב שאפשר שמה שעשאו דוד רבו ואלופו וכו' היה ממדת חסידות לא מצד החיוב לכן אמר אין לי מקום ללמוד רק שצריך לנהוג לא שחייב ואמר לנהוג לפי שכיון שלא למד ממנו רק אות אחת לבד אפשר שימנע מלכבד אותו בשוגג כי שכח ישכח מלכבדו לפי שאין עליו חיוב הניכר על כן צוהו התנא שינהוג הכבוד הזה בהנהגה ובתמידות ובזה גם כי יזקין לא יסור ממנה כי ההרגל על כל דבר שלטון. ואמר מלת בו להודיענו כי אין צריך שיכבד אותו בכבוד רבו ממש כי ברבו צריך לנהג בו כבוד אפי' במקומו שהוא אבן דומם כמו שאז"ל לא ישב במקומו וכו' אמנם זה אינו כרבו רק צריך לנהוג בו דוקא ולא במקומו ועם זה יתורץ למה התחיל למנות מפרק אחד ולא ממסכתא לפי שהוצרך לתת גבול מהיכן מתחיל הענין שהוא צריך ולא חייב וכן בו ולא במקומו והוא מפרק א' ולמטה אמנם אם למד שני פרקים או מסכתא כל למעלה מפרק רבו גמור מתקרי וחייב לנהג בו כבוד וגם במקומו כאלו הוא רבו גמור:
ואמר שכן מצינו בדוד מלך ישראל וכו' אפשר שמביא ראיה מק"ו מדוד בזה האופן שהתנא אינו רוצה לדרוש מק"ו רק שצריך לנהוג בו כבוד כלומר כבוד בעלמא לא שיעשנו כרבו ואלופו ומיודעו ולכן עתה הוא דורש הכי שאם דוד שלא למד אלא שני דברים בלבד ובשבילם עשה לו את כל הכבוד לקרוא רבו ואלופו ומיודעו בשביל אות אחת ק"ו הוא שצריך לנהוג בו כבוד בעלמא שהוא דבר מועט כי יותר מעלה היא אלו הג' על שני דברים שלמד מהיות נוהג בו כבוד בעלמא על אות אחת ואין כאן דיו כלל:
ואפשר עוד לומר שהתנא מפני שהוקשה לו זה שאינו יכול ללמוד מדוד מי שלא למד אלא אות אחת ע"כ הקדים ואמר שכן מצינו בדוד מלך ישראל וכו' כלומר אף אם יראה בעיניך כי אין בדוד אלא שני דברים אין הדבר כן שכן בעצמו מצינו בדוד מלך ישראל לפי שאנו רואים שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד ועשה לו שלש מעלות, אחת רבו, ב' אלופו שהוא ג"כ מלמדו כענין ואאלפך חכמה והוא שם חשיבות יותר מרבו. וכן ג"כ מיודעו שמודיע לו דברי תורה והוא ג"כ שם מורה יותר חשיבות מאלוף, ואם נפשך לומר שאחר שלמד השני דברים עשאו רבו ואלופו ומיודעו א"כ לאשמועינן שעשאו מיודעו ובכלל מיודעו הוא רבו וגם אלופו דבכלל מאתים מנה אלא ודאי אלו השלש מעלות לא באו אלא לפרקים מלמטה למעלה ומתחלה באות הא' שלמד מאלו השני דברים תיכף עשאו רבו וכשגמר הדבר הא' עשאו אלופו ואח"כ הדבר השני עשאו מיודעו, ולז"א שכן מצינו וכו' והביא ראיה לאלו הג' מעלות ומ"ש ואתה אנוש כערכי רמוז שקראו רבו והענין הוא כי ידוע שמלך ישראל כלם חייבים בכבודו וכמו שאמר הכתוב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כמו שאימת רבו עליו וא"כ דוד שהיה מלך ואמר ואתה אנוש כערכי כלומר אתה לי אנוש כערכי וכמו שערכי על כל ישראל להיות מכבדים אותי ולירא ממני כאלו אני הייתי רבם כן אתה בעיני חשוב כערכי נמצא לפי זה שעשאו רבו וגם עשאו אלופו ומיודעו ועתה עושה ק"ו מדוד שהיה מלך ישראל ועם כל זה עשאו רבו אפי' על אות אחת הלומד מחבירו על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד. אמר עוד ואין כבוד אלא לחכמים וכו' כלו' אף אם יאמר האומר שאין זה ק"ו מוכרח עם כל זה אפי' שלא יהיה בבחינה שלמד ממנו הוא חייב לכבדו מפני חכמתו כי אין כבוד אלא לחכמים שנא' כבוד חכמים ינחלו ולפי שיאמר האומר ואיך אכבדנו אם איני מכיר את מעשיו אולי הם רעים והוא נאה דורש ואין נאה מקיים לזה מסיים ואמר ותמימים ינחלו טוב כלומר על הסתם התמימים ינחלו טוב שהיא התורה ומסתמא אם הוא חכם הוא צדיק נאה דורש ונאה מקיים וכמ"ש ז"ל בפסוק כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ולכן הביא סוף פסוק של ותמימים ינחלו טוב כמו שאמרנו. ואפשר עוד לומר כי מה שאמר ואין כבוד אלא לחכמים וכו' רצה להוסיף טעם לשבח שהלומד מחבירו פרק א' וכו' צריך לנהג בו כבוד ולז"א ואין כבוד אלא לחכמים כלומר הכבוד האמיתי אשר הוא כבוד העוה"ב אינו אלא לחכמים והם נוחלים אותו ומנוחתם בכבוד שנאמר כבוד חכמים ינחלו וקראו נחלה לרמז אל כבוד העוה"ב כי הוא דבר של קיימא כד"א להנחיל אוהבי יש. וביאר עוד דבריו כי זה הכבוד שנוחלים החכמים לעתיד לבא הוא בעצמו הטוב הצפון לצדיקים לע"ל שנא' ינחלו טוב והוא האור הצפון לצדיקים כמו שאז"ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו' הבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ומעתה כיון שזה האיש שלמדת ממנו היה סבה שהנחילך לעתיד מהכבוד הרוחני ראוי הוא שאתה בזה העולם תנהוג בו כבוד מהכבוד הגשמי ולכן סמך כאן סיפיה דהאי קרא דכתיב ותמימים ינחלו טוב להודיע כי אותו הכבוד שאמר שנוחלים הוא הטוב הצפון לצדיקים:
ואפשר עוד לומר דמאי דקאמר ואין כבוד אלא לחכמים. הכוונה להודיענו דמאי דנקט הלומד דנראה דווקא שלמדו ואם לאו אינו חייב בכבודו זה אינו דלרבותא נקט הלומד מחבירו וכו' כי אפי' אם הוא עם הארץ אלא שלמד ממנו אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד כי למי שהוא חכם אפי' שלא למד ממנו חייב לכבדו כי אין הכבוד האמיתי אלא לחכמים וכל העולם חייבים בכבודם כי היא להם לנחלה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ואמר עוד ותמימים ינחלו טוב לפי שהוא אמר בלשון שלילה ואין כבוד אלא לחכמים כנראה שאם יהיו תמימים ובעלי מעשה ולא יהיו חכמים שאינם ראוים לכבוד וזה מן הזרות כי מעשה רב על כן פירש ואמר כי מה שאמר בלשון שלילה ואין כבוד אלא לחכמים הוא לפי שגם כן על הסתם ותמימים ינחלו טוב והיא התורה כי אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ועל הרוב א"א להיות תמים אם אינו חכם כי אין בור ירא חטא וז"ש ותמימים ינחלו טוב והיא התורה:
והרב ר' אפרים ז"ל כתב על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד הכא לא גרסינן דבר אחד דהתם שני דברים היו ואין זה ק"ו ואין כבוד אלא תורה פירוש אין צריך לנהוג כבוד אלא לתורה וה"ק אין כבוד בא לאדם אלא על עסק התורה עכ"ל:
ורשב"ם ז"ל כתב ואין כבוד אלא תורה כלומר אין לך אדם ראוי לכבוד יותר ממי שהוא בעל תורה וכו' עכ"ל:
והר"ם אלשקאר ז"ל כתב ומה דוד מלך ישראל וכו' כל שכן שראוי לכל אחד מישראל שיכבד למי שלמד ממנו אפי' אות אחת כגון מאמצין או מעמצין שלהין או שלחין עוממות או אוממות אשר אין ביניהם כי אם אות אחת צריך לנהג בו כבוד כי הנה דמיון האות אשר ילמוד אדם מחבירו הם דוגמת השני דברים אשר למד מאחיתופל שהיו שניהם חכמים וכ"ש להדיוט שילמד מחכם הרבה דברים שינהוג בו כבוד הרבה עכ"ל:
והרמב"ם ז"ל כתב הלומד מחבירו וכו' פסוק אחד דבר אחד של טעם דסמוך להאי קרא דואתה אנוש כערכי סמיך אידך קרא אשר יחדו נמתיק סוד לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק בתורה יחידי אמר לו למה אתה יושב ועוסק בתורה יחידי והלא כבר נאמר חרב אל הבדים ונואלו שוב פעם אחת מצאו שהיה נכנס לבית המדרש בקומה זקופה אמר לו והרי כבר נאמר שצריך לאדם ליכנס שם בקידה כדי שתהיה אימת שמים עליו וי"א שהיה נכנס לבית המדרש יחידי ואמר לו בבית אלהים נהלך ברגש כתיב שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם לפי שנאמר ברוב עם הדרת מלך ורגש הוא לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים וי"א רגש הוא לשון אימה ופחד. ואתה אנוש כערכי חשוב כמותי מיודעי כמו אנשים חכמים ונבונים וידועים ואין כבוד אלא תורה כלומר לתורה והכי קאמר אין כבוד בא לאדם אלא על עסקי התורה. כבוד חכמים ינחלו כלומר הם נוחלים כבוד בשביל שלומדים התורה עכ"ל:
והרי"א ז"ל כתב ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי כלומר עם היות שאינך חכם ממני כי בענין התורה והחכמה אתה אנוש כערכי עם כל זה בעבור מה שלמדתי ממך אתה אנופי ומיודעי עכ"ל:
ואין כבוד אלא לחכמים נ"ל שרצה להביא ראיה אפי' לחכם שלא למד ממנו שצריך לנהוג בו כבוד כו' אלא לחכמים שנא' כבוד חכמים ינחלו. אח"כ מצאתי לחסיד ז"ל שפירש כן:
עוד כתב החסיד זלה"ה תמהו כל המפרשים על פסוק זה כי פסוק כבוד חכמים ינחלו סופו וכסילים מרים קלון וראש פסוק ותמימים ינחלו טוב הוא משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב. וכתב הרב רבי ישראל לפי שאומרו וכסילים מרים קלון הוא מגונה לא חתם בו ומה יעשה במשנת יהי ביתך שחתם וסופו יורש גיהנם ופרק חמישי זה חלק רע וכמה משניות רבו מספר ועוד נפל פיתקא מן שמיא שיסיים הפסוק. והתורה התמימה אשר סיימה לטהרו או לטמאו ואחרון הנביאים שסיים והכיתי את הארץ חרם. והנ"ל כי רצה להורותנו כי אלה החכמים אשר אנו חייבים לכבדם אינם חכמי הטבע והתכונה אלא חכמי התורה הקדושה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה והיא חולקת מכבודה לעוסקים בה כי הם אוחזים בשם אלהי הכבוד ולזה הביא ראיה ותמימים ינחלו טוב נאמר כאן חכמים ינחלו ונאמר ותמימים ינחלו מה להלן הטוב הגמור שאין זולתו אף כאן לא ינחלו הכבוד כי אם חכמי התורה המסולאים בפז והטעם כי כל שתדרוש החכמה בנושא יותר נכבד תהיה יותר מעולה וקדושה כי חכמת הטבע מעולה מחכמת ההגיון וחכמת התכונה מעולה מחכמת הטבע כי זו תחקור בדברים השפלים וזו בגרמים השמימיים וחכמת האלהות עולה על כולן יען כי היא דורשת בשכלים הנבדלים וזאת התורה אשר שם משה חוקרת ודורשת בבורא עולם אלהי האלהים ואדוני האדונים א"כ היא עולה על כל החכמות ואל אנשיה ראוי שינתן הכבוד וזהו ומגדלתו ומרוממתו ואם החכמים ידיהם בכל אחזו בזה ומזה לא הניחו ידיהם ולא זזה אמתתם מהם כל עיקר ואדרבה קיימים הם יותר באמונתם ע"ד וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' כ"ש דחייבים לכבדם דאית בהו תרוייהו אבל ראיתי בני העליה הזאת כי חדלו מספר כי אין מספר עכ"ל:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב מה שזכר מלת עשאו רבו ולא אמר קראו וכו' וגם שלא מצינו שעשאו רק אלופו ומיודעו. הנה בסערה הזאת האחת מתרץ הב' כי על כן לא אמר קראו רבו אלופו ומיודעו יען לא מצאנו שקראו רק אלופו ומיודעו וכו' אך הכוונה לומר כי במה שקראו אלופו ומיודעו עשאו עליו רבו וזה כי בהיות דוד גדול ממנו במעלה וחכמה ועם כל זה קראו אלופו הנה בזה עשאו רבו והוכיח זה מאמרו ואתה אנוש כערכי כלומר אינך גדול ממני שאתה כערכי ועם כל זה אתה אלופי ומיודעי מצד שלמדתי ממך השני דברים הנזכרים נמצא אם כן שעשאו עליו רבו במ"ש לו כי לפי שלמד ממנו היה עליו לאלוף ומיודע עם היות שלא היה הדבר כן בפועל עכ"ל. ואית דגרסי ואין כבוד אלא תורה עכ"ל: