בן יהוידע/בבא מציעא/פרק ד

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף מח עמוד א

מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְדּוֹר הַפְלָגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם, הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ: קשה מה שייכות יש לזה שאינו עומד בדבור לאנשים הנזכר? ועוד למה אומרים שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם יאמרו וּמִמִּצְרַיִם בסתם כי הוא יתברך נפרע מהם בארץ מצרים ובים דלקו כאן וכאן?

ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים פרשת שמות) דשלשה דורות אלו של מבול ושל הפלגה ואנשי סדום כולם היו מניצוצות קרי של אדם הראשון באותם ק"ל שנה שפירש מאשתו אחר אכילת עץ הדעת עיין שם.

גם ידוע דהנחש לא היה יכול לפתות את חוה שתאכל מעץ הדעת אלא על ידי שנוי דברים ששינה אדם הראשון במצותו יתברך כי השם יתברך צוהו על האכילה לא אסר לו הנגיעה (בראשית ב יז) והוא שינה ואמר לחוה שגם הנגיעה אסרה לנו (בראשית ג, ג) ועל ידי כך מצא הנחש מקום להכנס בו לעשות מזמתו כי הוא לא היה יכול להאכילה בחוזק יד אך בנגיעה יכול עליה כי היתה עומדת לפי תומה אצל עץ הדעת ובא הנחש ודחה אותה עליו ואמר לה הרי נגעה ולא מתה כן באכילה תאכל ולא תמות ואכלה ואחר שאכלה הוכרח גם אדם הראשון לאכול כי באה עליו בטענה וכיון שאכל נטרד מגן עדן ופירש מאשתו ק"ל שנה וכיון שפירש מאשתו הוליד באותם ק"ל שנה מן הקרי לאותם נשמות שהיו במבול ובהפלגה ובסדום ולכך הרשיעו ולא נתקנו.

נמצא אלו השלשה דורות נתהוו מסיבת אכילת עץ הדעת ואכילה של עץ הדעת נעשית מסיבת שינוי דברים ששנה אדם הראשון במצותו יתברך, לכן זה המשנה דבריו ואינו עומד בדיבורו תלו עונשו בעונש שלשה דורות הנזכר.

ומה שתלו אותו במצרים גם כן, מפני כי מצרים לקו בעבור קושי השעבוד שעשו לישראל וידוע במה יכלו לעמוד על רוחם ולהקשות עליהם בשעבוד יותר מכוחם הוא בערמה שעשו להם תחלה בפה רך שאמר להם 'עשו עמי בטובה' והיה כל אחד מישראל עוסק יותר מכדי יכלתו כי אמר לשעה היא זו טוב שאעשה רצון המלך אחר כך אותו רשע שם סך שעבודם לחק שצריך ליתן לבנים ביום סך כך וכך וזהו קושי השעבוד שעשה אליהם והוא שינוי דברים ששינה מן פֶּה רַךְ ל'פָרֶךְ' (שמות א, יג) גרם לו הפרענות של מלקות.

ומה שפירש על פרענות שלקה בים היינו כי הסיבה שסיבבה לו לֶאֱסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ לִשְׂפַת הַיָּם (שמות יד, ו) הוא שינוי הדברים ששינה להם בתחלת שעבודו בם אשר בתחלה דבר בפה רך באומרו 'עשו עמי בטובה' כי מחמת שדיבר בערמה לכך אמר לו תחלה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר (שמות ח, כג) שיחשוב שאומרים לחזור אליו ומחמת כן מצא לו פתח לרדוף אחריהם בחשבו שהם שינו ועברו על דבריו יתברך כי הוא אמר שילכו דרך שלשת ימים ויחזרו והם ברחו לגמרי ולכך רדף אחריהם, אבל אם היה אומר לו בפירוש מעיקרא שישלחם לגמרי לא היה חוזר בו לרדוף אחריהם כי היה ירא לנפשו.

והנה מה שהטעהו בכך הוא מדה כנגד מדה כיון שהוא הטעה אותם בתחלת שעבודו בם שאמר לו תחלה 'עשו עמי בטובה' ואחר כך חזר בו ושעבדם בפרך לכך הטעהו בדבר של שלשת ימים וזה היה סיבה שירדוף אחריהם וילקה על הים ולכך תולין פרענות זה המשנה ואינו עומד בדבורו לפרענות פרעה על הים.

דף מח עמוד ב

אַבַּיֵּי אָמַר: אוֹדוֹעֵי מוֹדְעִינָן לֵיהּ, דִּכְתִיב: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז): קשא איך יליף קללה דהדיוט מפסוק זה דאמור גבי נשיא? ואנא עבדא יגעתי ומצאתי ביאור דבר זה יוצא מגמרא דסנהדרין (סנהדרין דף סו.) והוא כי בגמרא דשבועות (שבועות לו.) יליף איסור מקלל את חבירו מפסוק (ויקרא יט, יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ ודברים אלו מפורשים היטב בגמרא דסנהדרין דף ס"ו דקאמר אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל (שמות כב, כז) וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר אינו לא דיין ולא נשיא מנין? אמרת הרי אתה דן בניין אב משתיהן, לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא וכו' הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו, מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להם תלמוד לומר לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ באומללים שבעמך הכתוב מדבר וגו' עיין שם. נמצא ילפינן הדיוט שבעמך מהאי פסוקא מכח ילפותא דמה הצד ודו"ק.

דף מט עמוד א

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: שֶׁיְּהֵא 'הֵן' שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְ'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק (ויקרא יט, לו): קשא מאחר דזה איירי במקח וממכר בשלמא אם אמר לו למכור ואמר 'הֵן' שסמך הלוקח על דבריו ועשה מה שעשה יש בזה משום מחוסר אמנה אם יחזור בו אך בלאו אם אמר לו למכור ואמר 'לָאו' אם אחר כך חוזר בו ואומר 'הֵן' מה עשה קלקול באומרו תחלה 'לָאו' ואחר כך 'הֵן'?

ונראה לי בס"ד דמשכחת לה דעושה היזק בהיכא שהוא רוצה למכור ואמר שלא למכור ואחר כך חזר ואמר למכור, והיינו ראובן ביתו שכן לשמעון, והיה ביתו קטן ונפל ובא לבנותו אך הרגיש ששמעון רוצה למכור ביתו ולכן קודם שבנה שאל את שמעון אם רצונך למכור הבית כדי שאקנהו וארחיב בו בנין ביתו כי הוא מתערב היטב עם ביתו של ראובן, והשיב שמעון 'לָאו' אין ברצוני למכור כלל והוכרח ראובן לבנות ביתו ואחר שבנה בנין גם על הצד של בית שמעון חזר שמעון ואמר למכור והוכרח ראובן לקנותו אך הפסיד אותו הבנין שבנה מצד ביתו של שמעון כי עתה צריך לעקור הבנין ההוא כדי לערב ביתו של שמעון עם ביתו ולהרחיב ביתו בביתו של שמעון ועל זה הלאו שאמר בתחלה בשקר שהוא רוצה למכור ואמר 'לָאו' וזה סמך על דבריו ובנה הבנין ועתה שחוזר ואומר למכור הנה הוא מוכרח להפסיד הבנין שבנה אומר כאן שצריך להיות 'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב, וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית וכו'.: פירוש אם משך זה הטלית קונה הלה דינר הזהב ואף על פי שלא קבלו עדיין אינו יכול לחזור בו אבל אין דינר זהב קונה טלית דאם לא משך הטלית אפילו שקבל הלה דינר הזהב יכול לחזור בו כי דינר הזהב חשיב מטבע ואין מעות קונות, מכל מקום כך הלכה כלומר אפילו שזה החוזר בו עתיד לבא עליו פרענות על שחזר בדבורו כן הלכה דיכול מן הדין לחזור בו ואין בית דין יכולין לעכב ולמחות בידו ורק אומרים עליו מי שפרע מדור המבול וכו' כן פירש רש"י ז"ל בדף מ"ח עיין שם ומקשי בתלמודא מסיפא דהך ברייתא דקאמר והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא אפילו בדברים בלבד יש בהם משום מחוסר אמנה דהא קאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני תנאי היא וכו'.

בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ דלא תימא דקאי על אותם סעודות שהיו עושים לו בזמן שנטרד והיה מחזר ממקום למקום והיו המאמינים שהוא שלמה מזמנין אותו ועושים לו סעודות נכבדות שמביאים לפניו יותר ממה שהביא אברהם אבינו לפני האורחים אף על גב שהיה אורח אחד לבדו לכך הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ רצונו לומר בעת מלכותו שהיתה סעודתו לעם רב שלא יגיע לכל יחיד ויחיד כפי שמגיע לכל אחד מהשלשה באותה סעודה של אברהם אבינו.

וזכר יצחק ויעקב גם כן לפי שגם יעקב אבינו ע"ה כשהביא סעודה ליצחק אשה לקח שני גדיי עזים מן הצאן ככתוב (בראשית כז, ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב.

דף נח עמוד ב

אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ: קשא אמאי הוצרך תנא לאשמעינן כל הני גווני של אונאת דברים?

ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן האי חלוקא קמייתא בלבד הוה אמינא דוקא בהאי איכא איסורא דמביישו במעשה עצמו אבל זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ דאין אלו מעשה עצמו ליכא איסור אונאת דברים ואי הוה אמר זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים הוה אמינא קשה לאדם בזיון כבוד אבותיו יותר מבזיון כבוד עצמו ולכך אין למידין הא מהא.

ואי הוה נקיט הנך תרתי בלבד הוה אמינא אם אמר פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת אין בזה אונאת דברים כי בזמן שאכל נבילות לא עביד איסורא בדבר זה שלא נצטוו בני נח על זאת ועוד הוה אמינא כיון שאינו מדבר עמו לנכח לומר פה שאכל נבלות איך ידבר בדברי תורה? אלא אומר בדרך נסתר 'פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת' דהשומע חושב על אחרים אומר כן ואינו מתבייש בדברים אלו, לכך קא משמע לן אפילו בכהאי גונא שהוא לשון נסתר יש בזה ביוש ואונאת דברים.

ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני דהוא מביישו על העבר אבל אם הוא בעל יסורין מותר לומר לו כי עונותיו הטו אלה כדי שיצדיק עליו הדין ויתוודה כי באמת חייב האדם לומר עונותיו הטו אלה ויצדיק עליו הדין לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור דעושה לו ביוש בזה.

ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני שהוא אומר לו בפניו אבל באומר לחמרים לכו אצל פלוני שאין מאנה אותו בפניו ואינו מדבר עמו כלום לית לן בה לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור.

כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים: קשא כיון דאמר חֲבֵרוֹ לשון יחיד הוה ליה למימר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ לשון יחיד ולמה נקיט דָּמִים לשון רבים?

ונראה לי בס"ד דהמבייש חבירו שופך דמו כמה פעמים כי כל עת שזוכר המתבייש הוא בוש ונכלם מאיליו ומעצמו וכן כל פעם שרואה אותם בני אדם אשר ביישו לפניהם הוא בוש ונכלם ונמצא כמה דמים שופך לחבירו באותו ביוש שביישו בדברים. ואיתא בספר הלקוטים הנדפס בירושלים בפסוק שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם (בראשית ט, ו) כי האודם שבאדם נמשך מצד האל"ף אשר במלוי אות וא"ו בשם הוי־ה ברוך הוא דאלפין שהוא נמשך משם אהי־ה שהוא בסוד הבינה וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) אמו מזרעת אודם עיין שם. ובזה מובן שפיר הטעם דְּהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים דְּאָזִיל סוּמְקָא שהוא האודם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שהוא הבינה הנקראת עולם הבא כי פוגם באות א' הנזכר שהוא משם אהי־ה שהוא סוד הבינה.

בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי זְהִירֵי? אָמַר לֵיהּ: בְּאַחְווּרֵי אַפֵּי: נראה לי בס"ד הטעם דנזהרין בארץ ישראל בדבר זה יותר דידוע מה שאמר הרב חסד לאברהם ז"ל (במעין השלישי נהר י"ח) שיש שני מלאכים הממונים על המיתה אחד הוא בחוץ לארץ שהוא מלאך המות מצד פלוני והשני הוא מלאך מצד גבריאל והוא בארץ ישראל עיין שם.

והנה ידוע כי בעון שפיכות דמים יתקנא מלאך המות יותר כי אומר זו היא אומנות שלו ואיך יקח אותה האדם להרוג את חבירו! ולכן במערבא שאין מלאך המות מצד פלוני נכנס שם נזהרים הם מהלבנת פנים שהיא בכלל שפיכות דמים מפני כי שפיכות דמים היא מלאכה של מלאך המות וחוששין פן יתקנא ויאמר כמו שיושבי ארץ ישראל נכנסים בגבולו שלקחו אומנות שלו לשפוך דם כן הוא יכנס בגבול שאינו שלו ליכנס בארץ ישראל גם כן ולא סגי ליה חוץ לארץ לכך נזהרים כדי שלא ימצא מלאך המות עילה להכנס אצלם.

דף נט עמוד א

נוֹחַ לוֹ לָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים: אין כונתו לומר שיעשה זה העון של ספק אשת איש ואל יעשה עון זה דהלבנת פנים דזה לא ניתן להאמר! אך כונתו שיהיה נחשד בדבר זה ואל ילבין פני חבירו ברבים כדי להציל עצמו מן החשד הזה דהיינו שהוא נחשד בדבר זה שאומרים שבא על ספק אשת איש ויוכל לברר הדבר לנקות עצמו מן החשד אך לא יוכל לברר הדבר ולנקות עצמו אלא אם כן ילבין פני חבירו ברבים שיגלה מי הוא זה ומה היה הדבר הזה, ועל זה אומר נוח לו שישאר עליו חשד זה שאומרים עליו שבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מן החשד.

מיהו אם נחשד שבא על ודאי אשת איש ויוכל לנקות עצמו על ידי שיגלה איזה דבר על חבירו אף על פי שבזה יהיה הלבנת פנים לחבירו יגלה ויברר הדבר ואל יחוש להלבנת פנים של חבירו כדי להציל עצמו מן חשד עון חמור שהוא עון אשת איש ודאי.

ובגמרא אמר מנא ליה דחמור הלבנת פנים כל כך שיקבל עליו האדם לעז וחשד של ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מן החשד? ועל זה הביא דרשא דדרש רבא דמשמע מינה שיש דבר קשה בהלבנת פנים שאינו נמצא בעון הבא על אשת איש והוא דזה יש לו חלק לעולם הבא אחר שהמיתוהו בחנק אבל זה אין לו חלק לעולם הבא ומאחר דיש בהלבנת פנים דבר קשה מאד דאין לו חלק לעולם הבא להכי שפיר אמר רבי יוחנן דנוח לו לאדם לקבל עליו החשד והלעז של ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מחשד ולעז זה.

דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בַּמֶּה: קשא איך קורין אותו בשמו כמו הדיוט ואין מזכירין אותו בשם מלך או לא יזכירו שמו כלל? ונראה לי בס"ד כי הוא מרוב ענוה שלו גזר אומר דכל עת שהוא יושב ולומד תורה בית המדרש עם החכמים והתלמידים יזכירו שמו בלי תואר מלכות וכאשר נהג עוד ענוה בישיבתו שלא היה יושב בית המדרש על הכסא אלא על הקרקע ושונה לחכמים.

אמנם קשא במאמר זה הלא כולי עלמא מודים דבת שבע היה לה גט מאוריה ואפילו אויביו לא יכחישו בזה ורק היו אומרים שגרשה על תנאי אם ימות ונמצא בא על ספק אשת איש ואם כן יאמרו לו על סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ בַּמֶּה ולמה שאלו אותו על ודאי אשת איש דאין זה ענין שלו ומה תועלת יש להם בשאלה זו?

ונראה לי בס"ד כי שאלו אותו על אשת איש ודאי כדי שישיב מיתתו בחנק ואז אף על פי דעובדא דידיה היתה ספק אשת איש חשבו שיועיל להם דבור זה שמוצא מפיו מיתה בחנק על אשת איש שילכד בו גם בספק אשת איש משום דברית כרותה לשפתים וכאשר טען דומה שראוי להיות נתפס בדבורו שאמר בֶן מָוֶת הוּא הָאִישׁ הַזֶּה (שמואל ב' יב, ה) וכמו שאמרו בזוהר בראשית (זהר חלק א, דף ח:) שאמר הא מלה חדא אית לי גביה דאיהו אפתח פומיה ואמר 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' ואיהו דן לנפשיה טורנייא אית לי עליה עיין שם. כן הם רצו שישיב כך כדי שיהיה נתפס בכך אך באמת הוא יודע דבת שבע היתה מגורשת גמורה בלי שום תנאי ואם כן אין כאן אפילו ספק אשת איש.

ולכך השיב בפה מלא הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק ובזה מובן הטעם דהיו שואלים אותו שאלה זו בזמן שהיו עוסקים בנגעים ואהלות והיינו כי העוסקים בהלכות נגעים וכן בטהרות באהלות וכיוצא הם קפדי וזהירי שלא לדבר בנכח משום חשש 'ברית כרותה לשפתים' וכמו שמצינו בגמרא (שבועות לו.) שאמר רב יהודה לרב כהנא 'כנה' שלא תדבר בנכח דברית כרותה לשפתים, ולכך בעת שעוסקים בנגעים ואהלות דאותה שעה קפדי וחיישי משום ברית כרותה לשפתים רצו הם ללכדו בזה באותה מעשה אך באמת לא חש מפני כי אפילו ספק אשת איש לא הוה דהיתה מגורשת גמורה.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה: נראה לי בס"ד הטעם שתלה הדבר בְּדִמְעָתָהּ דידוע שהנשים מושרשים במלכות הנקראת רחל עקרת הבית וכתב רבינו ז"ל בשער הכונות בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) שאומרים בכל יום וזה לשונו יש שני דמעות שמהן יוצא הדין והם למטה בנוקבה הנקראת רחל אשר גם היא בגימטריא דִּמְעָה [119] שני פעמים ולכן נרמזת רָחֵל [119×2=238] בראשי תיבות לְכָל חַי רָצוֹן ותכוין להמתיק את רחל ואת שתי דמעות שהם בגימטריא רחל וכו' עד כאן לשונו עיין שם.

ולכן האשה אשר תתאנה מבעלה ותוריד דמעה משתי עיניה תעורר כח הדין מן רחל כי האשה מושרשת ברחל ואז יהיה פעולת דין קשה לבעלה ולכן הקדוש ברוך הוא הבטיח לרחל אמנו מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה (ירמיה לא, טו) כי הדמעות הם בחינת דין ולעתיד יתמתקו הדינים של רחל ולא יהיה עוד דמעה ויתקיים הכתוב וּמָחָה הֳ' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיה כה, ח) ולכן תלה רב עונש אונאת האשה בדמעות שלה.

ולפי מה שאמר שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ בזה מובן הכתוב עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' (תהלים כה, טו) דפעולת העינים תמידית דאין ננעלים השערים שלהם.

והא דיליף זה מפסוק שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הֳ' אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ (תהלים לט, יג) הכי קאמר שמעה תפלתי מאחר שברית כרותה לדמעה שלא תחרש בעבורה ולכן שמעה תפלתי שהתפללתי בדמעות.

אִתְּתָךָ גּוּצָא, גָּחִין וְלָחוּשׁ לָהּ: הא דאומרים לָחוּשׁ מפני כי גנאי לאיש שיקח עצה מאשתו בפומבי לכך אמרו לו לָחוּשׁ לָהּ בקשת העצה ואז ודאי גם היא תשיב לך בלחישה ולכן לא אמרו לו גָּחִין ושמע דבריה או ושמע עצתה.

ואומרם אִתְּתָךָ גּוּצָא נראה לי בס"ד דרך דרש דידוע הקושיא דמקשים בקראי דפסוק אחד אומר מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) ופסוק אחד אומר וּמוֹצֶא מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו) ומתרצים דהאשה צריכה להיות נכנעת לבעלה שלא תחשוב עצמה שוה אליו במעלה אלא תחשיב היא חצי בעלה במעלה דאם תחשוב עצמה בהשוואה עמו הרי זו מרה כלענה דלכך הקדוש ברוך הוא הטיל יו"ד באיש וה"א באשה שהיא חצי מספר היו"ד להורות שצריך שתחשוב עצמה חצי בעלה במעלה אבל אשה רעה שתחשוב עצמה בהשוואה אינה רואה עצמה בשם 'אשה' אלא האשה בתוספת ה' כדי להשלים חסרונה להיות שוה עם בעלה שיש לו אות יוד ושני ההי"ן הם מספר יו"ד ולזה אמר וּמוֹצֶא מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה בתוספת ה' שמשוה עצמה עם בעלה הנה זאת היא מר ממות אבל על הרואה עצמה בשם אשה עליה נאמר מָצָא אִשָּׁה דייקא מצא טוב.

ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה<b> </b<>>(משנה אבות א, ה) דהיינו עם הרואה עצמה בשם האשה שתשוה עצמה עמך אל תרבה שיחה לבקש ממנה עיצה במילי דביתא אלא התרחק ממנה ולזה אמר אִתְּתָךָ גּוּצָא שרואה עצמה היא חצי שלך במעלה ואינה משווה עצמה עמך זו היא אשה טובה גָּחִין וְלָחוּשׁ לָהּ לקבל ממנה עיצה דעליה נאמר מצא אשה מצא טוב.

כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הֳ' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" (עמוס ז, ז): נראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד במאמר הגמרא דחגיגה (חגיגה ה:) רבי יהושע בן חנניה אחוי ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרנהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה איהו 'עוד ידו נטויה עלינו'. ופרשתי בס"ד כי ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] נקראים פנים אבל חג"ת [חסד גבורה תפארת] ונה"י [נצח הוד יסוד] נקראים גופא המתחיל מן הידים כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא והכתוב אמר וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם (דברים לא, יז) קאי על השפעת ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] ועל זה אחוי אותו הצדוקי אך רבי יהושע בן חנניה אחוי עוד ידו נטויה עלינו כי מן ששה קצוות המתחילים מן הידים שהם חסד וגבורה תמיד נטויה השפעתם עלינו דלא פסיק שפע זה גם בהיות ישראל בגלות וכמו שפרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (חלק ג') עיין שם.

ולזה אמר גבי אונאה וּבְיָדוֹ אֲנָךְ ששערי אונאה תלויים בששה קצוות המתחילים מן הידים שהם חסד וגבורה שאין להם התעלמות כלל והנה אוֹנָאָה [63] עולה מספר ס"ג ובזה יובן בס"ד כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (תהלים נג, ד) פירוש גם המתאנה עשה אונאה לאחרים ונמצא כולם עבדי אונאה ולכן יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ הצועק והנצעק.

ומה שאמר אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם פרגוד רמז לשם אלקים שהוא דין שעולה מספרו פ"ו ותיבת פַּרְגּוֹד מורכבת משתי תיבות שהוא 'גדר פו' דאף על גב דננעל לפעמים גדר זה של פ"ו שפועל הדין על ידי גילוי שם הרחמים הנה בעבור ג' עבירות אלו אינו ננעל.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְּבוּאָה}} נראה לי בס"ד תְּבוּאָה [414] עולה מספר בַּבַּיִת [414] לרמוז יזהר האדם להיות התבואה מצויה בבית.

גם תְּבוּאָה בהפוך אתוון אַהֲבוֹת רמז שעושה אהבות למטה בין איש לאשתו ובין איש לבני ביתו.

גם תְּבוּאָה חלקנה לשתים וקרי בה תָּבוֹא ה' שהאדם נשפע בתבואה שתהיה מצויה בתוך ביתו בעבור אשתו שיש בה אות ה"א דשמא קדישא שהיא סוד בינה ומזוני מבינה וכמו שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי ז"ל ברמז הפסוק הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהלים נה, כג) ששם ס"ג הוא בבינה ומלוי שם ס"ג עולה מספר יְהָבְךָ [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=37] וכמו שכתוב בספרו הבהיר מדרש אליהו עיין שם.

ובזה יובן מאמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ משום דהמזון והפרנסה באה מן הבינה שהיא סוד ה"א ראשונה דשמא קדישא שהיא אצל האשה כי איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם ועל זה מביא הכתוב דִּכְתִיב וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (בראשית יב, טז) קרי בה בעבור ה"א שבאשה שהיא סוד בינה.

ונראה לי בס"ד אומר בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ של אדם על דרך מה שאמרו המפרשים על מאמר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני (תענית כד:) דהכונה הוא שפע המזון יורד תוך השביל והצנור של חנינא בני וכן כאן הכונה המזון יורד בתוך השביל של אשתו ויליף מפסוק 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ' רצונו לומר בשביל של אשתו שהוא כלי מעבר שעובר בתוכו השפע של הטובה ואף על גב דפשטיה דקרא הטיב קאי על פרעה מכל מקום מפרש על הקדוש ברוך הוא מדלא כתיב וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר אלא כתיב 'וַיְהִי לוֹ'.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְּעַתְּרוּ (בראשית יב, טז): לשון וְהַיְנוּ משמע שבאותו המאמר של רבי חלבו בא לפרש דברי רבא אלו ונראה בס"ד הכונה דבלאו דברי רבי חלבו היינו מפרשים דברי רבא שאמר תתעתרו גם על עסק משא ומתן אך בדברי רבי חלבו שאמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם דנקיט להדיה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ ולא אמר הַבְּרָכָה בסתם יש לנו לפרש דברי רבא שאמר תִּתְעַתְּרוּ איירי נמי בכהאי גונא שהוא במזון ופרנסה הנמצאים בבית ושייכים לביתו של אדם דראוי להשוות דברי רבא עם דברי רבי חלבו.

ובזה מובן הטעם שהאשה נקראת לֶחֶם לרמוז כי בעבורה תהיה השפעת הלחם שהיא כללות הסעודה שבבית כי כל הסעודה נקראת בשם לחם וכמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וכן נמי מספר אִשָּׁה [306] עולה מספר בְּרָכָה לֶחֶם [305] עם הכולל.

אי נמי נראה לי בס"ד אומרו וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא וכו' דלא תימא רבא עיצה טבעית מיעץ לבני מחוזא משום דנשים דבני מחוזא היו מפונקות ועצלניות ואינן משימות עין השגחתן על כל הנמצא באוצרות הבית של מאכל ומשתה ועצים וכיוצא ולכן יהיה הפסד הרבה לבעל הבית בכל הדברים הנמצאים בבית ולכן מיעץ אותם לייקר את הנשים שישחדו אותם ביקר זה שעושים להם כדי שישגיחו על כל הנמצא בבית בשמירה לשמרו היטב ולהסיר כל נזק ואיבוד לכן אחר ששמענו מאמר זה דרבי חלבו המדבר בענין השפע שנשפע האדם בברכת הבית בעבור אשתו עתה ידענו כונת רבא לאו עיצה טבעית היא זו אלא כונתו לומר לייקר הנשים כדי שירבה השפע שלהם מלמעלה בעבור זאת מדה כנגד מדה.

והא דאמר רבא זה לִבְנֵי מְחוֹזָא בלבד בשביל שהם היו עשירים כידוע ולכן יש להם יכולת לייקר נשיהם במלבושים ותכשיטים.

דף נט עמוד ב

מַאי 'עַכְנַאי'? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁהִקִּיפוּ דְּבָרִים כְּעַכְנָא וְטִמְאוּהוּ: נראה דהשואל ידע כי עכנאי הוא שם של בעל התנור ששמו עכנאי אך שואל מאי קא משמע לן תנא דברייתא בשם בעל התנור דמה לנו לדעת את שמו ומי היה? ומשני דקא משמע לן שיש בשמו משמעות על הענין הזה שנפל בין החכמים בדין התנור ההיא שהקיפוהו דברים כעכנא וטמאוהו.

אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ: יש להבין למה בחר להביא ולעשות אות ומופת מן החרוב ומאמת המים ומן כותלי בית המדרש גם יש להבין בתשובת החכמים שאמרו לו 'אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב' דמשמע אם היה האות באילן אחר היה נחשב לראיה אך מן החרוב אין ראיה.

ונראה לי בס"ד כי הוא בתחלה רצה לעשות אות מן החרוב אף על גב דהיה שם מין אילן אחר מפני כי חרוב לשון חורבא וזה יורה על סברתם שרוצים לטמא התנור ולהחריבו ובא האות בעקירת החרוב להודיעם דהסברה שלהם שהיא מחרבת התנור תיעקר ויזוזו ממנה ויודו לסברתו המטהרת התנור ומקיימת אותו והם אמרו לו אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב כלומר מן משמעות החרוב ועקירתו אין ראיה לדבריך אלא אדרבה האות הזה ראיה לחזק סברה דידן שהודיעו מן השמים באות זה לעורר אותך על סברה שלך שאתה חולק בה על הרבים ואתה מחריב ההלכה של אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב) הכתובה בתורה וחרבן הלכה זו היא חרבן עולם שעתה ירבו המחלוקות בישראל והודיעו לך בעקירת החרוב שתעקר סברה זו החולקת על הרבים ממקומה ואתה תחזור בך.

אך באמת אף על פי שהם השיבו כך ודאי נראה דהאות של החרוב נעשה לכבודו לחזק את דבריו ולכן נעקר מאה אמה כמנין מוֹדִים [100] לרמוז שהם צריכים להיות מודים לדבריו ומאן דאמר נעקר ארבע מאות אמה הוא כמנין מַשְׂכִּיל [400] לרמוז שהוא משכיל בדבריו וסברתו.

וכאשר ראה שלא הועיל זה האות כנגדם ואדרבה עשו משמעות האות לסייעתם אמר אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ כי דברי תורה נקראים בשם מים וגזר שהמים יחזרו לאחוריהם לרמוז להם שגם הם יחזרו מסברתם לאחור ולכן אמר יוֹכִיחוּ לשון רבים ולא אמר אַמַּת הַמַּיִם תּוֹכִיחַ שהוא לשון יחיד משום דמפרש המים הוכחה כנגדם שהם רבים והם השיבו אין מביאים ראיה לחזק סברתך מן אמת המים ולא אמרו מִן הַמַּיִם אלא מִן אַמַּת רצונו לומר דאזלינן בתר האמה שהיא יחידית וחזרה לאחור הנה זה האות לסייעתא דידן נעשה להודיע כי אתה היחיד תחזור לאחוריך ותודה לנו.

אי נמי אמרו אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן אַמַּת הַמַּיִם כי אדרבה יש לנו לפרש דאות זה של המים שחזרו לאחור הוא סייעתא לנו כי המים דרכם לטהר הטמא ועתה חזרו לאחור להורות שאין כאן טהרה בדין זה דחזרה שחזרו לאחור הפך מנהגם וטבעם מורה לדחות הטהרה מדין זה של התנור.

ואחר כך חזר ואמר כּוֹתְלֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ והטו הכותלים ליפול וחשב כי אות זה ודאי הוא מורה לחזק סברתו ולסתור סברתם כי לא היה האות בכותל אחד אלא בכותלים הרבה והוא לרמוז שהם הרבים סברתם נופלת ואין לה קיום כנגד סברתי או הכונה שהם הרבים נופלים בסברתם והוא עומד בסברתו וגער בהם רבי יהושע שאם יפלו ממש יהיה פסידא רבא לבנותם ואלו הכותלים היו של חצר בית המדרש שהיה לפניהם ואין אלו כותלים של מקום ישיבתם וגם על האות הזה לא השגיחו כי אמרו יש לומר האות לסייעתא דידן הוא שבאו להודיע מן השמים שהלכה כדברנו שאמרנו התנור טמא שצריך אז להפיל את כותלים של התנור ולא כרבי אליעזר שהוא מטהר אותו ומקיים כותליו.

ודע כי מה שגער רבי יהושע בכותלים ודבר עמהם לא גער ודבר עם הכותלים אלא עם המלאך השלוח מן השמים לעשות האות להפיל הכותלים ובשביל כבוד המלאך תפס דבריו בלשון זה כאלו הוא מדבר עם הכותלים.

אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ! יָצְאָתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם: אז עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו לכבוד בת קול כי דבריו אלו שאומר עתה הם כלפי דברים שאמרה בת קול וטען טענה נצחת שזה הוא כבודו יתברך שאין אנחנו משגיחין עתה בבת קול לסתור ההלכה המפורשת בתורה שאמרה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב) שאם נשגיח בבת קול לבטל דבר אחד מדברי תורה אם כן יהיו כל דברי תורה בטלין ח"ו מכאן ולהבא.

אי נמי אומרם עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו כלומר טען טענה נצחת שיש בה עמידה על רגליו כי ידוע כל חכם אשר יאמר דבר בית המדרש וישיבו החכמים על דבריו ויסתרו אותם אומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בית המדרש' וכאן בא המאמר לתת שבח ויקר לדברי רבי יהושע בטענה זו שהשיב טענה נצחת ועמד על רגליו קרינן עליה בטענה זו.

ודע כי בודאי הגמור כל האותות אשר עשו מן השמים לעזור את רבי אליעזר וגם יציאת בת קול לעזרתו הכל היה בהשגחה מאת השם יתברך לתיקון העולם מכאן ולהבא לעשות בזה יסוד חזק ואמיץ ונכון וקיים לדברי תורה שלא יבא שום חכם וזקן אפילו אם הוא גדול בחכמה ויחיד בדורו להורות מה שלבו גוזר הפך רבים ובזה תרבה המחלוקת ותהיה התורה כעשרה תורות, והיה גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהחכמים ההם תקיפים ואמתיים ואף על פי שיראו אות ומופת וגם ישמעו דברי בת קול מכרזת לסייע דברי היחיד הם לא ירצו לבטל מה שכתוב בתורה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת לבלתי יסתרו דבר אחד מן התורה.

ולכן גזר הקדוש ברוך הוא לעשות כל האותות הנסיים האלה וגם יציאת בת קול ובכל זה לא ישגיחו החכמים לבטל דבר אחר מן התורה דאז בזה נעשה יסוד גדול מיוסד לדורות הבאים שלא יוכל אחד לבטל אות אחת מן התורה כי בשמעם שכל האותות האלה וגם הכרזת בת קול לא הועילו מי יוכל לפתוח פיו לבטל אות אחת מן התורה ומי יוכל להראות אותות ומופתים כאלה לפני אנשי דורו כדי לקיים דבריו לבטל אות אחת מן התורה?! ובודאי פרסום גדול ונורא הנעשה בדבר זה יהיה זכרונו קיים עד סוף כל הדורות ועתה בִּין תָּבִין כי אף על פי שנעשה אחר כך צער גדול לרבי אליעזר בענין זה הנה זכות הוא לו מאחר דענין זה נעשה יסוד חזק ואמיץ לקיום דברי תורה ולבטל המחלוקות ועל רבי אליעזר נאמר בענין זה מגלגלין זכות על ידי זכאי.

והנה אם תדקדק היטב בדברי הבת קול תמצא כי דקדקה שלא אמרה דברים חלוטים בלשון גזרה אלא דבריה היו בלשון שאלה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ואם היה רצונו יתברך שיהיו מודים לדברי רבי אליעזר לפסוק הלכה כמותו בדין זה היתה בת קול אומרת הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וכאשר גזרה אומר במחלוקת בית שמאי ובית הלל שיצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל' (עירובין דף יג:) אך כאן אמרה לשון שאלה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם ולשון 'מַה לָּכֶם' נראה ומורה שיש להם טענה נצחת כנגדו ושואלת מה היא ומה בפיכם לטעון בדבר זה הרי בדברים אלו מחוי להו במחוג אם יש לכם לדבר תשיבו ותאמרו מה בפיכם ואז נתגבר רבי יהושע כארי ועמד על רגליו ודבר דבריו.

נִצְּחוּנִי בָּנַי, נִצְּחוּנִי בָּנַי: נראה לי בס"ד כפל הלשון חד על אשר לא השגיחו באותות של חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש וחד שלא השגיחו גם בבת קול.

ודע כי אף על גב דכתבתי לעיל כי מעיקרא לא היה רוצה השם יתברך שיבטלו דבריהם כנגד דברי רבי אליעזר שהיה יחיד ועשה כל האותות וגם בת קול כדי שיהיה בזה יסוד אמיץ וחזק לדורות וכאמור עם כל זה אמר לשון זה של נִצְּחוּנִי בָּנַי באהבתו בחכמים ליקרם ולכבדם וחן וכבוד נתן להם השם יתברך בדברים אלו על אשר עשו רצונו ולא השגיחו שבזה נעשה יסוד חזק לקיום דברי תורה ולביטול המחלוקות.

כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמְּךָ: נראה לי בס"ד כוונתו באומרו מִמְּךָ לעשות התנצלות למעשיהם לומר מה שעשו ענין ההבדלה כל זה היה ממך שאתה גרמת במה שעמדת בדבריך נגד הרבים לחלוק עמהם ולהכריחם על ידי אותות ומופתים שיהיו מודים לדבריך ולכך חשו בעבור דורות הבאים שלא ירבו מחלוקות בישראל ולא יבא אדם לבטל דבר אחד מן התורה על ידי הראותו לאנשי דורו אות או מופת יהיה מה שיהיה.

זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בִּשְׂעוֹרִים: הא דהוה שְׁלִישׁ שְׁלִישׁ בכולה נראה לי בס"ד הטעם להורות ולהודיע על צדקתו של רבי אליעזר שהיתה גדושה ולא מחוקה וידוע מה שאמרו בגמרא בפרק קמא דעירובין מדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש עיין שם נמצא דגודש הוא שליש לכן הראו מן השמים ענין זה בשליש להודיע שכל זה נעשה לכבודו של רבי אליעזר שהיה צדקתו גדושה ולא מחוקה והגודש הוא שליש.

מיהו צריך להבין העולם מה חטאו שלקו, ממה נפשך אם החכמים עשו שלא כדין ח"ו שונאיהם ילקו ואם עשו כדין אין לו לרבי אליעזר תרעומת בדבר זה ולמה לקה העולם?

ונראה לי בס"ד דהנה ודאי מה שעמד רבי אליעזר בדבריו וחלק על רבים שגה בזה שלא היה מן הראוי להחזיק כל כך במחלוקת זו ומה שהסכימו לברכו ועשו חרם הקשה מנדוי כל זה עשו למגדר מילתא בעבור תיקון העולם שלא ירבו מחלוקות בישראל מכאן ולהבא ולכן לקה העולם שבעבור עונות הדור נעשה צער זה לרבי אליעזר יען כי בודאי רבי אליעזר לרוב צדקותו וחסידותו וקדושתו לא היה שוגה בדבר זה להחזיק במחלוקת כל כך עד שהגיע הענין למדרגה זו, כי הוא תנא מובהק וחכם גדול ובקי בכל התורה כולה ויודע שהיחיד צריך להטות אחרי רבים ואיך יחלוק על רבים ויהיה נצב לקראתם להעמיד דבריו? אך ודאי עונות הדור גרמו שיהיה תקיף בדעתו בדבר זה להחזיק דבריו כל כך עד שהגיע הענין למדרגה זו, ולכן נענש הדור ההוא על כי עונותם גרמו זה הצער לרבי אליעזר וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת יז.) על יום שנחלקו בו שמאי והלל והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל אותו היום כיום שנעשה בו העגל וכמו שאמרו המפרשים על זה וכן הענין כאן.

והא דלקו זֵתִים וְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, נראה לי בס"ד כי בעת שברכוהו גזרו והסכימו שלא להתיר לו כל ימי חייו ועשו כן למגדר מלתא לפרסם הענין בשביל דורות הבאים ולכן אף על פי שהוא קבל עליו את הדין וקרע וחלץ שהודה בחרם שעשו לא הלך אחר כך לבקש מהם התרה שכבר הסכימו שלא להתיר ורק בעת פטירתו אמרו הותר הנדר וכנזכר במדרש.

ודבר זה רמזו אליו רבי עקיבה באומרו בְּדֵלִין מִמְּךָ והוא בכה ונצטער מכח גזרתם זו בשביל ההתרה כי ראה דמעתה לא יוכל ללמד לאחרים. והואיל ונחסר העולם מן שלשה מיני לימוד שהיה מלמד לאחרים שהם האחד לימוד הסוד וכנגד זה לקו הזתים שמהם יוצא האור והשמן נעלם בזית והשני לימוד פשט התורה הנגלה וכנגד זה לקו החיטים והשלישי לימוד דרך ארץ וכנגד זה לקו השעורים.

או נראה לי בס"ד לקו שלשה מינים כנגד שלשה מיני צער שקבל ועשה על עצמו שהם קריעת בגדיו וחליצת מנעליו וישיבתו על הקרקע.

או לקו השלשה הנזכר בעבורו לרמוז כי הוא שלם בשלשה מידות טובות שהם תורה ענוה ויראת חטא כמו שפירש רש"י ז"ל על מה שאמרו (תמורה טו:) אשכולות איש־שהכל־בו שהם תורה ענוה ויראת חטא עיין שם.

או להורות שהיא שלם בקדושת המחשבה ובזה לקו הזתים שיוצא מהן השמן שהוא סוד חכמה שהוא סוד המחשבה ובקדושת הדיבור כנגד זה לקו החטים דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ.) אין התינוק מדבר אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן ולקו השעורים כנגד קדושת המעשה דהבהמה מאכלה שעורים ואין פועל בבהמה אלא מעשה.

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָּא בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ: כי היה דבר זה בשביל ענין רבי אליעזר בתנורו של עכנאי שהקיפו אותו דברים כעכנא וטמאוהו ונרמז זה באותיות נַחְשׁוֹל שהוא אותיות נָחָשׁ לוֹ והיה זה בהשגחה מן השמים להודיע צדקותו של רבי אליעזר שהיה צדיק ולא עשו לו עונש זה אלא לתקון העולם למגדר מלתא וגם נודע לנו צדקת החכמים שעשו כל זה לשם שמים דטענת רבן גמליאל נתקבלה בשמים ועמד הים מזעפו.

והא דלא שבקה דביתהו לרבי אליעזר למפל על אפיה לא היתה צריכה לשומרו כל היום דלא היתה חוששת פן יעשה נפילת אפים בפרטות בשביל להעניש את רבן גמליאל להדיה ורק היתה שומרתו בנפילת אפים דשחרית ודמנחה שלא יתכוין להעניש מי שציער אותו ואז ממילא ילכד רבן גמליאל כי הוא הראש אף על פי שלא היה מתכוין על רבן גמליאל בפירוש ולכן אמר לה מְנָא יָדַעְתְּ דנפילת אפים שלי תעשה רושם במי שעשה לי צער אף על פי שאין אני מתכוין עליו בפירוש? ואמרה לו כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי־אַבָּא וכו'.

ומה שאמר הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה לפי דעתה של אִימָא־שָׁלוֹם היה כך דְּאִיחְלַף לָהּ בֵּין מָלֵא לְחָסֵר וכו' ועיין מהרש"א ז"ל.

דְּזָקִיף לֵיהּ זְקִיפָא בִּדְיוּתְקֵיהּ, לָא נֵימָא לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, זָקִיף בִּינִיתָא: פירש רש"י כל שם תליה גנאי הוא לו. וקשא אם כן למה נקטי דג יאמרו סל וכיוצא בשאר כלי שדרכו לתלותו? ונראה לי שזה אינו מרגיש אלא אם כן אומר לשון תליה בבעלי חיים דדמי לאדם שהוא בעל חי אבל בכלים אינו מרגיש בגנאי ואינה קשה לו אמירה זו.

דף ס עמוד א

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זָכוּר לַטּוֹב: בחלוקה דקליות ואגוזים אמר "וַחֲכָמִים מַתִּירִים" ולא אמרו "זָכוּר לַטּוֹב", כי הוא עושה להנאת עצמו ולמה נברכנו, אך בחלוקה דפוחת השער שיש בזה הנאה לבני אדם שעל ידי כך אוצרי פירות מוכרים בזול ולכך ראוי זה לברכה.

וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן: מקשים הוה ליה למימר גוֹנֵב ומאי "כְּגוֹנֵב" בכף הדמיון?

ונראה לי בס"ד דאין זה גונב ממש דהן אמת דתחלה ראה הלוקח פני המגורה הגריסין נקיים מן הפסולת מכל מקום בעת ששוקל לו הגריסין הוא לוקח מן התחתונות שנראין הפסולת בהם ובידו שלא יקנה בעת שראה אותם בכף מאזנים שיש בהם פסולת ונמצא דסבר וקביל ומחל, אך אמר "כְּגוֹנֵב" מפני שבערמה זו משך את הלוקח אצלו לקנות בחשבו שכל הגריסין נקיים הם ואחר שהניח הגריסין בכף מאזנים לשקול בוש לחזור בו אחר שפסק הדמים ונמצא סבר וקביל מחמת הבושה ולכן אמר "כְּגוֹנֵב" בכ"ף הדמיון.

אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים: נראה לי בס"ד נקיט שלש אלה על דרך לא זו אף זו, דמפרש בגמרא :

אדם - בעבד כנעני שהוא זקן ואין מוצא לו קונים וצובעו וחושבין שהוא בחור וקונים אותו, ואם כן זה ודאי אסור דאפשר יפסיד הלוקח כל המעות דעבד זקן אינו כלום וְנְהוּם כְּרֵיסֵיהּ, לָא שָׁוִי
אבל בהמה דלא שייך בה האי פסידא הוה אמינא דאין בזה מיחוש. ולא מבעיא בהמה דמעשיו אינם עושין לה שבח כלל, כי משקה לה מי סובין שהוא מראה הכל לשעה, וכן סריקת שערה הוא מראה לשער לשעה לכך אסור דהוי גונב דעת.
אבל כלים ישנים שצובען ונראין חדשים שזה עושה שבח בגופם שהוא דבר המתקיים בהם וכל בעל הבית עושה כן בביתו לכלים שלו שגם הלוקח אם היה כלי שלו כך עושה לו כך הוה אמינא דשרי, וקא משמע לן דגם זה אסור משום גונב דעת שהלוקח חושב הוא חדש וחשוב מעצמו ונותן דמים יותר ואינו שוה כך.

דף ס עמוד ב

קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ (משלי יא, ח): "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ": פירש רש"י "צדיק מצרה נחלץ" - זה רבא. קשא אם כן מה "קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ", וצריך לומר דקרי אנפשיה סוף הפסוק, ואי אפשר לומר דרב פפא קורא על עצמו סוף הפסוק.
ונראה לי בס"ד דהוא קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ תחלת הפסוק שאומר "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ" שאמר זה על עצמו ולא על רבא.

אי נמי קרי זה על רבא ועל עצמו וכונתו בזה על עצמו הוא שאומר צרה זו של הפסד זה אינה צרה וצריך אני לשמוח בה יען כי בודאי בזה הדבר נצולתי מצרה אחרת קשה מאד, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) חסרונות והפסדות אשר יזדמנו לאדם הם לטובתו כדי להצילו מדבר רע וקשה של מיתתו או מיתת בניו וכמו שאמרו (עה״פ תהלים קלו, א) "עשיר בשורו עני בשיו אלמנה בביצתה".

מעשה בחסיד שהיה יושב ולומד בחצות לילה בחדר השינה אשר אשתו ובניו ישנים שם, ובהיותו לומד זוהר בכונה והתלהבות נשכו עקרב ויצעק בקול גדול ותיקץ אשתו ותאמר מה לך? ויאמר עקרב נשכו! ולקחה הנר לחפש על העקרב להרגו ולא מצאתו, ותאמר לבעלה צריך שנצא מחדר זה ונישן בחדר אחר מאחר שיש כאן עקרב ולא הרגנו אותו שמא יצא וישוך עוד, וכן עשו ויקומו כולם וילכו לחדר השני ואחר שישבו בחדר השני אמרה לבעלה איה השמירה של התורה שכתוב בה (משלי ו, כב): "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ", הלא אתה היית יושב ועוסק בה בהתלהבות ולא שמרה אותך מן העקרב? ולא הספיק בעלה להשיב לה תשובה על דבריה והנה שמעו קול מפלה של הכותל והתקרה שנפלו בחדר שהיו ישנים בו, ויאמר לה בעלה זאת תשובתיך ראי איך התורה שמרה אותנו והצילה כמה נפשות בנשיכה זו של העקרב נמצאת נשיכה זו חיים ועל זה קרי רב פפא אנפשיה "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ".