בית שמואל על אבן העזר קכ
סעיף א עריכה
(א) צריך שיכתבנו הבעל: דכתיב וכתב לה או שלוחו כ"כ הטור וכתב הב"י מטעם משום שלוחו של אדם כמותו ש"מ דצריך שליח ממש בכתיבת הגט וקשה א"כ למה חש"ו כשר לכתוב הגט כשגדול עומד ע"ג הא לאו בני שליחות הם ומזה הוכיחו תוס' גיטין דף כ"ב דא"צ שליח וכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר והא דצריך לצוות בעצמו לכתוב משום כשלא צוה בעצמו הוי כאלו אינו כותב הסופר לשמו ועיין ריש סימן קכ"ג:
(ב) כשהבעל מצוי: המחבר סתם דבריו ואכתוב הכלל בקיצור והנה כשהקלף ודיו של הסופר הוא והבעל משלם לו אז לכמה פוסקים צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו וכן משמע בד"מ ובלבוש, ואין להקשות ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה ומזה הביא הרמב"ן דא"צ להקנות להבעל וח"מ כתב ג"כ קשה לסתור ראיה של הרמב"ן לכן כתב בדיעבד כשר וכבר דחה ראיה זו הרמ"ה שהביא הטור דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא"כ כשהסופר כותב ואדם אחר שלוח למסור לידה אז היא פסול לשיטה זו ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר וס"ל ממילא נקנה להבעל במעות שמשלם הוא או היא ונראה דנ"מ מפלוגתא זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם אז לדעת הרמ"ה כשר אפי' לא הקנה להבעל מטעם הנ"ל אבל להרמב"ן דלא ס"ל סברא זו אלא טעמו הוא דנקנה להבעל במעות א"כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה להבעל והמחבר שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל כוונתו לכתחלה אל יסמוך על סברת הרמ"ה ואם הוא נותן מעות להסופר לקנות קלף ודיו כתב הר"ן דכשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ"ע פסול אם לא הקנה להבעל, מיהו בקולמוס אין קפידא בדעבד ולכתחלה צריך להקנות להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא, והרא"ש ס"ל דהוא משלם אלא תקנות חז"ל הוא אם תשלם היא הגט כשר:
סעיף ב עריכה
(ג) כשר: משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו אבל גזל הגט דליכא שינוי אינה מגורשת לכן אם נתן לו לסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח"מ:
סעיף ג עריכה
(ד) שזה פלוני: כלומר שמו כך הוא וכן שם אשתו ואפילו אם הוא ואשתו לפנינו ויודעים שזו אשתו צריכים לידע שמותם כמ"ש בב"י וכ"כ הב"י, ונראה אפילו אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו או דיודעי' דאשתו כך היא שמה דאל"כ אכתי קשה קושי' הש"ס דלמא זו אשת אחר כמה שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא צ"ל דיודעים דזו אשתו וזה שמותם, ואם אין אשתו עמו צריכים לידע דזהו שמו ויש לו אשה דשמה כך הוא כמה שנכתב בגט, ומשמע מכל הפוסקים אפילו לא הוחזק כאן עוד א' ששמו כך הוא מ"מ צריכים לידע שם אשתו משום דחיישינן שמא יש א' ששמו כך הוא, ואפשר אם הוחזק עוד א' ששמו כך הוא צריכין לחקור אחר שם אשת השני שמא שמה ג"כ כשם אשת זה אף על גב דבסי' י"ז איתא ביצחק בן מיכאל דלא חיישינן שמא יש עוד א' ששמו כך הוא יש לחלק, ולתוספות שיטה אחרת ופירשו הסוגי' דוקא במוחזק עוד א' ששמו כך הוא אז צריכים להכיר שם אשתו ועיין תוס' ב"ב דף קס"ז תוספות גיטין דף כ"ד ועין סי' קל"ו ותשובת ש"י סי' ל"ו, והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אחר החתימ' והא דכותבי' גט לאיש ולא חיישינן שמא יעכב הגט אצלו ולא ימסור לה מיד משום מסתמא לא מקדים אינש פורענו' לנפשי' תוספו':
(ה) ע"פ אשה וקרוב: כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי ונראה השליח ג"כ נאמן אף על גב דמגיע לו הנאה מזה כמ"ש בש"ס וביורה דעה סי' שי"ד כהן נאמן לומר ישראל נתן לי במום זה אף על גב דמגיע לו הנאה מזה נאמן כיון שהיא מלתא דעבידי לגלויי:
(ו) ושם אביו: משמע שם אביו כותבים ע"פ עצמו אפילו לא הוחזק ל' יום וכ"כ הב"י לקמן סימן קכ"ט:
סעיף ד עריכה
(ז) לא יאמרו לסופר וכו': ואם אמרו לסופר וכ' הגט בטל לכ"ע משום דהוי מילי ולא נמסר לשליח דהא לא אמר להם אמרו לו אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה דאין הגט בטל אלא פסול דלא גרע מאם חתמו עדים פסולים דקי"ל הגט פסול ולא בטל כמ"ש בסי' ק"ל סעיף י"ז וכ"כ רד"ך בתשובה, ואם הבעל אמר לב"ד כתבו והם צוו לכתוב וחתמו בעצמם בזה מספקא בש"ס אם כתבו שאמר הבעל היה כוונתו על כתב הגט והם צוו לכתוב הוי שינוי והגט בטל א"ד כתבו היינו חתמו ואז הוי כאלו אמר שיאמרו לאחרים שיכתבו והוי או' אמרו להסופר שיכתוב ובאומר אמרו רבו הדיעות י"א הגט בטל והיינו בכתיבת הגט אבל בחתימה פסול ולא בטל כמ"ש וכן הוא מרומז בצחות לשון רמ"א שכתב עבר וגירש ע"י אומר אמרו ויכתבו כו' משמע דוקא אומר אמרו לענין הכתיבה בטל הגט. וי"א דהיא ספק מגורשת, וי"א הגט פסול מדרבנן משום דחיישינן שמא תשכיר העדים ואפילו אם אמר הבעל אמרו להסופר שיכתוב ואתם חתמו אז אין לחוש שהשכיר עדים מ"מ פסול ועיין סימן ק"ל מ"ש, ואם אמר אמרו לסופר בשמי שיכתוב אז לדעת הרא"ה והר"ן כשר דנעשה שלוחו שלא בפניו ולהרמב"ן הגט בטל מדאורייתא משום דכתיב וכתב ואין הסופר עומד במקומו אא"כ שמע מפיו משמע דס"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולקמן סי' קכ"ג משמע דא"צ שליחות דהא מכשיר עבד לכתיבת הגט ע"ש וכן לשיטות תוספות דס"ל דא"צ שליחות וכתב לא קאי על הבעל אלא כשלא שמע הסופר מפיו הוי כאלו כ' ס' ולא לשמה א"כ אינו אלא פסול מדר' ולא בטל מדאורייתא וכ' הב"י דהרא"ש ס"ל כרמב"ן והא דכ' בתשוב' מה שהביא הטור בסי' קמ"א באומר אמרו דלא הוי מילי כוונתו משום מילי אינו פסול אלא משום דכתיב וכתב כמ"ש בשם הרמב"ם כ"כ בד"מ סימן קמ"ה ונ"מ לענין ממון מהני אומר אמרו כמ"ש בת"ה סי' רמ"ד ואם אמר שיאמרו להסופר שיכתוב והם כתבו בעצמם הוי שינוי כ"כ הראב"ד:
סעיף ה עריכה
(ח) בין שהוא פקח וכו': פלוגתא זו תליא בסוגיא דף ע"ב דתניא בברייתא הגט בטל עד שישמעו קולו לאפוקי דר"כ דאמר חרש שאינו שומע ואינו מדבר ויכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו ע"פ כתבו ממעט הברייתא דינו דר"כ ובמתנית' תנא נשתתק והרכין בראשו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא נקיט בברייתא ממעט דינו דמתנית' סבירא ליה להרמב"ם דשאני חרש דאינו שומע ואינו מדבר מנשתתק ואינו ממעט אלא חרש ולא נשתתק לפ"ז כתב והרכין שוין ונשתתק דיכול לגרש ע"י הרכנו יכול לגרש ע"פ כתבו וחרש א"י לגרש לא על פי כתבו ולא ע"פ הרכנו, ופקח י"א דיכול לגרש על פי כתבו והרכנו וי"א דא"י לגרש ע"פ כתבו והרכנו ותוספות והרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים ס"ל הרכין עדיף מכתב משום מעשה בגוף הוא כמו קול מ"ה לא ממעט דינו דמתני' אלא ממעט כת"י לפי זה נשתתק ופקח לא מהני כתב והגט בטל כמ"ש בברייתא הנ"ל לפ"ז אם כתבו נשתתק או פקח הוי ספיקא דאורייתא ונשתתק שהרכין מהני לכ"ע וכמ"ש בסי' קנ"א ופקח שהרכין לי"א מדר' אסור כיון שיכול לדבר וחרש גמור שכתב לפי סוגיא שלנו הגט בטל אלא בתוספתא תנא הגט פסול גם י"ל להני פוסקים דלא פסקו כברייתא זו לענין אומר אמרו י"ל דלא קי"ל כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש לכן כתב בש"ג דהוי ספק מגורשת ועיין ריש סימן קכ"ג כ' בד"מ בשם רד"ך במקום עיגון יש להקל וצ"ע ע"כ וחרש מעיקרו ע' דינו בסי' קכ"א:
סעיף ז עריכה
(ט) א' כותב בשביל כולם: וא"צ שיהיה במעמד כולם עבח"מ, ובפרישה לא משמע כן וע' בעל המאור דף תקנ"ז, ולכאורה משמע מסוגיא דרשאין שנים לכתוב דאמר בדין אפי' טופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל ולא אשכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ואי אמר' דוקא סופר זה צריך לכתוב כל הגט אכתי יש לחוש לעיגון מיהו י"ל דקפידה הוא רק בתורף שאל יכתבו שנים:
סעיף ח עריכה
(י) א' כותב ושנים חותמים: כלומר שנים אחרים ולא הסופר מיהו השליח יכול להיות הסופר:
סעיף ט עריכה
(יא) כלכם חתומו: הב"י מדייק מהטור אם אמר כתבו כוונתו שיכתבו ולא היה כוונתו על החתימה והא דקתני במתני' כולכם כתבו א' כותב וכלם חותמים לישנא קטיעא קאמרי' ודוחק הוא גם תמי' לי הא איתא שם שלחו מבי רב לשמואל וכו' ושמואל מספקא האומר כתבו אם כוונתו לכתוב הגט או לחתימת ידם ש"מ אם אמר כלכם כתבו י"ל על החתימה קאמר וצל"ע:
(יב) או שמנאם: כן הוא בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם ח"מ:
(יג) כאומר כולכם: כלומר אלו המנוי' צריכים לחתום אבל אלו שלא מנה א"צ לחתום ולא כב"י כן הוא לפרש"י והר"ן ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ובדיעבד אם לא חתמו המנוין משמע מהרמב"ם דהגט בטל ואין מוכרח ע"פ הסוגיא והוי ספק מגורשת כמ"ש הר"ן:
(יד) ושנים שחותמים בו תחלה וכו': הנה לשיטות הרא"ש והרשב"א בחדושיו והר"ן שטר והגט אם החתומים הראשונים הם פסולים כשר אא"כ בידוע דחתמו בתחילה אז בשטר פסול ובגט אף על גב דחתמו על דעת הבעל והוא התכוון מסתמא דהכשירים יהיה לעדות מ"מ פסול דגזרינן גיטין אטו שטרות דרואה סבר דהפסולים חתמו לשם עדות ודברי הב"י מ"ש בזה תמוהים הם, וכל זה איירי כשחתמו הפסולים בשיטות העליונים אבל אם חתמו למטה אז השטר והגט פסול מדינא, והר"ן ס"ל אם חתמו באמצע ג"כ פסול ולשיטות תוס' אם חתמו בשיטות העליונים אפי' אם א"י אם חתמו בתחילה הגט פסול ולא אמרי' למילוי חתמו כיון דקי"ל אין העדים חותמים בגט אלא זה בפני זה ובאמצע וסוף ג"כ פסול כ"כ תוס' פ"ב דגיטין אחר שחזר ר"ת ופוסל אם חתמו בסוף פסול הגט והשטר ולא אמרי' גט שאני מהשטר משום בגט עיקר העדים אלו שחותמים בשיטות העליוני' כיון שאין חותמים זה בלא זה אבל בשטרות עיקר החתומים למטה לכן פסול בשטרות אם הפסולים חתומים למטה אבל בגט כשר וכ"כ בש"ך ובזה היה מתורץ הסוגיא שם מ"ש איכא בינייהו כגון שנמצא א' מהם פסול, אבל בתו' מבואר לא כוותי' וכ"כ הב"י דאין חילוק בין שטרות לגיטין, ובכל זה אין חילוק בין אם אמר כולכם ובין אם לא אמר לרמב"ם בשטרות כשר אא"כ בידע דישבו כולם לחתום וכן פסק המחבר בחושן המשפט סי' מ"ה וכאן בגט כתב שנים שחותמים תחלה הם עדים ואם נמצא בשנים הראשונים פסול או קרוב פסול דגזרי' אטו שטרות אבל אי לאו משום גזירה היה כשר משום דע"מ הם עיקר כ"כ הרמב"ם ועיין במגי"ד ובכ"מ, והרב רמ"א פסק בח"מ אם הפסולים חתמו למטה פסול וכאן לא הגיה כלום משום דסמך על מ"ש בסמוך דיש להחמיר כשיטות הפוסקים דכולם משום עדים:
(טו) והוא שיחתמו כל אחד בפני כולם: אף על גב האחרים חותמים משום תנאי מ"מ צריכים לחתום בפני כולם משום דחיישי' שמא לא יחתמו דכולכם לא משמע לאינשי שיבואו כולם על החתום הלכך לכתחלה צריכים לחתום ביום א' לקיים התנאי ובדיעבד כשר אפילו אם חתמו זה שלא בפני זה ועיין בהר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא הלכתא אין עידי גט חותמי' אלא זה בפני זה, ובתו' משמע אם לא חתמו זה בפני זה פסול דהא כתבו דף י"ח ואינך מכאן עד עשרה ימים ובמעמד כול' ושם איירי בדיעבד ולהראב"ד והרמב"ן א"צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבא לשם עדות, ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים א"צ שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיה מזומן לחתום וברמב"ם פ"א דין כ"ד ובטור סי' ק"ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול:
(טז) ואפי' אחר שנשאת: בח"מ תמה ע"ז מאחר שהוא תנאי אם ולא תנאי ע"מ ונשאת קודם שנתקיים התנאי אסורה להבעל, ובאמת לא על הרב רמ"א לבד קשה קושיא זו אלא על הרמב"ם קשה כמ"ש בסי' קמ"ג ושם ישבתי וכתבתי גם הטור ס"ל כרמב"ם גם המחבר ס"ל כן וע"ש:
סעיף י עריכה
(יז) ונראה לי דיש להחמיר: בד"מ משמע דלא החמיר אלא לענין קרוב או פסול הואיל לכמה פוסקים פסול אבל אם לא חתמו ביום א' אפשר להקל מיהו נראה כיון דה"ג והעיטור והרשב"א ורי"ו בשם תוס' פסקו כר"ל דאמר כולם משום עדים אין להקל:
סעיף יא עריכה
(יח) תקנו חכמים וכו': מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שני' כמ"ש בטו' תס"ז ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפי' אחר התקנה ולא כרי"ו ועיין ב"י וד"מ: