בית שמואל על אבן העזר קיט
סעיף ב עריכה
(א) לא תהיה יושבת תחתיו וכו': דכתיב אל תחרוש על רעיך רעה כתב בח"מ אפשר בכה"ג דכבר נשואה לו לא מהני אם מודיע לה דמה לה לעשות גם מדייק מלשון ומשמשתו דוקא כשבא עליה ודעתו לגרשה אסור, ובפרישה סי' כ"ה כתב אחר הנישואין לא מהני אם מודיע לה ואסור משום בני תשע מידות בני גרוש' לב ולכאור' קשה לפירושו דאם היא אסורה לו משום גרוש' לב מה מבעי' לרב משרשי' לרבא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו מהו אטו לא ידע בני תשע מידות ורבא השיב דאסור משום אל תחרוש א"כ בני תשע מידות כיצד ומזה הי' נראה בני תשע מידות איירי כשבא עליה וכאן איירי כשלא בא עליה אינו אסור אלא משום אל תחרוש ולא כח"מ שכתב דאיירי כאן דוקא כשבא עליה, מיהו דברי פרישה אינו מוכרחים וי"ל בני תשע מידות והיינו גרוש' לב איירי בעת שבא עליה דעתו לגרשה וכאן איירי שדעתו לגרשה לזמן המוגבל ובעת שבא עליה אין דעתו לגרשה מ"מ אסור משום אל תחרוש וכשלא בא עליה י"ל דליכא איסור גם י"ל בני תשע מידות היינו הבנים פגומים וכאן איירי דהוא עובר על אל תחרוש, מיהו דיוק של הח"מ מלשון משמשתו ובטור לא כתב משמשתו, ולכאורה י"ל עוד חילוק אחד בני גרושה היינו מאלו שכופין אותו לגרשה וכן משמע מלשון הטור שם מיהו לא מצינו סברא זו ודברי הטור שם הם לפרש דברי הרא"ש בנדרים דכתב דאינו שונא אות' ומגרש אותה ע"ז כתב דאיירי מאלו שכופין אותו לגרשה דאל"כ איך משכחת ליה אבל לענין בני גרושת לב אין חילוק בזה, שוב מצאתי בדברי בעל הטורי' פ' ואתחנן פי' כן בני גרושה היינו שאינו שונא אותה אלא שהוא מאילו שכופין לגרש:
סעיף ג עריכה
(ב) לא יגרש וכו': בטור כתב כי יקח איש אשה וגו' וב"ה ס"ל אפי' אם הקדיחה תבשילו יכול לגרשה כי הוא דרש לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר היינו או ערוה או דבר שפשעה כנגדו וכו' בד"א בזיווג שני אבל בזיווג הראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אליעזר כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד דמעות משמע דס"ל ב"ש וב"ה פליגי בזיווג שני בזה ס"ל לב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיווג ראשון מודה ב"ה דאסור לגרש משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני ואז מותר לגרש משום ערוה או משום דבר לפי"ז מוטל על הב"ד דלכופו אותו לכתחלה שאל יגרש אשתו הראשונה משום דבר אבל ברש"י משמע דפליגי בזיווג א' וס"ל אפי' זיווג ראשון מותר לגרש משום דבר אבל שנוי הוא למקום, ואפש' אף לדעת הטור פליגו בזיווג א' ולב"ה מותר לגרש זיווג א' משום דבר אלא הואיל מזבח מוריד דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רוצה לגרש לא כפינן ליה וכן נוטין דברי הרמב"ם כמ"ש בסמוך, ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ ולב"ש דאסור לגרש משום דבר אם כן כופין אותו שאל יגרש וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס אם פליגו בזיווג א' י"ל בזיווג שני מודה ב"ש דיכול לגרש משום דבר, ואתא קרא לא יוכל לשלחה באונס אפי' בזיווג שני לא יגרש גם י"ל קרא זה אתי דחייב להחזירה אם גירש אותה, וא"ל אם כן כל ימיו ל"ל דאיתא בש"ס דאתי דחייב להחזירה והשתא בלא כל ימיו נשמע דין זה וי"ל דאי לאו כל ימיו ה"א באמת שאר נשים אין כופין שאל יגרש אבל לפי האמת דכתיב כל ימיו להורות דחייב להחזיר' אין סתיר' מקרא זה אז אמרינן דכופין אותו שאל יעבור על התורה ואל יגרש אם לא מצא דבר ערוה ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזירה ש"ס:
(ג) אא"כ מצא בה ערות דבר: ברמב"ם מסיים שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ולכאורה קשה דהא ב"ש וב"ה פליגו בהאי קרא וב"ש ס"ל דוקא משום ערוה ומגרש א"כ פוסק כב"ש גם מ"ש ואין ראוי למהר ג"כ תמוה ואפשר דתופס לישנא דקרא ערות דבר והיינו ערוה או דבר כב"ה מ"ה כתב ואין ראוי למהר כמה שכתב הטור וה"פ אף על גב דמותר לגרש משום דבר מ"מ כיון דהמזבח מוריד דמעות אין ראוי למהר:
(ד) אבל שניה אם שנאה ישלחנה: אף על גב דקי"ל כב"ה דאמר אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה אורחא דמלת' נקטי שאין דרך להטיל שנאה רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא כי שנא שלח ח"מ ולמ"ש דפליגי בזיווג א' י"ל בזיווג א' אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה וזיווג שני אז אפילו בלא דבר רק שונא אות' ישלחנה:
סעיף ד עריכה
(ה) אשה רעה בדעותי': היינו מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:
סעיף ו עריכה
(ו) ואפי' אין לו לשלם: בתשובת רשב"א סי' אלף רנ"ד כתב אין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לשלם כתובתה והביא ראיה מדתנא לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטך וכתובתך וכו' טעמא דמסלק הכתובה אבל אם אינו מסלק הכתובה א"י לגרש ובח"מ כתב מתשובה זו מבואר לא כפסק רמ"א וי"ל הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה אף הרשב"א מודה בזה אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש כמו בלקתה דאין ראוי לגרש כמו שכתוב בסימן ע"ט בזה קאמר אם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש ובתשובת הרא"ש מבואר כמ"ש הרב רמ"א דהא כתב אפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה ש"מ היכא דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל פרעון הכתובה וכ"פ הריב"ש:
(ז) ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה: כן משמע מסמ"ק ומתשו' הרא"ש ולא כמשמעו' המר' ס"פ הבע"י דר"ג לא גזר כשמסלק הכתובה ועי' בד"מ בסימן א' ובסי' זה:
(ח) או מתירים לו לישא ב' נשים: ובתשו' מהר"מ פדוו"א התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אחרת לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונ' אינה בת גרושים ואינו /או/ שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבויה אין להתיר ח"מ ועיין ב"ח בסימן א' כתב מתירים לו בהסכמת מאה רבנים ומשליש לה סך הכתובה ונדוניא ויתן גט ליד השליח וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וחייב ליתן לה מזונות ושאר ת"כ ובסימן זה סותר למ"ש שם בשם מהרש"ל ועיין ב"ח סימן ע"ח:
(ט) דעת גמורה: עיין סימן קמ"א אימת מגרשה ע"י עצמה ועיין תשובת מהרש"ל שם שנחלקו בזה הקדמונים דעת ר' שמחה לענין שמירת גיטה בשוטה לא בעינן דעתה צילתה כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקדושי אביה, ודעת ר' אפרים וראבי"ה גדולה שאין בה דעת גרוע' טפי משום קטנה אתי לכלל דעת:
(י) וא"י לשמור עצמה: כללא הוא אם א"י לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורש' דכתי' ונתן בידה ואז לכ"ע חייב בכל חיוב ממון ואם יכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור את עצמה אז מדאורייתא מגורשת אלא חז"ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שאל ינהגו בה מנהג הפקר, ובזו ס"ל להרמב"ם דעל ממון לא תקנו חז"ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא הוא אנוס בתקנת חז"ל מ"ה הוא פטור מכל חיוב ממון ובזה י"ל מה שהקשה הרב רמ"א סי' ע' דשם י"ל דאיירי בנשתטה דא"י לשמור את גיטה אז הוא חייב כל חיוב ממון ורפואה שאינו חייב אליבא דהרמב"ם נראה שאר רפואות קאמר אבל אם אפשר לרפאות אותה מחולי זה חייב ברפואה ובחנם השיג עליו הראב"ד ותוספת והרא"ש פרק החרש שם הביאו הירושלמי כשאביה חי והיא ארוסה אז אפילו היא א"י לשמור הגט מגורשת מדאורייתא כי אביה יכול לשמור, וכן אם היא עתים חלים ועתים שוטה הוי כאלו היא יכולה לשמור את גיטה אלא לכתחלה אסור לגרשה כי חיישינן שמא תבוא לידי זנות כי אביה א"י לשמור אותה כל פעם גם בעת שהיא שוטה תבוא לידי זנות ובדיעבד היא מגורשת בכה"ג אפילו א"י לשמור את גיטה:
(יא) וי"א דחייב במזונותיה: בטור כתב בשם הרמ"ה אפילו אם כבר גירש אותה חייב במזונות ושאר חיובים חוץ תשמיש המטה וכתב שני טעמים או כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה אפי' אם עבר וגירש חייב בכל החיובי' דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן ב' דלא גרע ממגורש' ואינה מגורשת דחייב במזונו' כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה ונ"מ משני טעמים אלו בזה"ז אחר חר"ג אם גירש אותה בע"כ לפי טעם הראשון י"ל בזה לא שייך לומר מה הועילו חז"ל כיון דאיכ' חרם בדבר מסתמא לא יעבור אבל לפי טעם שני י"ל דחייב בכל החיובים:
(יב) דאפי' בדיעבד אינה מגורשת: פלוגתא זו תליא בגירסא לי"א אילו הגירס' בירושלמי אפי' בדיעבד אינה מגורשת כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה ואם חר"ג דמי' לתקנות חז"ל י"ל בזה"ז אפילו אם עבר וגירש אינה מגורש' ובזה שפיר מ"ש ב"ח היכא דמתירים לו לישא אשה אחרת חייב לאשה זו כל חיוב ממון ואפילו אם יכולה לשמור גיטה מ"מ מחמת תקנות ר"ג חייב בכל חיוב ממון ופלגות' זו איתא נמי כשאביה חי או שהיא עתים חלי' ועתים שוטה לי"א אלו אפילו בדיעבד אינה מגורש' ומ"ש בסמוך עתים חלי' עתים שוטה מגורשת היינו בדיעבד היה נראה להם שתשאר כך ולא נקרא עתים שוטה כל שלא תחזק שלשה פעמים וסימני שוטה עיין סימן קכ"א ועיין בתשוב' שהביא הב"י ועיין תשובת מהרש"ל סימן ס"ה:
(יג) בעתים שוטה: יש ספק אם היא עתים שוטה ועתים חלים וספרה ז' נקיים לעת שטותה ע"י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואיה בעת חלימתה כי י"ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו מעורר החימוד ואפשר ימי שטותה שלה לא היה לה חימוד, וקצת ראיה דמהני ז' נקיים של שטות' ממ"ש בפ' החרש דמבעי' לי' אליבא דר"א דאמר חרש קידושיו ספק הוא אי ס"ל משום דעתים חלים ועתים שוטה וקאמר נ"מ אם יכול לגרש ולא קאמר נ"מ זה אם היה חרש אם יכולה להנש' דאם ס"ל דמחזיקי' אותה כל ימי' בעתים חלים ועתים שוטה ואין לה עת קבוע א"כ אסורה להנשא כי א"א לה להספר ז' נקיים ודין חימוד היה בימי התנאים ועיין בט"ז סי' קנ"ב וצ"ע:
סעיף ז עריכה
(יד) לא תדור עמו בחצר: בש"ס איתא בשבויה התירה חכמינו ז"ל לדור עמו בחצר א' ובלבד שאל יתייחדו ומבעי' בגרושה מהו ופרש"י דבעיא היא באשת כהן שגירש אותה והיינו לפי גרסתו בברייתא לא תנשא בשכונתו מדאסור' לדור בשכונתו ע"כ לא איירי בגרושה לישראל והיא פנויה וישראל שגירש את אשתו ולא נשאת אינו מפורש בש"ס אם אסורה לדור עמו בחצר והר"ן ס"ל ג"כ כשיטת רש"י מ"ה ס"ל אף על גב מסברא אמרינן דאסור מ"מ אם נזהרים שלא להתייחד מותר אבל הרמב"ם ס"ל הבעיא קאי על אשת ישראל שגירש ולא נשאת אם מותר לדור עמה בחצר כעובדא רבי זכריה והיינו שנזהרים שלא להתייחד ואפש' דאסור כי לפי גירסתו בברייתא איתא לא תדור בחצר והמחבר הביא כאן לשון הרמב"ם ש"מ אפילו נזהרים שלא להתייחד אסור ולא כח"מ שהביא דברי הר"ן על דברי המחבר בפשיטות ול"ד כי לכ"א יש שיטה אחרת בזה, ועיין בסדר הגט סעיף ק' כתב ש"מ שגירש רשאי להתייחד כשיש עד אפי' שפחה, י"ל ש"מ שאני או שם איירי לפי שעה מותר בכה"ג:
(טו) בחצר: ואם היא נשאת לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי כמ"ש בהרא"ש והטור ואם נתגרשה א"צ ריחוק אלא ממבוי ומ"ש הרב רמ"א ואם נשאת וכו' איירי בנשאת ונתגרש ומ"ש הר"ן בשם ר"י אם נתגרשה א"צ ריחוק אפי' ממבוי כיון דליכא מלקות לא קי"ל כוותיה גם הרמב"ם חולק עליו דהא פסק רפט"ו ופי"ז ה"א בכהן הבא על הגרושה בלא קידושין אין לוקין אותו וכאן פוסק דצריכה ריחוק ממבוי וש"מ דלא תליא במלקות גם בתשובת ריב"ש שהבאתי בסמוך חולק עליו:
(טז) כאלו נשאת לאחר: כלומר כאלו נשאת ונתגרש' דצריך ריחוק ממבוי ועיין בד"מ סי' י' ומה שכתוב בח"מ דא"צ ריחוק ממבוי אא"כ דאסורה לו מדאורייתא אישתמטא ליה תשובת ריב"ש סימן ש"ס כתב שם אפי' אסורה מדרבנן צריכ' ריחוק ממבוי אלא בשבויה הקילו:
סעיף ט עריכה
(יז) גרושה שבאה: אפילו גרושת ישראל כ"כ הרמב"ם ומשמע ה"ה אם דרים בחצר א' מנדין אותם וכתב הב"י לשיטות הרא"ש והטור לא איירי דין זה אלא בגרושת כהן או גרושת ישראל שנשאת אבל גרושת ישראל ולא נשאת אין מנדין אותם ועיין ביורה דעה סימן של"ד שם הביא הטור דברי הרמב"ם על כ"ד דברים מנדין וא' מהם המגרש את אשתו ובאו לב"ד ועיין גדולי תרומה שער ל"ו:
סעיף יא עריכה
(יח) היא נדחת: אפילו בחצר של שניהם או אם דרים בשכירות וכתב בח"מ אחר הגט א"י לישא אחד מן בני המבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחי' מפניו: