פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) הבעל יורש את אשתו:    הרמב"ם פ"א ה"נ פסק ירושת הבעל מד"ס והראב"ד והרשב"א ס"ל שהוא מדאוריית' ע"ש במגיד ובכ"מ ועיין סי' נ"ז שם מבואר כשמסר אותם לבעל או לשלוחו יורש אותה:


(ב) נ"מ:    אפי' מה שהוא אינו אוכל הפירות כמ"ש בסי' פ"ה:


(ג) זרע קיימא:    עיין סי' נ"ג וסי' סקי"ח מה הוא זרע קיימא:


(ד) הבעל יורש:    דהשתא אין יורש אותה אלא יורש הזרע אף על גב דאיכא אומדנ' דלא היה כוונתו על זרע קיימ' שימות לא אמרי' אומדנ' בהודאה שם בתשובה מיהו קשה מ"ש מנדוני' דקי"ל אפי' אם נתן ש"ח ומתה בתו א"צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ"ש בסי' נ"ג ולמה לא אמרי' כאן ג"כ אומדנ' וכתב בח"מ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימ' אחר מיתתי אז צריך שיהיה הזרע קיים אחר מיתת האב:


(ה) והוא יורש זרעו:    אבל בשביל מלוה אשתו אינו זוכה אף על גב דקי"ל שטח"ז הוא חוב משום דהוי מלוה קודם הנשואין, וע' בחושן המשפט סי' רפ"ה שם מבואר שטח"ז הוא חוב גמור לכן א"י האב להתנות שום דבר אחר שכבר חייב חוב זה אף על גב דיכול להתנות ולעשות בין היורשים שלו מה שירצה מכל מקום בענין שטח"ז א"י להתנות שום דבר, וע' תשובת רש"ל ותשובת רמ"א ותשובת מהר"מ מלובלין, ואם כתב שטח"ז לבת אחד ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק הבנות חולקות בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השח"ז משום דאמרי' דלא היה כוונתו מה שנתן לזו שטח"ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח"כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שח"ז אלא ירושה וקי"ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה"נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צ"צ סי' צ"ו:


(ו) יורש אותה קרקע:    משמע הפירות אינו יורש משום דהוי ראוי דהא המוריש יכול למכור אותה וע' בחושן המשפט סי' רנ"ו ולא כח"מ:


(ז) ואינו יורש מלות:    כ"כ ר"ח ור"ה הגאון וכל הפוסקים כמ"ש בתוס' והרא"ש והר"ן והמגיד אלא כתבו בשם הר"י מיגש דס"ל דיורש מלוה לכן נ"ל אף אם תפס א"י לו' קים לי כהאי אף למ"ש המגיד פ"א ה"נ דהרמב"ם ס"ל כהר"י מ"מ הוי דיעה אחת כמ"ש בתשו' מהר"י לבית הלוי סי' נ"ה:


(ח) משנשאת:    בהרא"ש ליתא תיבת משנשאת וב"ח כתב הוא ט"ס בטור, ואפשר לרבות' כתב אף על גב דמת המוריש קודם הנשואין והיה לו מלוה אשר בוודאי אשתו יורש והוא ידע מזה מ"מ הוי ראוי כיון שלא גבתה:


(ט) משועבדים לכתובת:    בזה עדיף ירושת הבעל מכתובה ובמלוה גרע דאין יורש מלוה וע' סי' ק':


(י) מלוה ביד אחרים:    ואם יש לה משכנו' של מטלטלין או של קרקע באתרא דלא מסלקי בעל יורש הג"א ותשובת רשב"א ואין נקרא אתרא דמסלקי אלא כשיכול לסלק בכל עת שירצה ואם הוא חייב לה קודם שנשאת משמע מתשו' הרשב"א שהביא הב"י כשנשאה זכה בהם ויורש אא"כ שכתב דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ולא כמשמעו' בח"מ אף על גב בכור שהיה חייב לאביו אינו זוכה אלא החצי מ"מ באשתו זכה בתורת נ"מ אם לא כתב לה דין ודברים אין לי בהם וכשכתב לה דין ודברים וכו' אף על גב דיכולה להוציא ממנו וליתן לאחר מ"מ כיון דבידו הוא זכה בחציה מחמת הבעי' דלא אפשטא בבכור שחייב אביו וע' בחושן המשפט סי' רע"ח ושם מבואר איז' הלואה נקרא מוחזק לענין בכורה כן הוא נקרא מוחזק בירוש' הבעל:


(יא) קודם שגבתה:    בסי' פ"ה כתבתי נזק אם לא גבתה מן החובל אינו יורש:


(יב) אם הלותה מנ"מ:    הרא"ש מדמה דין זה למכרה נ"מ נראה דיכול להוציא מיד הלו' אף בחייה בלא רצונ' כיון דהפירות שלו הם וכן משמע מת"ה שהבאתי ריש סימן פ"ה אלא הכא איירי אם לא הוציא ולא גבתה יורש בעלה אף לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מוציאים הגוף לא אמרינן דהוי ראוי חדא דהא הרמב"ם ס"ל דהבעל יורש מלוה כמ"ש במגיד פ"א ה"נ גם י"ל דהרמב"ם מודה במלוה דמוציאים ול"ד לקרקע דא"א להפסיד הקרקע ללוקח:


(יג) שאין לבעלה רשות בהם:    היינו דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אז יכולה למכור כמ"ש בסי' צ"ב כן יכולה להלות לאחרים אף על גב כל זמן שלא הלותה יש לו פירו' מ"מ יכולה להלות ואינו יורש המלו' ובח"מ מסופק באלו דינים שנתבאר בסי' פ"ה דאין לו פירו' אם יורש הלואה שהלות' ושם מבואר בשלשה דברים אין לבעל פירות א' במברחת ושם מכירת' קיימת והפירות הם של המקבל מתנה א"כ אין לספק בזה, השני במוכרת כתובת' בטובת הנא' ושם כתב הח"מ ס"ק י"ח בפשיטו' דרשאי ליתן הדמים למי שתרצ' א"כ הלואת' ג"כ קיימת השלישי כשנתן הבעל מתנו' לאשתו אחר הנשואין ובזה יש לו פירות היינו דמוכרים הפירות ולוקחי' בהם קרקע והפירות מן הקרקע שלו הם ממילא הלואת' בטל דהא כשיש לו פירו' אף לדעת הח"מ הלואת' בטל וא"י במה הוא מסופק ועיין סי' קי"א סעיף ט':

סעיף בעריכה


(יד) ואחריו ליורשי:    בש"ס מבואר הטעם דהוי ראוי לבעל הואיל הראשון יכול למכור ואם אמר מעכשיו הוי מוחזק משום דס"ל להני פוסקים כשאמר מעכשיו בטל מכירה של הראשון וכמ"ש המגיד פי"ב ה' זכי' ובחושן המשפט סי' רמ"ח ולכאורה תימא הא פסק שם בהג"ה אם אמר נכסי לך ואחריך ליורשי מכירה של הראשון בטלה אפי' לא אמר מעכשיו א"כ למה פסק כאן דהוי ראוי לבעל ודוחה להגיה כל הספרים ואחריו ליורשיו וראיתי במרדכי שכתב בפ' י"נ ע"ז למה להו בש"ס הטעם דהוי ראויה לבעל משום אי קדם הסבתא ומכרה ת"ל אפי' אם א"י למכור הוי ראוי משום דלא בא לידו ותירץ טעם זה נצרך למה דס"ל בש"ס אחריך כמעכשיו דמי והוי כאלו בא לידו מ"ה נצרך לטעם אי קדם הסבתא ומכרה אבל אם המכיר' היה בטל ואחריך הוא כמעכשיו אז הוא מוחזק לבעל לפי זה לדידן דקי"ל אחריך לא הוה כמעכשיו אז אפי' היכא דמכיר' בטיל' מ"מ לא הוי מוחזק כיון שלא בא לידו לפ"ז שפיר מ"ש כאן אפי' אם אמר ואחריך ליורשי דא"י הראשון למכור מ"מ הוי ראוי כיון שלא בא לידו ועיין תשוב' מהרי"ל סי' ע"ט ש"מ שנתן מתנות ש"מ לאשת איש ומתה קודם שגבת' פסק בסוף תשוב' הרב רבי בצלאל דבעל יורש ויפה פסק אף לדברי המרדכי הנ"ל משום דברי ש"מ הם כמסורי' דמי והיורשים א"י למכור כמ"ש בחושן המשפט סי' רכ"ב:


(טו) ואחריו מעכשיו:    אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון ע' ב"ח ודרישה:

סעיף געריכה


(טז) הואיל וקדושין תופסין ירשנ':    ע' סי' ס"א שם מבואר דסבירא ליה לרמב"ם הכונס נדה אל ירשנ' ולכאורה קשה מ"ש מחייבי לאוין דהא בנדה נמי קידושי' תופסין בה אלא החופה לא חזיא לביאה ועיין בדריש' תירץ שם אין בדעתו לבוא עליה בנדת' הוי לדידי' חופה דלא חזיא ביאה משא"כ בחייבי לאוין דדעתו לבא עליה הוי חופה דחזיא לביאה ויורש אותה:


(יז) אשה שהמירה:    עיין דינים אלו בחושן המשפט סי' רפ"ה:


(יח) אפי' נתפקח' אחר שנשא':    כן כ' הרמב"ם פ"א ה"נ ולכאורה תמוה כיון שתקנו חז"ל נישואים לה ואית לה כתובה אחר שנתפקחה כמ"ש בסי' ס"ז למה אינו יורשה וכן הקשה בדרישה אלא הוא הבין המחבר כתב כן מסברא דנפשו וליתא אלא דברי הרמב"ם הוא ובח"מ מתרץ דאיירי בנתפקחה ולא נתייחד עמה:


(יט) לא יירשנ':    דלית לה כתובה וכשם דל"ל כתובה כך אינה יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו, המגיד:


(כ) יירשנה:    עיין פרק כ"ב ה"א הראב"ד חולק ע"ז, ושוטה שנשא פקחת או להיפוך אינו יורש' דלא תקנו חז"ל נישואים רמב"ם שם אף ע"ג חרש שנשא פקחת אמרי' כיון שהיא בת דעת ורצונה לאבד את שלה זכה בירושת' שם איתא נישואין מדרבנן וכשהוא פקח והיא חרשת אף ע"ג דתקנו חז"ל נישואים מ"מ לא יירשנ' כיון דאין לה כתובה ול"ש לומר דהיא זכתה לו דהיא לאו בת דעת וכשנשא' קטנה יורש אותה משום דיש לה כתובה גם תקנו חז"ל נישואים בקטנה כמ"ש ר"פ חרש:

סעיף העריכה


(כא) מי שנתגרשה ספק גירושין:    כן כ' הרמב"ם שם היינו מדמה דין זה לדין הקודם בקטנ' שנשא' דאין יורש אותה משום דמספקא לן שמא לא ניחא לאביה הנישואים כן הוא בספק גרושה והמגיד דוחה ראיה זו וכן הראב"ד השיג עליו, ועיין במגיד דמסיים וכ' מצאתי דבר זה מחלוקת הגאונים הוא לפ"ז מהני עכ"פ תפיסת הבעל:


(כב) אבל כל זמן שלא נתגרשה:    לאפוקי מדעת הרשב"ם בפרק מי שמת בעובדא תותרנית דפירוש הסוגיא דאיירי בנישואים ומ"מ אינו יורשה כיון שנתן עיניו לגרשה וכל הפוסקים חולקים ופירשו הסוגיא דאיירי בארוסה:


(כג) הטוען על אשתו וכו':    ס"ל להני פוסקים הסוגיא תותרנית איירי בנשואה והטעם דאינו יורשה משום לפי טענתו היה מקח טעות דהא היה בה מום לפ"ד ויכול לחייב את עצמו ובאמת לא מצינו דתותרנית הוא מום ואפשר דאיירי בהתנה כן בפירוש:


(כד) המורד על אשתו:    הנה בסוגיא מורדת כ' הרי"ף והרא"ש כל הני דכופין אותו לגרש מ"מ אם מתה יורש אותה ובכלל זה אי' נמי כשהוא מורד דכופין אותו ובש"ג כ' המורד אינו יורש אות' וכ' בד"מ הרי"ף והרא"ש איירי בנוהג עמה מנהג אישות אלא כופין אותו לגרש מחמת שאר טעמי' ולכאור' תמוה דהא הרי"ף כללא כייל כל הני דכופין בין מדינא דתנן אלו כופין ובין בתקנתא וכו' והיינו מורד ומורדת ובתשו' מהר"א מזרחי סי' ל' פסק מורד יורש אותה ולכאורה נ"ל דעת הש"ג יחידאי היא כמשמעות בהרי"ף והרא"ש:

סעיף ועריכה


(כה) נפל הבית וכו':    יורשין עיקר הכתובה והתוס' אף על פי שיחד לה נכסי' לכתובה שאם היתה בחיים לא היתה צריכה לישבע אפ"ה הכתובה והתוס' בחזקת יורשי הבעל ונצ"ב חולקים אף על גב דקי"ל אם אין נצ"ב בעין או דברים הבאים מכחן אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבועה א"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כתבו תוס' ב"ב דף קנ"ח מת פתאום א"צ שבועה על הכתובה כי השבועה היא משום דחיישי' שמא נתן לה צררי על הכתובה ומת פתאום ליכ' חשש צררי וס"ל אף על גב אשה יש לה כתובה מחמת תקנות חז"ל מ"מ ליכ' למיחש לצררי שיתן קודם הזמן אלא סמוך למיתה יש חשש שיתן לה ובמ"פ אין חשש, אבל לכמה פוסקים שהבאתי לקמן ס"ל אפי' במ"פ יש לחוש שמא נתן לה צררי קודם הזמן אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע קודם הזמן כתובה דאית לה מחמת תקנות חז"ל חיישי' טפי, ולהני פוסקים משמע דליכ' חשש שיתן סמוך למיתה אלא החשש הוא כיון דיש לה מחמת תקנות חז"ל שמא נתן לה צררי לפ"ז לענין נ"מ ונצ"ב ליכ' חשש כלל אפי' סמוך למיתה כיון שאינה מחמת תקנות חז"ל ולהר"ש הנ"ל יש לחוש אף בנ"מ ונצ"ב שמא סמוך למיתה נתן לה צררי ולכ"ע מ"פ ליכא חשש לענין נ"מ ונצ"ב, מיהו לדעת שאר פוסקים דס"ל החשש הוא שמא התפיסה היא בעצמה לפ"ז אפי' מ"פ ואפי' לענין נ"מ ונצ"ב יש לחוש לזה, ועיין סי' צ"ו מ"ש בזה לענין אין אדם מוריש שבועה לבניו והרא"ש רפ"ק דב"ב הביא תירוץ הר"ש מת פתאום ליכא חשש התפסת צררי וכן כתוב בתשובה ריש כלל פ"ה, וכן כתוב המ' ס"פ מ"ש וס"פ האשה שנפלו וכן פסק בת"ה סימן ש"ל וכ"פ בתשובת ש"י סי' ל"ד והטור בסי' זה כתב נפל הבית וכו' איירי ביחד לה נכסים מ"ה לא חיישינן לצררי משמע דסבירא ליה אף במ"פ חיישינן לצררי ובהנ"י פ' קמא דב"מ כתב בשם ר"ת דלא פליג, וכן בהג"מ שם פסק דחיישינן לצררי ובסי' צ"ו הביא בד"מ פלוגת' זו ולקמן סי' צ"ו משמע דסביר' ליה דאין לסמוך על תירוץ הר"ש אלא לצרף עם שאר טעמים ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט, ופסק שם מת במגפה לא הוי מ"פ:


(כו) ואין לו בנים ממנה:    אבל אם אין לו בנים אלא ממנה אין נ"מ מזה דהא הבנים יורשים הכל אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה אף על גב דבן מאשה זו יורש בוודאי חצי הכתובה ונ"מ ונצ"ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחושן המשפט סימן ר"פ:


(כז) והתוספות היינו מה שהוסיף הוא מעצמו:    אבל תוספות שליש על הנדוניא דינו כנצ"ב כמו שכתוב בסי' ק':

סעיף זעריכה


(כח) כל נכסיה:    עיין בחושן המשפט סימן ר"ן כמה שיעור אם משייר:


(כט) קודם שתנשא:    אף על גב דלא גלתה דעתה דכוונתה להבריח מ"מ כיון שעומדת להנשא או נשאת בסמוך אומדנא דמוכח הוא דכוונתה היה להבריח כן כתוב תוספת והרא"ש והר"ן ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח או אם נתנה רק מקצת דליכא אומדנ' דמוכח ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת כן כתב הרא"ש וכן מדייק המרדכי מדברי רש"י, ועיין בחושן המשפט סוף סימן ק"ן בהג"ה ובסמ"ע שם:


(ל) תבטל המתנה:    ואם מת הבעל ואחר כך מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כן כתב הרא"ש:


(לא) אין הבעל אוכל פירות:    בהרא"ש מבואר המקבל מתנה אוכל פירות וכן כתב הטור וכן נראה דרמב"ם סבירא ליה כן דאי אמרת לאו מתנה היא כיון דכוונתה היה להבריח א"כ למה לא יורש אותה אלא וודאי כוונת' היה שאוכל המקבל הפירות ולא כש"ג שכתב דאינו אוכל פירות ואין יורש אותה, ומבואר בהרא"ש ובטור שיכולה לחזור אפילו בחיי בעלה וליתן לאחר וכן כתב המגיד פ"ו ה"ז בשם הרשב"א וע"כ דאיירי בנותנת כל נכסיה סתם דאי באמרה מהיום ולכשארצה פשיטא יכולה לחזור, ונראה אם חזרה נעשה מיד נ"מ ואם מכרה אחר כך הוי כאלו מכרה נ"מ אלא אם כן דחזרה ומכרה ולא ידע הבעל אז מכירתה קיימת ומשמע מהרא"ש אפילו הפירות תוכל למכור לאחר אלא אם לא מכרה זכה המקבל מתנה:


(לב) ואם מתה אינו יורשה:    הטעם מבואר בש"ס דעשאו כנכסים שא"י לבעל אף על גב דקי"ל נכסים שא"י יורש הבעל תירץ הר"ן אומדנא הו' כאלו פרשה שאם תמות בחיי בעלה שיזכה המקבל:


(לג) מהיום ולכשארצה:    לפי' ר"ח והרא"ש המתנה חל מהיום רק התנאי הי' שתוכל לחזור אימת שתרצה וכן נראה מלשון רש"י ולפי' הרמב"ם המתנה לא חל מהיום רק כשתרצה ותאמר הן כמ"ש בסימן ל"ח לדעת הרמב"ם בע"מ שירצה אבא ואז כשתאמר הן חל המתנה למפרע אפילו היו המטלטלין של המתנה מונחים בר"ה כ"כ כ"כ המגיד פכ"ב ה"א עיין שם, לפ"ז לדעת הרא"ש המקבל אוכל פירות ויורש אותה שהרי מהיום חל המתנה ולרמב"ם אינו אוכל הפירות ואינו יורש אותה דהא לא חל המתנה עדיין כל זמן שלא אמרה הן והבעל ג"כ אינו אוכל פירות דהוי כנכסים שא"י בכל יום סבר שתאמר הן אלא הפירות שלה הם וכן משמע מהר"ן דמקבל אינו אוכל פירות ואם היא אינה בכאן יש להב"ד למחות לו ואם אכל אין מוציאים ממנו:


(לד) אינו יורשה:    הנה לשיטת ר"ח והרא"ש שהבאתי אינו יורשה כיון דמתה ולא חזרה המתנה קיימת לשיטת הרמב"ם המתנה לא חל כלל כיון שלא אמרה הן מכל מקום כיון שהתנה כן אמרינן דכוונתה היה לזכות הנכסים ליורשים על ידי פלוני זה ולדעת הר"ן באמת הבעל יורש אותה ונ"ל לדעת הרא"ש אם מת הבעל ומתה היא אחר כך ולא חזרה בפירוש יורש המקבל שהרי לא חזרה וע"כ לא כתב הרא"ש דחוזרים הנכסים ליורשים אלא בנתנה כל נכסיה ואז אומדנא דמוכח הוא דכוונתה היה לחזור אחר מיתתו אבל בכה"ג דנתנה מקצת נכסיה דליכא אומדנא דמוכח אלא התנאי היה דתוכל לחזור אז אם לא חזרה למה לא יזכה המקבל ותימא על הטור שכתב בזה דהרא"ש חולק על הרמ"ה וסביר' ליה דאין יורש המקבל וא"י מנ"ל:

סעיף חעריכה


(לה) אבל אם כתבה:    ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרא הוא אלא אם כן אמרה בפירוש לכתוב כן מיהו אם ידעה דכותבים כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת כן כתב הר"ן ומגיד פ"ז ה"ז בשם הרשב"א ועיין בחושן המשפט סימן ע"א:


(לו) קנה לגמרי:    מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה כן כתוב המגיד שם:

סעיף טעריכה


(לז) אבל לא גוף הקרקע:    עיין בדרישה וב"ח בק"א מה נ"מ בהא דהגוף הקרקע ביד הלוקח כיון דהבעל אוכל הפירות, וכתב בדרישה לדעת הרא"ש דסביר' ליה הגוף הקרקע ביד הבעל א"י הלוקח למחות לו כשרוצה לבנות ואנ"ל דהא הטעם של הנ"י שהביא בסמוך דלקוחו' יכולים למחות הואיל הממכר קיים אחר מיתת הבעל אם כן אף לדעת הרא"ש יכולים למחו' מזה הטעם גם מ"ש דנ"מ אם נפל הבית עליו ועל אשתו לדעת הרא"ש הבעל מוחזק והלוקח צריך להביא ראיה אנ"ל דהא קי"ל אם נפל הבית עליו ועל אשתו נ"מ בחזקת אשה הן א"כ ממילא זכה הלוקח ונראה להרמב"ם דסבירא ליה דגוף הקרקע נשאר ביד הלוקח ויש לו זכות כאילו הקרקע היה שלו אין לו דין על המעות אפילו כשהמעות בעין עד שתמו' והבעל מוציא הקרקע מיד הלוקח וכן מדיוק ברמב"ם שכתב ואם הדמים וכו' בסיפא בשמתה בחייו ש"מ בחייו אין ללוקח טענה על המעות אבל לשיטו' הרא"ש נראה דיש ללוקח טענה על המעות מיד מאחר שאין לו שום זכות בקרקע שוב ראיתי כן בפרישה סעיף קטן ל"ז:


(לח) מוציא הגוף:    כן כתב הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א וכנ"ל לדעת הנ"י שהביא בסמוך דבעל א"י לבנו' דאם הקרקע ביד הלוקח פשיטא א"י לבנות, ועיין לעיל מ"ש דהרא"ש כתב אפילו אם מכרה רק הגוף בלא הפירות מוציא הגוף נראה אף בכה"ג מוציא הקרקע מיד:


(לט) קיימים בעצמם:    ע"כ לא איירי בידוע בבירור דהני מעות הם דא"כ מהיכ' תיתי לומר מציאה מצאה אלא איירי בידוע לנו שקבלה סך כזה ומטבעות כאלו אמרינן הני מעות הם ובהג"ה מוסיף אפילו אם א"י לנו מ"מ תלינן דהני מעו' הם ובעל אי"ל שמא ממעו' שלו לקחה מיהו בנושאת בבית י"ל די"ל דמשלו הם ונראה אם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ואם הוציאה המעו' על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עליה בהלואה ואין אני מחוייב לשלם ההלואה שחייבה ומטלטלים שהניחה אני יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד שם בשם הרשב"א ואף למ"ש בסי' צ"א אם לותה קודם הנישואים פליגי הפוסקים אם הבעל חייב לשלם ומהני תפיסתו י"ל בכה"ג דהוי הלואה אחר הנישואים גרע טפי וא"צ לשלם לכ"ע, ועיין דין זה בחושן המשפט סוף סימן צ"ו ובד"מ וביש"ש כתב דצריך לשלם בשבילה אם לותה היינו משום ת"ה וכאן נ"ל דלא שייך ת"ה דעדיף טפי שאל יקנה ממנה נ"מ לכן אם לא הנחה מעות אין צריך הבעל להחזיר ללוקח מעות שלו משום ת"ה וכ"כ ב"ח נשמע מזה היכי דלא שייך ת"ה אין צריך לשלם חובות שלה אם לא הניחה מעות בעין מיהו בנ"י ס"פ י"נ כ' ובד"מ הביא דבריו אם איתא דבר שבא מאותן מעות חייב לשלם להם ועיין ב"ח בחושן המשפט סוף סימן צ"ו שכתוב לוה שאין לו לשלם לכל ב"ח ויש בידו בעין סחורו' מה שלקח בהקפה מן איזה אנשים מחזירים אותם סחורות לאלו אנשים ואינם בכלל חלוקה ונראה אם ידוע שלקח סחורה כזו אמרי' זו הסחור' שבידו מהני סחורו' הם אף על גב דא"י בבירור דאלו סחורות של פלוני הם כמו דלא חיישי' כאן שמא מעות אחרים הוא אם ידוע דלקחה מעות כאלו ושם כתב ב"ח אפי' מה דנתחלף מאלו סחורות הוי כאלו הי' אלו סחורות בעין וכן הוא שם בטור סי' ק"ח ובב"י סוף סימן צ"ו בשם בעל התרומות ומזה ראיה כמ"ש בשם הנ"י וע' תשובת צ"צ ס"י:


(מ) מכרה קיים:    כן איתא בירושלמי וכ"כ הר"י והטור אף לשיטתם דבעל מוציא מיד הלקוחות צל"ע למה באמת המקח קיים אחר מיתתו כיון דהשתא אין בידה למכור כמ"ש בסוגיא פ' אף על פי דף נ"ט אם אמרה יקדשו ידי לא חל הקדש מפני שיעבוד הבעל ולאחר הגט ג"כ לא חל משום מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ואח"כ יקדש וע"ש ובסי' פ"א וכן קי"ל אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו ועיין בחושן המשפט סי' רי"א והירושלמי דפסק מכירתה קיימת יש לו' משום דס"ל הבעל אינו מוציא הגוף מ"ה מדמה שם לאב שמוכר מ"ה הוי מכירה גמורה מהיום:


(מא) או הקדישה אותן:    אף על גב אם פרשו למת נצ"ב שלה יכולין לאסור כמ"ש בסי' פ"ה מ"מ הוא /היא/ א"י לאסור עליו דידו עדיף מידה או הקדש דמים שאני ונ"מ אם היא הפרישה על המת גלימ' של נ"מ ולרמב"ם נראה אף על גב בשמכרה נ"מ ס"ל הגוף נקנה ללוקח מ"מ אם הקדיש' לא חל ההקדש כלל דהא אם יהי' הגוף קרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל ועיין חושן המשפט סי' רע"ב ובתוס' פ' אף על פי ד"ה ר"ע:

סעיף יעריכה


(מב) ונתרצה הבעל:    ע' ביורה דעה סי' רצ"ב סעיף ז' צ"ל דאיירי דנתרצה בלי הפצרה שלה:

סעיף יאעריכה


(מג) לכתחלה לא תמכור:    משום דיורש אותה אף שא"י לו הר"ן:


(מד) קודם שידע:    בש"ס אי' דנפלו במ"י וכתב הר"ן בשם הרשב"א ל"ד במ"י אלא כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהם וכן משמע כאן בש"ע והרא"ש והטור כתבו שלא הי' מצפ' ולא ידע:


(מה) שנפל' לה משנתארסה:    יש כאן חסרון הנכר ועיקר הגירסא כמה שכ' בשלחן ערוך קטני' ד"א:

סעיף יבעריכה


(מו) נאמנ':    היינו אם הי' הודאה בבית דין הוי כמכרה קודם שידע ומכירת' קיימת שם בתשוב' רשב"א ועיין בחושן המשפט סי' מ"ז:

סעיף יגעריכה


(מז) בין לבעלה בין לאחרים:    הטעם הוא כשמכר' לבעלה המכירה בטל משום די"ל נחת רוח עשיתי לבעלי ואם מכרה לאחרים בטל המכר מטע' דנצ"ב ברשות הבעל הם לכן בטל המכיר' אפילו גוף הקרקע יכול להוציא מהם לכ"ע אף על גב דהוא ג"כ א"י למכור נצ"ב מ"מ גוף הקרקע של נצ"ב ברשות הבעל לכל דבר וגוף הקרקע של נ"מ ברשות האשה והיא י"ל דא"י לבטל המכירה דחז"ל עשו התקנ' לטובתה שיהי' הנכסים שלה ביד הבעל ולא ביד אחר ואם איהו מכר' ואינה רוצה בתקנת חז"ל איהי אפסדא אנפשה כ"כ בפרישה:


(מח) וי"א דמ"מ כשתתאלמן וכו':    כאן כתב בשם ויש אומרים דין זה משום דגוף הקרקע של נצ"ב בחזקת הבעל משא"כ בנ"מ לכ"ע מכירתה קיימת אחר מיתתו והיינו לדעת הרב רמ"א מיהו למ"ש בסמוך נראה בין בנ"מ ובין בנצ"ב המכר בטל כיון דא"י למכור מהיום והנ"י לא כתב דין זה אלא אם מכרה הקרקע של נצ"ב בטובת הנאה דזאת בידה מ"ה מכירת' קיימת אבל אם מכרה מהיום דא"י למכור י"ל בטל לגמרי אף אחר מיתתו אין חוזר וניער:


(מט) וכן הבעל שמכר:    הנה בנ"מ פשיטא בגוף הקרקע אין לו כלום ומכירתו בטל והוא בעצמו יכול לבטל מיד וכן היא יכולה לבטל מיד וכן הפירו' א"י למכור אא"כ אחר שלקטן כמ"ש בסי' פ"ה ואפי' מתה היא יכול הוא לבטל המכר אף על גב דאז הוא יורש הקרקע מ"מ בשעת המכיר' לא הי' לו בקרקע כלום ולא דמי למכר' היא נכסי מלוג או נצ"ב דשם הגוף הקרקע שלה ואחר מיתתו תחזור הקרקע לידה וכאן לכ"ע המכר בטל מיד אפילו הגוף הקרקע ומעות שקיבל פשיטא דהוי כהלוא' ממש וצריך לשלם מכל מה שיש לו ורשב"ם פח"ה דף נ' שכתב הבעל יכול למכור קרקע של נכסי מלוג אם תמות אשתו וירשנה היינו שאמר בפי' שמוכר אם תמות אבל במכר סתם מבואר בירושלמי שהביא הרא"ש והר"ן אף אם מתה בטל המכיר' ואם יאמר לכשתמות תליא בפלוגתת הפוסקים בחושן המשפט סי' רי"א אם מהני, וקרקע של נצ"ב לדעת הרי"ף ור"י והראב"ד והרא"ש אפי' הוא א"י לערער על מכירתו מכל שכן היא א"י לבטל מכירתו אלא אחר מותו או אחר הגט שהגיע עת הגביה יכולה לטרוף ודוקא במכר לשעה אבל מכר ממכר לעולם אינה מכירה כמה שכתב בירושלמי והובא בהרי"ף פ' השולח והרא"ש פרק אלמנה לכ"ג ועיין בחושן המשפט סי' קי"ז ולדעת ר"ח והרמב"ם פכ"ב והרמב"ן והרשב"א בכל גווני המכר בטל מיד, וכן סתם כאן בשלחן ערוך ובח"מ שם פסק המחבר במכר לשעה המכיר' קיים ובירושלמי משוה דין אפותקי לדין נצ"ב מ"מ סבירא להו להפוסקים לחלק ביניהם ונצ"ב שאני משום שבח בית אביה כמו שכתוב הרמב"ן, ולפי שיטה זו דיכולה לבטל מיד איתא פלוגתא לפי הבנת תוספת והרא"ש שם הבינו מרש"י דסביר' ליה היא יכולה לבטל המקח כל שעה שתרצה והוא א"י לבטל אלא אחר מיתתה ויורש כחה אז יכול לבטל המקח והנ"י מפשר דברי רש"י בע"א ותוספות ס"ל אפי' הבעל יכול לבטל מיד אף על גב כשמכר הוא מקרקע שלו המכר קיים עד שעת הטירפ' דשם יכול לסלק לה בדבר אחר מה שאין כן כאן די"ל דרוצה את שלה משום שב"א, ולדידן דאין פורטין שום דבר רק מקבל עליו לשלם סך כך וכך עיין סי' פ"ח אם שייך שב"א אבל מ"מ יכול למכור כאן ולד שפחות ובהמות נכסי מלוג, ואם מכר קרקע של נצ"ב עם הפירות כל המכיר' בטלה אפילו אם רוצה הלוקח להחזיק רק פירות כיון המכיר' בטלה בגוף הקרקע כן בטל לענין הפירות, ואם מכר הקרקע לפירות לדעת הר"ן פח"ה המכיר' קיים וכן כתוב המגיד פ"ל ה"מ והנ"י פ' אלמנ' לכ"ג כתב אפילו לפירות א"י למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח ועיין בד"מ בפלוגתא זו אבל הפירות לבד משמע לכ"ע יכול למכור אפילו לכמה שנים וא"י לערער משום ריוח ביתה, וכל הדינים המבוארים בסי' פ"ה איירי דוקא בנ"מ:

סעיף ידעריכה


(נ) מה שעשה עשוי:    הואיל והם עומדים לבלות ולאבד והוא יכול לבלותן לגמרי ס"ל לרמב"ם ור"ת בדיעבד מכירתו קיים והרא"ש והרשב"א וריב"ש סי' פ"ב וק"כ כתב בשם כל האחרונים דמכירה בטל וכ"פ בש"ג פ' מציאות האשה ואם היא מכרה כתבתי בסמוך ואם היא מכרה והוא מסכים אחר כך או להיפך המקח קיים ואין צריך קנין חדש ועיין ברמב"ם רפ"ל ה"מ, ואפילו מכר לפרנסה והיא גם כן נהנה מ"מ היא יכולה לערער על המכיר', ואם לא מכר רק חייב לאחרים אז אם יש לו קרקעות גובה הב"ח אף על גב דהכל משועבד לכתוב' מ"מ עדיין לא הגיע הז"פ וכשיגיע הז"פ יכולה לטרוף ומטלטלים או מעות גובה הב"ח ותו א"י לטרוף כמ"ש בסי' ק' ועיין דינים אלו בבעה"ת שער ו' ובב"י בחושן המשפט סי' קי"א:


(נא) נאמן בשבוע':    היינו אם היא תובע לבעל' שישלם לה נאמן בשבוע' דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים אין מפורש כאן הדין, והנה בתשו' מ"כ שהביא הב"י כתב דהיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות' ותשבע והמלוה יחזיר זה, והמרדכי ס"פ האומנין כתב מסתמא אמרי' ברשות' השכין והרשב"א בתשובה שהביא סוף סימן ע"ג כתב ג"כ דא"י להוציא מן המלוה דמאן לימא לן דלא אפקיה מדעתה גם שייך בזה תקנות השוק וא"י להוציא מן המלוה בלא מעות לכן עיקר כהפוסקי' הללו וכ"כ הסמ"ע בסי' ע"ב סקי"ח ולא כח"מ שפסק בפשיטו' כתשו' מ"כ ונשמע ממרדכי הנ"ל אפי' אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעש' ברשות' אמרי' מסתמא עשה ברשו' גם נ"מ למ"ש הרשב"א בתשובה הטעם משום ת"ה א"כ כשמחזיר המעות המקח בטל ולדברי שאר פוסקים שהבאתי א"צ להחזיר הבגדים:


(נב) יש לה דין מטלטלי':    ואין לאש' כח למחות בו אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלים אג"ק אין לה כח למחות אף על גב אח"כ א"י לטרוף מן הלוקח כמ"ש בסמוך:


(נג) אבל אם החזיק:    וחזקה שאנו דנין מי שמחזיק איזה שנים בית או כיפה או כפר אין חבירו רשאי להחזי' העסק בלתי רשותו דין מטלטלין הוא כ"כ בהג"ה דרישה וכ"כ בט"ז ועיין תשובת בן לב ותשו' רש"ך ס"א סי' פ"ד ותשובת מהר"י לבית הלוי סי' נ"ה ושם כתב דחזקו' יש להם דין קרקעו' אפשר דין אשה שאני ועיין בחושן המשפט שם כתב אם החזיק כ"כ שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בנתיים חשיב הקרקע כגבוי לישראל:

סעיף טועריכה


(נד) מטלטלין שנתן לה:    הנה הב"י סוף סימן ע"ג הביא תשובת הרשב"א שכתב מאן יימר דבעל א"י למשכן בגדי אשתו שעשה לה ובתשובה תתקל"ו כתב דאינו יכול למשכן י"ל שם איירי בגדים שעשה לה חמיה מחמת החיוב שהתחייב בעת השידוך אבל מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב ס"ל אפש' דיכול להשכין מיהו מהרי"ק שורש י' כתב הרשב"א לא החליט זאת דיכול למשכן והב"י בסי' זה הביא תשובת מ"כ ושם כתב דא"י למשכן וכ"כ המרדכי ס"פ האומנין ומשמע שם דאיירי אפילו אם עשה הוא לה בגדים שהרי הביא ראיה מש"ס פרק הגוזל המקדיש נכסים אין לו בכסות אשתו ושם איירי בבגדים שעשה לה הבעל והש"ך בחושן המשפט סי' ע"ב כתב בפשיטות דיכול למשכן וכתב כן ע"פ תשוב' הרשב"א הנ"ל ואישתמטו מיניה דברי מהרי"ק ושאר פוסקים הנ"ל, וכל זאת איירי לענין אם יכול לכתחלה למכור או למשכון כי משכון ומכירה שוה, ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים אלא בח"מ פירש דברי המחבר מ"ש מטלטלין שנתן לה איירי ביחד לה נגד התוספות שהוסיף לה אבל מה שנתן לה מתנה הם נ"מ והמכר בטל ומ"ש וה"ה מטלטלין שקנה לה כתב לאו דוקא כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה וכל זה דוחק הוא אלא מ"ש מטלטלין שנתן לה במתנה איירי וכן משמע בד"מ שכתב הג"א שכתב דין זה מטלטלים שקנה לה דסבירא ליה כרמב"ם שכתב מטלטלין שנתן לה וכו' ש"מ דאיירי בנתן לה במתנה אף על גב דאין לו פירות מן המתנה שנותן לה מ"מ בדיעבד אם מכר המכר קיים ומה שהביא בח"מ ראיה שמכירה בטל מהא דאיתא שם פרק הגוזל המקדיש נכסיו אין לו בכסו' אשתו ובניו אין ראיה תדע דהא הרשב"א כתב בתשובה הנ"ל מאן יימר דאיש אינו רשאי להשכין ולמכור בגדי האשה שעשה לה והביא ראיה מן הש"ס הזאת המקדיש נכסי' אין לו בכסו' אשתו וע"כ הכא הפירוש המקדיש נכסיו סתם אז אמרינן מסתמא אין דעתו על כסו' אשתו אבל אם היה דעתו עליהם יש לו בכסות אשתו ולפי ראיו' אלו י"ל לכתחלה אינו רשאי למכור כסות אשתו שעשה לה ובדיעבד המכירה קיים ובזה שפיר מ"ש כאן בגדי י"ט אינו רשאי למכור ובחושן המשפט סי' צ"ו פסק ב"ח גובה בגדי שבת וי"ט אלא כאן איירי לכתחלה א"י למכור אבל אם מכר קיים המכירה לכן אם כבר חייב משועבדים בגדי אשתו וב"ח גובה מהם דהוי כדיעבד מיהו למעשה צ"ע בדיעבד אם המכירה קיים כיון דיש לפרש דברי המחבר כפי' הח"מ ובתשובת מ"כ שהביא הב"י מבואר דמכירה בטלה אף בדיעבד דהא מ"ש תנינא אין לבעל בבגדי אשתו כלום איירי בבגדים שעשה הוא לה וכתב אף אם השכין חייב המלוה להחזיר בלא דמים גם כבר מבואר לרוב פוסקים נצ"ב אפילו בדיעבד המכר בטל והמטלטלים שנתן לה כתב המחבר דינם שוה לנצ"ב:


(נה) כלי זהב ובדולח:    כ"כ מהרי"ק שם והא דכתב הרא"ש פ' אלמנה לכ"ג והטור דא"י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה ולא כד"מ שכתב דהם חולקים על מהרי"ק:


(נו) ואם קרובים נתנו לה:    שם מבואר הטעם שלא התרצה הבעל שהיא תתקשט ביותר והוא ימות ברעב לכן ימכור מה שא"צ לה כל כך וינתנו המעו' על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם בתורת נ"מ והוא אוכל הפירו' ומ"ש כאן יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן וכ"כ בח"מ ועיין סי' צ"ט:

סעיף טזעריכה


(נז) מכרו שניהם:    ועיין פ' החובל דף צ' שם איתא פלוגת' ר"ח ותנאים במוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום לר"א שניהם /אינם/ בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו וכתיב כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א מאן תנא להא דת"ר מי שחציו עבד וחציו ב"ח וכן עבד של שני שותפים אין יוצאים בראשי אברים ר"א היא דכתיב עבדו עבדו המיוחד לו ובב"ב פרק חזקת הבתים מתרץ להא דאמימר הכא דזבין אחד איש או אשה אבל זבני תרווייהו לעלמא זבינה זביני וכתב הרא"ש פ' החובל דקי"ל כההיא לישנא כמה שפסק כאן הטור והמחבר, וביורה דעה סי' רס"ז פסק עבד של שני שותפין אין יוצא בשן ועין והיינו כר"א, וכן פסק שם עבד של נ"מ אין יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואית' שם בפרק החובל כמה אוקימת' ולאוקמי בתרא דאתי' כר"א והביא הב"י שם ולכאורה תימא דפסק שם כר"א וכאן פסק איש ואשה שמכרו הממכר קיים ולפי תירוץ בתרא שם פרק חזקת הבתים לר"א המכר בטל וכן הקשה בספר ב"ה אבל באמת לק"מ אף על גב דהלכה כר"א היינו לענין שן ועין דכתיב עבדו היינו עבדו המיוחד לו וכן לענין יום או יומים דכתיב כספו המיוחד לו אבל לענין מכירה דלא כתיב כלום אלא בש"ס לתירוץ א' מדמה דין זה לדין שן ועין ולא קי"ל כתירוץ זה אלא כשאר תירוצים שם פח"ה:


(נח) מכרם קיים:    כיון דגוף שלה הוא ליכא איבה אם לא תסכים עמו רשב"ם:


(נט) שיחד לה:    אף על גב שיעבוד כתובה הוא על כל נכסיו מ"מ מיחד לה קרקע אחת בפירוש או כותב לה קרקע אחת בפירוש:


(ס) מפני שלום ביתה:    הב"י וכ"מ מדייק דוקא כשהי' טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת ונ"מ אף לדידן אם מת הבעל והיא לא טענה מפני נ"ר עשיתי ומתה א"י יורשיה לערער על המכירה גם נ"מ לדידן אם מכרה או מחלה בשנה הראשונ' או בשנה שניה ומתה ולא אמרה מפני נ"ר לבעלי אינו מחויב להחזי' להנותן הנדוניא ועיין סי' קי"ח בב"י ובד"מ שם מבואר לדידן יכולה למחול אלא שם כותבי' לפי תקנות טולטילא א"י למחול מיהו בתנאים שלנו שכותבין מחמת עדור וקטט יתקיים כתקנות שו"ם נראה דא"י למחול או למכור כי הנותן נתן הנדן על התנאי זה, ולמ"ש בסמוך לדידן דכותבים הנדוניא על סך כך וכך אז מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נ"ר לבעלי עשיתי היינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים, אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו:


(סא) אא"כ קבלה עליה אחריו' בפי':    אבל לא אמרי' בזה אחריות ט"ס עיין במגיד:


(סב) אבל אם מחלה לבעלה:    שלשה מחלוקת איכא בדין זה להרא"ש משמע דאינה יכלה לומר נ"ר עשיתי אלא כשהוא מכר לאחר והיא מסכמת למעשיו ואז י"ל הוכרחתי לעשות לו נ"ר כיון שהוא דחוק למכור אם לא הסכמתי היה אומר עיניך נתתה בגירושין והראב"ד סבירא ליה כשמחל' הוי כאלו עקרה שיעבוד' מעיקרו ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי, ולרמב"ן ורשב"א כתובה ותוספת מהני מכירה ומחילה אבל נצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה וכ"כ המגיד והרמב"ם סבירא ליה מחילה לא מהני, ולכאורה נראה דמוכח כן דהא כתב אבדו או נגנבו ומחלה מהני ש"מ אם היו הנכסים בעין לא מהני המחילה, וקשה בסעיף זה הביא מחלוקת בדין זה וכאן איירי נמי כשהנכסים בעין ובסעיף י"ח סתם כדעת הרמב"ם ואפשר דכוונתו כשהם בעין איתא מחלוקת ולקמן קמ"ל כשאינן בעין לכולי עלמא מהני מחילה, ולא כבית יוסף וד"מ דכתבו דרמב"ם סבירא ליה דמהני המחיל', ונדוניא שלנו שכותבים על סך כך וכך מהני המחילה דהוי כדבר שאינו בעין כיון שכותבים על מעות וכן כתוב בתשובת ריב"ש סי' קמ"ט עיין שם, ועיין סי' ס"ג וסי' ק"ה והיינו לשיטות הריב"ש לדעת הרמב"ם כל שאינו בדין הדין שוה לכתובה:


(סג) אם מחלה:    וקשה כשהנכסי' בעין איך שייך מחילה דלא שייך מחילה אלא במעות הלואה כמ"ש בחושן המשפט סי' רמ"א ואפשר כיון שהם באחריות שלו ועומד למכור כשהיא מסכים עמו הוי כאלו המעו' בידו ושייך מחיל' על זכות שלה:

סעיף יזעריכה


(סד) ואח"כ מכר:    ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפי' כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לו' נ"ר לבעלי עשיתי דכולי האי לא עבדה עיין תוס' כתובות דף צ"ה וכ"כ בהג"מ ובמרדכי, ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי כקנין אשה וה"ב עיין ב"ה:


(סה) וכן אם קבלה עליה אחריות:    עכשיו נוהגים דכותבין אחריות וקוני' מן האשה וה"ב ולא הבעל מזה נראה דאחריות שכותבים בשטר לא קאי אלא על האיש ולא על האשה דאם אחריות קאי על שניהם היו יכולים לעשות קנין אפי' מן האיש תחלה אלא הקנין שעשתה היא אינו אלא שהיא א"י לערער ואחריות דנפשה סלקה ולא שהיא מקבל אחריות אח"כ דמפורש בפירוש כן וכן פסק בט"ז:


(סו) אשה שסלקה כחה:    עיין סי' נ"ד שם נתבאר אם סילק מהני קודם שבא לידו:

סעיף יחעריכה


(סז) נצ"ב שאבדו:    ה"ה אם כתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפי' כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ"ל אף על גב בתחלה היה בעין ריב"ש שם ואם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ"ע לא אמרי' בזה נ"ר עשיתי לבעלי כ"כ בתשובת רשב"א ועיין ב"י סי' צ"א:


(סח) וקנו ממנה:    אף על גב בתחילת כתיבה /במחילת כתובה/ א"צ קנין מ"מ בכה"ג כשהם בעין ל"מ קנין לכן כשאין בעין צריך מיהת קנין ומהני ועיין תשובת ש"י סי' ס"ו ועיין לקמן סי' ק"ה ועיין תשובת רשב"א שהביא הב"י ריש סימן צ"א:

סעיף יטעריכה


(סט) או נתנה בטל:    די"ל דכוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור אלו חייב לעשות לה בגדים אחרים עיין בטור:

סעיף כעריכה


(ע) לוי קודם:    אף ע"ג דכתב לשמעון דאקני והיא מתה בחייו מ"מ מכח דאקנה לא זכה עד אחר מיתתה ולוי זכה בחייה דהא נתחייבה לו: