טור אבן העזר צא
<< | טור · אבן העזר · סימן צא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה ומחלה אותו אינו מחול, אף על פי שהמוכר שטר חוב לחבירו ומחלו מחול והוא כמו לוקח בנכסיה, אפילו הכי אינו מחול מפני שידו כידה.
וכיון שהבעל כלוקח בנכסי אשתו, מי שאמר לאשה "נכסי לך ואחריך לפלוני" וניסת, הוי כלוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום, דקיימא לן "נכסי לך ואחריך לפלוני" ומכר הראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון.
במה דברים אמורים באומר כן לפנויה. אבל האומר לנשואה "נכסי לך ואחריך לפלוני" ומתה, אחריך קונה ולא הבעל, דכיון שהוא אומר כן כשהיתה נשואה הרי סילק הבעל בהדיא.
לפיכך האומר לנשואה "נכסי לך ואחריך לפלוני" ומכרה ומתה, הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל והלוקח מיד אחריך, הלכך מניחין אותו כמו שהוא ונשאר ביד הלוקח.
ועוד נפקא מינה מאי דחשיב כלוקח, שאם גבו לה קרקע מבעל חובה וניסת ומתה, יורשה הבעל, אף על גב דשומא חוזרת לעולם הכא אינה חוזרת דהוי כאילו מכרתו לאחר.
וכן אם גבו ממנה לבעל חוב וניסת ומתה וירשה הבעל, אינו מוציא מיד הלקוחות.
היה עליה מלוה על פה קודם שניסת וניסת, אינה נגבית מן הבעל, דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות. היה עליה מלוה בשטר, גובה ממנו. ורשב"ם פירש שאף מלוה על פה גובה ממנו, וכן פירש רבינו חננאל. והרמ"ה ורב אלפס כתבו כסברא הראשונה.
וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וששאלת ראובן שידך לאה ושלח לה סבלונות והלכה לאה וניסת לאחר ועתה תובע ראובן הסבלונות והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא כלתה ואכלה כל הסבלונות. תשובה, אם הכניסה לבעלה נכסי מלוג, ראובן גובה מהן סבלונותיו דהוי ליה כמלוה בשטר שדרך לשלוח הסבלונות בפומבי, הילכך גובה מנכסי מלוג שהכניסה לו.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אשה שהכניסה ש"ח לבעלה ומחלה אותו אינו מחול אע"פ שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' בפ' הכותב (דף פח:) א"ל רבא לבריה דרב חייא בר אבין תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מחול מודה שמואל במכנסת ש"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה. כתוב במישרים נכ"ג ח"ד וה"ה אם היה לה מלוה ע"פ ונשאת שאינה יכולה למחול ועיין עוד שם כתב הרשב"א שאלת האשה שמכרה או נתנה שטר מתנה לחוד שעשה לה וחזרה ומחלה לבעלה אם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואת"ל שאינה יכולה אם כתוב בשטר מתנתה ולכל הבאים מכחך מחילתה מחילה או לא. תשובה יש לך לדעת שהאשה שמכרה או מחלה שטר מתנתה לבעלה לא עשתה כלום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי בכל מילי חוץ מנכסי מלוג בלבד כדאיתא בפרק חזקת (נח:) וא"נ כשקבלה אחריות כדאיתא בפרק הניזקין (נ.) וא"נ בעיקר כתובה לפי שכל הנשים יש להן כתובה ואם תמנע מלמחול ומליתן לבעלה אין לה איבה וזו היא בפרק נערה (נג.) המוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים כלומר ואין לה כתובת בנין דכרין וכן במוחלת כתובתה לבעלה ואיפשר דהיינו דאמרינן בפרק החובל (פט.) כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואיפשר דהיינו דוקא בעיקר כתובה וכמו שאמרנו אבל בשטר מתנה שעשה לה הבעל וא"נ בחוב אחר שיש לה עליו יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ואיפשר דאף בנדוניא כן ואלא מיהו מסתברא ודאי דכל שמכרה או נתנה לאחרים אי זה חוב שיש לה על הבעל וחזרה ומחלה לבעלה היא מחילה ואין אומרים בכי הא נחת רוח עשתה לבעלה דאנן סהדי דטפי רחמה לבעל מאותם שמכרה להם ומדעת מחלה לו והיינו דאמרינן כל לגבי בעלה ודאי מחלה בין בעיקר כתובה בין בתוספת בין בנדוניא אומרים כן אבל אם כתב לה ולבאים מכחך דעתי נוטה למה שכתב הראב"ד ויש לי ראיות לסמוך עליהן לפי דעתי:
וכיון שהבעל כלוקח בנכסי אשתו מי שאמר לאשה ואחריך לפלוני וניסת וכו' בד"א באומר כן לפנויה אבל האומר לנשואה וכו' בס"פ תי שהיה נשוי (דף צה:) אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח והאמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום התם דא"ל כשהיא פנויה הכא דא"ל כשהיא נשואה מאי קאמר ליה אחריך ליקני בעל לא ליקני. וכתבו התוספות ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח תימא מעיקרא נמי לוקמינן ביד הלוקח אפוכי מטרתא למה לי דאמר הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ונ"ל דלאו דוקא קאמר שיוציא הבעל מיד הלקוחות אלא מתוך שאם היה מוציא הבעל מיד הלוקח היה אחריך מוציא מיד הבעל ולוקח מיד אחריך מעיקרא נמי מוקמינן ליה בידא דלוקח וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות זכייה ומתנה וכתב ה"ה שאפילו אחריך רוצה שיהיה של בעל אין בדבריו כלום:
ועוד נ"מ מאי דחשיב כלוקח שאם גבו לה קרקע וכו' וכן אם גבו ממנו לב"ח וכו' בפרק המפקיד (דף לה.) שמו לה לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה. כתב הרשב"א שנשאל על אלמנה ששדכה את בתה לשמעון ונתחייבה ליתן לו לזמן הנישואין כך וכך מעות בנידוניא וקודם זמן נישואי בתה עמדה האלמנה וניסת לבעל ונתנה לו כל אשר לה ורוצה לפטור עצמה משמעון באמרה שכשחייבה עצמה לשמעון לא היו לה נכסים לפי שעדיין לא נשבעה שבועת אלמנה ובשטר התנאים אין כתוב דאקנה. והשיב איברא גובה הוא אם יש נכסים ידועים לבעל משלה ואצ"ל למאן דס"ל דאחריות טעות סופר אפי' בדאקנה דלא כתב כמו שכתב אלא אפילו את"ל דלא משתעבד דאקנה אא"כ כתב בפירוש דאשה זו נכסים היו לה אלא שצריכה שבועה וכל זמן שלא נשבעה היא דאינה גובה ומדרבנן שמא צררי אתפסה ועכשיו נשבעה אגלאי מילתא דלא נפרעה ושלא התפיס צררי שטר כתובה כדקאי קאי ומה שהיה לה הוא גובה: כתב הרשב"א שאלת ראובן ואשתו לוו משמעון בשטר ומת ראובן והגבו בית דין כתובתה ולא הספיקו הנכסים אפי' לפרעון כתובתה ונשאת ללוי והכניסה לו כל מה שיש לה והוציא לוי מקצת נכסים שהכניסה לו והפסיד מקצתו ועכשיו בא שמעון לגבות ממנה חובו ולא מצא לה כלום מהו שיחזור על לוי מפני שהפסיד שיעבודו ועוד דהא באשה שלוותה ועמדה ונשאת דאיבעיא להו בשילהי יש נוחלין (קנט.) כתב הרי"ף שאם לוותה בשטר גובה מן הבעל ובשבועה כדרך הבא ליפרע מנכסים משועבדים תשובה אותה בעיא בשיש נכסים ידועים שהכניסה לבעל היא ובשלוותה על פה דאילו בשטר ממ"נ הוא גובה מן הבעל בין שעשאוהו כיורש בין שעשאוהו כלוקח דמלוה בשטר גובה אפילו מן הלקוחות וזה שכתב הרי"ף במלוה על פה היא וכשהכניסה לבעלה קרקע ידוע דאילו הכניסה לו מטלטלין בין שויוה כיורש בין שויוה כלוקח אינה גובה ואפילו היו מטלטלין ידועים משום דאפילו מן היורש אינו גובה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכ"ש מן הלוקח אלא כשהכניסה לו קרקע היא בעיא ובשלוותה על פה ולפיכך אשה זו אם גבתה מטלטלין בכתובתה והכניסתן לבעל אם לא כתבה לב"ח מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלין כמו שהיו נוהגין לכתוב בארצכם אפילו הם עדיין בעין ביד הבעל אין ב"ח גובה מהם מדרבנן דאמר אקני ליה מטלטלי אגב מקרקע גובה ממטלטלי וגובה מקרקעי בין שיהא הבעל כיורש בין שיהא הבעל כלוקח ואם מלוה על פה היא אינה גובה כלל ואפילו הכניסה לו מקרקעי דמצי בעל למטען דילמא פרוע הוא. ומ"ש משום מזיק שיעבודו ליכא דלא אמרו אלא במזיק ממש כגון שורף שטרותיו של חבירו או עושה עבדו אפותיקי מפורש ושיחררו וכיוצא באלו אבל ב"ח שמכר או נתן לאחר מטלטלין ששיעבד לב"ח והלוקח והמקבל מתנה אכלום אין אלו חייבין שהם לא הזיקו כלום אלא המוכרם להם והנותנם אבל הם בדין זכו בהם והוציאום עכ"ל והוא בתשובה להרמב"ן סימן נ"ו:
היה עליה מלוה על פה קודם שניסת וניסת אינה נגבית מן הבעל וכו' בעיא בס"פ י"נ (קלט:) וכתב נ"י דאפילו המעות בעין איבעיא לן משום דמלוה להוצאה ניתנה ור"י חולק בזה ושקיל וטרי תלמודא למפשטה וכתבו הרי"ף והרא"ש ולא איפשיטא בעיין הלכך מלוה על פה לא גבי מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטר לאיתתא דקיימא לאינסובי ורשב"ם כתב בשם ר"ח דמסוגיא דשמעתא משמע דלגבי הא מילתא שויוהו כיורש משום פסידא דמלוה וכתב הרא"ש בתחילה כלל ל"ט אפילו לא מתה גובה חובו בשטר מנכסים שהכניסה לבעלה : כתב נ"י על דברי הרי"ף נראה דאם בא המלוה קודם שנשאת למחות בידה שתפרעהו או שתייחד לו נכסים כדי שלא יפסיד הדין עמו :
ומ"ש רבינו וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל וששאלת ראובן שידך לאה וכו' יש לתמוה שאין ענין לתשובה זו עם מה שנחלקו במלוה על פה ואפשר שקיצור יש כאן שהו"ל לכתוב וכתב עוד וששאלת ראובן שידך לאה וכו' ואפשר שאין כאן קיצור ל' ומייתי ראיה מתשובה זו שלא חייב בה הרא"ש אלא משום דסבלונות הוו כמלוה בשטר משמע בהדיא דמלוה ע"פ אינו גובה ותשובה זו בכלל ל"ה סי' ז' ונתן טעם משום דאמרינן בגמרא שאני פרנסה דאית ליה קלא כלומר ומש"ה ה"ל כמלוה בשטר ועוד הביא ראיה מדכתב הרי"ף איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטר והאי טעמא לא שייך בסבלונות דלאו אורחא דמילתא למיעבד עליה שטר הלכך אי הוו הני סבלונות כמלוה ע"פ גבי להו מנכסי מלוג ואם אין לה נכסי מלוג ויש להשטר נדוניא על בעלה שיכולה לגבות השטר כל זמן שתרצה ראובן גובה סבלונות מבעל דכי היכי דמשועבד לה משועבד נמי לראובן מדרבי נתן אבל אם אין שטר נדוניא עומד לגבות בכ"ז שהאשה רוצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש לא אמרינן תמכור שטר נדוניתה בטובת הנאה ויטול המשדך טובת הנאה בחובו או ימכרו לו ב"ד שטר נדוניתה בטובת הנאה מטעמא דאיתא בהחובל דכל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא טרחינן: ועוד יתבאר פרטי דינים אלו בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן קי"ח ועיין בתשובת מהרי"ק שורש י"ח: ב"ה ויש לתמוה למה לא יגבה מנדונייתה ויכתבו לבעל פיטור כנגד החוב שפרע ואם אין נדונייתה יותר מן החוב יפטר מכל הנדוניא: כתב רבינו בסי' קי"ח בשם הרא"ש על הכותבים לנשותיהם בשעת נישואין שטר חוב על עצמן שתוכל לגבותו כל זמן שתרצה אם יש עליה חוב שלוותה קודם שנשאת גובה ממנו אבל אם אינה יכולה לגבותו אלא לכשתתאלמן או תתגרש אין ב"ח גובה ממנו ואפי' אם שטר זה עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלוותה אחר שנשאת אינו גובה ממנו ואם נתן לה הבעל מתנה אפי' ב"ח שהלוה לה אחר שנשאה גובה ממנו:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אשה שהכניסה וכו' עד מפני שידו כידה בפרק הכותב סוף (דף פ"ה) וכ' הרי"ף דאיכא מרבוותא דפי' הא דקיימא לן דאפילו יורש מחיל משום דמצי אמר עיינתי בחושבנאי ולא פייש לי גביה ולא מידי א"נ מספקא לי מילתא אי פריעא אי לא פריעא וכתב הר"ן שזהו דעת ר"ח ובמרדכי כתב שכך פי' רב צמח גאון והקשו על זה דא"כ גם המכנסת ש"ח לבעלה תהא יכולה למחול דהאשה ג"כ יכולה לומר לא פש וכו' דאין לומר באשה קי"ל ידו עדיפא מידה כרבא לגבי אביי ר"פ הכותב (דף פ"ג) וכאילו נכתב השטר ע"ש הבעל לבדו ומש"ה אין האשה יכולה למחול זה אינו דא"כ ה"ל לתלמודא למימר מפני שידו עדיפא מיד' אלא בע"כ צ"ל אע"ג דקי"ל ידו עדיפא מידה אינו אלא לענין נכסים שהכניסה לו אבל לענין מחילה אף ע"ג דידו עדיפא באותו חוב מיד האשה מ"מ לא גרע מאילו מכרה חוב לאחר דלית בה יד כלל ואפ"ה יכולה למחול ולפיכך כתב הרי"ף דהא דקאמר דהמכנסת ש"ח דאינה יכולה למחול מפני שידו כידה ה"ק דכי היכי דאיהו לא מצי מחיל משום דדילה הם ה"נ איהי לא מציא מחלה משום דיליה דכדיליה דמי דאין קנין לאשה בלא בעלה עכ"ל נראה דמפרש ידו כידה היינו כאילו אמר דידו כידה ופיה כפיו ומחילתה אינה מחילה בלא בעלה וכיוצא בזה כתב המרדכי ע"ש ראב"ן דטעמא דמחילה הוי משום דלא יצא החוב מכח המוכר או מיורש דאי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך לא יגב' אלא בשבועה ולפיכך יכולין למחול אבל גבי המכנסת ש"ח לבעלה אעפ"י שיש לה כח בגוף החוב מ"מ כחה לאו כלום הוא בלא בעלה לפיכך אינה יכולה למחול ולא לומר פרוע הוא ע"כ: ומ"ש וכיון שהבעל כלוקח וכו' נראה דה"ק דאל יקשה עליך כיון דידו כידה ואין האשה יכולה למחול אם כן לאיזה ענין חשיב הבעל כלוקח תירץ ואמר דנ"מ כיון שהבעל כלוקח א"כ מי שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' ועוד נ"מ וכו':
ומ"ש מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני וניסת וכו' ה"א ס"פ מי שהיה נשוי וה"פ דאם נתן לפנוייה וניסת ומתה אין לשני דהיינו האחריך אלא מה ששייר הראשון וכיון דניסת וחשיב הבעל כלוקח השתא כשמת לא שייר מידי לאחריך אבל בנתן לנשואה הרי הנותן סילק את הבעל בהדיא שלא יהא זוכה במתנה זו לאחר שתמות האשה אלא האחריך ליקני בעל לא ליקני ואם מכרה האשה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דכיון שהבעל יורש את אשתו מוציא הגוף מן הלקוחות והאחריך מיד הבעל דהא הנותן סילק את הבעל והלוקח מוציא מיד האחריך דכיון דהאשה מכרה השדה לא שייר מידי ואין לאחריך אלא מה ששיירה האשה ודוקא מתה אבל אי לא מתה אף על גב דהבעל מוציא מיד הלקוחות להרא"ש לעיל בסי' צ' ס"ז והמכר בטל מיד ואפילו אם מכרה נ"מ מ"מ אין האחריך מוציא מיד הבעל בחיי אשה דהבעל אוכל פירות אפי' בנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה כ"ש במה שנפלו לה לאחר שנשאת כדלעיל בסימן צ' ס"ז:
ומ"ש הילכך מניחין אותו כמו שהוא ונשאר ביד הלוקח כלומר דמתוך שהיה מוציא הבעל מיד הלוקח היה האחריך חוזר ומוציא וכו' הילכך מניחין אותו ביד הלוקח כמו שהוא כך פי' התוספות לשם וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מה' זכייה ומביאו ב"י ונראה לפי זה דאם היה הבעל מוציא מיד הלקוחות בחיי האשה שוב אין האחריך מוציא לאחר מיתה מן הבעל והלוקח מן האחריך והבעל מן הלקוחות אלא מניחים אותו ביד הבעל כמו שהוא אלא דצ"ע דבגמרא קאמר דמניחין אותו ביד הלוקח משום דלוקח הוא דאית ליה פסידא אבל מלשון התוספות שכתבו במסקנת דבריהם וז"ל מעיקרא נמי מוקמינן ליה בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא ולא יוכל בעל להוציא מידו עכ"ל משמע דתרתי בעינן דאית ליה פסידא וגם שיהא בידו וכן כתב הרמב"ם להדיא משום דאין מי שהוציא ממון אלא הלוקח תעמיד בידו ואפשר דמ"ש הרמב"ם תעמוד בידו הוא משום דאזיל לטעמיה דהאשה שמכרה בנ"מ אין הבעל מוציא בחייה אלא פירות אבל לא גוף הקרקע כדלעיל בסימן צ' ס"ז ולכן אמר תעמוד בידו כיון שהבעל אינו יכול להוציא הגוף מידו אבל להרא"ש שהבעל מוציא גם הגוף בחייה אם הוציא בחייה תעמוד בידה אף לאחר מיתה אע"ג דאית ליה פסידא ללוקח וצ"ע ומיהו תימה למה לא הזכיר רבינו דמניחים אותו ביד הלוקח משום דאית ליה פסידא דהא מסקנת התוספות לשם בד"ה ומוקמינן לכולהו דכיון דמשום פסידא דלוקח מוקמינן לה בידה הלכך אפילו אם האחריך רוצה להתפשר עם הבעל אין שומעין להם כדי שלא להפסיד ללוקח א"כ ה"ל לרבינו לבאר דמשום פסידא דלוקח מוקמינן ליה בידיה לאורויי דאין יכולין להתפשר ודלא כעלה ע"ד התוספות מתחילה ע"ש ואיכא להקשות דבסוף פרק יש נוחלין אסיק רב אשי בעל שויוהו כיורש ושויוהו כלוקח ובהך דרבין דמי שמת והניח בת ונשאת והכניסה נכסי אביה לבעלה אלמנתו ניזונית מנכסיו דמשום פסידא דאלמנה שויוהו לבעל כיורש וכמ"ש רבי' בסי' צ"ג וא"כ הכא דאיכא פסידא לאחריך אמאי אמרו חכמים בפנויה דהוה בעל לוקח תירצו התוספות בדיבור אחרון פרק יש נוחלין דמתנה שאני דאין כ"כ פסידא אם לא יקבל במתנה והר"ן ע"ש הרשב"א ס"פ מי שהיה נשוי תירץ בדרך אחר ע"ש ועיין עוד במ"ש התוספות בפרק י"נ בדבור הנזכר מה ששייך לכאן והא דקשיא דהכא מניחין אותו ביד הלוקח ובמי שנשוי שתי נשים וכתבה ראשונה דין ודברים אין לי עמך וכו' אמרינן יעשו פשרה ביניהם וכדלקמן בסימן ק' וכן בח"מ סימן קי"ח מתרץ בגמרא ס"פ מי שהיה נשוי היכא דכולהו אית להו פסידא יעשו פשרה ביניהם הכא ליכא פסידא אלא ללוקח:
ועוד נ"מ וכו' בפרק המפקיד (דף לה) וכתבו התוספות וז"ל לוקח הוי אפילו הוי יורש לא מהדרי כדאמר זבנה אורתה ויהבה במתנה וכו' אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה דאי יורש הוי מהדרי' ליה שהבן פודה קרקע של אביו וכו' אבל הרא"ש חולק ואמר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא מהדר אבל אי יורש הוי מהדר ולא דמי לאורתה דאמרינן אדעתא דארעא נחת דהיינו כגון שכתבה בחייו לאחד מיורשיו דומיא דזבנה ויהבה במתנה אבל יורש דממילא במקום המוריש קאי ומחזיר עכ"ל וע"פ זה כתב רבינו ג"כ בסתם שאם גבו לה וכו' דירושה זו שהיא ממילא היתה חוזרת אי לאו דשויוהו כלוקח וכ"כ להדיא בח"מ סימן ק"ג וע"ש עוד הקשו התוספות בסוף יש נוחלין אמאי לא מהדר וכו' הא איכא פסידא ללוה אי לא מהדר ליה ארעא דשומא הדרא לעולם וי"ל דכיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיבא כ"כ פסידא עכ"ל אבל בפרק המפקיד כתבו הא דלא מהדרינן ליה ולא אמרינן דיורש הוא והבן פודה קרקע של אביו היינו משום דאיכא פסידא למלוה עכ"ל וזה נראה כסותר למ"ש בפרק י"נ דטפי הוי פסידא ללוה ממלוה משום דשומא הדרא לעולם ויש ליישב דלמאי שכתבו התוספות בשינויא כיון דבדין לא הדר לא חשיבא כ"כ פסידא ללוה אם נאמר דלא הדרא ללוה א"כ מהאי טעמא נמי חשיבא פסידא למלוה אם נאמר דהדרא ללוה עוד הקשו התוספות בפרק השואל (דף צ"ו) בד"ה אלא לוקח ראשון הוי דאמאי דאמרינן היכא דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה דלוקח הוי ופטור הלא איכא הכא פסידא דמשאיל והיכא דאיכא פסידא לאחריני הו"ל כיורש דחייב בגניבה ואבידה כדאמר בס"פ י"נ ותירצו דלא שוינהו רבנן כיורש אלא משום פסידא דאלמנות כדי שתהא ניזונית מנכסיו כדאמרינן התם אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשותו כיורש לחייבו בגניבה ואבידה שאם ירצה לא ישאילנו דמי דוחקו להשאיל והוי כאילו אפסיד אנפשיה עכ"ל וצריך לומר דפסידא דאלמנות לאו דוקא משום פסידא דמלוה נמי חששו כמ"ש התוספות בפרק המפקיד מטעמא דפרישית א"נ משום כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וגם שכיחא טובא משא"כ פסידא דמשאיל דלא שכיחא כמ"ש התוספות באותו עמוד בד"ה דאגר מינה פרה מיהו קשה ממ"ש הרי"ף והרא"ש ס"פ י"נ אהא דבעי לוותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו וכו' וז"ל ולא איפשיטא בעיין הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופיה בלא שטר לאיתתא דקיימא לאינסובי עכ"ל אלמא דלא שויוה כיורש אפילו היכא דאיכא פסידא דמלוה וכ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ב דמלוה וכ"כ בהגה"ה לשם מספר המצות דטעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה ואפשר ליישב דבמלוה זו לא חששו לפסידא דמלוה משום דהוי כאילו אפסיד אנפשיה אבל לגבי שומא הדרא חששו לפסידא דמלוה משום דבדין לא הדרא וכו' וכדפי' ובהגהות מרדכי דפרק המפקיד כתב לתרץ הקושיא מעיקרא דהא דאמר ס"פ י"נ דוקא לטובתו שויוהו כלוקח וכו' והיינו בשמכרה בעודה תחתיו והכא דשויוהו כלוקח מיירי דשמו מינה קודם שנשאת עכ"ל:
ומ"ש רבינו וניסת ומתה נראה דלרבותא נקט ומתה דבחיי האשה פשיטא דלא הוי יורש אלא לוקח אלא אפי' מתה דהבעל יורשה נמי לוקח הוי ולא יורש ודלא כפי' ב"י בח"מ ס"ס ק"ג דדוקא מתה והכי משמע ממ"ש הרמב"ם בפכ"ב ממלוה דאף בחיי האשה הוי לוקח וכ"כ בש"ע בח"מ סימן ק"ג אבל בא"ע בסימן זה כתב בש"ע כמו שכתב רבינו ומתה וכן כתב בהגהות ש"ע בח"מ דוקא כשמתה האשה ולפעד"נ דלאו דוקא מתה וכדמוכח להדיא בח"מ סוף סימן קי"ב וכן בש"ע שם:
ומ"ש אינו מוציא מיד הלקוחות הלשון תמוה דהו"ל לומר אינו מוציא מיד הבעל חוב וצריך לומר דהכי קאמר אין הבעל שהוא חשוב כלקוחות יכול לחזור בשומא ולהוציא מידו דמי הקרקע כדי לפדותה מיד הב"ח:
ורשב"ם פי' שאף מלוה ע"פ וכו' טעמו דס"ל דמשום פסידא דמלוה שויוהו רבנן כיורש דחייב לשלם אפילו מלוה ע"פ:
ומ"ש וששאלת וכו' הוא מילתא אחריתי אין לו קשר עם הקודם לו אלא שהביא תשו' זו בסי' זה דשייכא במ"ש כאן בדין מלוה ע"פ קודם שניסת דסבלונות שחייבת האשה להחזיר ה"ל כמלוה בשטר. ומ"ש ב"י לקשר מ"ש רבינו וששאלת עם מ"ש וכ"כ הרא"ש נ"ל דלא דק:
דרכי משה עריכה
(א) וכתוב בנ"י פרק הכותב דף קי"ח ע"ב דה"ה דאינה נאמנת לומר פרוע הוא אלא הבעל ישבע שאינו יודע שהוא פרוע ועיין ריש סי' פ"ה מדין אשה המכנסת ש"ח או מלוה ושם סוף סימן פ"ה אי בעל חוב גובה מנדוניית אשה גם לעיל סי' צ' נתבאר מדין זה:
(ב) וכ"כ המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"ב דאם המעות בעין צריך לשלם וכ"ע דאם לא הכניסה לבעל שום ממון פשיטא דא"צ לשלם לכ"ע וע"ל סי' קי"ח אם כתב הבעל שטר מתנה אם ב"ח גובה מאותו שטר וע"ל הרבה חילוקים מדינים אלו:
(ג) וע"ש סי"ד ע"ב שם בתשובה כל מה שימצא מנכסיה קרקע ומטלטלים ושטרות יתנו לב"ח בש"ח כו' ואפשר דמיירי בכתבה לו אגב ולכן נוטל אף המטלטלין או אפשר לומר דלאחר מיתה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אף מטלטלין נוטל וע"ש ועיין בי"ד סי' רמ"ח אשה שעברה על תקנת הקהל אי בעלה חייב לשלם הקנס שעליה:
(ד) וכתב עוד דכל נזקין והפסדות חובות ומקח שנעשה בין קודם זמן הנישואין בין תחת הבעל אינו גובה אפי' מגוף נ"מ עכ"ל כתב מהרי"ק שורש י"ח אם לקחה יותר מכתובתה ונשאת פשיטא שהבעל צריך להחזיר המותר עד כאן לשונו ועיין שם:
(ה) ולכן כתב מהר"ם פדו"ה בתשובה סי' נ"ה על אשה שהיתה חייבת מס קודם הנישואין ונשאת שבעלה חייב לשלם שאין דרך לעשות בזה שטר כמו בסבלונות ועוד דקלא אית ליה והוי במלוה בשטר כו' וע"ל סי' קי"ח: