בית שמואל על אבן העזר יא
סעיף א
עריכה(א) אם היה לה קינוי וסתירה: כ"כ הרמב"ם פ"ב ה"ס והטור בסימן קס"ח ומבואר שם דאסורה לבעלה אחר קינוי וסתירה משמע דכופין לבעלה להוציאה אלא בזמן הבית היה תקנה לדבר להשקות אותה מים המרים כדי לברר אם היא טהורה או טמאה, ובזה"ז דאין תקנה לדבר היא אסורה לבעלה והא דתניא פ"ק דכתובות דאסר' בקינוי וסתירה וע"א היינו כשבא ע"א תו אין משקין אותה אבל היא אסורה בזה"ז בלא ע"א אלא רק ע"י קינוי וסתירה ורי"ו דף קצ"ב כ' בקינוי וסתירה וע"א כופין אותו לגרש אותה ואם יש קינוי וסתירה ולית' ע"א אין כופין אותו לגרש אותה וא"י מנ"ל חילוק זה ולא משמע כן משאר פוסקים:
(ב) הרי היא אסורה: ומבואר ברמב"ם אפילו העיכוב הוא ממנו דהוא לא היה רוצה להשקותה מ"מ היא אסורה לו והטעם הוא משום אחר קינוי וסתירה היא אסורה לבעל ולבועל ואין לה תקנה אלא ע"י בדיקת המים ובע"כ אינה שותה אף על גב דהוא מעכב שלא כדין מ"מ א"י להשקותה בלא דעתו ורצונו א"כ ממיל' היא אסורה כיון דא"י להתברר אם היא טהורה, ואפשר הב"ד יכולים לכופו שישקה אותו כדי לברר הספק מ"מ אם לא השקה אותה אסורה עליו ולנחשד ובחנם תמה הח"מ על הרמב"ם בזה:
(ג) וה"ה אם נאסרה וכו': דברי הג"ה זו לכאורה תמוה מה חידש בזה על דברי המחבר ואפשר לדחוק ולישב אבל נראה דה"ק אם בעלה כהן וישראל בא עליה באונס ואונס בישראל מותר ואם בעלה הי' ישראל היתה מותרת לבעל ולבועל כמ"ש בתוס' פ' במה בהמה דאשת אורי' היתה מותרת לדוד כיון שבא עליה באונס מ"מ אם בעלה כהן נאסרה לבעל' וק"ל היכ' דאסורה לבועל אסורה ג"כ לבעל וכן להיפוך לכן אם נאסרה לבעלה כהן מחמת ביאה זו של אונס אסורה ג"כ לבועל אף על גב דבעל' /דבועלה/ הוא ישראל ובח"מ מסופק בדין זה ולמ"ש נשמע מהג"ה זו דאסורה לבעל' ולבועל אף על גב דבועל הוא ישראל וכל זה הוא לשיטת תוס' הנ"ל וב"ח הביא ג"כ דברי תוס' הנ"ל אם בא ישראל עלי' באונס מותרת לבעל ולבועל ונלמד מסוגי' פ"ק דכתובות דאיתא שם מפני מה לא נאסרה בת שבע לדוד מפני אונס היה ש"מ אם הוא אונס מותרת אפילו לבועל אף על גב דהוא בא ברצון ואיתא שם עוד תירץ אחד מפני אורי' גט כריתות היה כתוב לאשתו לפ"ז י"ל אונס /אסורה/ לבועל כיון דהוא בא עליה ברצון וצ"ל תוס' ס"ל תירוץ ראשון עיקר אבל בירושלמי איתא ובתוס' בסוטה ר"פ כשם הביאו תניא שם הוא שוגג והיא מזידה אסורה לו הואיל ותצא מחמתו הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעלה ואם גירש אסורה לזה נשמע לבועל אסורה לעולם בין אם בא עליה בשוגג ובין אם עליה במזיד והיא מותרת לבעלה מ"מ אסורה לו כיון אצלו היה במזיד א"כ אם ישראל בא עליה באונס אסור' לבועל ומותרת לבעלה וצ"ל דס"ל תירוץ אחרון בש"ס עיקר אשת אורי' היתה מותרת לדוד מפני גט כריתות שהיה כותב ויש עוד להביא ראיה לזה ממ"ש הטור סי' כ' א' באונס וא' ברצון האונס פטור וזה ברצון חייב ופי' הרב רמ"א דנ"מ לדידן לזה ברצון אסור ולזה באונס מותר ש"מ אם הוא בא עליה באונס אסורה לו דהא אצלו היה ברצון מיהו למ"ש שם יש לדחות ראיה זו ואם נתיחדה עם א' מותרת לו ולבעלה דקי"ל דאין אוסרים על יחוד מ"מ מזהירים אותו ואם באמת בא עליה אסורה לו אף על גב דליכא עדים כן נשמע מתשו' הרא"ש ובמ"כ שהביא הב"י ונלמד מסוגי' הנ"ל פ"ק דכתובות דאמר שם מפני מה לא אסרוה לדוד ופי' תוס' אף על גב דלא היו עדים בעת שבא עליה דוד מ"מ דוד ידע דבא עליה ולמה לא אסרוה עליו:
(ד) דבר מכוער: הנה בסוגי' זו כבר האריכו כל הפוסקים גם האחרונים בספרם ועיין תשו' מהרש"ל סימן ל"ג ותשו' ש"י סי' ע"ז ותשו' מהר"מ מלובלין סי' פ' ותשו' מ"ב סי' ל"א, וכללא הוא לדעת ה"ג ור"י ור"ת אין מוציאים מבעל אלא בעידי טומאה ואז מוציאים אפילו היה לו בנים ממנה, ואם א"י אם באונס בא עליה לא אמרינן באונס בא עליה כ"כ ב"י ומן הנחשד מוציאים כשיש קלא דלא פסק ועידי כיעור ולא היה בנים עמה ונראה דגם הרי"ף ורמב"ם ס"ל כשיטה זו ועיין עוד מזה בסמוך, והרשב"א פסק ג"כ מן הבעל אין מוציאים אלא בע"ט וכ"כ בתשו' מהר"מ ע"פ הדין אין מוציאין מבעל אלא בע"ט וכ"פ בתשו' בן לב ח"ג סי' ו' ועיין תשו' מהר"י לבית הלוי סי' קפ"ג וכתב שם בדיני' הללו לא שייך להלך אחר המחמיר כי יש צד לקולא לכוף על הגט לכן יש להלך אחר רוב הדיעות, ויש עוד שיטת השאלתו' ובפירוש דברי השאלתות מחולקים הפוסקים לפי' הר"מ מוציאים מבעל בע"כ ומה דתניא בבריתא אם באו ע"ט תצא פירושו ע"כ ואם יש קלא דל"פ נמי מוציאים מבעל, מיהו הטור ס"ל כשהיו לה בנים אין מוציאים בקלא דל"פ וכ"כ הרשב"א בתשו' בשם השאלתות כמ"ש בב"י וכן משמע ברי"ו דף קצ"ד והרא"ש מפרש השאלתות דאיירי כל הסוגיא בבעל ונחשד ובעל דין א' לשניהם ואין מוציאים אלא בע"ט או בקלא דל"פ וע"כ דאז הוי כעידי טומאה לפ"ז י"ל אפילו אם היו לו בנים מוציאים וברייתא דתניא אם יש לו בנים לא תצא אתי' כרבי מיהו הטור ורי"ו כתבו אפילו לשיטה זו אין מוציאים כשהיו לו בנים אלא בע"ט ממש, והכלל הוא לפי' בשאלתות בין לפי' הר"מ ובין לפירוש הרא"ש הבעל ונחשד דינן שוה אלא לפירש הר"מ עדים דקאמר רב היינו ע"כ דהוי כאלו היה ע"ט ותצא מבעל ומנטען אפילו היה לו בנים ואם לא היו לו בנים תניא ברייתא תצא בקלא דל"פ אף על גב דליכא ע"כ ואתיא כרבי דס"ל כן ואפסק הלכתא בקלא דל"פ כרבי והיינו כברייתא הנ"ל דתצא אם לא היה לו בנים אבל קלא דפסיק לא תצא אפילו לא היו לו בנים ובזה מיושב שפיר דברי הטור מ"ש לפי' ר"ת וכ"פ מהרש"ל ולא כב"ח ולפיר' הרא"ש עדים דקאמר רב היינו ע"ט ממש ותני' בברייתא כשהיה לו בנים לא תצא מבעל או מנחשד אלא בע"ט והיינו ע"ט ממש, ורישא דברייתא דקתני כשלא היו לו בנים תצא אתיא כרבי היינו בע"כ תצא אפי' מבעל אם לא היה לו בנים ואפסק הלכתא כרבי בקלא דל"פ תצא היינו כשלא היו לו בנים תצא היינו קלא דל"פ וע"כ ולא היה לו בנים תצא אפילו מבעל (אבל אם היו לו בנים תצא אפילו מבעל) כשיש ג' אופנים הללו תצא אפילו מבעל אבל היו לו בנים לא תצא אא"כ בע"ט ממש ולשיטות הרי"ף ורמב"ם נמי הפירוש כן אלא ס"ל הסוגיא איירי בנטען אבל מבעל לא תצא אפילו בג' אופנים ע"כ וקלא דל"פ ואין בנים, וא"ל אם יש ע"כ וקלא דל"פ איך ס"ל דאסורה לבועל ומותר' לבעלה הא ונטמאה ונטמאה כתיב כשם דאסורה לבועל כך אסורה לבעל וצ"ל דס"ל כירושלמי שהבאתי בסמוך גם י"ל התורה איירי מביאה ודאי אם הביאה אוסרת לבועל אסורה ג"כ לבעל אבל בספיק' מוציאים מנחשד ואין מוציאים מהבעל, והמחבר הביא כאן בש"ע ל' הרמב"ם מ"ש פ"ב דסוטה ומשמע דס"ל מן הנחשד מוציאים בע"כ וקלא דל"פ ולא היה לו בנים אבל מבעל אין מוציאים אפילו בג' אופנים הללו דהא כתב דין זה דוקא בנטען גם כתב אם הוציאוה מבעל ש"מ דאינו חייב להוציאוה אף על גב דאיירי כשיש ע"כ וקלא דל"פ, ומ"ש בהג"ה וי"א וכו' היינו לשיטתו שכתב בד"מ ומפרש דברי הרי"ף אם יש ע"כ וקלא דל"פ הוי ע"ט והיינו מ"ש הרי"ף לע"כ וקלא דל"פ קרא בשם ע"ט ותמי' דהא לפ"ז איירי הברייתא דקתני כשהיה לו בנים תצא בע"ט היינו ע"כ וקלא דל"פ והיינו מנטען תצא ורישא דברייתא כשלא היו לו בנים תצא מנטען היינו בא' מאופנים הללו א"כ עדים דקאמר רב מה הוא אי איירי בע"כ וקלא דל"פ א"כ מוכח לפי המסקנא דפסק הלכתא כרב בקלא דל"פ היינו קלא דל"פ וע"כ תצא מנטען ואיך פסק הרי"ף דתצא בע"כ ואי רב איירי בע"כ לבד תצא כשלא היה לו בנים קשה חדא עדים דקאמר רב לא הוי פירושו כעדים דקתני בברייתא גם קשה על המקשן שם מברייתא מה ק"ל על רב דהא ע"ט בבריי' היינו ע"כ וקלא דל"פ א"כ הרישא י"ל בע"כ תצא והיינו כרב, מיהו פסק זה בהג"ה אפשר לדינא שפיר דהוי כפשר בין הדיעות כי לדעת רוב הפוסקים מבעל אין מוציאים אלא בע"ט ממש אפילו אין לו בנים די /יש/ להחמיר כשיש תרתי לריעותא ע"כ וקלא דל"פ ואין בנים, ומן הנחשד ס"ל לרוב הפוסקים בג' אופנים הללו תצא יש להחמיר ומוציאים בחד ריעות' ואין בנים כפי' מהר"מ דברי השאלתות וכן משמע מתשו' הרשב"א הביא המגיד פ"י גם הב"י הביא התשובה דס"ל מן הבעל לא תצא אא"כ כשיש ע"ט ובתשובה סימן תקצ"ו פסק מן הנחשד מוציאים בקלא דל"פ ש"מ דמחלק ג"כ כהנ"ל דמחמירים ומוציאים מן הנחשד כפירו' מהר"מ והיינו כשאין לו בנים, ומה שהביא הב"י דברי הרשב"א דחולק על הרמב"ם אין מדוקדק כי הרשב"א כ"כ לשיטת השאלתות, וע' בח"מ מסופק כשיש ע"כ וידוע שלא בא עליה באותו פעם אם חיישינן שמא בא עליה בפ"א ומלשון הרמב"ם פכ"ד ה"א דט"ו משמע דלא חיישינן לזה ואם הבעל גירש אותה והחזירה כתב הנ"י לא תצא אא"כ כשיש ע"ט ונראה דוקא לשיטת הפוסקים דס"ל דאין מוציאין מבעל אא"כ כשיש ע"ט אבל לדידן דמוציאים מבעל בע"כ וקלא דל"פ מוציאים ג"כ כשחזר וכנס אותה בכניסה שניה דינו כמו בכניסה הראשונה, ונראה אם יש ע"כ או קלא דל"פ לא יחזיר אותה לכתחלה דהא מוציאים אותה מן הנטען אף על גב בתשו' מזרחי סי' כ"ה משמע דמותר להחזיר בע"כ י"ל דכ"כ לשיטות הרמב"ם דאין מוציאים מן הנטען בחד ריעות' אבל לדידן אל יחזיר אותה לכתחל':
(ה) רוק למעלה מהכיל': מהיכא בא אלא היא זרקה בשעת התשמיש אף על גב דשמשה עם בעלה ג"כ מ"מ כיון דעשאה שלא כהוגן במה שנסתר' עם אחר תולין שקלקלה, ט"ז:
(ו) אם הוציאה: כ"כ הרמב"ם והסמ"ג דבעל רשאי להוצי' בע"כ אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיק' ועי' תשובת מהרא"ם אפי' בזה"ז דאיכ' חרם רבינו גרשום יכול להוציא' כ"כ בתשובת מהר"ם מלובלין וכ"פ בט"ז ולא כרש"ל וא"צ התראה כמ"ש ברמב"ם פכ"ד ה"א ועי' תשובת מהרי"ק שורש קל"ה:
(ז) לא תנשא: אפילו משום לעז בעלמ' לא יכנוס כמ"ש ברש"י הנטען מן השפח' שטוענין עליו דברי לעז וכן משמע בתשובת רשב"א סימן תקצ"ו:
(ח) בנים: לפי' הרי"ף ורמב"ם היינו בנים מן הנטען וכ"כ הרא"ש בתשוב' כלל נ"ב אם אין בנים מנטען אף על גב דיש בנים מן הראשון תצא:
(ט) כשרננו: כתב בתשובת רש"ל שם הקול צריך להיות מצד אחר ולא מחמת ע"כ וכ"כ ב"ח ועי' דרישה:
(י) אפי' אין לה: כבר כתבתי לשיטה זו מנטען ג"כ אין מוציאים אא"כ בע"כ וקלא דל"פ ואין בנים ואפי' לא גרשה אלא מת ה"ה אם גירש מעצמו ולא אמר לה דמגרש אותה בשביל כך כן משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ב ולא כמ"מ שהבי' הב"י ועי' בד"מ כתב ג"כ כהרא"ש:
(יא) וי"א וכו': אבל לכ"ע משום יחוד לבד אינה אסורה אפילו נתיחדה לשם זנות כמ"ש בתו' ובהרא"ש ומרדכי ולקמן סי' קע"ח ועי' סי' ז' מ"ש בזה וכ' בתשובת רש"ל אם היו שוכבים זע"ז בלבושים כל שלא ראו קירוב בשר אינו אלא ד"כ:
(יב) בא' מהן: משמע בקל' דל"פ אפילו הבעל לא ראה ד"כ וכן הרמב"ם לא כתב כלל דהבעל ראה ד"כ וקול זה משמע אפי' לא הוחזק בב"ד וע"כ צריכי להיות כשרים ולא קרובים תשובת ש"י שם וקול מחמת אויבים אפי' לכתחל' מותרת לנחשד נ"י ול"ד למ"ש בסמוך משום קול כזה לאו ריעות' כלל:
(יג) מצטרפת כמו בד"מ: אף על גב לענין דרישה וחקירה מדמי לד"נ שאני דו"ח מדאורייתא אפי' בד"מ בעינן דו"ח אלא משום נעילת דלת בפני הלוין א"צ דו"ח לכן בעינ' דו"ח ב"י וד"מ אף על גב בסי' מ"ו ובסי' קמ"ג פסק בקדושין וביחוד אין מצטרפין שאני קידושין כיון דראו דליכ' עדים אלא ע"א לא היו מתכוונים לשם קידושין ועי' בחושן המשפט סי' ל' בב"י ועי' לקמן סי' קל"ג מ"ש:
(יד) ע"א בכיעור: אפי' אם הוא מהימן ליה כתרי מותרת אפילו לנחשד תשו' ש"י ותשובת מהר"מ שם וכ"כ בד"מ:
סעיף ב
עריכה(טו) מי שהוציא' וכו': לדעת המחבר אין מוציאים מן הנחשד אלא אם איכ' תרתי לריעות' ע"כ וקלא דל"פ אפילו לא הפסיק אחר ליכ' דין זה שום חידוש אלא קמ"ל לכתחלה אסורה לזה אף על גב דהפסיק אחר אבל מ"ש אם נשאת לא תצא ליכ' שום חידוש ורמ"א שלא הגי' כלום כאן אף על גב דהכריע דמוציאים מן הנטען בחד ריעות' צ"ל דס"ל כיון דהפסיק אחר קל טפי ולא תצא, ורי"ו כתב בשם רוב הפוסקים כל מקום שתצא מבעל לא מהני הפסק של אחר ותצא מיהו י"ל היכ' דלא תצא מבעל אלא מן הנטען מהני הפסק של אחר ונראה דתלי' בפלוגת' שהבאתי כי שם הקשה אי איכ' עדים כי אתא אחר ומפסיק מה מהני א"כ לשיטות הפוסקים דע"כ היינו עדי טומאה מפורש אם איכ' ע"כ לא מהני הפסקת אחר ותצא אבל לשיטות שאר פוסקי' י"ל אם איכ' רק ע"כ מהני הפסקת אחר ול"ק ממ"ש בסי' ד' סעי' ט"ו א"א שיצא עליה קול וכו' דשם ליכ' ע"כ אלא לכאורה קשה על שיטת ר"ת דס"ל אם איכ' קלא דל"פ תצא מבעל מסוגי' דשם מיהו תו' כתבו דאיירי שם בקל' דאינו יום ומחצה ולק"מ אפי' על שיטת ר"ת:
סעיף ד
עריכה(טז) ושלא בפני בעלה: עיין בת"ה סי' כ"א שם מבואר אם נתקבל עדות שלא בפני בעל הדברים ס"ל לרוב הפוסקי' דלא מהני וכן פסק בתשובות רש"ל סי' י"א וכתב אפילו מאן דס"ל שם ד"מ אם נתקבל הוי עדות מ"מ כאן לא מהני ועי' תשובת רמ"א סי' י"ב ועי' במרד' פ' אד"מ אם העידו בלא דריש' וחקיר' יכולים לחזור וכתב בח"מ אם כבר נשאת להבועל צריך להיות קבלת העדות בפניו אבל אם לא נשאת לו א"צ לקבל העדות לפני הנטען אף על גב דע"פ העדות אסורה לנטען:
סעיף ה
עריכה(יז) הנטען: אפי' אם בא עליה בוודאי לא יוציא נ"י:
סעיף ח
עריכה(יח) כל היכ' שהתרו בו: משמע אפי' הנטען מן השפחה שזכר בסעי' ה' הוה דינא הכי וכבר כתבתי בסי' י' דאית' נוסח' מוחלפת בירושלמי כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ואית' בב"י שם ובמגיד פ"י ה"ג לגירס' א' קידושי' הם כנישואים ולפ"ז התרה בו לא הוי כדיעבד ומוציאי', ולגיר' שניה הוא להיפוך והרא"ש פסק אם התרו לא הוי כדיעבד כמ"ש בסי' קמ"א וריב"ש סי' רמ"ב פסק בשניהם לקולא ואין מוציאין וב"ח סס"ק פסק בדבר שליכ' חשש איסור אלא משום לזות שפתים אין מוציאין והבי' ראיה ממתני' הנטען על השפחה דקתני ואם כנס אין מוציאין ולא קתני ואם קדם וכנס דהוי משמע דקדם קודם שהתרו בו כמ"ש בהרא"ש בפ' כיצד ש"מ אפי' אם התרו בו אין מוציאין כיון דליכ' אלא לזות שפתים ובח"מ וט"ז דחו בטוב ראיה שלו ופסקו לא כוותיה ומ"מ למעשה נרא' דיפה פסק דהא הריב"ש דהוא בתראי (ל)הכריע לקולא ולמ"ש המחבר מוציאים אחר התראה א"כ אחר הקידושין הוי כנישואין ועי' סוף סימן י"ב: