ביאור:תוספתא/טהרות/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת טהרות פרק שלישי

עבודה בגת ובבית הבד

(א)
הגפת והזגין שנעשו בטהרה, ומיצו מהן משקין - טהורין

השוו כלים ט, ו. ר' שמעון טוען שכיוון שהגפת והזגים אינם מאכל – הם אינם נטמאים. חכמים מחלקים בין הוצאת הנוזלים בכוונה לבין המקרה של הזב שיצאו נוזלים שלא בכוונה.

ושנעשו בטומאה, ומיצו מהן משקין – טמאין, ור' שמעון מטהר.
אמר להן רבי שמעון: מה לי כשנעשו בטומאה ומה לי כשהן בטהרה?
אמרו לו: כשנעשו בטומאה - משקין ביצין עושים בוץ מתחת הקורה
וכשהוא מגביה את הקורה - חוזרין ונבלעין בגפת
אמר להן: אף כשנעשו בטהרה, בא הזב ודרס עליהן - משקין ביצין מתחת רגלו של הזב
וכשהוא מגביה את רגלו - חוזרין ונבלעין בגפת!
אמרו לו: אינו דומה משקה היוצא לרצון למשקה היוצא שלא לרצון
אמר להם: זה וזה - לא נקרא עליהן שם טומאה לעולם.

(ב)
ענבים המבוקעות מן העבט, נפלו לאויר התנור טהור - טמא

ראו משנה ט, א, להבדל בין בציר למסיק: מיץ הענבים מכשיר את הטומאה, ומיץ הזיתים אינו מכשיר אלא אחרי כמה ימים. הדוגמא של טומאת התנור היא על פי הסיפא של משנה ג, ב, וכן הדיון על היסק התנור דלהלן.
בעניין הלפסין (סירים עם נוזלים), אם הוסק התנור כשנפלו לתוכו או אחר כך – הוא טמא, כי הנוזלים הטמאים יצאו מהאילפסים וטימאו אותו. אם הוא לא הוסק, והוציאו את האילפסים מתוכו – התנור טהור.
אם האילפסים נטמאו ונפלו לתנור – הם מטמאים את הנוזלים היוצאים מהם ואת התנור. אם האילפסים נשברו - הם אינם טמאים והכל טהור.

זיתים המבוקעין מן המעטן, ונפלו לאויר תנור טהור - טהור.
וזה וזה, אם יש עליהן משקה טופח ממקום אחר - התנור טמא.
לפסין טמאין שנפלו לאויר התנור, בין שלמות ובין שבורות, אפי' בשעת היסקן - טמא
שלא בשעת היסקן - טהור.
ושנשתמש בהן בטהרה ונטמאו, ונפלו לאויר התנור
בשעת היסקן – טמא. שלא בשעת היסקן - טהור
ושבורות, אפי' בשעת היסקן – טהור, שאין לו משקין במה שיטמא.

מקום מציאת הטומאה

(ג)
כל הטומאות - כשעת מציאתן; וכן כמקום מציאתן

ראו משנה ג, ה. הברייתא מציגה מקרה לא סביר, שמצא מחט שופה. לפי הכלל הנ"ל היא אמורה להיות טמאה, אבל אם המאבד בטוח שהיתה חלודה – היא טהורה.
לעניין השרץ השוו משנה ט, ט.
גם לעניין הטומאה האבודה אין מתחשבים רק בשעת המציאה אלא גם במקום ההנחה, ושתי הפינות טמאות.
אם אבד זית מהמת בבית ולא נמצא – הבית בחזקת טהור, כי תולים שחולדה גררה אותו. אבל אם נמצא - הבית טמא למפרע.

אבד מחט שופה, משוייפת, בלי חלודה ובא ומצאה מלאה חלודה – טהורה
אבד מחט מלאה חלודה ובא ומצאה שופה
הרי היא בחזקת שופה, עד שיאמר ברי לי שהעלית חלודה
וכן בשרץ וכן במטלית.
הניח טומאה בזוית זו, ובא ומצאה בזוית אחרת
נטמאת זוית ראשונה, עד שיאמר ברי לי שנעקרה מכאן.
נטמאה הזוית שניה, עד שיאמר ברי לי שלא באת לכאן
איבד כזית מן המת בתוך הבית, בקשו ולא מצאו - הבית טהור
לכשימצא - הבית טמא למפרע.
האשה גובבת גבבא בחצר, ונמצא שרץ בתוך גבבא – טהורה. כי האשה לא נגעה בשרץ על גבי גבבא - טמאה
היתה כוברת חטין בכברה, ונמצא שרץ בתוך כברה – טהורה. על גבי כברה - טמאה.

תינוק ובעלי חיים בספק טומאה

(ד)

תינוק שהיה תופס בידו של אביו, או שהיה רכוב על גבי כתפו של אביו

ספקו טמא, מפני שאביו נשאל עליו.

ראו משנה ג, ו-ח.
לדברי ר' שמעון השוו תוספתא יבמות ט, ו.

חרש שוטה וקטן - ספיקן טהור, מפני שאין בהן דעת לשאל
אמר ר"ש: בזו מדת הדין לוקה.

(ה)

ארבעה ספיקות אמרו חכמים בתינוק

הניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא - טהור.

כפי העולה מהדיון בין ר' יהודה לחכמים, חזקת הטהרה של הקטן היא כי אי אפשר להחמיר מדי, שהרי אין לדבר סוף.
מאותה הסיבה גם לא נמנעו לעשות על גבי בגדי היוצא והנכנס טהרות.
המבחן שבו בודקים אם התינוק שומר על ידיו כרוך בשקר: נותנים לו חולין ואומרים שהוא תרומה.

א"ר יהודה: בד"א? בזמן שהניחתו מלוכלך. אבל נקי - טמא
מפני שהנשים הנידות מגפפות אותו ומנשקות אותו
א"ל: כדבריך, אפילו הניחתו מלוכלך - טמא מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה.
התחיל יוצא ונכנס – בגדיו טהורים, בניגוד לבגדי עם הארץ ואין עושין על גביהן טהרות, ולא נמנעו ישראל מכאן.
יש בו דעת לשאול - ספיקו ברה"י טמא, ברה"ר טהור.
היה יודע לשמור את גופו - אוכלין על גבי גופו טהרות.
לשמור את ידיו - אוכלים על גבי ידיו טהרות.
וכיצד בודקין אותו? מטבילים ונותנין לו חולין לשם תרומה.
אם היה יודע לשמור את גופו - אוכלין על גבי גופו טהרות. לשמור את ידיו - אוכלין ע"ג ידיו טהרות.

(ו)
הסומא, והישן, והמהלך בלילה - ספיקן טמא, מפני שיש בהן דעת לשאול.

השוו משנה ג, ז.

חמור שהיה עומד במקום טהרה, ואפשר לו לעבור במקום טומאה - כלים שע"ג טהורין.

(ז)

תינוק שנמצא עומד בצד כופת של בצק, בצד חבית של משקין

ר"מ מטהר וחכמים מטמאין, שדרך תינוק לטפח

ראו משנה ג, ז-ח.

ר' יוסי אומר: אם יכול לפשוט ידיו וליגע – טמא, ואם לאו - טהור.
יתר על כן א"ר יוסי: נמצא רחוק מן העיסה, אע"פ שבצק בידו - טהור
שאני אומר אחר נטל ונתן לו
ואם אמר ברי לי שלא בא אדם - טמא.
ר' אלעאי אמר משום ר' אליעזר בן יוסי: בכלב - ה"ז טהור
שהוא הכלב אומר: בכל שעה משקין מצויין, ואין בכל שעה אוכלין מצויין.

ספק טומאה בחפצים

(ח)
כל הנתלים וכל הנגררין - ספיקן טמא, מפני שהן כמונחים; וכל הנזרקין - ספיקן טהור

אם חפץ נתלה או נגרר על פני מקום שהוא ספק טמא – החפץ טמא. אם ספק אם הטומאה נזרקה מעל חפץ – החפץ טהור, אלא אם הטומאה היתה חמורה כגון טומאת מת, אהל או זב וזבה. וראו גם משנה ד, א.
אם החפץ נזרק מעל כזית מן המת – החפץ טהור.

חוץ מכזית מן המת והמאהילין, ושהן מטמאין מלמעלה כלמטה
ואם היתה טהרה נזרקת על גבי כזית מן המת - טהורה.