ביאור:בראשית ז כא
בראשית ז כא: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ז כא.
וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר עריכה
בהתחלה נאמר מי היו החיות שנכנסו לתיבה: "הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ; וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" (ביאור:בראשית ז יד), עכשו הכתוב מספר לנו מי גווע במבול שנמשך כשנה - "כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם" אשר לא נכנסו לתיבה.
מטרת אלוהים היתה להרוג את כל בני האדם שחמסו ממנו את הגנים האלוהיים וסרבו להתחתן בגיל צעיר לפני שהם ידעו מי נושא גנים מושלמים. אלוהים כבר הודיע: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר" (ביאור:בראשית ו ג), והכוונה לא היתה רק ליחסי מין בין המלאכים לבנות האדם, אלא גם, ובעיקר, הגנים המושלמים שאלוהים שתל באדם הראשון כדי שיחיה מעל 900 שנים.
עכשו, המבול של אלוהים הרג את "כֹל הָאָדָם" שלא היו בתיבה, ונשארו רק נוח ואשתו, שלא נשאה גנים מושלמים, ילדיה, שגם הם לא נשאו גנים מושלמים וחיו פחות מ900 שנה, ונשותיהם הצעירות, שייתכן שגם הן לא נשאו גנים מושלמים מהוריהם, וכך, מדור לדור, חיי האדם מתקצרים עד שאברהם חי 175, יצחק 180, יעקב 147, ויוסף 110.
לדאבונו של אלוהים, כדי להרוג את בני האדם, שחמסו ממנו, הוא היה צריך לעשות מבול שהרג גם את כל החיות על הארץ, וכל הרומש על הארץ שאינו יכול לחיות במים, למרות שהחיות לא היו אשמות בדבר. בדומה, אלוהים הטביע את כל חיל פרעה (ופרעה) ביום סוף, ככתוב: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות יד כח), וגם כאן הסוסים טבעו יחד עם האנשים. גם שמואל הנביא אמר לשאול: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר-לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א טו ג), והדגיש שחובה להרוג גם את החיות. בשאר המקרים של חרם לא הודגשו החיות, למעט מקרה של עיר שנטשה את אלוהים לעבוד עבודה זרה (דברים יג טז).
אלוהים היה יכול להשתמש ב"מַּשְׁחִית" כפי שנעשה במכת בכורות במצרים, ככתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יב כט). אולם זה גרם לבכי גדול במצרים, וזהום גדול עם כל הגויות והסרחון. כאן הכל היה נקי, נוח לא ראה את הסבל של הגוועים, ובסוף השנה אפשר היה להתחיל הכל מחדש.