טור חושן משפט שלג
<< | טור · חושן משפט · סימן שלג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הפועל או ב"ה הרשות בידו שיכול בע"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ומיהו כתב ר"ת אם משך בע"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואין בע"ה יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן בד"א שיכולין לחזור בהן כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמורו להביא משוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן וכן ינכה לו משכרו ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שתוכל ואני אשלים זכרך והשיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו וכתב א"א הרא"ש ז"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו אלא ה"ה נמי אם הלכו ולא שהו כל כך שעדיין מוצאין להשכיר עצמם שאין להם עליו אלא תרעומת וכן אם לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון גרם להם הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין ומיהו לפעמים איכא נפקותא במה שהלכו אם הוא בענין שאינו מוצא להשתכר ואף אילו לא הלך לא היה מוצא להשתכר במקום אחר ואם הלך הוה ליה כאילו התחיל במלאכה ואין בעל הבית יכול לחזור בו ואם חוזר בו צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל ואם לא הלך חוזר בו ואפילו תרעומת אין לו עליו אי נמי כגון ששאר פועלים נשכרים בג' והוא שכרם בד' כיון שהלכו הוה ליה כאילו התחילו ואינו יכול לחזור בו ואין יכול לומר השכירו עצמיכם כשאר פועלים אלא צריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם או ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם:
במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הבעה"ב לחזור בו כל זמן שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין ב"ה יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפי' בחצי היום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתייקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפילו אם נתייקרו שצריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרינן לא יתן לול אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכה היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין ליתן לו ששה דינרים ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרים כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ומיהו אומר ר"י דוקא כחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור את המלאכה שאם קבל לעשות המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתייקרה המלאכה שאשי אפשר לגומרה אלא בו' דינרים לא יתן אלא שנים כדי שתגמור מלאכתו בח' כפי מה שהתנה ואם אינו יכול לגומרה בפחות מח' דינרין אינו ונתן לו כלום ומיהו אם נתייקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום לפיכך אם [ס"א לא] התחיל במלאכה וחוזר בו אעפ"י שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתייקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופש משלו והוא א"צ ליתן לו מכיסו כלום הוזלה שיכול לגומרה בב' דינרין אפ"ה אינו נותן לו אלא ארבע דינרין וכן הדין בעל הבית החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב' דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין:
בד"א שפועל יכול לחזור יותר מקבלן כשאין הדבר אבד שיכול להמתין עד שיזדמן לו פועל לגמור מלאכתו אבל בדבר האבד כגון שפשתנו לעלות מן המשרה דנפסד אם אל יעלנו וכל כיוצר בזה אין חילוק בין פועל ובין קבלן אם הם אנוסים כגון שחלה או מת לא מת יכולים להחזיר בהם וידם על העליונה לשלם להם כל מה שעשו ומיהו אין צריך ליתן להם כל שכרם וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ה"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחרי שעבר האונס קבלן הבע"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן ואינו מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס אבל אם אינן אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר אבד ומען אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו ב' כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם וכתב הרמב"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בד"א בזמן שאינו מוצא פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א"א צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יתר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפי' עד כדי הכפל השכר הראשונים ואם היה בידו משלהם יכול לתופשו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסיד אפי' עד [עד מ' או] נ' דינרין ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן בד"א כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשוכרן ואומרים לו צא ושכור לי פועלים אחרים לגמור מלאכתן שלא תאבד בין פועל בין קבלן אין לו עליהן אלא תרעומת ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות וכתב הרשב"א שמיירי ג"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו ועכשיו שאינו מוצא נמצא שמפסידין לו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידו לו כלום:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קבל לשמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכשהתחיל לארוג אמר שהמטוה גרוע וגיזם לו להניח מלאכתו אם לא יוסיף לו ומפני חשש זה נדר לו להוסיף לו שכרו ד' אמות בדינר ועתה יורנו רבינו אם שמעון חייב לתת לו התוספת כי מחשיבו כדבר האבד דקי"ל שוכר עליהן או מטען ל"ש פועל ול"ש קבלן כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חבירו והוה ליה כדבר האבד תשובה כיון שקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה יכול להטעותו ואפילו בדבר שאיננו אבד אם אינו מוצא פועל אחר לשכור:
שאלה ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותם האומן ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנה מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם כיון שהפסידו על ידו מלאכת היום הכא נמי על פי דבורו הפסיד:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועל אי זה מהם שבא לחזור הפועל או הב"ה הרשות בידו שיכול ב"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לב"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל הטורח בר"פ האומנים (עו:) תניא השוכר את האומנים והטעו את ב"ה או ב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות ופירש"י אין להם זה על זה וכו'. דאומר להם תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וכתב ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהא דאין להם עליו אלא תרעומת דוקא בשנח היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר האבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משנמים הפחת. ומ"ש ומיהו כתב ר"ת אם משך ב"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות וכו' בריש פרק הזהב (מח.) אהא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה דתניא נתנה נספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת כתבו התוספת מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו חם משכו ממנו קולמוס או תער שלו שוב אינן יכולים לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו וי"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו ועיין במרדכי פרק האומנים כתבו תלמידי הרשב"א דכל שבאת אבינה לידו שוכר עליהם מדמי חבילה אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאכה דמשבאת חבילה לידו זכה בע"ה בשכירותו כדמשמע בהזהב גבי נתנה לספר וכו' וליכח בין דבר האבוד לשחינו אבוד למי שפירש חבילה כלי אומנות אלא דבדבר האבד יכול לשכור פועלים בדמי כל החבילה ואפילו שוה כמה חם אינו מוצא בפחות מכדי דמיהן כדי שלא יפסיד וכשאינו אבד יש לו להמתין עד שימצא פועלים בזול ושוכר עליהם מדמי החבילה ואח"כ פירשו דבזול דקאמרי' היינו בנוהג שבעולם ולא אתו למעוטי אלא שלא יוסיף על שכר הראוי להם עכ"ל :ומ"ש בד"א שיכולים לחזור בהם כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל וכו' ברייתא בר"פ האומנין השוכר את האומנין והטעו את בע"ה או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על אלא תרעומת בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרום ולא מצאו תבואה פועלים ומצתו שדה כשהיא נחה נותן שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. ומה שכתב ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שיוכל ואני אשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו פשוט הוא: וכתבו תלמידי הרשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל :ומ"ש בשם הרא"ש לאו דוקא הלכו ולא הלכו וכו' עד והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם שם בפסקים וגם התוס' כתבו אהא דתניא אין להם זה על זה אלא תרעומת קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להכ. כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו מיד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו חמרים להככו ומצאו שדה לחה הו"מ לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולים עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט. וז"ל ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דוקא הלכו הם עצמם שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בתחלת מעשה הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת וכשאמרו אין להם אלא תרעומת בשלא הלכו דוקא בשלא יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם ב"ה זה אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר אבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלם הפחת ואם הלכו אע"פ שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל אבל אם היו נשכרים אין להם עליו אלא תרעומת שהרי הוא אומר צאו והשכירו עצמכם וכן נשכרים בפחות משלם להם הפחת ונפטר בכך וכל אלו הדינים בשלא בקר ב"ה מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת ב"ה בדבר כלל ה"ז אנוס ונפטר כמו שכתב רבינו וכל זה מוכרח כראיות ברורות עכ"ל: כתב הריטב"א בתשובה בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו:
בד"א בשלא התחילו במלאכה הילכך יכול ב"ה לחזור כל זמן שאין גורם להם הפסד כו' והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפילו בחצי היום וידו על העליונה וכו' בר"פ האומנים אהא דתניא השוכר את האומנים והטעו את בעל הבית או בע"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת מסיים בה במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להם מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להם מה שעשו היה יפה ז' דינרים נותן להם סלע אז יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים רבי דוסא אומר שמין להם מה שעתיד להעשות היה יפה ז' דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ובגמ' רבנן סברי ידן על העליונה ורבי דוסא סבר יד בעל הבית על העליונה אמר רב הלכה כרבי דוסא ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכ"ת שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו מני אילימא רבנן כי לא אניס נמי הא אמרו רבנן יד פועל על העליונה אלא לאו רבי דוסא היא וש"מ לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות ואסיקנא רבי דוסא תרתי קאמר ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופרש"י שאני ליה בין שכירות לקבלנות. דגבי שכירות איתיה להאי טעמא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ור' דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קבלו קמה לקצור ודרב בשכיר יום: ומה שאמר רבינו וכן אם הוזל וכו' פשוש הוא דמהוקר נלמוד להוזל: כתב המרדכי בשם ר"מ דאפילו התחיל במלאכה יכול ב"ה לחזור בו היכא דפועל מוצא להשתכר ואין לו עליו אלא תרעומת והביא ראיה לדבר ולפי זה הא דאמרינן במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו' לא איירי בשכירות אלא בקבלנות כדפרש"י עכ"ל:ומ"ש ומיהו אומר ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין: [%א] כתב מהרי"ק בשורש קפ"ב פועל יכול לחזור בו אפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין המעות בידו לשלם לבע"ה אפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו:ומ"ש ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה וכו' כבר נתבאר ועיין בנ"י במתניתין דהשוכר את האומנים וחזרו בהם: ומה שאמר ומיהו אם נתיקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום. כ"כ שם הרמב"ן והרא"ש ופשוט הוא. ומ"ש לפיכך אם התחיל במלאכה אע"פ שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתיקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופס משלו והוא אינו צריך ליתן לו מכיסו כלום כלומר ל"מ אם התחיל במלאכה ממש ונתיקרה וחזר בו שאינו משלם לו מכיסו ודיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות אלא אפילו הלך להביא תבואה וכיוצא בזה שנתבאר לעיל דהוי כמו התחיל במלאכה אם חזר בו אינו מפסיד אלא טורח הליכתו בלבד וא"צ ליתן לו מכיסו כלום:ומ"ש כיון שאינו תופס משלו דמשמע שאם היה תופס משלו היה צריך לשלם לב"ה כל מה שהפסיד הוא על פי מ"ש ה"ה פ"ט מהלכות שכירות אהא דקאמר בגמרא גבי פועלים שחזרו בהם בדבר האבד שאם באת חבילת פועלים ליד בעל הבית וחזרו בהם שוכר עליהם אפילו במ' ונ' זוז שיש מי שכתב דבכה"ג שכלי אומנותם בידו אפי' בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עליהם עד כדי שכר המלאכה אפי' נתיקרה בנתים וזה נראה דעת הרשב"א וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל:ומ"ש הוזלה שיכול לגומרה בשני דינרים אפ"ה אינו נותן לו אלא ד' דינרין מבואר דכיון דבקבלן החוזר בו יד בעל הבית על העליונה בנתיקרה המלאכה ה"ה בהוזלה:ומ"ש וכן הדין בב"ה החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרים צריך ליתן לו ששה דינרים על כל מה וכו' ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרים שם במשנה השוכר את האומנין וחזרו בהם ידן על התחתונה אם ב"ה חוזר בו ידו על התחתונה:
בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן כשאין הדבר אבד וכו' אבל בדבר האבד וכו' בין פועל בין קבלן אם הם אנוסים וכו' יכולין לחזור בהן וידן על העליונה וכו' שם ברייתא כתבתיה בסמוך (עז:) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ומוקי לה רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל ופרש"י נותן לו שכרו. הואיל ואנוס הוא אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה ונותן לו חצי דמי שכרו:ומ"ש ומיהו א"צ ליתן להם כל שכרם פשוט הוא ולא כתבו אלא לסמוך עליו דברי הרא"ש שכתב בסמוך:ומ"ש בשם הרא"ש ה"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחר שעבר האונס קבלן ב"ה למלאכתו סתם נותן להם כל שכרן ואין מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס:ומ"ש אבל אם אינם אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר האבד ומטען משנה בר"פ האומנים שכר את החמור ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילין לכלה או למת ופועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהם או מטען ופירש"י מקום שאין שם אדם. שאינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהם שוכר עליהם בני אדם ביוקר ועליהם לשלם או מטען בגמרא מפרש כיצד מטען: ומה שאמר רבינו ומטען אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כתב הרא"ש שם שכן דקדק הראב"ד ממתניתין וכ"כ הרמב"ן ז"ל:ומ"ש כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם שם בברייתא (עו.) ומ"ש בשם הרמב"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בפ"ט מהלכות שכירות:ומ"ש אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א"א הרא"ש ז"ל צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה שם בברייתא אהא דקתני שוכר עליהם או מטען מסיים בה בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור יאמר צא ושכור מאלו אין לו עליהם אלא תרעומות ופירש"י בד"א. דשוכר עליהם בשאינו מוצא לשכור וכתב הרא"ש ע"ז פירוש בלא תוספת אבל אם יש שם פועלים ישכור כדי שכרן אומרים לו צא ושכור וק"ל פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ונראה לי דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור א"ל צא ושכור ואם הטען צריך ליתן להם התוספת עכ"ל וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א:
ומ"ש ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יתר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפילו עד כדי הכפל וכו' ואם היה בידו משלהם יכול לתפשו לשכור בו הפועלים וכו' אפילו עד מ' או נ' דינרין שם בגמ' אהא דתנן שוכר עליהן עד כמה שוכר עליהם א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא עד מ' ונ' זוז א"ל כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו ופרש"י עד כדי שכרן. אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו: שבאת חבילה לידו. אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאים כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל. ביאור דבריו כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים על שכרם והיינו כפל שכר הראשונים ותוספת זה נוטלו מפועלים הראשונים וכ"כ הרמב"ן וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שכירות וז"ל כל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד מ' ונ' זוז בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל ג' או ד' וכתב ה"ה לשון הברייתא עד מ' ונ' זוז ופירש רבינו שהכוונה לפועל א' ביום א' ודרך גוזמא אחזו ונכון הוא עכ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפי' עד מ' ונ' זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד מ' ונ' דרך בעלי בתים לשכור כן בדרך האבד עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך דכיון דמ' ונ' גוזמא הוא מ"ל מ' ונ' מ"ל מנה : וכתב הרמב"ן אהא דשוכר עליהם או מטען אע"פ שכל זמן שלא באת חבילה לידו אין כאן אלא דברים חייבים לשלם עד כדי שכרן ולא יותר דסמכה דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתו אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע"פ שפשעו פטורים עכ"ל כתוב בנ"י אמאי דמחייבינן לפועלים החוזרים בדבר האבד כתב הרשב"א דוקא כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה שנשתכרו אלו אצלו ועכשיו אינו מוצא אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים ע"כ ובשטת תלמידי הרשב"א כתוב בשם הרמב"ן בדבר האבד חייבים פועלים אפי' לא היה ב"ה מוצא פועלים אחרים מתחילה משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגרייהו קצת ודאי משכח מיהו היכא שפועלים לא היו מוצאים לשכור אינו חייב ליתן להם שכרם דליכא למימר גבי פועלים אנא טרחנא ומיתגרנא דאיפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר וה"מ בשלא התחילו עדיין במלאכה אבל אם משהתחילו המלאכה חזר בו ב"ה נותן להם שכרם משלם אם אינם מוצאים להשתכר במקום אחר דבהתחלת מלאכה הוא קונה שכירותו והיינו דקתני בד"א שלא הלכו חמרים וכו' דהליכת חמרים הוא התחלה במלאכה ואע"פ שלא היו מוצאים מתחלה להשכיר עצמם נותן להם שכרם משלם אבל י"א שאף ע"פ שלא מוצאים פועלים אלו אצל מי שישתכרו מתחלה כיון שאין יכולים להשתכר עכשיו בעל הבית חייב אע"פ שלא התחילו במלאכה דא"ל אי לא אוגרתן את הוה טרחינן ומוגרין נפשין בדוכתא אחרינא כדאמרינן בדבר האבד דב"ה שאפילו לא היה מוצא ב"ה פועלים אם חזרו בהם חייבים דא"ל אנא טרחנא ומוגרנא ע"כ:ומ"ש רבינו ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות וכן משמע בגמרא דלא חילקו בין פועל לקבלן אלא בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד אין חילוק ביניהם. ומ"ש בד"א בשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל מוצא פועלים אחרים לשכור וכו' בין פועל בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת ברייתא שם ונתבארה לעיל בסמוך. ומ"ש ושמין להשכיר יום מה שעשה וכו' ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות ופשוט הוא ע"פ מה שנתבאר בסי' זה בדין שכיר קבלן שחזרו בהן:ומ"ש בשם הרשב"ם דמיירי ג"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו וכו' אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידוהו כלום נראה שט"ס הוא ובמקום הרשב"ם צריך להגיה הרשב"א שבשמו כתב דברים אלו ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות וכן מצאתי בספר מוגה:
שאלה לא"א ראובן קבל משמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכו' כלל ק"ד סימן ב': (ב"ה) לשון התשו' אף אם היה מוצא פועל אחר ואף אם אינו אבד יפה עשה שהטעתו וזה לפי מאי דמשמע מפרש"י אהא דתניא בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור דקאי אשוכר עליהם ומשמע דמאי דקתני או מטען אפילו שמוצא פועלים לשכור ורבינו כתב דברי התשובה בענין שיסכים עם מה שכתב הרא"ש בפסקים דקאי אמטען:
שאלה ראובן אמר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך וכו' בסוף הכלל הנזכר: [%ב] כתב הריב"ש בסי' תע"ה על ש"ץ שטען שהתנה תנאי אחד עם הברורים הראשונים בודאי אם התנה כן עם הברורים הראשונים ויש עדים בדבר או שהם מודים הרי תנאם קיים ואף על פי שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד כיון שהם הבטיחוהו כן על פה ועל דעת כן השכיר עצמו והברורים האחרים ששכרוהו ג"כ אח"כ על דעת התנאי הראשון שכרוהו אא"כ פירשו : [%ג] כתב הרשב"א שנשאל על בני חבורה ששכרו חכם לדרוש להם בכל שבת ועכשיו חזרו בהם בני חבורה והשיב שאינם רשאים וחייבים ליתן כל שכרו משלם ולא שייך הכא אינו דומה הבא טעון לבא ריקן וכו' דאדרבא לב הדורש שמח יותר בדרשו בהקהל להשמיעם את המצות ופקודי ה' ישרים משמחי לב ועוד כי המתעסקים בלימוד התורה נוחים הם ואם אינם עושים מלאכתם ייעפו ויגעו והרי הם כאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן א' שנשאל [%ד] על י' תלמידים ששכרו רב אחד בעשרה. ליטרין והתנו ביניהם שכל מי שימרוד מללמוד יפרע שכרו כל השנה ונתן כ"א משכון ביד שליש ונתוספו תוך השנה תלמידים עד שעלה שכר הרב לי"א ליטרין ונסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה לפרוע אלא כפי ערך הזמן שלמד באמרו שבלאו הכי יש לרב שכירות י' ליטרין ויותר והשיב הדין עם הרב שלפי מה שיראה מתוך כדברים רשאי היה להוסיף תלמידים אחרום כדי להרבות בשכרו שאם לא כן איך הוסיפו לרב אותו תלמיד ואם כן מפסיד הוא בחזרתו של זה וחייב לשלם ועוד שלימוד החכמה אינו כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד וטורח ללמדו ולומדי התורה אינם נהנים בביטולם אלא מצירים ודמו לאוכלוסי דמחוזא ועוד דכיון שהתנה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נ"ל שהוא חייב לשלם משום תנאו דאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו דאם כן לא היה צריך תנאי שאפילו לא התנה כך הוא דינו וכיון דלא צריך ואמר לטפויי אתא וכדאיתא בפרק יש נוחלין אבל לא מצד הערבון שנתן ליד שליש כדעת הרמב"ם חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנתן ביד המלמד ואפילו הרמב"ם מודה בזה עכ"ל ועיין בתשובת דפוס סימן אלף ומ"ב: [%ה] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ק"ה שנשאל על ראובן שהעמיד בנו באומנות עם שמעון בסך ידוע בשנה ועשה עמו שני חדשים או יותר ואחר כך סירב ולא רצה לקיים תנאי אביו והשיב אם האב מעלה לו מזונות שכירותו דאב הוי והאב מתנה בשכירותו כמו שירצה אבל אם אינו מעלה לו מזונות אפשר לומר שאין במה שקצב האב בשכירותו כלום שאינו אלא כנכרי ואם סירב עכשיו הבן נוטל שכרו על שעשה כשכיר כההוא דר"פ הפועלים אלא מיהת בין מעלה לו האב מזונות בין שאינו מעלה יכול לבטל תנאי האב ובלבד שיאמר שאינו רוצה ליזון משל אב ואפשר דאפילו אין סומך על שלחן האב כל שנעשה בתנאי האב אין לו לערער במה שפסק עליו האב בשכירותו עד שעה שיחזור בו משום דמסתמא כיון שידע בתנאי האב בקיצתו ונכנס במלאכה מינח ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה וזה נ"ל יותר ולפיכך נוטל כל מה שעשה כפי קיצתו של אב וחוזר בו כל זמן שירצה ופועל הוא זה ולא קבלן ע"כ: [%ו] שכיר שחלתה אשתו ומתוך כך לא גמר מלאכתו חשוב אונס בכה"ג עיין בתרומת הדשן סימן שכ"ט ושם תמצא כמה דיני שכיר (ומסיים דיכול לחזור) ע"ש שכרו לעשות כך וכך חביות יין אע"ג דימי הבציר קצבתן ידועה מיקרי קבלן: [%ז] ע"ש בעל הבית השוכר משרת ורוצה לחזור באמצע הזמן מיקרי דבר האבד: [%ח] מצאתי כתוב על שוחט ובודק ששכרוהו לכך והקצבים אינם מניחים אותו לבדוק מפני ששוהא יותר מדאי בבדיקה דדרך טבחי עכו"ם להקפיד נראה דלא גרע מגניבה ואבידה דאע"ג דגניבה קרוב לאונס מ"מ מפסיד אגריה אבל אם מקפידים בדבר שאין טבחי עכו"ם מקפידים כלל ומעולם לא שמע אדם שהקפידו בכך דמי לאונסין ולא מפסיד אגריה ואם אין דרך להקפיד טבחי עכו"ם של מקוסה בודק ודרך טבחים שבעירכם להקפיד וידוע לקהל שהם מקפידים בכך איבעי לקהל לאתנויי בהדיה ואי לא אתנו פסידא דידהו הוי ויהבי ליה כפועל בטל כדאמרינן בפ' האומנים האי מאן דאגר אגירי לרפקא ומלאי ארעא מיא וכו' האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהר בפלגא דיומא וכו' ע"כ מתשובת הר"מ: [%ט] עכו"ם ששיגר שלוחו לקרוא לו חייט וקרא לו ראובן וכשהתחיל ראובן לחתוך נכנס גם שמעון וחתך ותיקן כראשון ובעת הפרעון קבל הראשון שכר שניהם ואומר ראובן שאינו רוצה ליתן לשמעון אלא כמתלמד ושמעון תובע שיתן לו כאומן שגם הוא אומן כמוהו כתב הרא"ש בכלל ק"ד סי' ג' שהדין עם שמעו': מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה א' ובתוך השנה מצא טוב ממנו ורוצה להוציאו מהראשון לתתו לו כתב הרא"ש בכלל הנזכר סימן ד' כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו: הנותן מטוה לארוג וטוען שנחלף לו והאורג מודה שנחלף אך לא בידיעתו ואינו יודע כמה על מי לישבע בכלל הנזכר סימן ה': [%יא] המשכרת עצמה להניק בן ב"ה אם יכולה להניחו בכלל י"ז סי' ז' ובטור אבן העזר סי' פ' : ועיין בתשובות הרשב"א שכתבתי בסוף סימן של"ד ובסוף סימן של"ב ראובן נתרעם משמעון ששכרו לשנה ללמד תינוקת ולמד עד הפסח ואחר הפסח עמד שמעון ושכר מלמד ותובע שמעון שרוצה ללמד עד תום שנתו בתשובת הרשב"א סי' אלף וקצ"ז: קצת דיני שוכר את חבירו תמצא בטור זה בסימן רס"ד: הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצאו בו טעיות וצריך לשכור מי שיגיה אותה כתב הרשב"א בסימן אלף ונ"ו אם הם טעיות שדרך הסופרים לטעות בכך אין הסופר חייב כלום אבל אם טעה כל כך שאין דרך הסופרים לטעות חייב ומ"מ כל כיוצא בדברים הללו תלויים במנהג המקומות אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אותם אף זה כשקבל סתם ע"ד להגיהו קבלו ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיהו מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו ע"כ:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועל וכו' ברייתא ר"פ האומנים ופירש"י ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וע"ל סימן ר"ד דכתב דאית ביה ממחוסר אמנה וכאן לא דיבר מזה אלא לענין תביעת ממון אם חוזר בו ונסמך על מ"ש למעלה דין מחוסר אמנה אימתי הוא. ואע"ג דשכיר יום יכול לחזור בו אפילו בחצי היום הכא אשמועינן פועל שהוא קבלן חזר בו קדם שהתחילו במלאכה ולא משך בעה"ב את כלי האומנות שלו: ומיהו כתב ר"ת וכו' בפרק הזהב (דף מ"ח) בד"ה והא בעי: וכתב א"א הרא"ש לאו דוקא הלכו וכו' עד שפסק עמהם שם בפסקים ומ"ש או ישכירו עצמם כשאר פועלים וכו' פירוש הרשות ביד הפועלים שאם הבע"ה א"ל שישכירו עצמם והוא ישלים להם כפי התנאי והם אינה רוצים חייב לשלם להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק ביניהם וכל מה שנזכר כאן שיהיו נשכרין לאחר אינו אלא במלאכה שאינה כבידה מזו שנשכר עליה וכ"כ תלמידי רשב"א ומביאו ב"י:
ומ"ש בד"א כשלא התחילו במלאכה וכו' ברייתא ר"פ האומנין. ומ"ש כ"ז שאינו גורם להם הפסד נראה דרצונו לומר דהיינו דוקא שלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז גורס להם הפסד בתורה זו וכ"כ ה' המגיד בפ"ט משכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י: והפועל אם הוא שכיר יום וכו' שם ברייתא ת"ק ס"ל יד פועל על העליונה אפילו הוא קבלן ור' דוסא סובר יד פועל על התחתונה אפילו הוא שכיר יום ורב אמר הלכה כר' דוסא בקבלן דידו על התחתונה אבל שכיר יום יכול לחזור בו וידו על העליונה ומ"ש אפי' אם נתייקרה המלאכה וכו' שם בברייתא תנא היכא דנתייקרה המלאכה והרא"ש שם כתב דה"ה אם הוזלה המלאכה: ומ"ש בשם ר"י דוקא כשחוזר בו סתם וכו' נראה דטעמו דכיון דשכיר יום לא מצי חוזר אלא משום דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים א"כ דוקא בחוזר בסתם דתלינן שאינו חפץ לעבוד יותר אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אם כן גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות אם ישלם לו בעה"ב כפי היוקר ואין שומעין לו והכי מסתברא: ומ"ש לפיכך אם התחיל במלאכה וחוזר בו אע"פ שהלך וכו' כתב ב"י וז"ל כלומר ל"מ אם התחיל במלאכה ממש ונתייקר וחזר בו שאינו משלם לו מכיסו ודיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות אלא אפי' הלך וכו' וזה דוחק דפתח בתרתי א' התחיל במלאכה ב' אם הלך ומסיים בא' שאמר אין מפסיד אלא טורח הליכתו וכו' אבל הנוסחא האמיתית בדברי רבינו הוא לפיכך אם לא התחיל במלאכה וחוזר בו אע"פ שהלך וכו' דהשתא לא איירי אלא בהלך בלחוד אבל בהתחיל במלאכה לא מיירי דפשיטא היא דדיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות. עוד כתב ב"י וז"ל ומ"ש כיון שאינו תופס משלו דמשמע דאם היה תופס משלו היה צריך לשלם בעל הבית כל מה שהפסיד הוא ע"פ מ"ש ה"ה בפרק ט' משכירות דבכלי אומנתו בידו אפילו בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עד כדי שכר המלאכה אפי' נתיקרה בנתיים וכו' עכ"ל. וכך פי' מהרז"ן ע"כ פסק דאם היה תופס הבעל הבית משל פועל יכול לשכור עליו. והא ליתא דהא רבינו לא ס"ל הכי מדכתב בסמוך בדין דבר האבד דאם הי' בידו משלהם יכול לתופסו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסד וכו' אלמא דוקא בדבר האבוד יכול לתופסו אבל לא בשאינו דבר האבוד דאל"כ הו"ל לפרש כאך בדין דבר שאינו אבד ג"כ דאם תפס משל פועל דיכול לשכור עליו אבל הדבר פשוט דמ"ש רבינו כאן כיון שאינו תופס משלו אין פירושו שאין הבעה"ב תופס משל פועל כמו שהבין ב"י אלא ה"פ כיון שאין הפועל תופס בידו משל בעה"ב דאם היה הפועל תופס דבר משל בעה"ב כגון שקיבל שכירותו מידו היה חייב הפועל להחזיר הכל כדכתב לעיל בסמוך אבל כיון שלא תפס הפועל משלו כלום אין הפועל חייב ליתן לו מכיסו כלום ואפילו היה בע"ה תופס משל פועל צריך להחזיר לו מה שתפס:
בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן כשאין הדבר אבוד וכו' ברייתא שם: ומ"ש בשם הרא"ש לחלק בין כשבא האונס בתחלת היום לבא בסוף היום כ"כ לשם בפסקיו דהיינו הא דפ"ק דקידושין דעבד שחלה ג' ועבד שלש א"צ להשלים דכיון דאחר חליו קיבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו עכ"ל. וז"ש רבינו בשמו ואחר שעבר האונס קבלן הבע"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן וכו' דמשמע דוקא בקבלן סתם אבל אם כשחזר וקבלן היה מפרש שרוצה לנכות להם מה שבטלו בשביל האונס הרי גילה דעתו שלא מחל ומנכה להם: ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים וכו' פי' כגון אם שכרן בח' דינרים יוסיף לאחרים על שכרם ח' דינרין דהיינו בין הכל י"ו דינרין והיינו כפל שכר הראשונים ותוספות זה נוטלו מפועלים הראשונים והיינו דאמרינן בגמרא עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי שכרן: ומ"ש ואם היו בידו משלהם וכו' שם מותיב רבא לרב נחמן מהא דתניא עד מ' וחמשים זוז אמר ליה כי תניא ההיא בשבאתה חבילה לידו: ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן וכו' הכי משמע דבדין דבר האבד אין חלוק בין פועל לקבלן: ומ"ש במה דברים אמורים וכו' ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה כו' ה"א בברייתא דכשידו על העליונה שמין מה שעשה ובידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות נמשך לפ"ז דבשכיר יום שמין מה שעשה וכו':
דרכי משה עריכה
(א) דפועל יכול לחזור אפי' נתייקרו הפועלים ומשמע דמיהו כלי אומנתו יכול להחזיק הבע"ה וע"ש בנ"י פרק הזהב דף פ' ע"ב וע"ל ריש סי' של"א:
(ב) וע' בזה בנ"י פ' האומנין:
(ג) כתב המרדכי ריש האומנין ע"ב וע"ג דמלמד החוזר בו מיקרי דבר האבוד וכן היה דן מוהר"ם הלכה למעשה דלא כר' יואל דפסק דיכול לחזור בו וכתב וה"ה סופר החוזר בו הוי דבר האבוד דמזיק לספר שיהיה מב' סופרים עוד כתב שם דאם המלמד לא יוכל ללמוד מחמת מכת מדינה כגון שגזר המושל שלא ללמוד הוי פסידא דבעל בית וכתב שם דיש לילך אחר המנהג בענין אם צריך להשכיר ואסור למלמד לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד ובירושלמי אסור למלמד לנעור הרבה בלילה דלמחר לא יוכל ללמוד ואין לו לסגף עצמו במאכל ובמשתה או להרבות במאכל ובמשתה וכל המשנה ידו על התחתונה ומעבירין ליה עכ"ל וכ"ה בהגהות מיי' סוף הל' שכירות וע"ל ס"ס של"ד עיין בתשובת מיימון ס"ס קניין סימן ל' ול"א כתב תשובה בדין מלמד שחלה אי מיקרי דבר האבוד וע"ל סימן ש"ו אימתי מעבירין למלמד שפשע ובתשובת מהרי"ק שורש קל"ג דאם עושה עמו בחנם יכול לחזור מתי שירצה אפי' בדבר האבוד וע"ל סימן של"א כתבתי דבריו:
(ד) משמע הא בלאו הכי אינו נותן לו כל השכירות ומנכה לו ימי חליו או ימי אונסו אע"פ שלא חזר בו הפועל אבל במרדכי פרק האומנין דף קמ"א פסק דאינו מנכה לו זמן חליו או זמן אונסו ואפי' בדבר האבוד מאחר שנאנס פטור ואין מנכה לו כלום אם חלה אחר שהתחיל במלאכה ולכן מלמד שחלה אין מנכין לו כלום וא"צ להשלים אח"כ מה שביטל אמנם התוספות ותשב"ץ כתבו כדברי הרא"ש דמנכה לו כל ימי חליו ואונסו וע"ש כמרדכי וכ"כ בתשובת מיי' ס"ס קנין סימן ל"א דמוהר"ם חזר בו ופסק בדברי התוס' ומיהו אם קבל פועל או המלמד שכרו א"צ להחזיר ועיין בדברי התוס' פ"ק דקידושין:
(ה) וכנ"י פרק האומנין דף ק"ד ע"ב ודוקא אם שכר עליהם פועלים אבל אם לא שכר אלא הפסיד בהמתנתן אינן צריכין לשלם אלא שאם רצה שוכר עליהם כן הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל ובמרדכי פרק האומנין ע"ד בתשובת מוהר"ם לענין מלמד שחזר בו פסק הא דיכול לשכור עליהם יותר מכדי שכרן היינו דוקא שתפס כלי אומנותו אבל אם אין בידו כלי אומנתו רק יש בידו דברים אחרים שהם של פועל אינו יכול לשכור עליו יותר מדמי שכרן ולא משמע כן מדברי רבינו בעל הטור והרמב"ם בפ"ט מה"ש אבל בת"ה סימן שכ"ט פסק כדברי מוהר"ם מיהו פסק דדוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד החוזר בו אבל אם הוא דבר האבוד שבממון צדיך לשלם לו כל ההפסד מדינא דגרמי וע"ש כתב הגמי"י פ"ט מהלכות שכירות מלמד ששכר עצמו על זמן יש לו דין פועל אבל אם שכר עצמו ללמוד עמו חצי ספר או בה"ג מקרי קבלן ובהגמ"ר פ' האומנין דף קנ"א ע"א בשם ר"י מפריש דמלמד אין לו דין פועל שיכול לחזור בחצי היום משום דלא שייך בזה עבדי הם כו' וע"ש ועוד כתבו שם על רבים ששכרו מלמד ורצו לחזור קודם שהתחיל במלאכה ופסק דכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין ואינן יכולין לחזור וג' מקרי רבים ואפי' יחיד העושה על דעתן לא יוכל לחזור כדאמרינן בנדר שהודר על דעת רבים כ"ש רבים עצמן ולכן נהגו שכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין אף במקום שיחיד צריך קנין וג' טובי העיר חשובין ככל העיר לכל דבר ועוד לא גרע ממתנה מועטת דאמרינן דאף יחיד לא יוכל לחזור דלגבי רבים הוי דבר זה דבר מועט ועוד במקום דאיכא ערב בלא קנין משתעבד וחייב הערב ליתן שכרו אע"ג דעדיין לא התחיל במלאכה מאחר שאינו מוצא להשתכר במקום אחר הוי כמתחיל ואם השכיר עצמו לב' שנים והתחיל שנה ראשונה מקרי התחלה אף לשנה שנייה עכ"ל:
(ו) ודוקא שחזר והשכיר עצמו אבל אם עמד עמו שנה שנייה בשתיקה לא אמרינן תשאר עמו על תנאי הראשון וכ"כ מהרי"ק שורש קי"ח וע"ש שהאריך בזה.
(ז) ע"ל סי' קצ"ב כתבתי דין מורשה שטוען שלא כראוי אי מקרי פשיעה.