שולחן ערוך חושן משפט שלג ה
<< · שולחן ערוך חושן משפט · שלג · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
במה דברים אמורים בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתן להעלות מהמשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו (משרתת או עבד של בעה"ב מקרי דבר האבוד דב"ה לא יכול לעשות מלאכה בעצמו וע"י זה נאבד שלו) (ת"ה סי' שכ"ט) אא"כ נאנס כגון שחלה (הוא או אשתו ובניו) (ח"ה סי' שכ"ט) או ששמע שמת לו מת (ל' הטור)
- ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וידם על העליונה (טור שם והרא"ש ורש"י ושאר פוסקים ע' ס"ק כ"ה) ואם חזר בע"ה וקבלן לאחר שעבר האונס סתם וחזרו ועשו אח"כ מלאכתן צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום (טור בשם אביו הרא"ש והוא בפסקיו) אבל בלא"ה מנכה לו כל ימי חליו או אנסו אע"פ שלא חזר בו הפועל (תוס' ורשב"ץ ותשובת מיימוני ס"ס קנין סי' ל"א) וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו י"א דאינו צריך להחזיר (שם בתשו' מיימוני ובמרדכי עיין בס"ק כ"ה) ומלמד החוזר בו מקרי דבר האבוד וכן סופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו מקרי דבר האבוד (תשו' מיימוני הנ"ל ומרדכי פ' האומנין) מלמדין דינן כשאר פועלים שצריכין לעשות כמנהג להשכים או להעריב כמו שנתבאר סימן של"א ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד או לנעור בלילה יותר מדאי או להרבות במאכל וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה (מרדכי פ' האומנין בשם הירושלמי והגהות מיימוני סוף הלכות שכירות) שכר עצמו לזמן יש לו דין פועל אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר יש לו דין קבלן (הגהות מיימוני פ"ט משכירות) וע"ל סימן של"ד ושל"ה מדיני מלמד
ואם לא נאנס וחזר בו אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו ועכשיו אינו מוצא שוכר עליהם או מטען (עס"ק כ"ח):
- הגה: ואם מצא פועלים אחרים [לשכור] והטעה את אלו צריך ליתן להם כפי מה שפסק להן באחרונה (טור ס"ג בשם הרא"ש):
כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהם התוספת:
- הגה: פועל שעושה בחנם עם בעל הבית יכול לחזור אפילו בדבר האבוד (מהרי"ק שורש קל"ג):
מפרשים
בדבר שאינו אבוד: פי' שאינו צורך שעה בו כי אף שיחזור בו הפועל ולא ימצא פועל אחר לשכור כ"א בדמים יקרים הרבה יכול להמתין עד שימצאו פועלים לשכור לפי דרך שכירות הפועלים או מעט יותר:
אבל בדבר האבוד כו': שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יוגמר מלאכתו מיד:
וה"ה למלמד שחלה כו': ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעם דעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד:
לכתוב ספר אחד: דספר שנכתב בכתיבת יד שני סופרים הוא מנומר ומקרי מקולקל:
יש לו דין פועל: ואף שכבר סתם מור"ם וכתב לפני זה בהג"ה במלמד שחוזר בו מיקרי דבר האבוד ע"ש ובדבר האבוד כתב שם דאין חילוק בין פועל לקבלן מ"מ מצינו דאית בינייהו כגון הא דכתב הט"ו בסמוך בס"ז באם יש פועלים אחרים לשכור מהן כו' ע"ש וכיוצא בזה:
ה"ג אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כו': ור"ל לאפוקי אם גם מתחל' כששכרן לא היה מוצא פועלים אחרים לשכרן למלאכה זו דלא מיקרי גורמי היזק דהא זולתן ג"כ נעשה לו ההיזק:
ואם מצא פועלים אחרים כו': כיון שעכשיו בשעה שבא להטעותן נמצאו אחרים לא היה לו להטעותן כיון שמלאכתו יוגמר עתה ע"י אחרים:
(כג) משרתת כו' ובת"ה מסיים בזה ומ"מ דבר זה צ"ע ולא ידענא למה כ' הב"י והרב בד"מ בשם ת"ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשו' מהרשד"ם סי' קי"ט כ' כיון שהת"ה כ' בסוף צ"ע א"כ הדין עם השכיר דהמע"ה ע"ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין:
(כד) וידם על העליונ'. כלו' שאינה על התחתונה וכן פי' התוס' ל' ידו על העליונה דבש"ס ונראה שדינו בכל דבר כדין פועל החוזר ודוק:
(כה) ואם חזר בע"ה וקבלן כו' החילוקים שכ' הר"ב בין חזר הבע"ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא הוא מדברי הרא"ש שכ' כן לתרץ הא דמוכח בש"ס פ' האומנים דא"צ לשלם להם כל שכרם ובפ"ק דקדושין (דף י"ז ע"א) אמרי' גבי עבד עברי חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים וגם הביא שם בשם מהר"מ לתרץ בין הקדים לו שכרו או לא וכן הוא בתשו' מיי' בשם מהר"ם שהגיד לו כן בעל החלום ולפע"ד דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין בזה וגדולה מזה אמרי' בפ' זה בורר (דף ל' ע"א) הרי שהי' מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם של מעשר שני הן זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. כ"ש כאן דלא מסתבר כלל לחלק בין הקדים לו שכרו או לא דמה בכך שהקדים לו שכרו הרי לא נתנו לו אלא על דעת שיעשה לו מלאכ' כפי הזמן ששכר עמו ולא דמי כלל לספינה זו ויין זה דלעיל סי' שי"א וכן למת שוכר הבית תוך ימי השכירות דלקמן ר"ס של"ד. וגם החילוק שכ' הרא"ש אינו ברור דכי בשביל שקבלו בסתם יהא נמחל לו מה שלא עבד גם קשה לפ"ז הא דקאמ' בש"ס פ"ק דקידושין חלה כל שש חייב להשלים ואם איתא ה"ל לפלוגי בחלה ג' גופי' בין תחלת שש או סוף שש ואע"ג דהרא"ש הרגיש בזה וכ' דבלא"ה משני לה התם נלפע"ד דוחק ע"ש וגם מדברי הרמב"ם פ"ב מה' עבדים וסמ"ג עשין פ"ג שכתבו חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה מקוטעים אם הכל פחות מארבע שנים (משמע מדברי הרמב"ם וסמ"ג דארבע דוקא אבל מפירש"י ותוס' פ"ק דקדושין שם נראה שכל יותר משלש' שנים חייב להשלים וצ"ע) עולין למנין שש כו' ומדלא כתבו כל' הבריי' חלה שלש ועבד שלש משמע דס"ל דאין חילוק בין חלה בתחלה או בסוף אבל באמת נלפע"ד דגבי פועל בכל ענין מנכה לו וכן משמע בתוספתא דתני' השוכ' את הפועל ומת לו מת או שאחזתו חמה הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם הי' שכיר חדש נותנים לו לפי שכירתו קבלן נותן לו לפי קבלנותו ע"כ ולא קתני ולחצי היום מת לו מת כו' אלמא דלא תלי בהכי מידי אלא בכל ענין שמין לו ולא דמי לעבד עברי דהתם כיון דעבד עברי גופו קנוי לו בכסף או שטר וחזקה א"כ כל היכא דחלה ברשותא דמרה חלה משא"כ הכא וכן ראיתי אח"כ בתוס' פ"ק דקידושין שכתבו להדיא כדברי וז"ל יש שהיו רוצים לו' שאותן שכירי' מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא ישלימו כמו ע"ע כו' וקשה כו' וא"כ מלמדי תינוקת נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אינו חייב להשלים דא"י לעשות מלאכ' יותר מיכלתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח עכ"ל וכן עיקר שוב ראיתי במרדכי פ' האומנין ונלפע"ד דגם המרדכי בשם התו' סובר כן שהרי כ' שם בהג"ה על דברי מהר"ם וז"ל התוס' מחלקין בין עבד עברי שכבר פרוע הוא ומפרשים דכי אנוס נוטל מה שעשה לבד כו' וא"כ גבי מלמד נמי לא יטול רק כפי מה שלמד כו' עכ"ל ועיין בתשב"ץ שמאריך בדבר זה ומסכים לדעת התוס' עכ"ל הג"ה במרדכי ומדלא מחלק בין קבל השכר או לא משמע דבכל ענין אינו נוטל אלא כפי מה שלמד ומ"ש עבד עברי שכבר פרוע ר"ל כיון שכבר פרוע קנוי לו קנין גמור אף גופו משא"כ הכא ולישנא דהתשב"ץ נקט דמשמע שם להדיא כן וז"ל התשב"ץ בסי' תק"ל מיהו מנכין לו משכרו לפי הזמן שלמד אפי' למד חצי ואע"ג דאמרי' התם חלה שלש ועבד שלש אינו לחייב להשלים הני מילי גבי עבד עברי שפרעו כל שכרו מתחל' בשעה שקנה אותו ואין שום חוב ממון עליו כדאמרי' ע"ע גופו קנוי אך שגזירת הכ' הוא שיוציא בגרעון כסף אבל מלמד שהוא כשכיר יום לעולם אין נותנין לו שכר מאשר לא עשה אע"ג דנאנס עכ"ל וכן דעת הריטב"א פ"ק דקידושין שכ' שם וז"ל חלה שלש אינו חייב להשלים ואף ע"ג דאמרינן בפרק האומנין דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטלת חוליו לעצמו לא דמי פועל לע"ע דאלו פועל או קבלן השכירו בעה"ב למלאכ' זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכר מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לו' שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון וזה נכון וברור עכ"ל ונראה דבפועל אפי' השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה לו בכסף ושטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון אלא אורחא דמילתא נקט הריטב"א דמסתמ' כשמשכיר עצמו לכל המלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה:
(כו) ומלמד החוזר בו כו' פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכ"י שני סופרים הוא מקולקל ולפ"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילי' התינוקת לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכתיבת ידי ב' סופרים כגון שמתחל' שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה"ג יכול לחזור בו ולז' כ' הרב לקמן בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן יש לו דין פועל ובשכר עצמו ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ"מ אם מעמיד לו מלמד אחר וכדלקמן סעיף ז' ובסמ"ע סקכ"ח א"נ נ"מ אם כששכר את המלמד לא הי' מוצא מלמד אחר לשכור דבכה"ג לא מיקרי דבר האבד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר אז יש לו דין קבלן וידו על התחתונ' ששמין לו מה שעתיד לעשות ודלא כספר אגוד' אזוב דף ק"ז שכ' שהרב מזכה שטרא אליבא דבי תרי והניח דברי הרב בצ"ע ולק"מ מב' טעמים וכמ"ש וכן הוא בהגה"א פ' האומנין וז"ל מלמד שנשכר בעת שהיו מלמדין מצויין יותר מעכשיו מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כ"א לפי אותו זמן ואם התינוק יכול לקרות בתורה ונביאים וכתובים בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא למוד פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנים לו מעט ריוח מן הלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו ואם אין האב רגיל לדחוק עצמו על שכירות מלמד בזמן מועט כזה עד שיזדמן לו לא הוי דבר האבוד אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות בנו מחמת פסידא דלא הדר הוי דבר האבוד ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן עד כאן והיא תשובת ר"י בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תע"ז:
(כז) יש לו דין פועל כו' עמ"ש בס"ק שלפני זה:
(כח) אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו כו' טור בשם הרשב"א מיהו בב"י הובא דברי תלמידי רשב"א בשם הרמב"ן דאפי' לא היה ב"ה מוצא פועלים אחרים שוכר עליהם או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש"ע (גם ק' שה"ל בב"י להביא דברי ת"ר בשם הרמב"ן על דברי הרשב"א ע"ש) ואפשר הוא מאחר שהטור וה' המ' הביאו דברי הרשב"א בסתם וגם הנ"י מביאו בסתם) אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א נראה להדיא כהת"ר וז"ל וי"ל דהתם מיירי באותו ענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ"מ כיון שנשכרו לו כבר צריכים לעשות או שוכר עליהן או מטען ע"כ:
(כט) שוכר עליהן או מטען אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד שוכר עליהן או מטען כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים בקבלן אפי' אינו דבר האבוד יכול להטעותו אע"פ שלא התחיל עדיין במלאכה וכמ"ש בס"ק שאח"ז:
(ל) ואם מצא פועלים אחרים והטעה את אלו כו' בש"ס איתא ואומר לו צא ושכור מאלו כו' וכן איתא בהרא"ש וז"ל ונ"ל דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור אומר לו צא ושכור ואם הטען צריך ליתן להם התוס' עכ"ל וי"ל דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחרים וא"ל לבע"ה הרי לפניך אחרים לשכור דה"ל כמעמיד לו אחר במקומו ולפ"ז ניחא הא דכ' הרא"ש בתשו' כלל ק"ד סי' ב' דקבלן שחוזר יכול להטעותו אף אם היה מוצא פועל אחר דהתם מיירי שאין הפועל אומר לו שכור מאלו ולפ"ז ניחא נמי דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י פרק האומנין בשם האחרוני' דהיכא דלא היה יכול לחזור אלא בתרעומות אינו נותן אלא כפי פסיקה ראשונה והביא הרב דבריו לעיל סי' של"ב סעיף ה' והכא נמי תרעומת מיהא איכא כדלקמן סעיף ז' ולא מסתבר לחלק בין בעה"ב החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והר"ב שלא כתבו דא"ל שכור מאלו משמע דס"ל דאין חילוק בזה ועל כן כ' הטור בסעיף ד' בתשו' הרא"ש הנ"ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור וס"ל דהרא"ש בתשו' לא ס"ל כמ"ש בפסקיו ואזלינן בתר פסקיו וכ"כ בס' בד"ה דהטור בס"ה כ' בתשו' הרא"ש ע"פ דבריו בפסקיו ע"ש ולפ"ז אי נימא דהרא"ש אינו חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים י"ל דשאני הכא דהטעה אותן דהיינו שהוא התחיל לו' טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר א"צ ליתן להם אלא כפי פסיקה ראשונה כיון שלא היו יכולים לחזור אלא בתרעומות וע"כ כ' הר"ב לעיל סי' של"ב ס"ה דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא"ש בסתם ודו"ק:
(לא) פועל שעושה בחנם כו' יכול לחזור כו' נלפע"ד דהיינו שיכול לחזור ולו' איני עושה בחנם אלא בשכר ואפי' הוא דבר האבוד יכול לו' כן וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל הזיקו מדינא דגרמי ודו"ק:
(יח) האבוד: ובת"ה מסיים בזה ומ"מ דבר זה צ"ע ולא ידענא למה כתב הב"י והרב בד"מ בשם ת"ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשובת מהרשד"ם סי' קי"ט כתב כיון שהת"ה כתב בסוף צ"ע א"כ הדין עם השכיר דהמע"ה ע"ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין. שם.
(יט) וקבלן: והש"ך כת' דלא נראה כלל לחלק בין חזר בע"ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא ע"ש שהאריך בזה.
(כ) למלמד: ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעמא בעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד כ"כ הסמ"ע.
(כא) החוזר: פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכת"י ב' סופרים הוא מקולקל ולפ"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילין התינוקות לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכת"י ב' סופרים כגון שמתחלה שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה"ג יכול לחזור בו ולזה כת' הרמ"א בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן כו' ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ"מ אם העמיד לו מלמד אחר א"נ נ"מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אחר לשכור דבכה"ג לא מקרי דבר האבוד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר יש לו דין קבלן וידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וכן הוא בהג"א פרק האומנין וז"ל מלמד שנשכר כו' מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כי אם לפי אותו זמן וכן אם התינוק יכול לקרות בתנ"ך בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק ויש לו מעט ריוח מהלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות מלמד לבנו אף בזמן מועט הוי דבר האבוד מחמת פסידא דלא הדר ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן ע"כ והיא תשובת ר"י בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תע"ז. ש"ך.
(כב) אחרים: מיהו בב"י הובא דברי ת"ר בשם הרמב"ן דאפי' לא היה מוצא בע"ה פועלים אחרים שוכר עליהן או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש"ע ואפשר מאחר שהטור והה"מ והנ"י הביאו דברי הרשב"א בסתם אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א נראה להדיא כת"ר וז"ל וי"ל דמיירי התם באותו הענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ"מ כיון שנשכרו לו כבר צריכין לעשות או שוכר עליהן או מטען ע"כ. שם.
(כג) מטען: אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפילו אינו דבר האבוד ולא התחיל במלאכה עדיין מ"מ יכול להטעותו. שם.
(כד) שפסק: כת' הש"ך די"ל דהיינו דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחר ואמר לבע"ה הרי לפניך אחר לשכור דה"ל כאילו מעמיד לו אחר במקומו ולפי זה ניחא דלא סתרו דברי הרא"ש בפסקיו למ"ש בתשובה וניחא נמי דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים הביאו הרמ"א בסי' של"ב ס"ה דהיכא דא"י לחזור אלא בתרעומת נותן לו כפסיקה ראשונה וה"נ תרעומת מיהא איכא כמ"ש לקמן ס"ז ולא מסתבר לחלק בין בע"ה החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והרמ"א שלא כתבו דא"ל שכור מאלו משמע דס"ל דאין חילוק בזה וע"כ כת' הטור בסעיף ד' תשובת הרא"ש הנ"ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור. וס"ל דהרא"ש בתשו' לא סבירא ליה כמ"ש בפסקיו ואזלי בתר פסקיו וכן כת' הב"י בבד"ה דהטור בסעיף ה' כת' בתשובת הרא"ש על פי דבריו בפסקיו ע"ש. ולפי זה אי נימא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים יש לומר דשאני הכא דהטעה אותן והתחיל לומר טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר אין צריך ליתן להם רק כפסיקה ראשונה ועל כן כת' הרמ"א בסי' של"ב דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא"ש בסתם ודו"ק עכ"ל.
(כה) לחזור: נלפע"ד דהיינו שיכול לו' איני עושה בחנם אלא בשכר וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל היזקו מדינא דגרמי. ש"ך.
(ט) חזר בעל הבית וקבלן והוא דברי הרא"ש שכ"כ לתרץ הא דמוכח מפ' האומנין דאם נאנס א"צ לשלם אלא כפי מה שעשה ובפ"ק דקידושין דף י"ז גבי ע"ע חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים לזה כתב דשם גבי עבד מיירי שחזר וקבלן סתם לאחר שעבר האונס לכן אינו מנכה לו ועוד כתב בשם מוהר"ם שמחלק בין הקדים לו שכרו והיינו הנך חילוקין שכתב הרמ"א ונראה דהיינו דוקא בחלה מחצית אבל אם חלה רוב ימי השכירות אפי' הקדים שכרו או חזר וקבלו בסתם נמי מנכה לו כל מה שחלה דהא מפרשי להא דתניא חלה שלש בהנך גווני ואפ"ה תני עלה חלה ארבע מנכה לו והיינו רוב ימי השכירות והרמ"א סתם בזה אבל נראה כמ"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מעבדי' ז"ל חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חלאים מקוטעים אם הכל פחות מארבעה שנים עולין למנין שש אבל אם חלה ארבעה שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב ע"כ והיינו משום דסת' שכיר לשלש שנים כמ"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר ועבד הוא משנה שכר שכיר וצריך לכתחלה שש שנים ובחלה כשעבד שני שכיר סגי ליה שנא' כשכיר כתושב יהיה כ"כ מוהרי"ט בחדושיו לקידושין ע"ש ולפ"ז אין כאן קושיא וחלה שלש דהתם טעמ' שעבד שלש שנים אבל בשאר פועלים ינכה כל ימי חליו ועש"ך שכת' לדעת הרמב"ם חלה ארבעה שנים דוקא ובמשנה למלך כתב נקט לישנא דגמרא ולא פליג בזה על מ"ש רש"י ותוס' דכל שחלה יותר משלש קרוי ארבע:
(י) או המלמד שכרו ועש"ך שהעלה כדעת תוס' והמרדכי והרשב"ץ דלא חילקו כלל בין קיבל שכרו או קיבלו בסתם ולעולם מנכה לו וכמ"ש תוס' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירות מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא ישלמו וכו' דאין לדמות' כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו כו' אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכיר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול ללמוד עד הזמן לא יטול אלא מה שהרויח עכ"ל כו' וכן דעת הריטב"א פ"ק דקידושין ז"ל חלה שלש ואע"ג דאמרי' פרק האומנין דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה לא דמי פועל לע"ע דאלו פועל או קבלן השכירו עצמם לבעה"ב למלאכ' זו ועל דבר ידוע נוטל שכרו כו' אבל ע"ע לא נשתעבד ליה לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד שיכפהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפ' שדהו של אדון עכ"ל. נראה דבפועל אפי' השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה בכסף שטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון אלא אורחא דמלתא נקט הריטב"א דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל מלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה עכ"ל הש"ך. ונראה דלשטת תוספת ודעת מרדכי דהטעם הוא משום דע"ע גופו קנוי א"כ בפועל אפי' משכיר עצמו לכל מלאכות ובכסף ושטר וחזקה נמי אינו אלא פועל ולא עבד דע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ואינו אלא שעבוד בעלמא ואין משלם אלא כפי מה שעשה ודברי הריטב"א הוא שטה אחרת לחלק בין נשתעבד לכל מלאכו' או לדבר הידוע ולשטתו ה"ה בפועל שנשתעבד לכל מלאכות דין ע"ע יש לו אבל לשטתיה ליכא השתא דין עבד כלל שיהיה גופו קנוי ומנכה לעולם ואינו משלם אלא כפי מה שעשה וז"ב:
(יא) שוכר עליהן. כתב הש"ך ז"ל אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד שוכר עליהן או מטען כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפי' אינו דבר האבוד יכול להטעותו אע"פ שלא התחיל במלאכה וכמ"ש בס"ק שאח"ז עכ"ל והנה מ"ש דבפועל אם הוא דבר האבוד שוכר עליהן אע"פ שלא התחיל במלאכ' כ"כ הנימוקי יוסף הבאתיו בסק"ו אבל מ"ש הש"ך דבקבלן אפי' אינו דבר האבוד מנכה עליהן ואע"פ שלא התחיל במלאכ' ורמז למ"ש בס"ק שאחריו והיינו תשוב' הרא"ש כלל ק"ד סי' ב'. ותמהני בזה דודאי כל שלא התחיל במלאכ' ואינו דבר האבוד בין פועל בין קבלן יכול לחזור ואינו שוכר עליו ואינו מטעהו כיון שבדין יכול לחזו' ואין לבעה"ב אלא תרעומו' ואע"ג שבעה"ב היה יכול למצוא פועלים אינו היזק כיון דאינו דבר האבוד וברא"ש שם מיירי בהתחיל הקבלן במלאכ' ע"ש שכת' ראובן שקיבל משמעון בגד לארוג וכאשר התחיל במלאכ' אמר שהמטו' היה גרוע כו' ע"ש:
(יב) שפסק להם באחרונ' כתב הש"ך ז"ל בש"ס אי' ואומ' לו צא ושכור מאלו כו' ולפי"ז ניחא הא דכת' הרא"ש בתשוב' כלל ק"ד סי' ב' דקבלן שחוזר יכול להטעותו אף אם הי' מוצא פועל אחר דהתם מיירי שאין הפועל אומר לו שכור מאלו ולפי"ז ניחא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרוני' דהיכא דלא היה יכול לחזו' אלא בתרעומו' אינו נותן אלא כפי הפסיק' הראשונ' והביאו הרב כו' ע"ש והנה ז"ל הרא"ש בתשו' כלל ק"ד סי' ב' ילמדנו ראובן שקיבל משמעון בגד לארוג חמש אמות בזהב וכאשר התחיל במלאכה אמר שהמטוה הוא גרוע וגורם לו להניח מלאכתו אם לא שיוסיף לו מעות ומפני השינוי הזה נדר לתת לו זהב בד' אמות ועתה יורנו אם שמעון חייב התוספ' כו' ובנדון הלז לא נתייקרה המלאכ' אלא שמצוי עליו לומר שהטוי הוא רע ולא היה יכול למהר לארוג כפי רצונו ואין זה טענה הואיל וראהו לעיני' הי' לו לבדקו קודם וגם דומה למקום שאין שם פועלי' לשכור מטע' שכתבתי לעיל דאין א' נכנס למלאכ' חבירו. תשוב' כיון דקבלן לא מצי למיהד' וידו על התחתונ' אף אם היה מוצא אחר היה יכול להטעותו ודוק' לענין שוכר עליהן אם באת חביל' לידו היינו דוק' אם אינו מוצא פועל אחר אבל להטעותו כדי לגמור מלאכתו כמו שהו' חייב לגמרי שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם היה מוצא פועל ואף אם אינו אבוד יפה עשה שהטעוהו עכ"ל ולכן דברי הבדק הבית נכוני' מ"ש דהטו' כתב דבריו על פי דברי הרא"ש בפסקיו דאלו דברי הרא"ש בתשו' מן הדין אינו יכול לחזור כלל אפי' מצא פועל אחר ואלו אנן קי"ל דאפילו קבלן וגם התחיל במלאכה נמי חוזר כל שיש פועלים אחרים לפניו וכן בעה"ב בפועל חוזר כל שיש בעה"ב אחר לכן לדברי הרא"ש בתשו' לא ירדנו ומ"ש הש"ע לחלק בין אמר לו שכור מאלו אינו יכול להטעותו ובין לא א"ל שכור מאלו יכול להטעותו אכתי לא נתיישב בדבריו לשון הרא"ש בתשו' שכת' שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם הי' מוצא פועל אחר ואמאי הא ניהו דזה יכול להטעותו כיון שלא אמר צא ושכור מאלו אבל ודאי הקבלן מצי חזר כל שיש פועלים אחרים אפי' לא א"ל צא ושכור מאלו ואפשר דס"ל להרא"ש בתשובה דמן הדין אין הקבלן חוזר אפי' יש פועלים אחרים אא"כ א"ל צא ושכור מאלו וכ"כ הרשב"א ז"ל הובא בשטה מקובצת ז"ל אומרים לו צא ושכור מאלו ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם לברר ולהראות דאיכ' פועלים לשכור ואי איכ' טענה וכפירה בין בעה"ב לפועלים בזה על הפועלים להביא ראיה עכ"ל אבל אנן קי"ל כפסקים והרי אינו מחלק בפסקים כלל בזה אלא כל שיש פועל אחר יכול לחזור פועל אפי' אינו אומר צא ושכור מאלו ועוד דגם הריטב"א לא אמר דלשון צא ושכור פועלים יצטרך לומר הפועל והוא הקבלן אלא לענין צריך לברר ואיכא טענה וכפירה צריך הפועל לברר דאלו בעה"ב מודה שהיו לפניו פועלים ואע"ג דלא אמר ליה הפועל צא ושכור מאלו נמי פטור והריטב"א לא קאמר אלא דלישנא צא ושכור מאלו היינו שיהיה מלתא דברירא ופרהסיא שלא יהיה אח"כ הכחשה בין הבע"ב לפועלים בזה לכן הלך הטור בתר פסקי הרא"ש ודלא כהרא"ש בתשובה. ומ"ש הש"ך דהרא"ש הוא נגד דברי הנ"י בשם האחרונים והרמ"א פסק בסי' של"ב כדברי הנמוקי דהיכא דיש לבעה"ב תרעומות הולכין אחר פסיקה הראשונה והכא פסק שצריך ליתן כפי מה שפסק באחרונה אבל באמת אין כאן סתירה כלל דהנ"י לא קאמר אלא היכא שהיה בתחלה קציצה ואח"כ חזרו פועלים בבעה"ב או להיפך בעה"ב בפועלים פייסו בסתם אמרינן דמסתמ' נתרצו בקציצה ראשונה אע"ג דכבר חזרו וכה"ג במקח עושין כדברי מוכר או לוקח אבל בזה כיון שאין להם להחזיר אלא בתרעומות אמרינן כל בסתמא בקציצה הראשונה הוא דנתרצו בכדי שלא יהיה תרעומת אבל אם חזרו פועלים מקציצה הראשונה והלך בעה"ב ופייסינהו לפועלים ביותר מקציצה הראשונה ודאי צריך ליתן כפי דמים שפסק באחרונה כיון דיכולין לחזור והיינו הך דרמ"א דהכא כיון שפסק להם בפירוש אם לא היכא שהדין נותן להיות שוכר או מטען אבל כל שאין רשות להטעות וכמו הך דיש פועלים לפניו וחזרו ובעה"ב פסק להם בפירוש ביותר מקציצה הראשונה ודאי צריך ליתן כפסוקה האחרונה ואין לו עליהם אלא תרעומות וזה ברור: