סמ"ג עשה קלז
נטע רבעי הרי הוא קדש שנאמר "ובשנה הרביעית וגו׳". ודינו להאכיל לבעליו בירושלים כמעשר שני. וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא, כדאיתא בירושלמי דפאה (פ' כל זית ובפ' בתרא דמעשר שני). ובנטע רבעי הוא אומר "ואיש את קדשיו לו יהיו", שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי הוא חוץ מנטע רבעי, כך מפרש בספרי (פ׳ נשא).
הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני ואם פודהו לעצמו מוסיף חומש (פ' בתרא דמעשר שני; קידושין נד:). ותניא בת״כ [פרשת קדשים סוף פ״ה] שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת מעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה. ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני כדתניא סוף מעשר שני [ור״ש מביאה בפירוש שם] אמחלוקת ב״ש וב״ה שבית הלל אומרים פודין כרם רבעי יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר. ובירושלמי דערלה [פ״ק] משמע שאסור לפדותו בוסר דקתני פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ולא פגין והרי הוא ממון גבוה כמעשר כר׳ מאיר שפוסק כמותו בקידושין [דף נ״ד] לפיכך אינו נקנה במתנה אלא א״כ נתנו בוסר ודינו בשאר דברים לעניין אכילה ושתייה ופדייה כמעשר. והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין, וכן הזתים. אבל שאר הפירות אין משנין אותם מברייתם [כדאי׳ במעשר בפרק י״א דמסכת תרומות].
שנינו בפ״ה דמס׳ מעשר שני כרם רבעי אין לו שכחה ופאה ופרט ועוללות ואין מפרישין ממנו תרומות ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני וכך ישנו בירו׳ דפיאה [פ״ו] אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר שני. עוד שנינו שם ענבים של כרם רבעי התקינו ב״ד שיהו עולין לירושלים מהלך יום א׳ לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשחרב בית המקדש נפדין סמוך לחומה ושאר כל הפירות אפי׳ בזמן המקדש נפדין סמוך לחומה. עוד שנינו שם כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ושמין על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו ואחר שקוצבין השער מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו ומשער כך וכך סלים בסלע ובשביעית פודין בשויין שאין שם לא שומרים ולא פועלים.
עוד שנינו שם [בדף ע״א] מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה שיד כל אדם שוה צריך לציינו בקוזזו׳ אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדה ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כדי שיפרשו ממנו שאם יציינו בקוזזות אדמה שמא יתפרדו שאיסור ערלה חמור הוא שאסור בהנאה וטעם אחר מפרש במרובה [דף מ״ט], [שם] והצנועין היו מניחין את המעות בעונה השמיטה ואומר הנלקט מנטע רבעי זה מחולל על המעות האלו שהרי א״א לפדותו במחובר לקרקע כמו שביארנו.
אמרינן במס׳ ר״ה [דף י׳ ובירושלמי שם כל הסוגיא] באחד בתשרי ר״ה לערלה ולרבעי מאימתי מונין לערלה ולרבעי משעת נטיעה ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא שלשים יום בשנה חשוב שנה והוא שתקלוט הנטיעה קודם השלשים יום וכמה היא סתם קליטה לכל האילנות שתי שבתות כדפסקינן בפרק הערל [דף פ״ג] כר׳ יוסי וכר״ש שאומרים שתי שבתות. נמצאת למד שהנוטע ארבעה וארבעים יום קודם ר״ה עלתה לו שנה ואעפ״כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בערלה או ברבעי עד חמשה עשר יום בשבט שהיא ר״ה לאילנות. כיצד הנוטע אילן מאכל בחמשה עשר באב בשנה עשירית ביובל הרי היא בתוך שני ערלה עד חמשה עשר בשבט משנת שלש עשרה וכל מה שיוציא האילן בתוך הזמן הזה הרי הוא ערלה אעפ״י שלא נגמרו אלא לאחר כמה ימים ומחמשה עשר בשבט משנת שלש עשרה ביובל עד חמשה עשר בשבט משנת ארבע עשרה הוא נטע רבעי וכל מה שיוציא בתוך הזמן הזה הרי הוא רבעי וצריך פדיון ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה ולרבעי. נטעו בששה עשר באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת אחת עשרה ושנת שתים עשרה ושנת שלש עשרה כולה והרי נטע רבעי מראש השנה של שנת ארבע עשרה עד סופה נטע נטיעה מר״ה תשרי עד ט״ו יום בשבט מונה לה השנים מיום ליום לערלה ולרבעי.
שנינו במסכת ערלה בפ״ק העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר מותרין בערלה וברבעי [שם] הענקוקליות הם ענבים ששדפן קדים והפסידן והחרצני׳ והזגים והתמד שלהן וקליפי רימון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות. כל מין שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנא׳ שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הד׳ יהי׳ כל פריו וגו׳. שנינו בפ״ק דערלה [שם] הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהא סייג לגינה או לקורות הר״ז פטור מן הערלה [בירושלמי שם ור״ש הביאו בפי׳ שם] נטעו לסייג וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג כיון שעירב בו מחשבות חיוב חייב. נטעו שלש שנים לסייג מכאן ואילך למאכל, אין לו רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. [שם] נטע אילן וחשב שיהא לו הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג או לעצים או שחשב שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג או לעצים זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של אדם כדאיתא בירושלמי [דלעיל].
[שם ובמתני׳ דלעיל דף ע״ט] הנוטע אילן לרבים בתוך שדהו חייב בערלה שנאמר ונטעתם אפילו לרבים. בד״א בא״י אבל בח״ל פטור. [שם] הנוטע בר״ה והנוטע בספינה והעולה מאיליו ברה״י והנכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי. והעולה מאיליו במקום חורשין פטור. עוד בפ״ק [שם] מה שנטעו גוים עד שלא באו אבותינו לארץ פטור, אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו גוים חייב, שנאמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, משעת ביאה כל לרבות. תניא בתוספתא [שם ובירושלמי שם] גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה [במתני׳ דלעיל ובת״כ קדשים פרשה נ׳] ויש לנכרי נטע רבעי שאם באו לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל.
תניא בת״כ [שם] אחד הנוטע גרעינין או ייחור מן האילן או שעקר כל האילן ממקום זה ונטעו במקום אחר הר״ז חייב בערלה שנא׳ כל עץ ומונה משעת נטיעתו, [במיימוני פ״י דהלכות מעשר שני ונטע רבעי] ואילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה. [בר״ה ד״ט] אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בד״א בשחתך בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר אבל אם מתחבר בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורב באילן הזקן פטור כאשר ביארנו בסמל״ת [ל״ת קמ״ו] אמר רבי יוחנן בפ׳ הנודר מן הירק [דף נ״ז] ילדה שסבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפי׳ הוסיף מאתים הרי אותן הפירות של ילדה אסורין שאין גידולי היתר מעלין את עיקר האיסור אבל אם אין פירות בילדה הילדה בטילה כדאיתא בפרק משוח מלחמה [דף מ״ג].