בבא מציעא מא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אצריך דעת בעלים אי רבי ישמעאל מאי איריא לא יחדו אפילו יחדו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יחדו דמקומה הוא אלא אפילו לא יחדו דלאו מקומה הוא לא בעינן דעת בעלים אימא סיפא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור אתאן לר"ע דאמר בעינן דעת בעלים אי ר"ע מאי איריא יחדו אפילו לא יחדו נמי בלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לא יחדו דלאו מקומה הוא אלא אפילו יחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים רישא רבי ישמעאל וסיפא ר"ע אין דא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לשלוח בה יד במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון מאן דאמר לגוזלה קסבר שליחות יד צריכה חסרון ומ"ד לשלוח בה יד קסבר שליחות יד אינה צריכה חסרון מתקיף לה רב ששת מידי נטלה קתני טלטלה קתני אלא אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקא סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וכולה רבי ישמעאל היא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה ור' יוחנן הניחה במקומה משמע איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר גשליחות יד אינה צריכה חסרון תסתיים דרב הוא דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון דתניא דרועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס פטור הניח מקלו ותרמילו עליה חייב והוינן בה משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב בעודן עליה וכי עודן עליה מאי הוי הא לא משכה ואמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב שהכישה במקל ורצתה לפניו והא לא חסרה אלא לאו ש"מ קסבר שליחות יד אינה צריכה חסרון אימא שהכחישה במקל דיקא נמי דקתני שהכישה במקל ש"מ ומדרב סבר שליחות יד צריכה חסרון לוי סבר שליחות יד אינה צריכה חסרון מאי טעמא דלוי א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן נהוראי משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם
רש"י
עריכהצריך דעת בעלים - ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא:
דמקומה היא - וכיון דבאותו מקום החזירה חזרה גמורה היא:
אתאן לר"ע - תירוצא הוא:
תרגמה רבי יעקב - דתיקו כולה כחד תנא ובתרי טעמי רישא שהחזירה למקומה דכל מקום שהחזירה מקומה היא דהא לא יחדו לה מקום וסיפא שהחזירה למקום שאינה מקומה כדמסיים במסקנא דהא דמסקינן בסיומא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה אתרצתא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת ומשום דהניחה חוץ למקומה לא הויא חזרה וכגון שנטלו מתחלה על מנת לגוזלה והיינו לצרכו דמתניתין דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש כיון דלאו גזילה הוא סגי לה בהשבה כל דהו וכל מקום שהניחה פטור באונסין אבל משום דגזולה הואי ובגזילה כתיב והשיב וזה שהניחה למקום שלא יחדו לה בעלים לא הויא השבה:
ור' נתן תרגמה - דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כו' אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה ולא נטל אפ"ה קמה ליה ברשותיה כולה והויא לה גזילה ובעי' השבה ובמקום שאינו מקומה לאו השבה היא ורב ששת לא שביק דליסיימו לתירוצייהו ואתקיף מידי נטלה קתני כו' ומיהו סיומא דמילתא דמסקנא וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה אכולהו קאי:
שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה כדכתיב (שמות כב) ומת או נשבר או נשבה [וגו'] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:
צריכה חסרון - לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא א"כ חסרה:
מידי נטלה קתני - דמשמע שנטלה לעצמו:
טלטלה קתני - לתשמיש בעלמא משמע לצרכו דמתני':
אלא כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות - לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה ואפ"ה הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא:
וכולה ר' ישמעאל היא - אשינוייא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת:
וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה - אבל רישא כל מקום שהניחה מקומה היא:
ור' יוחנן - דאמר לעיל מאן דמתרגם לי כו':
הניחה במקומה משמע - הלכך לא מיתוקמא כרבי ישמעאל:
שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו ואפי' נאנסה כדכתיב או נשבר או נשבה וגו' שבועת ה' תהיה אם לא שלח דמשמע הא אם שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה:
צריכה חסרון - וכל זמן שלא חסרה לא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה:
זאב - טורף נושא הטרף לחורו:
ארי - אינו טורפה אלא דורסה במקומה ואוכלה:
פטור - דאונסין נינהו ואי משום דהניח עדרו ופשיעה היא מוקמינן לה דעל בעידנא דעיילי אינשי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (לקמן צג:) א"נ דשמע קול אריה ועל:
הא שקלינהו - ואי נמי שליחות יד חשיבא הא הדר אהדרה כשנטלו הימנו ואנן מוקמינן לעיל סתם מתני' כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים:
הא לא משכה - בשליחות יד כדי לקנותה ומטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה לא במקח ולא לענין גזל ולא לענין שליחות יד כדתנן במתני' (לקמן דף מג:) הטה את החבית ונטל ממנה רביעית יין אין משלם אלא רביעית אלמא בעינן דליקנייה כו': ואמר רב שמואל גרסינן:
שהכישה במקל - כשנתנו עליה ורצתה זו היא משיכה משעקרה יד ורגל על ידו:
והא לא חסרה - לאו פירכא היא אלא מסקנא וסיומא הוא למילתיה דאמר תסתיים דרב הוא דאמר אין צריכה חסרון מדשני רב למתניתין משום דהכישה ורצתה לפניו ואי קשיא דלמא הא דהניח מקלו ותרמילו חיוביה לאו משום שליחות יד הוא דליבעי חסרון אלא משום שואל שלא מדעת הוא כי ההוא דלעיל דחבית לא היא דכי אמרינן בשומרין שאלה שלא מדעת בדבר שאינו כיחש וחיסר מחמת מלאכה אבל בעלי חיים המכחישים מחמת מלאכה תחלתו שליחות יד היא:
שהכחישה - בהכאתו דהיינו חסרון:
דיקא נמי - דהכחישה קאמר רב מדנקט הכשת מקל דמכה חזקה היא:
ומדרב סבר צריכה חסרון - דהא דייקינן מדנקט מקל:
לוי - בר פלוגתיה סבר אין צריכה חסרון:
משונה שליחות יד כו' - כלומר אינה דומה לזו שזו נאמרה לצורך ולא משתמע אלא בחסרון אבל של שומר שכר נאמרה שלא לצורך משמעות שבה אלא לדרשה וללמד שאינה צריכה חסרון:
תוספות
עריכהאי רבי ישמעאל אפילו יחדו נמי. וא"ת מנ"ל י"ל מדנקט טלה וסלע דסתם טלה לא יחד לו מקום אלא הולך ממרעה למרעה וסתם סלע יחדו לו מקום בכיס וגם כיס יחדו לו מקום בתיבה ולכך פריך נמי בסמוך לר"ע אפילו לא יחדו נמי:
שנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה כו'. והיינו חסרון שהכל גוזל ונטל לצורך עצמו:
שנטלה ע"מ לשלוח בה יד. פי' ליטול מקצת אע"פ שלא נטל אותה מקצת חייב בכולה כדאמר בשלהי פרקין (דף מד.) לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל אבל למ"ד ע"מ לגוזלה דבעי חסרון אם הגביה ליטול קצת אינו חייב עד שיטול המקצת כיון דבעי חסרון וקשה דבשלהי פרקין קאמר אפי' למ"ד בעי חסרון מודה בחבית אם הגביהה אע"פ שלא נטל חייב דניחא ליה דתיהוי כולה בסיס להאי רביעית ומתני' בחבית איירי ויש לומר דמתני' איירי אפילו בשמן דלא מנטר פורתא אגב האחר:
ובא זאב וטרף. בשעת משלחת זאבים ורבי יהודה היא דאמר זאב אחד אונס בפ' הפועלים (לקמן דף צג:):
הא שקלינהו. לרבי ישמעאל פריך דאמר לא בעינן דעת בעלים כפרש"י:
הא לא משכה. דאע"ג דעודן עליה לא קיימא ברשותיה להתחייב באונסיה עד שימשוך כדאמר במתני' (לקמן דף מג:) הטה את החבית ונטל ממנה רביעית אינו חייב אלא דמי רביעית כיון דלא הגביה את החבית ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כל כך בחוזק עד שרצתה לפניו:
דיקא נמי דקתני שהכישה. וא"ת בפ"ק דקדושין (דף כב:) תניא או שהכישה במקל ורצתה לפניו דאקרי משיכה ולא הויא הכחשה וי"ל דהתם דאדם נכרי לקחה ואינה מכירתו בדבורו שייך למיתני הכישה אבל הכא דאיירי ברועה שהבהמה מכירתו ואזלה מחמת דבורו לא שייך למיתני שהכישה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהעז א מיי' פ"ד מהל' גניבה הלכה י', ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין עא, טור ושו"ע חו"מ סי' שנ"ה סעיף א' וסעיף ב וע"ש:
עח ב מיי' פ"ז מהל' שאלה ופקדון הלכה ט', סמ"ג עשין פח, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף ו':
עט ג מיי' פ"ג מהל' גזילה הלכה י"א, סמ"ג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף א':
פ ד מיי' פ"ג מהל' שכירות הלכה ח', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ג סעיף י':
ראשונים נוספים
אוקימנא לר' ישמעאל דאמר כשמחזירה אין צריך דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים ומקשי' אי הכי יחדו להאי חבית הבעלים מקום [נמי] דהא שמעינן ליה לר' ישמעאל דאומר הגונב סלע מן הכיס והנה יחדו הבעלים להאי סלע מקום בכיס ואמר ר' ישמעאל יחזיר למקום שגנב ואין צריך דעת בעלים ואי מתני' ר' ישמעאל היא אמאי קתני ולא יחדו לה בעלים דשמעינן מינה דדוקא לא יחדו הא יחדו לא.
ופרקי' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה באותו מקום דודאי פטור דהא החזירה במקומה וכיון שהחזירה במקומה כלא טלטלה דמי אלא אפי' לא יחדו לה בעלים מקום דלאו במקומה מחזירה פטור. אוקימנא אליבא דר' ישמעאל בין יחדו לה הבעלים מקום בין לא יחדו לה הבעלים מקום כיון שהחזירה למקומה אם נשברה פטור הוא. אי הכי אימא סיפא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכה פטור לצרכו חייב אמאי חייב והא משהניחה קתני ויש מי שמפרק בשהניחה במקום שאינו מקומה. ור' יוחנן אמר הניחה במקומה משמע. ופרקי' סיפא אתאן לר' עקיבא דאמר צריך דעת בעלים הלכך לצרכו חייב. ומקשינן אי מתני' רבי עקיבא היא למה ליה יחדו לה בעלים מקום אפי' לא יחדו אמר ר' עקיבא צריך דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וכו' הנה לא יחדו בעלים מקום לטלה והצריך ר' עקיבא בהחזרה דעת בעלים כו'.
ועמדה רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא. אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם ליה חבית אליבא דחד תנא וכו' פי' אמר ר' יוחנן מי שיפרש לי משנתינו זו המפקיד חבית אצל חבירו וכו' ויעמידה אי אליבא דר' ישמעאל אי אליבא דר' עקיבא סיפא ורישא בחד תנא אני מוליך לו כליו אחריו לבית המרחץ כי הוא כמו רב ואני תלמיד שנמצאתי משמשו כתלמיד לרב.
ובא רב יעקב בר אבא לאוקמה למתני' בנוטלה על מנת לגוזלה.
רב נתן בר יעקב מוקמה בנוטלה על מנת לשלח בה יד וכולה ר' ישמעאל.
ודחה רב ששת טעם שניהם ואמר מידי במתני' קתני נטלה דלישמעינן נטלה לגזלה או לשלח בה יד טלטלה קתני ואין בלשון טלטול לא לשון גזילה ולא ששילוח בה יד. אלא אמר רב ששת כגון שטלטלה לעמוד עליה ולפשוט ידו בתוך הקן ליטול גוזלות וסבר האי תנא שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוי וכולה ר' ישמעאל היא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה לפיכך תנן לצרכו חייב.
ור' יוחנן אמר סיפא ר' עקיבא היא כי הניחה במקום שנטלה משמע. ואעפ"כ צריך דעת בעלים כר' עקיבא וכיון שלא ידעו בה הבעלים שהחזירה למקומה לפיכך לצרכו חייב.
איתמר רב אמר שליחות יד צריכה חסרון. מדתניא רועה שהיה רועה עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס פטור פי' פטור הוא כי שוכר הוא והשוכר פטור מן האונסין. ואם הניח מקלו או תרמילו עליה פי' כיון שנשתמש בה כאילו גזלה וחייב באונסיה. ואקשי' עלה.
ואוקמה רב בעודו עליה מקלו ותרמילו.
ואמרי' והא לא משכה ופריק רב כגון שהכישה במקלו ורצתה לפניו. דייקי' מדלא קתני הנהיגה בקול אלא הכישה במקל ש"מ שהכישה במקל והוכחשה דהיינו חיסרה ולפיכך חייב ש"מ דרב הוא דאמר שליחות יד צריכה חסרון ואם אין שם חסרון פטור באונסיה ולוי אמר שליחות יד אינה צריכה חסרון מאי טעמא.
אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בר נהוראי משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם משליחות יד האמורה בשומר שכר כלומר שומר חנם דינו קל ושומר שכר דינו חמור שחייב בגניבה ואבידה ואם שומר חנם שדינו קל חייב בו שליחות יד שומר שכר לא כל שכן שחייב אם שלח בו יד למה כתב עוד שליחות יד בשומר שכר אלא ללמד שאפי' שליחות יד בלא חסרון חייב.
משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב. פי' משמע ליה מדקתני אם הניח ולא קתני היה מקלו ותרמילו מונחים עליה דבדשקלינהו עסקינן. א"נ לאו דוקא הוא שקלינהו אלא ה"ק משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב אי שקלינהו הא הדרא ליה.
ומ"מ קשיא כי שקלינהו מאי הוי לר' עקיבא לאו חזרה היא. ואומר רש"י ז"ל משום דאוקימנא למתני' כר' ישמעאל דאין צריך דעת בעלים מוקימי' נמי האי כוותיה ואע"ג דקיי"ל כר' עקיבא אפשר דבעי' לאוקמי כדברי הכל, והראב"ד ז"ל פי' דה"ק משום דהניח מקלו ותרמילו עליה לפי שעה חייב והא לא קפדי בעלים ואין שם היזק שוה פרוטה ואמר שמואל ועודן עליו כלומר רגיל הוא לעשות כן כל שעה ולהניחם עליה זמן מרובה ובכגון זה ודאי הבעלים מקפידים שליחות יד הוא:
והא לא חסרה אלא ש"מ שליחות יד אינה צריכה חסרון. קשיא ליה לרש"י ז"ל, דילמא הא דחייב לאו משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון אלא משום שואל שלא מדעת ואי שואל הוי מחייב ואי גזלן הוי מחייב ובין למ"ד שליחות יד צריכה חסרון ובין למ"ד אינה צריכה שואל שלא מדעת או שואל הוי או גזלן הוי במה ששאל זו שאלה שאל רש"י ז"ל ואיני מבין טעמו בתירוצו.
אבל טעמו של דבר משום דהאי רועה לא שואל ולא גזלן הוי דכיון שאינו מבטלה ממלאכת הבעלים והיא רועה באפר והולכת עם הפרה במקום שדעת בעלים שתהא שם ואין זה דעתו להוציאה מרשות הבעלים לא משום שאלה ולא משום גזלה אין זה שואל ולא גזלן שהרי לא נשתמש בכולה שיוציאנה ממלאכת הבעלים ומרשותם, אבל מ"מ כיון שהוא משתמש בה הרי הוא שולח יד בפקדון שהשולח יד בפקדון אפילו במקצת חייב בכל הכא נמי שלא שאלה ולא בטלה ממלאכת הבעלים כיון שנשתמש בה עמהם הרי הוא כשולח יד בפקדון ונטל ממנו מקצת אלא שזה לא חסרה כנ"ל:
ומשום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב: פי' הניח משמע שהניחם עליה, אבל עכשיו אינו עליה אלא שנטלם, ומשום הכי קא מקשה אמאי חייב הא שקלינהו. ואי קשיא כי שקלינהו מאי הוי, הא צריך דעת הבעלים כר' עקיבא וקיימא לן כותיה. כבר תירצה רש"י ז"ל בפירושיו משום דאוקימנא למתניתין כר' ישמעאל דאמר אין צריך דעת בעלים, מוקמינן הא נמי כותיה דבעינן לאוקומה לדברי הכל.
אבל הראב"ד ז"ל פירש, משום דהניח מקלו ותרמילו עליה פעם אחת חייב, והלא אין דרכן של בני אדם להקפיד בכך ואין שם חסרון ונזק כלל. ואוקמה שמואל בעודן עליו, כלומר, שהוא רגיל לעשות כן כל שעה ולהניחם עליה זמן מרובה, וכגון זה הבעלים מקפידים בכך ושליחות יד הוא. וקשה לי קצת, דאם אינה מכחשת מחמת כן כלל לעולם, מה היא הקפדתו של בעלים יותר כשהוא עושה כן תדיר משאינו עושה אלא פעם אחת, ואם היא מכחשת בכך, היכי מקשה בהדיא והלא לא חסרה, הא כיון דאוקימנא בעודן עליו הרי דרכה להכחיש בכך. ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר.
והא לא חסרה: קשיא ליה לרש"י ז"ל, דלמא לא מחייב ליה משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון, אלא משום שהוא שואל שלא מדעת, ואי שואל שלא מדעת גזלן הוי, חייב ואע"ג דלא חסרה כלל. ותירץ הוא ז"לּ, דלא מקרי שואל אלא בדבר שתחלה לא שייכא ביה כחש וחסרון, וכגון חבית וכיוצא בו, דכיון דאין דעתו לגזול ולא לחסר ממנה כלל זהו שואל, ששאלה הוא דבר שחוזר בעין, אבל בעלי חיים שמכחישין ומתחסרין מחמת שמתחסרין במלאכתן, כי נשתמש בהו לא שואל הוי אלא שולח יד.
ונראה דלפי פירושו יש ג' חלוקי דינין בדבר, גזלן, ושואל שלא מדעת, ושולח יד בפקדון. וגזלן הוא שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם, וזה אין צריך חסרון, דמכיון [דגזל] קם ליה ברשותיה. ושולח יד בפקדון הוא, בין שדעתו ליטול ממנו קצת, כגון נוטל רביעית מן החבית ודעתו לשלם, בין שנשתמש שלא מדעת הבעלים בבעלי חיים שהופקדו אצלו, לפי שמחמת מלאכתן הן מתחסרין ומכחישין.
ואיכא מאן דאמר אינו צריך חסרון, כלומר, דכיון שדעתו לחסרו, אע"פ שנאנס קודם שחסרו, חייב, דקם ליה ברשותיה, ואיכא מאן דאמר צריך חסרון, לומר, שאינו עומד ברשותו עד שיחסרהו. ושואל שלא מדעת הוא, בדבר שאין מתחסר מחמת תשמישו, כגון שנטל את החבית להביא עליה גוזלות, ואף על פי כן כיון ששאלה שלא מדעת הוי גזלן, וחייב באונסין ואע"פ שלא חסרו כלל.
והר"ז הלוי ז"ל כתב, דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון, חד הוא, וראיה לדבר הדין סוגיא דרועה, והוצרך לדחוק עצמו ביותר בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן (מג, א), כדאיתא בספר המאור שלו.
אי רבי ישמעאל מאי איריא וכו': דהא התם מפרש טעמא דרבי ישמעאל משום דלא כלתה שמירתו ולרבי עקיבא כלתה הלכך לרבי ישמעאל אפילו לא יחדו נמי. הרא"ש.
תרגמה רבי יעקב וכו': פירוש כל הני אמוראי לא אתו לסיומי אוקימתא דלעיל אלא כל חד מינייהו אתא למימר דכולה רבי ישמעאל וסיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה וכדמסיימינן בסיפא אלא דקא מפלגי במה שנטלה לצרכו מאי לצרכו דמר מפרש שנטלה לגזלה ומר מפרש שנטלה לשלוח בה יד ומר מפרש לקמן שנטלה בתורת שואל שלא מדעת אלא שהתלמוד פירש טעט מחלוקתם קודם סיום האוקמתא דנימא וכולה רבי ישמעאל היא והכין אורחא דתלמודא. וכן פירש רש"י.
ושלשה דברים הוזכרו כאן במאי דקתני מתניתין לצרכו או לגזלה או לשלוח בה יד או שהיה עליה שואל שלא מדעת וכל אחד מאלו חייב הוא באונסין וצריכה משיכה דבלא משיכה לא מחייבי כלל דברשותא דמריה קיימא וכדאמרינן לקמן והא לא משך. וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין איניש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליה וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו. והנוטל לגזול הוא והנוטל על דעת ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואף על פי שלא חסר. והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולמסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים. ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו. ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים. ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואף על פי שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק. דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי.
וכל זה מיסודו של הרמב"ן. וכן נראה דעת רש"י לקמן. ולהוציא מדברי הרז"ה שכתב בספר המאור דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חדא מילתא היא והוצרך לדחוק עצמו מאד בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן. והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוספות. הריטב"א. וכן כתב הרשב"א וכמו שכתוב לקמן.
במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון דאלו במשנתנו לא חסרה כלל וקתני שהוא חייב באונסיה הילכך מאן דסבירא ליה דשליחות יד צריכה חסרון מוקי לה בשנטלה על מנת לגזלה ומאן דסבר דשליחות יד אינה צריכה חסרון ניהא ליה טפי לאוקמה בשנטלה לשלוח בה יד או משום דכל דאפשר לאפוקי דלא ליהוי גזלן מפקינן ליה או משום דטלטלה קתני או משום דכל ישראל בחזקת כשרים או משום דבעי לאשמועינן דשליחות יד אינה צריכה חסרון או משום לאשמועינן בשליחות יד דדיניה כגזלן לענין שצריך דעת ושייך נמי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן ומחייב רבי ישמעאל בשלא החזירה למקומה. הריטב"א.
מתקיף לה רב ששת וכו'. עד וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי: פירוש ובעי השבה מעליא ליד הבעלים או למקומה שלא פטר רבי ישמעאל אלא במחזיר במקום שגנב. דאלו למאן דאמר שואל הוי אף על גב דכולהו שומרים צריכין דעת כדכתיבנא בפרק אלו מציאות כיון דאמרת דשואל הוי דכולי עלמא לא כלתה שמירתו ואין צריך דעת בעלים ואפילו לא החזירה למקומה ממש פטור כיון שהיה שומר עליה מתחלה כגון משנתנו דכיון שלא נעשה עליו גזלן וחזרה לרשותו כחזרת ברשות הבעלים ממש חשיבא ולא בעי רבי ישמעאל שיחזיר למקום שגנב אלא בשומר שעשה גנב או גזלן ולהכי אוקמוה הכא דסבר גזלן הוי דאלו לענין חיוב אונסין אפילו למאן דאמר שואל הוי חייב הוא בכל אונסין ואפילו במתה מחמת מלאכה דלא שייך לומר בהא לאו לאוקמוה בכילתא שייליה. וזה ברור. הריטב"א.
וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: ורב ששת אמר וכו'. וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי. דאי שואל הוי אף על פי שחייב באונסין כגזלן בשכלתה שאלתו פטור אף על גב דלא החזירה למקומה דלא אמר רבי ישמעאל למקום שגנב יחזיר אלא או בגנב או בגזלן שלא מדעת כזה אבל בשואל לא אמר. עד כאן.
וכתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: רבי יעקב לא רצה לומר כגון שנטלה על מנת להביא גוזלות כדאמר רב ששת משום דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ואף על גב דשואל נמי מחייב בהשבה מכל מקום כשכלתה השאלה הדר קאי בשמירתו כדלקמיה ולא כלתה לו שמירתה והוה ליה שומר חנם כדלקמן. עד כאן.
ורבי יוחנן מניחה במקומה משמע: וקשה דבמסכת קידושין קאמר דניחא ליה לרבי יוחנן לאוקמה בתרי תנאי וחד טעמא מלאוקמה בתרי טעמי וחד תנא ומוכח ליה מהכא והיכי מוכח לה שאני הכא דהניחה במקומה משמע. ויש לומר דהא דקאמר הכא הניחה במקומה משמע לאו היינו דוקא ממשמעותיה דהניחה אלא הכי קאמר הניחה במקומה משמע דומיא דרישא דאית ליה לאוקמה בחד טעמא ולא בתרי טעמי. תלמיד הר"ף ז"ל.
וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: לאו מלישנא דהניחה דאיק לה רבי יוחנן אלא מסברא ניחא ליה למימר הכי כי היכי דתיקום כולה סתמא בחד טעמא דהא רישא על כרחך הניחה במקומה היא דכיון דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה שומר ברשותו מקומו היא ולהכי ניחא ליה לאוקמי סיפא דקתני יחדו לה הבעלים מקום שהניחה במקומה ממש. עד כאן.
תסתיים דרב הוא דאמר אינה צריכה חסרון: כך גירסת רש"י. והוה דאיק לה תלמודא משום דסבירא ליה דההיא כשהכישה במקל ולא חסרה והיינו דאמר והא לא חסרה אלמא אינה צריכה חסרון ודחינן ליה דלעולם סבירא ליה צריכה חסרון וכגון שהכישה. ויש גורסים תסתיים דרב הוא דאמר צריכה חסרון ודייקינן לה משום דהכחישה וכדקתני הכישה במקל ומאי דאמרינן והא לא חסרה היינו ממה דהוינן בה התם ופרקוה שם בשהכחישה ולא גרסי אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון. וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה. הריטב"א ז"ל.
משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו ואי קשיא כי שקלינהו מצי הוי הא צריך דעת בעלים כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה כבר תירצה רש"י ז"ל בפירושיה משום דאוקימנא מתניתין כרבי ישמעאל דאמר אין צריך דעת בעלים מוקמינן נמי הא כוותיה דבעיא לאוקמה כדברי הכל.
אבל הראב"ד ז"ל פירש משום דהניח מקלו ותרמילו עליה פעם אחת חייב והלא אין דרכן של בני אדם להקפיד בכך ואין שם חסרון ונזק כלל. ואוקמה שמואל בעודן עליו כלומר שהוא רגיל לעשות כן כל שעה ולהניחם עליו זמן מרובה וכגון זה הבעלים מקפידין בכך ושליחות יד הוא. וקשה לי קצת דאם אינה מכחשת מחמת כך כלל לעולם מה היא הקפדתן של בעלים יותר כשהוא עושה כך תדיר משאינו עושה אלא פעם אחת. ודברי רש"י נראין לי עיקר. הרשב"א.
ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: והא שקלינהו וכיון דהדר הוה ליה שומר כדמעיקרא ואף על גב דליכא דעת בעלים מכל מקום קיימינן כרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים. וקשה דהא לקמן פסקינן כרבי עקיבא. ויש לומר דהך סוגיא אתיא אליבא דרב מדקמתרץ רב שהכישה במקל ורב סבירא ליה כרבי ישמעאל מדמוקי לה מתניתין כוותיה. עד כאן.
משום דהניח מקלו וכו': פירוש משמע ליה מדקתני אם הניח ולא קתני היה מקלו ותרמילו מונחים עליה דבשקלינהו עסקינן אי נמי לאו דוקא הוא שקלינהו אלא הכי קאמר משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב אי שקלינהו הא הדרא ליה. הרמב"ן ז"ל.
והא לא משך: פירוש דקסלקא דעתין דבעוד שהפרה עומדת במקומה הניח תרמילו עליה ולא משכה מעולם עול להשתמש בה ואם כן אמאי חייב שהרי תקנו משיכה בגזלנים כמו בלקוחות ופרקינן הכישה במקל ורצתה לפניו פירוש ועשה כן על דעת להשתמש בה דהא חשיבא משיכה כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ובדין היא דהאי הוה ליה למפרק ולשנויי מעיקרא שזה עיקר חיובו אלא דלא חש ובעי לפרושי מאי דקתני הניח מקלו ותרמילו עליה אמאי מחייב ליה. הריטב"א ז"ל.
והא לא חסרה: קשיא ליה לרש"י ז"ל דילמא הא דחייב לאו משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון אלא משום שהוא שואל שלא מדעת ואי שואל הוי מחייב ואי גזלן הוי מחייב ובין למאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון ובין למאן דאמר אינה צריכה חסרון שואל שלא מדעת או שואל הוי או גזלן הוי במה ששאל. והוא ז"ל מפרק לה כמי שכתב ואין דבריו ברורים.
אבל הרמב"ן תירץ דמשום שואל אי אפשר לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה בשעת שאלתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה הרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שולח יד דכיון דשליחות יד אינה צריכה תסרון אף זה שולח יד בה שמשתמש במקצתה.
וקשיא לי ואפילו למאן דאמר אינה צריכה חסרון היכי מחייב דאפילו למאן דאמר אינה צריכה חסרון הני מילי היכא שהגביהה על מנת לחסרה דהרי הוא כאלו חסרה אבל הכא דליכא חסרון כלל ואינו עתיד לבא נמצא שהוא מכישה במקל על דעת שלא לחסרה כלל ונמצא שאין כאן שליחות יד. ויש לי לומר הכא דודאי הכי קאמר ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמאן דאמר צריכה חסרון סבר שמה שחדש הכתוב לומר שמי שגוזל מקצת פקדון יהא חייב על כלו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא כשחסר ממש עשה מקצתו וכו' ככולו אבל מגביה על מנת לחסר ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שמגביה על דעת לגזול כולו חייב מגביה על דעת לגזול מקצתו אינו מתחייב על כולו לפי שאינו אלא גזרת הכתוב ואין לך בו אלא חידושו.
ולמאן דאמר אינה צריכה חסרון סבירא ליה דלא שנא ומשום הכי מוכיחים מהא דהניח מקלו ותרמילו דשליחות יד אינה צריכה חסרון שהרי שואל שלא מדעת כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי כיון דגזלן הוי הרי הוא כגוזל את כולה והיכא שאינו אלא כמשתמש במקצתה הרי הוא כגוזל מקצתה כגון הא דהניח מקלו ותרמילו עליה שהרי בהמה זו מקצתה משמשת בעליה שהולכת באפר לדעתה ומקצתה משמשת רועה זה שלא מדעת בעליה שהרי מקלו ותרמילו שהניח עליה נמצא שרועה זה כיון שמשתמש במקצתה שלא מדעת הרי הוא כגוזל מקצתה דתשמיש שלא מדעת כגזלה היא והוי שולח יד במקצתה ואף על פי שאין בשליחות יד זה חסרון כלל מחייבין אותו על כולה אלמא דמאי דחדית רחמנא בשלוח יד לעשות מקצתו ככולו לא שנא יש בו חסרון ולא שנא אין בו חסרון הלכך מגביה חבית כדי ליטול ממנה רביעית אפילו לא נטל ממנה כלום חייב בכולה כאלו הגביהה לגזלה לגמרי כן נראה לי. הר"ן.
וכתב הרשב"א ונראה לי לפי פירוש רש"י יש שלשה חילוקי דינים בדבר: גזלן שואל שלא מדעת ושולח יד בפקדון. גזלן הוא שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם וזה אין צריך חסרון ומכיון דגזל קם ליה ברשותיה. ושולח יד בפקדון בין שדעתו ליטול ממנו קצת כגון נוטל רביעית מן החבית ודעתו לשלם בין שמשתמש שלא מדעת הבעלים בבעלי חיים שהופקדו אצלו לפי שמחמת מלאכתן הם מתחסרין וכחשין. ואיכא מאן דאמר אינו צריך חסרון כלומר דכיון שדעתו לחסרו אף על פי שנאנס קודם שחסרו הייב דקם ליה ברשותיה ואיכא מאן דאמר צריך חסרון לומר שאינו עומד ברשותו עד שיחסרהו. ושואל שלא מדעת הוא בדבר שאין מתחסר מחמת תשמישו כגון טלטל את החבית על מנת להביא עליה גוזלות ואף על פי כן כיון ששאלה שלא מדעת גזלן הוי וחייב באונסין אף על פי שלא חסרה כלל.
והרז"ה כתב דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חד הוא וראיה לדבר הדין סוגיא דרועה. והוצרך לדחוק עצמו ביותר בשמעתא דילקה בחסר ויתר כדלקמן כדאיתא בספר המאור שלו. עד כאן. על מה שתירץ רש"י הקשה הרא"ש וכי משום דבעלי חיים כחשי מחמת מלאכה גריעי משאר דברים דלא כחשי ואם אי אפשר לחייבם משום שליחות יד בלא חסרון לא נחייב משום שואל שלא מדעת אתמהה. ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא. עד כאן.
וזה לשון גליון תוספות: הא לא חסרה: הקשה בקונטרס דילמא משום שליחות יד וכו' ותירץ. אך תירוצו דחוק וקשה להבין בלב. ונראה לפרש דהיינו טעמא דלא חשיב הכא שואל משום דלא קפדי אינשי אדבר מועט כזה אהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דאי הוה חשיב שואל הוה חייב אפילו בלא חסרון מקל וחומר דשואל מדעת כיון דשלח בה יד בהדיא וליכא למימר תו דילמא ממליך ולא יעשה איסור ועוד דלמאן דאמר שואל שלא מדעת גזלן הוי פשיטא דאין צריך חסרון. עד כאן.
וכתב הגליון וזה לשונו: אלא שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון: הקשה רש"י דילמא הא דחייב משום דהוי שואל שלא מדעת וכו'. ואין להקשות אי קסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי אם כן היכי מצי למימר שליחות יד צריכה חסרון תיפוס ליה משום שואל שלא מדעת דיש לומר. כששואל לעשות מלאכה בכל הכלי או בכל הבהמה הוי כאלו גזלה כולה ואין לך חסרון גדול מזה אבל כששולח בו יד ליטול מקצתה ולחסרה כגון הגביה חבית ליטול מקצת לא מחייב אלא אם כן נטל מקצתו.
ובזה מיושב לעיל דקאמר רב ששת ובשואל שלא מדעת קמיפלגי אבל לכולי עלמא צריכה חסרון ותירץ רש"י דלא שייך שאלה אלא בדבר שאינו חסר מחמת מלאכה וכו' וכתוב בגליון תוספות דתירוצו דחוק וקשה להבין ונראה דעתו דבדבר שאינו חסר מחמת מלאכה אחרי שאחר עשיית מלאכה אינו משתנה ואינו מתחסר אז מיד כשנוטלו למלאכה הוי כאלו גמר כוונתו אבל בדבר המתחסר הוי מחוסר מעשה כל זמן שלא גמר כוונתו ולכך לא מחייב אלא אם כן גמר כוונתו אי נמי יש לומר דעתו כדפירשו בגליון בתר הכי בדבר שאינו חסר מחמת מלאכה שייך בו שאלה כי אינו סבור שעושה בו עבירה ודאי כשנוטלו לשאלו לא יחזור בו אבל בדבר שחסר לא שייך בו שאלה דיודע שהבעלים לא ישאילו לו ולכך לא הוי שאלה. וכן כתב בגליון בשם רבינו אברהם לא שייך בו שאלה אלא שליחות יד דהוי כגזל ואולי יחזור בו ולא יעבור ולכך לא מחייב עד שיחסרנו.
כתוב בגליון תוספות מקל וחומר דשואל מדעת וכו': פירוש דחייב באונסין אף על גב דעושה מדעת כל שכן זה שעושה שלא מדעת ולא שייך לומר דילמא ממליך כיון שכבר חתחיל במלאכה שהניח עליה מקלו ותרמילון וממילא יתחסר. ולא דמי למה שפירש לקמן בגליון תוספות אחר היכא שמשך לשלוח בו יד ועדיין לא התחיל במלאכה. דהתם שייך למימר דילמא ממליך ולא עביד. וסיום גליון תוספות ועוד דלמאן דאמר שואל מדעת גזלן הוי פשיטא דאין צריך חסרון. פירוש רצה לומר דכששולח בו יד ליטלו לא גרע משואל שלא מדעת והיינו דלא כמו שחלקנו לפירוש רש"י וגם לא כגליון האחר. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ: הקשה בקונטרס מנא לן דמחייב מטעמא דשליחות דילמא מטעם דשואל שלא מדעת וכו'. ותירץ דלא היא דהא דאמרינן בשואלין דשאלה שלא מדעת הוי גזלן היינו דוקא בדבר שאינו בעלי חיים ואינו מכחיש מחמת מלאכה וכו' וקשה דאי רצה לומר דשאלה לא שייכא בבעלי חיים הא ליתא דהא בכמה דוכתי בפרק השואל אמרינן דשאלה שייכא בבעלי חיים דקאמר התם השואל את הפרה כמה פעמים וכו'.
אלא נראה דהכי רצה לומר הקונטרס תחילתו שליחות יד הוא גם שליחות יד איכא אבל ודאי כי נמי לא שייכא ביה שליחות יד מכל מקום שייכא בה שאלה שלא מדעת. והשתא קשה דהיכי מוכח דשליחות יד אינה צריכה חסרון לעולם דצריכה חסרון דהשתא אזיל שליחות יד כיון דלא חסרה ומכל מקום מחייב מטעם שאלה שלא מדעת.
לכן נראה כפירוש התוספות דהא דמחייב משום שאלה היינו דוקא כשעשה מלאכה מרובה דיש לומר דקפדי בעלים אבל בדבר מועט כגון הנחת מקלו ותרמילו דלא קפדי בה בעלים ליכא לחיובי מטעם שאלה שלא מדעת. ואם תאמר אם כן היכי מתייבינן ליה מטעם שליחות יד. ונראה למורי שיחיה דיכול לבא לידי חסרון אם ישהה עליה זמן מרובה מקלו ותרמילו אם כן מהשתא הוי שליחות יד אי שליחות יד אינה צריכה חסרון.
ואם תאמר אם כן מאי פריך והא לא חסרה אימא דמיירי שהניח מקלו ותרמילו עליה עד שחסרה. ויש לומר דמשמע לתלמודא דלא הניח מקלו ותרמילו עליה אלא כשיעור שהלך מעיר לעיר וחזר ובשיעור מועט כזה אין לנו לומר שחסרה כך נראה למורי שיחיה. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: והא לא חסרה. הקשה רש"י וכו'. ותירץ דלא שייך לדין שואל שלא מדעת אלא בדבר שמחמת מלאכתו לא שייך ביה כחש וחסרון כגון חבית וכיוצא בו ולשון שאלה משמע כן שהיא בדבר שחוזרת בעין ובלא חסרון אבל בעלי חיים שמכחישים ומתחסרים מחמת מלאכתן כי נשתמש בהן או שחשב להשתמש בהן בענין שראוי לחסרן אין זו שאלה אלא שליחות יד. ויפה כוון.
ויש מתרצין דלא חשיב לחייבו מדין שואל שלא מדעת אלא בשעושה בו מלאכה מרובה וכו' ואין לשון זה מחוור דאי לא הוה בדעתיה להשתמש בו זמן מרובה כדי חסרון אף שליחות יד אין כאן ואם בשדעתו להשתמש בה זמן מרובה כדי חסרון הא איכא קפידא ושאלה שלא מדעת אי לאו טעמיה דרש"י שהוא הנכון. ואם תאמר ודילמא בשהניח מקלו ותרמילו לאחר שמשכה על דעת לגזלה דלכולי עלמא לא בעי חסרון. יש לומר דהא ליתא חדא דכל היכא דאפשר לאוקמה בשליחות יד לא מוקמינן לה בגזלן כדאיתא בשמעתין לעיל. ותו דאם כן אפילו לא הניח מקלו עליה כלל חייב מכיון שהכישה ורצתה לפניו על דעת לגזלה. עד כאן.
והראב"ד כתב וזה לשונו: נראה לי כי שליחות יד אפילו אינו אלא במקצת אם נשברה חייב בכולה ולמאן דאמר צריכה חסרון עד שיטול ממנו מקצת שיהא בו שוה פרוטה כשיעור גזלה ומאן דאמר אינה צריכה חסרון משהגביה ליטול ממנה אף על פי שלא נטל ממנה כלום.
עוד נראה לי כי שליחות יד אפילו לא נתכוון לגזול ויש בדעתו להשלים מה שיטול משם חייב באונסין מפני שהוא כגזלן. והא לא חסרה אלא שמע מינה אינה צריכה חסרון. וקשיא לי אי סבירא ליה דשואל שלא מדעת גזלן הוא למה ליה חסרון והלא זה שואל שלא מדעת הוא.
ונראה לי דהא דאמרינן שואל שלא מדעת בפקדון גזלן הוא משום שליחות יד קאמר ורב ששת אוקמה למתניתין בשטלטלה להביא עליה גוזלות ושואל שלא מדעת גזלן הוא משום שליחות יד קאמר וקסבר אינה צריכה חסרון והא עדיפא מדכלהו דאפילו לא נתכוון במשיכתה או בהגבהתה ליטול ממנה כלום אלא להשתמש בה בלבד הרי היא שליחות יד. ואם אינו נפקד ונטל בהמת חברו שלא מדעתו ונשתמש בה זהו שואל שהוא גזלן אבל כשהוא נפקד הוא שולח יד בפקדון והוא גזלן. עד כאן.
ולענין פסק הלכה בענין שואל שלא מדעת נקטינן דגזלן הוי דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה אליבא דרבנן תפרק המוכר את הספינה וכדאמרינן בסוף פירקין אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי נימא רבא דאמר כבית שמאי. כן דעת הריא"ף וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות גזלה.
נמצא עכשיו שהשומר חייב באונסין באחד מג' דרכים. או שהגביה על מנת לגזלה. או שהגביה על דעת להחזירה וליטול ממנה קצתה שאף על פי שלא חסרה קמה ליה ברשותיה. או שהגביה על מנת להשתמש בה שאף על פי שלא נשתמש בה מההיא שעתא הוה ליה גזלן וחייב באונסין. ואם נתחייב באחד מדרכים הללו ורצה להחזיר לעולם אין חזרתו חזרה אלא אם כן הודיע לבעלים דקיימא לן כרבי עקיבא. וכבר כתבנו שכל זה אינו ענין אלא בשומר שגנב מרשות עצמו אבל בגונב מרשות בעלים ממש היינו מתניתין דהגונב טלה מן העדר וכו' וסוגיא דאיתאמרה עלה בסוף בבא קמא וכו' הר"ן. ועיין בסוף בבא קמא.
אימא שהכחישה: כלומר שהכחישה בהנחת מקלו ותרמילו עליה זמן מרובה דאיכא חסרון דייקא נמי דקתני שהכישה במקל. יש שפירשו מדנקט רב משיכה זו ולא קאמר משיכה אחריתי מכלל דעל ידי המקל משכה והכחישה בהנחתו עליה. ויש מפרשים דדאיק ליה מדלא קאמר שהכישה לחוד וקאמר לישנא יתירה שהכישה במקל למימר דבהנחת המקל עליה הכישה והכחישה. ואם תאמר ותיפוק ליה משום הכחשת הכשה גופא בלא הנחת מקלו ותרמילו עליה דקתני תנא. ויש לומר דמה הנאה יש לו בחסרון זה וכל שאין לו בו הנאה אין כאן שליחות יד אלא מזיק בעלמא שאינו חייב באונסין אלא שהוא חייב לשלם מה שהזיק. הריטב"א.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו: דייקא נמי דקתני שהכישה במקל. מכאן שאינו חייב משום שולח יד אלא כשהוא מחסרה להנאת עצמו אבל היכא שאינו נהנה באותו חסרון כגון ששפך רביעית יין מן החבית לאיבוד אינו חייב אלא במה שחסר מדין מזיק דהא הכא איכא חסרון שהכחישה ואפילו הכי בעינן הניח מקלו ותרמילו עליה דאית ליה הנאה מינה. עד כאן.
ויש מקשים וכיון שהכישה במקל והכחישה למה ליה לאוקמה לעיל בעודן עליו. ואין זו קושיא לפירוש רש"י שפירש לעיל דהא כי אין עודן עליו הא שקלינהו ועבד השבה אליבא דרבי ישמעאל ולאידך פירושא נמי הא דאמרינן שהכחישה היינו לפי שעודן עליו כלומר שהניחם שם זמן מרובה ועודן עליו לאו דוקא. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"פ: שהכישה במקל וכו'. וקשה למורי שיחיה אם כן למה לי עודן עליו. ותירץ דאי אין עודן עליו הוי כדמעיקרא אף על גב דנתן שקלינהו וכיון דהדר הדר כדפרישנא והשתא דעודן עליו אף על פי שהחסרון לא הוי אלא בשעה שהכישה במקל מכל מקום אכתי קאי אשליחות יד ואם כן עבד השתא. עד כאן.
הא דאמרינן דייקי נמי דקתני לא דייקי בלישנא דהא לאו לישנא דמתניתא הוא אלא לישנא דרב. ומדרב סבר שליחות יד צריכה חסרון נקטיה הכי לסיומי מאי דאתי למימר לעיל תסתיים וכו' דאלו הא דבעינן לשיולי מאי טעמא דלוי הכי נמי הוה לן לשיולי אליבא דרב אלא סבירא ליה צריכה חסרון וזה פשוט. מאי טעמא דלוי פירוש דהא מסתמא לא משמע לחייבו בלא חסרון ואם כן מאי טעמא דמאן דאמר אינה צריכה חסרון והכי רהטא כולה סוגיין דלמאן דאמר אינה צריכה בעי קרא וטעמא להכי ולא למאן דאמר צריכה חסרון. הריטב"א.
כתוב בספר המאור שהכישה במקל ורצתה לפניו והא לא חסרה אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון והוה ליה האי שואל שלא טדית גזלן וכו'. עד ורב לא בעי לאוקמה לברייתא דרועה שהיה רועה בפלוגתא ומשום הכי מוקי לה בשעודן עליה וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם זה דבר שאי אפשר והא איהו גופיה מוקי לה בפרק הגוזל דרב כרבי עקיבא והכא דחיק להא מתניתא בשעודן עליו לאוקמי מילתא דרבי ישמעאל. ועוד בעל הגמרא היכי מקשי למתניתא כדעת רבי ישמעאל. ועוד כי הכחש החוזר שאמר שהוא חזרה לדעת רבי ישמעאל גם זה אינו. כי חזרה שהיא מאליה אינה חזרה כלל. והרוצה לעמוד על העיקר יעיין בפירושנו. ע"כ.
משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם משליחות יד האמורה בשומר שכר: יש ספרים שהגירסא להפך וכך היא נכונה יותר וקורא אותה משונה לפי שנאמרה שלא לצורך ונשתנית מדינה כי לכאורה אין שליחות יד בלא חסרון. הרא"ש.
והראב"ד גריס משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו'. ופירוש משונה קלה. עד כאן. וכן כתב רבינו חננאל משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו' פירוש משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם כלומר דין שומר חנם קל הוא משומר שכר ואם מי שדינו קל חייב בשליחות יד הוצרך לומר בחמור שחייב אין צריך יש בדין קל וחומר ללמד זה מזה למה נאמר עוד שליחות יד בשומר שכר אלא ללמד כי שליחות יד מכל מקום בין יש בה חסרון כיס בין אין בה חסרון כיס חייב. ורבי יוחנן דידיה אמר אני אומר אינה משונה כלומר אין זה יכול ללמוד מזה שאין שומר חנם קל משומר שכר שהרי וכו'. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: הכי גרסינן משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם: ויש גורסין בהפך משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו'. ואינו מחוור כי השינוי בפרשה שנייה הוא שנאמר שלא לצורך לשנות הדין שהיינו אומרים בפרשה ראשונה ודכולי עלמא אינו משונה ממש בעיקר הדין אלא משונה במשמעות לומר דמעיקרא היינו סבורים לומר שליחות יד צריכה חסרון וכשנאמרה פרשה שנייה למדתן דאינה צריכה חסרון לא בשומר חנם ולא בשומר שכר וכדאיתא בסמוך. וטעמא דמילתא כי כשלמד הכתוב בשומר שכר והוציאו מכלל שומר חנם שהיה למד ממנו לא ללמד על עצמו יצא מן הסתם אלא ללמד על כל שליחות יד האמור בפרשה ואף על גב דשומר שכר חמור יותר סברא הוא שלא חלקה תורה בדין שליחות יד. וכן נראה מפירוש רש"י והתוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה